מחבר עידן לנדו

אתמול התברר שצה"ל הצטרף לשורה ארוכה של עוכרי ישראל – התקשורת המערבית, אירגוני זכויות אדם, וכותב בלוג זה, העני ממעש – ומפיץ את השמועה הזדונית שצה"ל השתמש בפצצות זרחן בעזה. כפי שחזרו והטעימו כבר אלפי פרשנים וטוקבקיסטים, מדובר בעלילת שווא שרקמו פלסטינים ורופאים בעזה שמשתעשעים להם בפיברוק כוויות זרחן. העובדה שצה"ל משתף פעולה עם העלילה הזאת היא חמורה ביותר.

צה"ל עוד הרחיק לכת יותר מכותב בלוג זה, שסבר לתומו כי הפלסטינים נפגעו מפגזי זרחן לבן, שנורו לצורך מיסוך עשן, ורק משום שצה"ל, כפי שאומרים בלעז, לא נותן חרא על הפלסטינים, הוא לא הקפיד לירות אותם מחוץ לריכוזי אוכלוסיה.

לא ולא; כעת צה"ל מכריז במפורש שחייליו ירו 200 פגזי מרגמה זרחניים בתוך שטח מיושב. אין זאת כי אף צה"ל, אחרון מגיננו ועטרת ראשנו, הצטרף לשורת האנטישמים והמשמיצים. יידעו קברניטי המדינה – מתחת למדים מסתתר גיס חמישי: צבא שלם שחותר תחת קיומנו ומסייע לגרועים באויבינו. יושם צה"ל מאחורי סורג ובריח! יירקב לו שם עם אדיב ופחימה ווענונו ויחשוב טוב טוב על מה שהוא עשה! יתבייש לו צה"ל!

הגמביט

למען האמת, אין מה להתרגש מהודעת צה"ל; היא היתה בלתי נמנעת. הרשת כבר מוצפת בעדויות לשימוש בפצצות זרחן נגד פלסטינים – שאריות בוערות ברחובות, ריח חריף, כוויות לא שגרתיות, נסיונות כיבוי כושלים. מישהו שם למעלה הבין שאי אפשר לעצום עיניים מול כמות כזאת של עדויות פיזיות. זה לא בהכרח יום שמח לשוחרי שלטון החוק בישראל; זה יום עצוב. הסיבה היחידה שצה"ל נסוג מהכחשתו המקורית היתה שהוא לא רצה לצאת אדיוט, ולא, חס וחלילה, הכרה אמיתית בכך שחייליו ביצעו פשע חמור שהמיט סבל נוראי על נפגעי הזרחן.

המתקפה על עזה ידעה עוד עשרות תקריות לא פחות מזעזעות, ואולי יותר (במונחי הרוגים, פצועים וגוססים) שהוסתרו לחלוטין מקוראי העברית (הנה אחת בולטת, שראויה לפוסט נפרד). עד כה, צה"ל לא ראה צורך "לחקור" אותן. מדוע? ברוב התקריות האלה, עיקר הראיות הן עדויות של נפגעים ושל כוחות הצלה – רובם פלסטינים מטבע הדברים. צה"ל שותף בהנחה השקטה של הציבור הישראלי, לפיה הפלסטינים תמיד משקרים. לכן אין צורך לבדוק את עדויותיהם, גם כשמדובר בטבח של עשרות תושבים מהפגזות "קונבנציונאליות".

זוהי דוגמה מאלפת למהלך שאני קורא לו גמביט "והיה מחננו טהור". במהלך כזה, ניצבת המערכת מול אשמה רחבה ועמוקה. על מנת להימנע מחשבון נפש אמיתי, שיגבה מחיר כבד מבכירי המערכת (עד כדי הדחה), המערכת מבודדת פינה אחת בתוכה, מצומצמת מאד – ומטילה עליה את כל האשמה. במרץ רב ניגשים "לבער את הנגע"; המשפטנים של המערכת מנסחים כתבי אישום, המנהלים/מפקדים מגנים בחריפות, ולבסוף אכן מורשע איזה ש.ג. אומלל בביצוע פשעים, שיש להדגיש, "לא הם דרכנו", ונבעט ביעילות לפינה חשוכה.

האפקט המבוקש, שאכן מושג על פי רוב, הוא היטהרות פומבית. התוכחה הציבורית מנוקזת כולה כלפי השעיר לעזאזל, ומתוך כך נשכחים ואף נמחלים החטאים הכבדים הרבה יותר של בכירי המערכת. הנגע בוער, הגידול הוסר, עכשיו הגוף שוב בריא ונקי; והיה מחננו טהור.

ישראל נקטה בגמביט הזה כאשר המציאה את המונח "מאחזים בלתי חוקיים", שממנו השתמע כאילו יתר ההתנחלויות הן חוקיות. בשצף קצף ניגשו משרדי הביטחון והמשפטים להיאבק במאחזים, מאבק שזכה, למרבה הצער, לתמיכת מפלגות השמאל. בסופו של דבר, רק קומץ מאחזים בכלל פונה, ושאר ההתנחלויות (ש-40% משטחן מצויים על קרקעות פרטיות של פלסטינים, כלומר, נגזלו בכוח) קנו לעצמן מכובדות חוקית. הגמביט הצליח.

פרשת פצצות הזרחן מפעילה את גמביט "והיה מחננו טהור" בשני שלבים. בשלב הראשון, מניחים שכל מה שקרה במלחמה ולא היה קשור לזרחן – הוא כשר. פצצות טונה על בית מגורים – כשר. הפגזה של בית ספר – כשר. השמדת מזון וציוד רפואי – כשר. רק הזרחן טמא.

בשלב השני, גם הטומאה הזאת מצומצמת לנקודה זעירה אחת. מתוך 200 פצצות המרגמה הזרחניות שנורו, צה"ל בעצם מוטרד ולכן חוקר רק 20 מהן – אלה שנורו לשטח בנוי. יתר 180 הפצצות, שנורו לעבר חוליות ירי בפרדסים, עוברות טיהור מיידי. אומנם מדובר בקשקוש בּלבּוש: המבחן הרלבנטי, מבחינת דיני המלחמה, הוא לא טיבו של השטח (בנוי או חקלאי) אלא האם ירי הזרחן סיכן אזרחים, מאחר שמדובר בחומר הנישא בקלות ברוח. אבל שוב, הלהט המוסרני-משפטני שבו מסתער צה"ל על קומץ החיילים שירו את 20 הפגזים לשטח הבנוי משכיח עד מהרה את הממדים האמיתיים של ירי מרגמות הזרחן, וירי פגזי העשן ("זרחן לבן"), ופשעי המתקפה בכללותם.

עוד כמה שבועות נתבשר שהאחראים ננזפו, הפקודות רועננו, הנהלים הוחמרו, וכולנו נוכל להתרווח לאחור ולמחוק את הכתם הזעיר, הבוער הזה, שאיים על מוסריות המתקפה על עזה. ושוב היה מחננו טהור.

דוד גרוסמן יודע היטב את הנפש הישראלית, וכבר נבר בה לא מעט פעמים, בספרים ובמאמרים. גם במלחמת לבנון השניה וגם במתקפה על עזה, הוא נשא קולו להפסקת הפעולה לאחר השגת היעדים הראשוניים. מבין שלושת הטנורים של הספרות העברית (עוז-יהושע-גרוסמן), ניתן לומר שהוא הסמן השמאלי. להבדיל משני האחרים, גרוסמן יכול לזקוף לזכותו שני חיבורים בלתי נשכחים על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני: "הזמן הצהוב" ו"נוכחים נפקדים". בהם הוכחה יכולתו הנדירה להקשיב, ולא רק להטיף לשכנינו.

ובכל זאת, גרוסמן הוא איש הנפש והמלים, לא איש הפוליטיקה. ולכן, כשהוא מתבטא בעניינים פוליטיים, אין חובה להניח מראש ששיקול דעתו בהם עמוק או מחייב יותר מזה של כל אזרח אחר. וזאת יש לומר על אף אותו ענן ידיעה מרה שמרחף מעל גרוסמן מאז אותו 12 באוגוסט הארור, לפני שנתיים וחצי; ענן שמלווה אותו בביתו ובצאתו ובכל הופעה ציבורית שלו, ושריחף גם מעל ראשו של העורך הראשי של "הארץ", מן הסתם, כאשר פינה לגרוסמן היום את אזור הכותרת הראשית בעיתון לשאת את דברו.

אני מניח שגרוסמן עצמו לא היה רוצה שכל מילה שיוצאת מפיו תישפט בפריזמת האסון הפרטי שלו, ממש כפי שלא היה רוצה שהתקבלות הרומן "אשה בורחת מבשורה" תהיה מושפעת מאותו אסון. לגבי הרומן, אין ספק שהמציאות גברה על הכל, ולא ניתן להפריד בין השניים. אבל האמירות הפוליטיות של גרוסמן, דווקא משום המשקל והמעמד המיוחד שהן זוכות לו בשנתיים וחצי האחרונות – אותן ניתן לבחון לגופן.

את המחלוקת שלי עם גרוסמן ניתן לסכם כבר בכותרת המאמר שלו: הסיפור שאנו כלואים בו. הנה הטעות, האשליה וההתפנקות במשפט אחד. לא, גרוסמן, הסיפור שלנו עם עזה והפלסטינים הוא בדיוק הפוך; הוא הסיפור שאנו כולאים בו.

בניתוח של גרוסמן, הישראלים והפלסטינים מצויים על אותו מישור של אחריות, או אולי, חוסר אחריות; שני ילדים רגשנים, משולחי רסן, שרק מכים ומכאיבים זה לזה, בלי לחשוב לרגע מה יקרה אחרי המהלומה הבאה. המאמר פותח בתיאור סימטרי של העימות: "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלסטינים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות, וגם כשאנחנו מתאמצים מאד להינתק זה מזה".

ובכן, מה תפקידו של הסייג הזה – "על אף פערי הכוחות"? האם גרוסמן מבין אותו לאשורו? מיהו השמשון שקשר כאן את זנבות השועלים? אולי זהו אחד השועלים בעצמו? הרי גרוסמן עצמו כבר חידד את האנלוגיה בין שמשון המקראי לישראל המודרנית בחיבור אחר. ומה פירוש "מתאמצים מאד להינתק זה מזה"? כולי תקווה שגרוסמן לא מעד כאן לקלישאת "ההתנתקות מעזה", המוכיחה, לכאורה, את מאמצנו להינתק. שהרי כל מי שיודע קצת מעבר למה שמלעיטים אותנו הפוליטיקאים יודע שההתנתקות היתה מעבר מכיבוש ישיר לכיבוש עקיף, ובמידה רבה הרעה את מצב הפלסטינים, משום שהביאה לעולם את גזירת המצור. הסיפור שאנו כולאים בו. אותם.

גרוסמן צודק כשהוא אומר שאין לפטור את הפלסטינים מאחריות להסלמה האלימה בסכסוך. נכון, החמאס הורג אזרחים חפים מפשע. זהו טרור מתועב. אבל גם ממשלת ישראל הורגת אזרחים חפים מפשע. ליתר דיוק, בשתי המלחמות שיזמה, קבעה ממשלת אולמרט שיא של ברוטליות, והרגה כ-1,500 אזרחים חפים מפשע (בלבנון ובעזה). גם זה טרור מתועב, רק בקנה מידה הרבה יותר גדול ממה שממשלת החמאס חוללה. עובדות פשוטות כאלה הולכות לאיבוד בנפתולי ההרהור הגרוסמני על מדינה ש"היתה זקוקה עד מאד להאמין שעזה תרפא בה את מחלת לבנון", ועל "ההבנה שההרס שאנו יכולים לגרום זה לזה, כל עם בדרכו, הוא כה עצום ומשחית, וכה חסר תכלית, שאם ניכנע לו ולהגיונו, הוא ישמיד לבסוף את כולנו".

לא, גרוסמן; לבנון לא היתה מחלה אלא הפעלה מכוונת ושיטתית של מכונת מלחמה אדירה נגד תשתיות ואזרחים רק מפני שטרוריסטים שכנו בקרבתם. ולא, אין שום דמיון בין ההרס שישראל מסוגלת להשית על הפלסטינים לבין הנזק שהם מסוגלים להסב לה. מי שיכול להשמיד, פיסית, את השני, זה אנחנו אותם, לא הם אותנו. לא ניתן להשמיד עם, עיר או אפילו שכונה, עם טילי קסאם וגראד; אבל בהחלט ניתן למחוק שכונות וערים שלמות עם פצצות של טון וטורי טנקים. וזה גם נעשה בשבועות האחרונים. ולבסוף, אין אנו "נכנעים להרס ולהגיונו", אלא יוזמים אותו, משתבחים בו, מתכננים אותו לפרטי פרטים, שוקלים לכאן ולכאן, מוחקים באיקס אדום בלוק מגורים על מפה ואז נותנים פקודת "שגר!" למטוס, הופכים את ההרס לתעשיה ואת מחנות הפליטים לגלי חורבות.

לא שועלים שזנבם הובער, לא חולים תחת היפנוזה, לא כלואים בסיפור. אקטיבים, לא פסיבים; סוכנים של חורבן.

ולבסוף, גרוסמן מפציר בישראלים, שוב ושוב, "לדבר עם הפלסטינים". רק לדבר, לזנוח את דרך הכוח, "לנסח בתוך המציאות האטומה והחירשת את אפשרות הדיבור עצמה". כל זה נכון, כמובן, אבל נשמע קצת מיושן, כמו קריאה נרגשת בכנס ההקמה של "שלום עכשיו" אי שם בשנות ה-70'. אנחנו מדברים, גרוסמן, מדברים כבר קרוב ל-30 שנה. תחילה באופן מחתרתי, אחר כך בגלוי, משלחות ושרי חוץ, טקסים רבי רושם וחיוכים בוהקי שיניים למצלמות על דשא הבית הלבן, שיחות אישיות, גלויות או חסויות; נציגים רשמיים או חצי-רשמיים. מסמכי הבנות, מפות דרכים, הסכמי ביניים. תסתכל על ההסטוריה העכשווית של הסכסוך, גרוסמן, ותיווכח: כמעט לא היה בה דבר זולת דיבורים (על רקע היריות).

לא, הגיע הזמן לא רק לדבר, אלא בעיקר לוותר. לוותר על חזון הארץ השלמה, לוותר על היומרה לדעת מה טוב לפלסטינים יותר מהם, לוותר על הצורך לשלוט בהם ובמה שהם עושים, לוותר על עצות הגנרלים ומראש, ובעיקר לוותר על החד-צדדיות: של הדיבור, של הנסיגה, של תנאי השלום. לישראל יש עוד הרבה מה לוותר לפני שיהיה לה על מה לדבר. ואז, אולי, רק אז, לא יהיו כולאים וכלואים בסיפור הזה. וסוף סוף לא יהיה סיפור, לא שלנו ולא שלהם, יהיו רק חיים ראויים לחיותם.

10 דיאלוגים זריזים

– המלחמה צודקת, אבל ההסברה כושלת.
– לא, המלחמה צוהלת, ההסברה כוזבת.

– המלחמה צודקת, אבל הפלסטינים לא מבינים שהיא נגד החמאס ולא נגדם.
– מי לא מבין: 1,200 ההרוגים, 5,000 הפצועים או 100,000 העקורים שנותרו ללא בית?

– המלחמה צודקת, אבל אין פה שחור ולבן.
– הסבירה הגורילה ליתוש שעקץ אותה, ורמסה אותו.

– המלחמה צודקת, אבל היו צריכים לסיים אותה אחרי שבועיים.
– כן, 600 אזרחים הרוגים זה עוד נסבל, אבל 620 – זה כבר פשע מלחמה!

– המלחמה צודקת, אבל יותר מדי מבנים של בלתי-מעורבים נפגעו.
– צה"ל החריב, לא "נפגעו"; בתים, "לא מבנים"; בני אדם, לא "בלתי-מעורבים".

– המלחמה צודקת, אבל חבל שנהרגו כל כך הרבה חפים מפשע.
– חבל שתמכת בה מהיום הראשון, שבו נהרגו 70 חפים מפשע.

– המלחמה צודקת, אבל לא נוהלה בחוכמה.
– החוכמה להפוך פשע לצדק? החוכמה להציג מרחץ דמים כמדיניות תבונית?

– המלחמה צודקת, אבל הפגיעה בנציגות האו"ם תסב לנו נזק בלתי הפיך.
– בלתי הפיך כמו הנזק ל-1,200 ההרוגים בעזה ובישראל? לבני משפחותיהם השכולים?

– המלחמה צודקת, אבל חייבים לצאת ממנה עם הסכם מדיני.
– כן, הסכם עם ארה"ב, עם מצרים, עם האיחוד האירופי – רק לא עם הפלסטינים.

– המלחמה צודקת, אבל…
– זה לא מלחמה, היא לא צודקת, ובלי אבל.

שמעון לוי, מראשי הקהילה היהודית במרוקו, מגנה את "התוקפנות הישראלית" בעזה. "אנו מזועזעים מן הטבח שלא ניתן להצדיקו, שהרג קרוב ל-1,000 בני אדם בעזה", אמר לוי.

ריצ'רד גורדון, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, תומך ב"פעולות המגננה" של ישראל ברצועת עזה. "ההתקפות נגד הנהגת חמאס, מתקנים, אתרי שיגור רקטות ומנהרות הברחת נשק היו מדויקות ואפקטיביות", אמר גורדון. 

                                                    5 3 3   י ל ד י ם

                                      עזה, 6.1.2009         "גטי אימאג'ס"

Broken Bones / Matt Elliott

 

We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Though they'll break our bones they'll break our bones
Though they'll smash our homes they'll smash our homes
There's a special place in hell reserved for them
We as beasts of burden take the fall
Though they'll break our backs won't share the spoils
Time to put some backs against the wall
Best to stand & die than live & crawl
Our hands are forced against the hordes
Who hoard, is this all that we're put here for, just to hoard, just to hoard

 

"שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, הופך לאמת. אמת שחוזרים עליה שוב ושוב, נשכחת"

1. זאת מלחמה.

לא, זו מתקפה חד-צדדית של צבא אדיר כנגד כוח חמוש בעליבות.

מצד אחד צה"ל: עשרות אלפי חיילים, מאות מטוסי קרב משוכללים, פצצות חכמות חודרות בונקרים, גדודי טנקים, סוללות ארטילריה, מערך מודיעין אלקטרוני (לווינים, מזל"טים, אמצעי האזנה), יחידות הנדסה קרבית מצויידות באלפי טונות של חומר נפץ, ספינות טילים חמושות, מערך סיוע ואספקה נדיב (לבוש, תחמושת, מזון), עורף ממוגן וערוך לשעת חירום.

ופגזי זרחן לבן, כמובן.

מצד שני הפלסטינים: כמה אלפי חמושים עם טילי גראד, צינורות נפץ חלולים (קסאם) ומטעני צד. בלי מיגון ועם תשתית רפואית קורסת. זה מאזן הכוחות האמיתי; תזכורת לכל הישראלים המתבשמים מן "הניצחון הסוחף" שלנו.

2. ישראל פתחה במתקפה כי הדרום היה נתון תחת מטחי טילים.

לא, ישראל הפרה את הרגיעה, ורק אז החלו מטחי הטילים. ב-4 לנובמבר הרג צה"ל 6 לוחמי חמאס בפעולת פיצוץ מנהרה. זה, ושום דבר אחר, היה הניצוץ שהצית את הבעירה. שטיפת המוח בצד שלנו היתה מאד אפקטיבית – מן הרגע הראשון התקבע הדימוי השקרי, כאילו אנחנו היינו הצד המותקף, הסביל. על השקר הזה חזרו מאות פעמים – פוליטיקאים, פרשנים, טוקבקיסטים – עד שהתקרש למעמד אמת קדושה. אולי ננסה שיטה דומה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.
ישראל הפרה את הרגיעה.

3. החמאס מעוניין בהמשך הלחימה וסירב להפסקת אש.

לא, מיד עם תום הסכם הרגיעה, הכריז מחמוד א-זהאר שחמאס מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008 (פתיחת מעברים וסוף להתקפות על עזה), ובתמורה יפסיק את ירי הטילים. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו. לו היה שלומם של תושבי הדרום באמת בעדיפות עליונה אצל מנהיגי ישראל, היו מסכימים מיד על חידוש הרגיעה, לפחות לעוד 6 חודשים.

4. מאות האזרחים הפלסטינים נהרגו באשמת החמאס, שמשתמש בהם כמגן אנושי.

לא, רובם נהרגו בפעולות שבהן לא הסתתר כל כוח חמוש של החמאס מאחורי האזרחים.

שלושה מעשי טבח גדולים ביצעה ישראל במתקפה הזאת. הטבח הראשון היה במכה האווירית שפתחה את המתקפה ב-27 לדצמבר. לפחות 70 אזרחים נהרגו בה, מתוכם כ-40 צוערים של משטרה כחולה (משטרת תנועה) שעמדו בטקס סיום. כיוון שהיתה זו מתקפת פתע, שהחמאס לא הספיק להתכונן אליה, אין שחר לטענה שכבר אז התחבאו לוחמיו מאחורי האזרחים שנקטלו.

הטבח השני היה בבית משפחת א-סמוני בשכונת זייתון, שם נהרגו כ-30 אזרחים ב-5 לינואר. יום קודם פינה צה"ל את האזרחים אל הבית, ובבוקר למחרת הפגיז אותם. על הטבח הזה ידוע מעט מאד, למעט עדות מזעזעת של אחת הניצולות.

הטבח השלישי היה בבית ספר של אונר"א במחנה הפליטים ג'באליה ב-6 לינואר, שם נהרגו לפחות 30 אזרחים, שנמלטו מבתיהם מאימת הקרבות. צה"ל טען בתחילה שחמושים ירו פצצות מרגמה מחצר בית הספר, אבל אחר כך חזר בו והודה בטעות (הודאה שכמעט ולא דווחה).

לפחות במקרים האלה, האזרחים הפלסטינים שנהרגו לא שימשו מגן אנושי. כלומר, בהערכה זהירה, קרוב ל-150 אזרחים בלתי מעורבים נהרגו מאש צה"ל מבלי שהסתתרו בקרבם לוחמי חמאס (יש עוד מקרים שלא פירטתי כאן).

בכל זה אין כדי למחול על הריגת אזרחים שכביכול כן שימשו "מגן אנושי" (בדרך כלל, ללא ידיעתם). התפיסה הישראלית שכל אזרח בקירבת לוחם חמאס הוא בן-מוות היא תפיסה טרוריסטית לכל דבר. ובכל זאת, חשוב להתעמת גם עם התפיסה המעוותת הזאת על בסיס עובדתי, כדי להוכיח את המובן מאליו של המתקפה הישראלית: לא סופרים אזרחים, נקודה.

5. ישראל מקפידה על עזרה הומניטרית ורפואית לאזרחי עזה.

לא, ישראל תוקפת מתקנים וצוותים רפואיים בלי הרף. היא הפגיזה מחסן תרופות מרכזי בתחילת המתקפה, הרגה שבעה אנשי רפואה בזמן שעסקו בחילוץ פצועים, הפגיזה שלושה בתי חולים וארבע מרפאות, בהן מרפאת ילדים שאף סומנה בצלבים אדומים מראש, בתקווה למנוע את תקיפתה (כמדווח כאן). היא גם מעכבת פינוי פצועים במשך ימים ארוכים.

כל מערכה צבאית מלווה בשקרים ודיסאינפורמציה. אין לי ספק שגם החמאס עוסק בכך במרץ. מה שראוי לציון הוא האפקטיביות של תעמולת השקר גם בחברה דמוקרטית, הנהנית לכאורה מחופש דיבור, תקשורת פתוחה ורב-ערוצית, ודעת קהל ביקורתית. המתקפה הישראלית זוכה לתמיכה גורפת בציבור, ותמיכה זו נשענת על מערכת השקרים שנסקרה והופרכה כאן.

למרות שמרבית העובדות ניתנות לאיתור אחרי מאמץ סביר, התקשורת הישראלית מעדיפה לשמש שופר לדובר צה"ל ולמשרד החוץ. הציבור, שיודע יפה מאד לפקפק באמינות הדיווחים בנושאים אחרים – מדיניות כלכלית, המאבק בפשיעה, שחיתות שלטונית וכיוב' – מתמסר בכניעה ל"אמת הרשמית" בכל מה שקשור לזירה הבטחונית. כאשר הוא נקרא לדגל, הוא משאיר את הביקורת בבית. יותר מכך: הוא מסתער בזעם על כל מי שמתעקש לא לוותר על הספק והביקורת גם כשהתותחים רועמים. צה"ל מפזר מעלינו פליירים מלאים כזבים, ואנחנו קוראים בהם בשקיקה עיוורת.

לא מעט מהמתנגדים למתקפה הצה"לית סבורים שהדיון בהצדקות שלה מיותר. לדעתם, מרבית הישראלים אינם מטרידים את עצמם בשאלות כאלה. מרגע שמופעל הכוח הברוטלי – הוא הוא הצדקת עצמו. מבחני האמת והצדק הם דקדוקי עניות בשעה כזו.

זה אולי נכון לפלח אוכלוסיה מסוים, אבל ודאי שלא לרוב האוכלוסיה. עובדה מוזרה היא, ובכל זאת, עובדה עם בסיס פסיכולוגי מוצק: רוב האנשים רוצים להרגיש טוב עם עצמם. רוב האנשים משקיעים מאמץ רב בביסוס הצדקות למעשיהם ודעותיהם. על כן תעמולת השקר של השלטון והתקשורת משרתת צורך פסיכולוגי עמוק, המחריף ב"שעת חירום".

אלמלא היה הקונצנזוס מתעקש על הצדקות – לא היה טורח לחזור מאות פעמים על מנטרות השקר שמלוות את המתקפה ("הם הפרו את הרגיעה", "הם מקריבים את האזרחים שלהם", "אנחנו פועלים באופן הגנתי", "לנו אין כלום נגד האוכלוסיה האזרחית בעזה"). אלמלא היה הקונצנזוס חרד כל כך לשלום ההצדקות שלו, לא היה תוקף באלימות כזאת את מי שמערער עליהן.

קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לסדוק את תמונת המציאות המעוותת של הקונצנזוס הישראלי. מבפנים, היא מתפקדת כגלעין של זהות קולקטיבית מדומיינת – קורבן נצחי של אלימות ערבית, הפועל בלית ברירה, תחת אילוצים מוסריים עילאיים, להגנה עצמית בלבד. מבחוץ, היא מתפקדת כשמיכת חורף חמימה, המגינה עלינו מפני צינת המציאות האמיתית. נותר רק לעמוד מולה עם מראה.

[הערה: התקפות אישיות, עלי או על מגיבים אחרים, יימחקו. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים לאלה שהובאו כאן – לא תיענה. כנ"ל גם ביקורת לא עניינית].

תרגיל במתמטיקה

נכון לעכשיו (ערב יום ראשון, 11.1.2009), מספר הפלסטינים שנהרגו בידי צה"ל מאז ראשית המתקפה הוא 854. מתוכם כמעט מחצית אזרחים, ושליש ילדים. כלומר, קרוב ל-300 ילדים מתים.

המונה ממשיך לרוץ קדימה, בלי הפסקה, ולכן לא כדאי להתחייב על מספרים. מצד שני, 854 זה מספר מעצבן, לא זכיר. צריך משהו עגול יותר. בבורסת ההימורים הצה"לית, ניתן להעריך, כמעט בוודאות, שבמהרה נגיע לאלף הרוגים בעזה. לפי קצב הקטילה היומי, נחצה את קו האלף עוד השבוע.

אלף זה מספר יפה, עגול. חבל שלא יעצרו בו. תסמכו על צה"ל, אסתטיקה זה לא הצד החזק שלהם. המספר הסופי, מן הסתם, יהיה עוד רצף ספרות שרירותי: 1,376 או אולי 3,875.

בואו נסגור על אלף. אם לא עכשיו, עוד 3 ימים. הרי יש עוד עשרות גופות קבורות מתחת להריסות הבניינים, אנחנו הורגים יותר מהר ממה שהם קוברים.

מספר הפצועים בעזה, נכון לעכשיו, הוא 3,650. הכוונה לפצועי גוף. פגיעות נפשיות וטראומות בכלל לא נכנסות לסטטיסטיקה, כאן מדובר כבר על עשרות אלפים.

שוב, כדי לסגור את השבוע עם מספר עגול ויפה, בואו נעגל ל-4,000 פצועים.

1,000 הרוגים ו-4,000 פצועים.

עכשיו נעשה חשבון. למה זה שקול בצד הישראלי? יחס האוכלוסיות בין עזה למדינת ישראל הוא בערך 1 ל-5. כלומר, לו היינו סופגים את האבידות והפגיעות שעזה סופגת, באופן יחסי, היינו מדברים על 5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים בצד הישראלי.

5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים. תחשבו על זה. תקדישו למספרים האלה דקה מחשבה.

5,000 הרוגים ב-20 ימי לחימה, נניח, זה 250 הרוגים ליום. כל שעה – עשרה הרוגים. הרוג ב-6 דקות.
 
תרגיל בפסיכולוגיה

איך היה מגיב הציבור הישראלי אם מערכה צבאית כלשהי היתה גובה ממנו 5,000 הרוגים ב-20 יום? קשה להעלות על הדעת, כי אין תקדים. רק במלחמת השחרור נהרגו יותר ישראלים (כ-6,000 חללים), והיא נמשכה כמעט שנה וחצי. במלחמת יום הכיפורים, שנמשכה 19 יום, נפלו כ-2,600 חללים. ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ועד נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 נהרגו שם כ-1,200 חיילים. במלחמת לבנון השניה, שנמשכה חודש ימים, נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.

מעולם לא התקרבה ישראל לקצב הקטילה הנוכחי בעזה.

אם כך, איך היה הציבור מגיב? בלי ספק, הוא לא היה בכלל מגיע למספרים כאלה. עוד הרבה לפני הוא היה מקים קול זעקה, ויוזם החלפת שלטון. המכה של מלחמת יום הכיפורים הביאה למהפך הפוליטי ב-1977, ביצת לבנון גם היא טילטלה את החברה הישראלית, ומלחמת לבנון השניה כבר חשפה עובדה בלתי ניתנת לערעור: נמאס לנו ליהרג. אפילו כמות "צנועה" של הרוגים (165) נתפסת כמיותרת, הרבה יותר מהנחוץ.

אז 5,000 הרוגים?? מישהו מעלה על דעתו שזה היה עובר כאן בשקט?

הנה חידה: למה הפלסטינים לא מזדעזעים מכמות ההרוגים השקולה אצלם? למה הם לא קמים על מנהיגיהם / תובעים להפסיק את האש / מעיפים את החמאס מהשלטון?

על כך ניתנות אצלנו 3 תשובות לא חכמות.

תשובה לא חכמה ראשונה: כי בחברה שלהם (ב"מנטליות" שלהם), חיי אדם לא כל כך חשובים. הם לא עושים עניין כמונו מהמוות. הם רגילים למות ולהרוג. התשובה הזאת מתגלית במלוא גיחוכה לכל מי שטורח לעקוב אחר התגובות בעזה לקטל הנוכחי; כל הסימנים מראים שמדובר ביצורי אנוש רגילים, שנופלים אפיים ארצה לנוכח המוות, שנקרעים לגזרים מכאב, שבוכים ממש כמונו. אומנם אחרי שנים ארוכות כל כך של דה-הומניזציה, קשה להתייחס באמון לגילויי האבל האלה; אם כך, הנה תרגיל למחשבה: האם אתה או את מסוגלים לדמיין מצב שבו הייתם "מתרגלים למוות"? אם לא, האם אתם באמת חושבים שהפלסטיני עשוי מחומר אחר (אולי מסיליקון גמיש) שמאפשר לו להתרגל לזה?

תשובה לא חכמה שניה: כל הפלסטינים הם מוסלמים קנאים שדבקים בג'יהאד ומוכנים למות מות גיבורים כדי להשליך אותנו לים. שוב, גם כאן מדובר במשאלת לב יותר מבמציאות. חברה של מיליון וחצי נפש – וכולם קנאים? ואם הם כל כך רוצים למות – למה הם נמלטים מההפגזות של צה"ל? למה הם נאחזים בחיים בכל כוחם, שורדים ימים תמימים בלי מים, מבעירים רהיטים כדי לבשל? ומה עם החילונים? הידעתם שיש אלפים רבים של פלסטינים שבכלל לא מנהלים אורח חיים מוסלמי?

תשובה לא חכמה שלישית: הם באמת סובלים מהקטל הזה, בדיוק כמונו, אבל הם פוחדים למחות נגד החמאס. נו, וזה הגיוני? אומנם החמאס שולט ביד ברזל ברצועה, אבל הוא עדיין לא הורג פלסטיני כל חצי שעה. כל הסכסוכים הפנימיים בין פת"ח לחמאס לא הסתכמו ביותר מכמה עשרות הרוגים. לומר שהפלסטיני הממוצע פוחד יותר מהרובה של החמאסניק השכונתי מאשר מפגזי הטונה של חיל האוויר הישראלי זה לא משכנע.

מה נשאר? הנה תשובה אפשרית: מליון וחצי פלסטינים בעזה לא טפשים ולא קנאים ולא קהים מרגש. הם פשוט מתבוננים במציאות באופן מפוכח. הם יודעים שבעצם אין להם מה להפסיד. הם לא חושבים שהחמאס דירדר אותם למצב הנוראי הזה; הם דווקא חושבים שישראל עשתה זאת. הם לא חושבים שהמצב היה הרבה יותר טוב עם שלטון הפת"ח המושחת. זה לא שאין להם ביקורת על החמאס; יש להם ועוד איך. אבל הביקורת הזאת לא נסובה על עצם ההתנגדות שלו לדיכוי והמצור שנוקטת כלפיהם ישראל. הפלסטיני הממוצע רואה את עצמו ואת הנהגתו תקועים באותה סירה – סירה עלובה ומתנדנדת, שרק יורים עליה כל הזמן מכל הכיוונים. והכי חשוב: הפלסטיני הממוצע באמת לא מבין איך הוא היה יכול למנוע את הקטל הזה שצה"ל מבצע בו כעת. הוא רואה בו חוליה אחרונה בשרשרת מקצינה והולכת של דיכוי, שנמתחת כבר 41 שנים. [ואיך אני יודע מה הפלסטיני הממוצע חושב? אני פשוט מקשיב לו. בראיונות, בבלוגים, בכל מקום שהוא מתבטא שלא דרך צינורות השלטון].

ולכן הם נותנים לכמות ההרוגים הנוראית הזאת לעבור. לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם לא יודעים מציאות אחרת. וזאת הסיבה גם שכוח העמידה שלהם מאפיל על שלנו. הם ימשיכו לספוג אבידות – מי יודע, אולי יגיעו ל-2,000 הרוגים – ועדיין לא ימרדו בהנהגתם. לא משום שכל העזתים רוצים לזרוק אותנו לים (כמה נוח להאמין בכך); הרי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו. אלא משום שהם לא מאמינים שהם באמת אדונים לגורלם; שיש להם ולהנהגתם איזושהי השפעה על המדיניות הישראלית כלפיהם. כל שיח המקל והגזר שלנו – יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו / יתנהגו יפה נפתח את המעברים / עכשו טבח ועכשו מסדרון הומניטרי – כל השיח הזה נשמע להם תלוש לגמרי. מה שהם רואים לנגד עיניהם, שעה שעה ויום אחר יום, הוא את מגף הכיבוש הישראלי בפרצופם. כל השאר – זוטות.

השלב האחרון בתרגיל הפסיכולוגי הוא זה: נסו לדמיין את עצמכם במצב המנטלי הזה. היכנסו לרגע לעורו של הפלסטיני הזה, למבט המפוכח שלו. ושאלו את עצמכם: האם ניתן לנצח אותי? מה בכלל משמעותו של ניצחון כזה? כיצד ניתן להביס אדם שאין לו מה להפסיד? כיצד ניתן לשלול התנגדות ממי שמעולם לא הרוויח דבר משיתוף פעולה?

ראשית, השפה: בג'באליה היה טבח. לא "הסתבכות", לא "שקיעה בבוץ" ולא "שגגה". טבח. טבח ג'באליה. רק שנתיים וקצת חלפו מאז הטבח הקודם ברצועה, טבח בית חאנון, שבו הפגיז צה"ל שכונת מגורים והרג 19 אזרחים פלסטינים.

זה היה צפוי. מתקפה שמתחילה בטבח, יכולה רק להידרדר. 4 הדקות הראשונות של המתקפה, לפני 12 יום, הגדירו את אופייה: 150 צוערים של משטרה כחולה (קרי, לא כוח צבאי) נקטלו מן האוויר בפעולה שדייקנותה קצרה שבחים מקיר לקיר. גם זה היה טבח, אף כי עשו הכל לטשטש את משמעותו. אני מודה שגם לי לקח יומיים להבין מה קרה ומה עתיד לקרות. בינתיים טבח רודף טבח – 13 בני משפחה (בהם 7 ילדים) נהרגו מפגז שצה"ל ירה על ביתם בשכונת זייתון. ועוד ועוד.

הדגל השחור התנוסס מעל המתקפה של צה"ל מן הדקה הראשונה.

העניין הזה נלעס לעייפה בויכוחים על המבצע, אבל ראוי להזכירו שוב ושוב: לצורך קביעת האחריות – המוסרית והמשפטית – אין שום משקל לטענה הישראלית שמדובר בטעויות, נטולות כוונת זדון. המבחן הוא הידיעה מראש – ידיעת הסיכוי, הקרוב לודאי, שייפגעו המוני אזרחים. צה"ל ודאי יודע זאת, במיוחד אחרי הירי השגוי על כוחותינו. בתנאים האורבניים של עזה, אין שום דרך מבצעית לבודד את לוחמי החמאס. לכן משַטחים רחובות שלמים וזורעים חורבן בקנה מידה חסר תקדים.

אכן מדובר במתקפה חסרת תקדים בברוטליות שלה. בעשרים השנים האחרונות, שבהם הופעלו צבאות מודרניים נגד אוכלוסיה אזרחית חסרת מגן, אין כמעט מקרים דומים באכזריותם, למעט שניים: הטבח שביצעה ארה"ב באוכלוסיה העיראקית וזה שביצעה רוסיה בצ'צ'ניה.

בית הספר בג'באליה שימש מקלט פליטים – אותם פליטים שצייתו להמלצת צה"ל (נוהל "הקש בגג") להתפנות מבתיהם. גם כאן אין כל חידוש, למעט קנה המידה. כבר במלחמת לבנון השניה דחקה ישראל בתושבי הכפרים לנטוש את בתיהם, ואז הפגיזה לא אחת את שיירות הפליטים מן האוויר.

הפלסטינים בעזה סופרים כבר כ-700 הרוגים, ובהערכה מאד זהירה, לפחות 150 מתוכם הם נשים וילדים.

כשהייתי ילד היה לנו משחק כזה: כולם נשכבים אחד על השני על הקרקע, וצועקים: ערימת ילדים, ערימת ילדים. הילד שנקלע לתחתית הערימה תמיד היה יוצא בפנים כחולים.

כמה ילדים עוד צריכים להצטרף לערימת הילדים המתים בעזה, כדי שישראלים מן השורה – לאו דווקא פעילים פוליטיים – יאמרו די?

זאת לא שאלה היפותטית. המתקפה בעזה נכנסת כרגע לשלב "השעון המתקתק". הפסקת האש תגיע בעוד כמה ימים, בלחץ בינלאומי. ישראל רחוקה מהשגת היעדים הטקטיים שלה (חיסול תשתית הרקטות), שלא לדבר על היעד האסטרטגי (הפלת שלטון החמאס). בלי ספק, עד הפסקת האש ילחץ צה"ל עוד ועוד על הדוושה. עוד הרבה ילדים יתווספו לערימה. במהלך הפסקת האש, יתגבש לחץ פוליטי וצבאי לחזור ללחימה מה שיותר מהר, כדי להשלים את המלאכה. עוד ילדים לערימה.

אם כך: כמה ילדים נחוצים? 300? 500? 1,000? 5,000?

האם ישנו בכלל מספר הרוגים פלסטינים שיחצה איזשהו סף סיבולת בציבוריות הישראלית? האם יש סף סיבולת כזה? לעת עתה נדמה כאילו הפקידו הישראלים את ענייני המוסר בידי אומות העולם. שהם יגידו לנו די, שהם יגידו לנו מתי עברנו את הגבול. כי אנחנו לא יודעים. בעצם, אין לנו מושג כבר מה מותר ומה אסור.

תחושת חוסר האונים הזאת איננה לחלוטין מוצדקת. ישראלי מן השורה יכול לעשות לא מעט לעצור את הטירוף. "אומץ לסרב" התעוררו מהתרדמת ופירסמו היום מודעה גדולה הקוראת לסרבנות. עוד מודעת מחאה של "האשמים הרגילים" מן השמאל התפרסמה. מוטב מאוחר מאשר אף פעם. בטורי הפרשנים כבר מבצבצים, כצפוי, סימני השאלה והפקפוק. שוב מאוחר, 700 הרוגים מאוחר מדי, ובכל זאת, מוטב מאשר המשך שתיקת הכבשים.

מותר גם להתחרט ולומר: טעינו. בשמאל הישראלי נפוצה תופעה מגונה של "סכינאות היום שאחרי": התחשבנות חסרת-רחמים זה עם זה – מי התריע קודם, מי מחה ראשון. עד היום יש מי שמסתובב עם פנקס מרוט מ-1982 ומפנה אצבעות מאשימות. כל העניין הזה מיותר. אצבעות מאשימות יש להפנות כלפי סוכני האלימות – הממשלה והצבא. בזמנים מטורפים כאלה, אזרחים חפצי-חיים צריכים להתאחד נגד מי שמאיים על שלומם ולא אחד נגד השני (בין אם הם בני אותו עם או לא). ישראלי שיעצור עכשיו ויגיד: טעיתי בתמיכתי הלא מסוייגת בצבא, טעיתי כשחשבתי שהפעם זה יהיה נקי ויעיל ולא כל כך מכוער – ישראלי כזה עושה מעשה גדול. הוא בעל תשובה. 

מן התשובה מתחייבת פעולה. מה יעשה מי שלא נקרא לצבא ולא כותב בעיתונים או ברשת? יפעיל לחץ ככל שניתן על מקבלי ההחלטות. יפגין, ישלח אי-מיילים, ימשוך תשומת לב תקשורתית, יסרב לשתף פעולה עם חינגת הדם וההרג הזאת. איפה כל הנשים? אלה ששולחות את בניהן ובעליהן לשדה הקרב, למה לא שומעים אותן? הלא הנשים תמיד היו חוט השדרה של מחנה השלום הישראלי, הראשונות להבין את גודל הכזב והאיוולת של פולחן הכוח.

לחץ ציבורי פועל בישראל. למעשה, הפוליטיקאים שלנו משותקים מפחד לנוכח סקרים המראים על אי פופולריות. מי שיפעיל כעת לחץ לסיום הלחימה, ולא משנה איך, העיקר שיהיה סיום סופי בהחלט – עושה מצווה גדולה. התנגדות לטבח שהיה ולטבח שיהיה היא בפשטות פעולה מצילת חיים.

וביום הבוחר, מתי שיבוא, אולי ננסה פעם אחת להיפרע מן המנהיגים שסיחררו אותנו ואת שכנינו, שוב, למחול הדמים המוכר.

מתוך היונה שעל הגג, פ. קפקא, עם עובד 2007.

1. [זו היתה אסיפה פוליטית]
"זו היתה אסיפה פוליטית. משונה הדבר שרוב האספות נערכות ברחבת האורוות, על גדת הנהר, שהקול האנושי כמעט אינו יכול לגבור על שאונו. אף על פי שישבתי על מעקה הרציף, קרוב אל הנואמים – הם דיברו על בסיס מרובע, עירום, של אבני גזית – לא הבנתי אלא מעט. אמנם ידעתי מראש במה מדובר, והכל ידעו זאת. והכל גם היו תמימי דעים, תמימות דעים שלמה מזו לא ראיתי מימי, וגם אני הסכמתי עמם הסכמה גמורה, העניין היה ברור מאין כמוהו וכבר דנו בו פעמים רבות, ועדיין היה בהיר כביום הראשון; שני הדברים, תמימות הדעים והבהירות, היו מפחידים, יכולת החשיבה שָבתה מרוב תמימות דעים ובהירות, לפעמים חפצת לשמוע רק את הנהר ושום דבר מלבדו".

2. [בעיר הזאת השעה תמיד]
"בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, המים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון הפתוח, ומלבד כל זה אין כל תנועה".

3. [אלה חיים בין קלעים]
"אלה חיים בין קלעים. אור יום, בוקר תחת כיפת השמים, ומיד מחשיך, וכבר ערב. אין זו תרמית מסובכת, ובכל זאת עליך להסכין עמה כל זמן שאתה עומד על הקרשים. אתה יכול רק לברוח, אם יש לך הכוח, לפנות וללכת אל הירכתיים, לחתוך את יריעת הבד ולעבור בין קרעי השמים המצויירים, לצאת דרך כל מיני גרוטות ולהימלט אל הרחוב שבמציאות, הצר, החשוך והלח, שאמנם גם הוא עדיין קרוי רחוב התיאטרון, בגלל הקרבה אל התיאטרון, אבל הוא אמיתי ויש לו כל העומקים של האמת".

צחוק בחדרים, שריקה
דממה.
על כתפינו, יונה צחורה.

                                                          עזה, 5.1.2009                                    "רויטרס"