מחבר עידן לנדו

כמה הרהורים בעקבות פילוח ראשוני של ההצבעה בבחירות.
 
1. קדימה ריסקה את ה"שמאל". שליש ממצביעי העבודה ושליש ממצביעי מרצ עברו לקדימה. אפילו בקיבוצים, קדימה הדיחה את העבודה. במקביל, הליכוד שאב חמישית ממצביעי קדימה. במלים אחרות, קדימה היא לא מפלגה; היא תחנת מעבר מה"שמאל" לימין.

2. רק 15% מהאוכלוסיה היהודית הצביעה למפלגות "שמאל" (העבודה ושמאלה). הסיבה העיקרית לעריקה לקדימה: "פניקת ביבי". הם הצביעו ללבני כדי לבלום את ביבי, למרות שליבם נותר בעבודה או במרצ. לו היו הצבעות נפרדות לראש הממשלה ולמפלגה, לפחות 25% מהאוכלוסיה היהודית היתה מצביעה לגוש ה"שמאל". יחד עם ההצבעה הערבית, היו יכולים להיות ל"שמאל" כ-40% מהקולות. זה אולי לא היה מספיק כדי להרכיב קואליציה עם מפלגות לווין, אבל זה בהחלט היה משקף את חלוקת הכוחות האמיתית באוכלוסיה בין "ימין" ל"שמאל". זה גם היה בסיס לאופוזיציה משמעותית – מה שלא יהיה בכנסת הבאה.

3. ליברמן מנצח בגדול בפריפריה – 25% בבאר שבע, 21% בעיירות הפיתוח. כלומר, ההצבעה ל"ישראל ביתנו" היא ברובה הצבעת מצוקה. עוד ראיה: בהתנחלויות קדימה גוברת על "ישראל ביתנו", כי המתנחלים הם אוכלוסיה מבוססת. אין להתפלא אם ליברמן שאב כמה מנדטים מש"ס; המשותף ביניהם (גזענות אתנוצנטרית על גב של דימוי עצמי קורבני) גדול מהמבדיל (דת ומדינה, גיור). אם ש"ס כמעט ולא קטנה, הרי זה משום שמאגרי המצוקה של האוכלוסיה בארץ הם בלתי נדלים – עוד ועוד ישראלים מצטרפים אליהם. האלקטורט של ש"ס ו"ישראל ביתנו" הוא אינדקס מהימן של הקצנת הקפיטליזם הישראלי.

4. 51% מהערבים הצביעו לחד"ש, בל"ד ומרצ – שלוש המפלגות הנאורות בכנסת (לא, זאת לא מחמאה גדולה; מפלגות נאורות לעתים קרובות מתנהלות באופן לא נאור. הכל יחסי). בקושי 4.5% מהיהודים הצביעו למפלגות האלה. אפשרות אחת: באופן יחסי, על כל עשרה ערבים נאורים, יש יהודי נאור אחד בלבד. אפשרות שניה: יש יותר נאורים יהודים, אבל מאחורי הפרגוד, נאורותם נושרת כמו עלים בשלכת.

5. כל ההערות האלה הן שוליות לחלוטין. שעשוע נחמד לשיחות סלון, לא יותר. המשמעות האמיתית של "שמאל" בפוליטיקה המפלגתית נשחקה עד שהתרוקנה לגמרי. למעט חד"ש, מפלגת שמאל אמיתית, אין שמאל מפלגתי בארץ. יש כוחות נאורים במרצ ובבל"ד, ופה ושם חברי כנסת פעלתניים (מלכיאור, האבידה הגדולה של הבחירות), וזהו. כלומר, 110 מנדטים של הימין, ובערך 10 של השמאל. שמאל בלי מרכאות.

6. לא שמחה וששון, אבל גם לא סיבה לתלוש שערות בייאוש. מי שנתקף דיכאון מהיעדר הייצוג של השמאל בכנסת תולה תקוות לא ריאליות בפוליטיקה המפלגתית. לשמאל האמיתי בארץ יש לא מעט ערוצי ביטוי ופעולה – ארגוני עובדים, עמותות, ארגוני זכויות אדם, לובי פמיניסטי ולובי הומו-לסבי, קליניקות משפטיות, ואפילו שניים וחצי בלוגרים – והוא לא זקוק לגושפנקא מפלגתית. מי שרואה בייצוג המפלגתי את חזות הכל שבוי בתפיסה של נתינוּת, וצריך מהר להחליף אותה בתפיסה של אזרחות. אנחנו לא נתינים של המפלגה, והתפוגגותן של מרצ או העבודה מעידות, בראש ובראשונה, על אוזלת ידן, לא עלינו. היו זמנים שהמפלגה היתה חקוקה בתעודת הזהות הנפשית של כל ישראלי – היא היתה הבית, המורשת והמסורת. לא עוד. מפלגה היא כלי להגשמת יעדים פוליטיים (שלך כמו של העסקנים שבה); אם היא חדלה מלשרת את יעדיה – מקומה בפח.

7. עד שלשמאל האמיתי יהיה יצוג ב"שמאל" המפלגתי, יעברו שנים רבות. בינתיים משתרעת ביניהם דרך ארוכה. מי שצריך לשנס מותניו ולפסוע בה, באומץ, הן המפלגות, לא ארגוני השמאל האמיתי. מצביעי העבודה ומרצ שערקו לקדימה היו דבקים במפלגותיהם אילו האמינו באמת שהן משרתות את ערכי השמאל. הן לא שירתו, ולכן העריקה לקדימה לא היתה כרוכה בוויתור ממשי (מעבר לכאב הלב הסנטימנטלי). טוב יעשו המפלגות הללו אם יתחילו לשרת את קהלן האמיתי. בתור התחלה, לא יזיק להגיד את האמת בפנים ולהעיף לכל הרוחות את האיש ש"אומר את האמת בפנים", הפעם ללא כרטיס חזרה. וגם אם לא יעיפו אותו, לא נורא. אנחנו, השמאל האמיתי, לא מחכים להם. נתחיל את התיקון בלעדיהם. הצעת סטיקר לבחירות הבאות: דב חנין זועבי.

בסוף השבוע הסביר אסא (קולון®) כשר למה זה היה לגמרי מוסרי ולגמרי בסדר להרוג מאות אזרחים בעזה כדי לא לסכן חיילים. זאת במסגרת "תפיסת מידתיות" חדשה, שקולון® כשר גיבש לפני 6 שנים כדי להצדיק את הסיכולים הממוקדים. אלה, כזכור, מעולם לא היו כל כך ממוקדים, אבל לעומת הממוקדות של הפגזות צה"ל בחודש האחרון – לניתוחים כירורגיים ייחשבו. קולון® כשר לא פירט האם זרחן שפוגע בעור ואז מחלחל פנימה ואוכל את הכליות והכבד של הקורבן גם הוא בגדר "המידתיות החדשה", או מחיקת משפחות שלמות (עם או בלי אזהרה מראש, מה ההבדל).

בכל מקרה, אסא (קולון®) כשר מזמן איננו איש מוסר או אינטלקטואל ביקורתי. הוא אזרח עובד צה"ל, במשכורת, שמדריך את הצבא לא פחות מאשר הוא מדברר אותו. האם שמעתם ממנו מילת ביקורת אחת על הצבא או הממשלה ב-10 השנים האחרונות? אחת? אסא (קולון®) כשר הוא אבקת כביסה (אמנם עם מלבין), ועם אבקות כביסה לא מתווכחים.

משפט אחד שלו צד את עיני – "מה שאנחנו עושים הופך להיות החוק". לאוזניים שלי זה נשמע כמו משהו שאוגוסטו פינושה או פול פוט היו חותמים עליו. המשפט הזה בעצם אומר הכל, וגם מבהיר למה אין טעם בוויכוח. מי שבכל זאת מתעקש להבין עד כמה חלולה הארגומנטציה האתית של קולון® כשר מוזמן לעיין במסה הביקורתית של ענת מטר, "מה מאפשר את אסא כשר" ("מטעם" 6, יוני 2006).    

לאור זאת אני מעלה מחדש רשימה שפירסמתי לפני 5 שנים, כשקולון® כשר גיבש את "הקוד האתי" לסיכולים הממוקדים. בחלוף 5 שנים, אני קצת מתבייש בנאיביות של הרשימה הזאת, שנראית לי חלבית לנוכח מה שצה"ל חולל בעזה. בעצם, זאת סיבה מספיק טובה להעלות את הטקסט הזה שוב – לגלות כמה היינו נאיביים רק לפני 5 שנים. כמה מהיר היה הסחף למטה.

זוכרים שהיו פעם ויכוחים סביב המושג המעורפל הזה, "פצצה מתקתקת"? זוכרים שצה"ל לפחות ניסה לטעון (גם אם לא בהצלחה) שכל סיכול ממוקד מעוגן במבחן הזה? מי בכלל נזקק להצדקה הזאת היום? 1.4 מיליון תושבים יש בעזה – וכולם פצצות מתקתקות בעיני פילוסוף (הו, מי יגול עפר מעיניך, סוקרטס) הבית של צה"ל. עד שאני אכתוב את הסאטירה על תפקידו של קולון® כשר ב"עופרת יצוקה", הוא כבר ינסח את הקוד האתי הבא, שיצדיק את השמדת כל אוכלוסית עזה בהפצצות שטיח. אין לי סיכוי מולו.

—————————————————————————————————————

הפרופסור והילד שבצריף

(יום שלישי, 1:50 בצהריים, רשת הקשר של טייסת מסוקים XXX)

טייס: רגע, יש לנו בעיה.
בור פיקוד: מה הבעיה, גרזן?
טייס: אני רואה צריף בחצר האחורית של הבית.
בור פיקוד: נו?
טייס: לא אמרו לנו כלום על צריף. בתצלומי אוויר לא היה צריף.
בור פיקוד: אז יש צריף, מה זה חשוב. אתה נעול על המטרה?
טייס: מהחלון של הצריף מציץ ראש של ילד. בן שבע-שמונה.
בור פיקוד: אה, אני מבין.
טייס: אם אני מרים את הבית, הצריף הולך איתו. אתם מאשרים את זה?
בור פיקוד: המממ… חכה רגע, גרזן.
(שתיקה. התייעצות קדחתנית בבור)
בור פיקוד: תשמע, צריך להתקשר לפרופסור. אתה תמשיך לחוג למעלה, אוקיי?
טייס: טוב, רק תתקשר מהר, הוא תיכף נכנס להרצאה.
בור פיקוד: מאיפה אתה יודע?
טייס: "מהאנוי לג'נין: הבטים אתיים בחישוף פרברים". כל יום שלישי בשתיים בצהריים. למדתי אצלו.
בור פיקוד: אה, יופי. אז בטח יש לך את הקוד האתי.
טייס: לא זז בלעדיו. אבל חיפשתי, לא כתוב כלום על ילד בצריף לא מזוהה. כתוב רק שצה"ל מקפיד על כבודם של הפלסטינים ואינו פוגע שלא לצורך במי ש…
בור פיקוד: טוב, טוב, הנה הוא על הקו.
פרופסור: הלו?
בור פיקוד: שלום פרופסור, כאן הבור. יש לנו גיחה מעל חאן-יונס, סיכול ממוקד, הטייס אתי בקשר עכשיו. המטרה זה וואליד אבו-רנין, שהוא שכן של הגזבר של התא הצפוני של גדודי אל-קסם, ופעם אפילו ראו אותו מנשק תמונה של אל-אקצה. בקיצור, פצצה מתקתקת.
פרופסור: ברור.
בור פיקוד: הבעיה של הטייס שלנו היא שהוא זיהה צריף ליד הבית, ובתוכו יש בלתי מעורבים.
פרופסור: איך הוא יודע שהם בלתי מעורבים?
בור פיקוד: גרזן, איך אתה יודע שהם בלתי מעורבים?
טייס: הילד יצא מהצריף. הוא אוכל עכשיו תפוח ובועט באבן.
פרופסור: איזה סוג של אבן? אבן תמימה או אבן עם פוטנציאל חבלני?
טייס: לא יודע. נמאס לו מהאבן. הוא מתיישב עכשיו ונשען על הקיר של הצריף.
פרופסור: שומעים תקתוק?
טייס: מה?
פרופסור: אני שואל אם שומעים שהילד מתקתק. כמו פצצה מתקתקת, אתה יודע.
טייס: פרופסור, כל מה שאני שומע כאן זה הטירטור של המסוק שלי.
בור פיקוד: מה המרחק של הילד מהמטרה?
טייס: בערך 15-20 מטר.
בור פיקוד: פרופסור, 15-20 מטר, זה בגבולות הסיכול הממוקד?
פרופסור: חכה שנייה, אני פותח את הטבלאות שלי.
(רעשים לא מזוהים בטלפון)
פרופסור: טייס, תגיד לי, הילד נראה לך רעב?
טייס: חזור שנית?
פרופסור: אני מנסה לדעת האם הוא אכל עכשיו בחברת המסוכל או לא. אם הם אכלו ביחד, הילד בוודאי סייע לו בדרכים שונות ומגוונות: מזג לו שתייה, העביר לו את הפיתות וכיוצא בזה. ואז כמובן, בתור סייען, הוא חלק ממעגל הטרור. אבל אם הוא לא אכל איתו… בעיה. דרוש נימוק טוב מאד כדי להרוג ילד רעב.
טייס: לא יודע אם הוא רעב או לא. הוא גמר את התפוח עד הסוף. זה עוזר?
פרופסור: נו באמת, אני מנסה לפתח כאן טיעון שיטתי, שמושתת על אדני ההיגיון והמוסר, ואתה מקשקש לי על תפוחים.
בור פיקוד: פרופסור, מותר להרוג ילדים?
פרופסור: לא, לא אמרתי שמותר. אמרתי שזה כשר.
בור פיקוד: אבל קצת מסריח, לא?
פרופסור: כשר, כשר.
טייס: הדלק שלי עומד להיגמר.
בור פיקוד: תמשיך לנוע במעגלים. בענייני מוסר אנחנו לא מתפשרים. לא זזים בלי פתק מהפרופסור.
פרופסור: תודה, תודה. תשמע, טייס, זה לא נראה לי טוב. ועוד דקה אני חייב להיכנס להרצאה.
טייס: "מהאנוי לג'נין"?
פרופסור: לא, זה קורס חדש. "הפצצה תמיד צודקת: הבטים אתיים באידוי אזרחים". מה אמרתם על המסוכל?
בור פיקוד: שכן של גזבר של…
פרופסור: כן, כן.
טייס: הילד קלט אותי. הוא עוקב אחרי בעינים שלו.  
פרופסור: טוב, אני קובע, מתוקף היותי אתיקן ולוגיקן, שאין לך סמכות מוסרית להטיל את הפצצה.
בור פיקוד: מה? למה?
פרופסור: זה באמת ייקח לי יותר מדי זמן להסביר לכם. אני מצטער, לא הכל מופיע בקוד האתי. יש חלקים חסויים.
טייס: יש מוסר חסוי?
פרופסור: מי שצריך לדעת יודע. מי שצריך לחיות, חי. ומי שלא, לא.
בור פיקוד: טוב, גרזן, אתה מתקפל. אחורה פנה.
טייס: תשמעו, בדיוק יצאה קבוצת אנשים מהצריף, שמונה אנשים. שלוש נשים, זקן אחד, שני ילדים, ושני צעירים. הצעירים נושאים מרגמת קסאם.
פרופסור: דפוק את כולם. אני חייב לטוס לשיעור.

בבוקר יום שני, ה-4 לינואר, הרג צה"ל בשכונה 48 אזרחים – יותר מכל תקרית אש בודדת אחרת במהלך המתקפה. איך ולמה זה קרה? צה"ל שומר על שתיקה

כבר במהלך המתקפה על עזה היה ברור שהציבור הישראלי אינו מקבל תמונת מצב אמיתית של המתרחש. כלי התקשורת הישראליים יישרו קו עם האיסור להיכנס לעזה – ואפילו לא טרחו להיעזר בעיתונאים ובמקורות מידע שכבר נמצאו בעומק השטח. וכך קרה שבשעה שכל העולם נחשף בזמן אמיתי לאירועים קשים ואף מחרידים, צף לו הישראלי הממוצע בענן של בורות פסטורלית.

והנה, לאחר הפסקת האש, הותר סוף סוף לעיתונאים הישראליים לחזור לעזה. אלא שעכשיו כבר אין מי שיקשיב להם. הסיפור האמיתי הפך להיות מערכת הבחירות; עזה כבר תוייקה כסיפור (הצלחה!) ששמנו מאחורינו. ושוב לא נדע מה לעזאזל קרה שם, בשלושת השבועות שבמהלכם המטיר צה"ל כמות בלתי נתפסת של פגזים על עזה.

אחד האירועים הקיצוניים ביותר במתקפה התרחש עם תחילת המבצע הקרקעי, בשכונת זיתון. קרוב ל-50 אזרחים נקטלו שם בין ה-3 ל-4 לינואר, בידי חטיבת גבעתי, ועשרות רבות עוד נפצעו וגססו למוות – כולם בני משפחה מורחבת אחת. האירועים בזיתון זכו לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית, ועוררו גל של מחאה וזעזוע. בארץ הם כמעט ולא נודעו – למעט סיקור שטחי למדי ב-ynet, וכמה איזכורים חולפים פה ושם – שום כלי תקשורת מרכזי לא דיווח עליהם (אשמח להיווכח שאני טועה, ושהחמצתי דיווח כלשהו). הנה כך זה קורה: מרחק 3 שעות נסיעה מאיתנו, הרג צה"ל נשים וילדים, ואנחנו אפילו לא ידענו.

כמובן שנשאלת גם השאלה – ולו היינו יודעים, מה היינו עושים? שאלה טובה, אבל לא הפעם. הפעם אני רק רוצה שיידעו. שלפחות יידעו מה קרה שם.

את השתלשלות האירועים שתובא להלן ליקטתי מכמה מקורות שונים (כולם מובאים בסוף הפוסט). אין לי ספק שהם מציירים תמונה לא שלמה, ואולי אפילו מוטֵית לפרקים, של מה שבאמת קרה. ויחד עם זאת, אין לי ספק שגם כך, גרעין האמת שבהם מזעזע כל כך, שהדעת לא סובלת את השתיקה סביבם. מן הדין שהאמת על זיתון תצא לאוויר העולם ותטלטל את מי שעוד אפשר לטלטל.

השתלשלות האירועים

שכונת זיתון נמצאת בפאתיה הדרומיים של עזה. ביום שבת, ה-3 לינואר, החל צה"ל להפגיז את השכונה, ובמקביל כיתר אותה ומנע יציאת תושבים. בלב השכונה התגוררה משפחת סמוני המורחבת במספר בתים סמוכים, כמה מאות נפשות, שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. במהלך יום ראשון, ה-4 בינואר, החל צה"ל להוציא תושבים מבתיהם ולרכז אותם בבתים בודדים, כמה עשרות נפשות בכל בית.

בביתו של עטיה סמוני (47) התכנסו 19 איש להעביר את הלילה ביחד. ביום ראשון ב-7:20 בבוקר נשמעו דפיקות של חיילים על הדלת. עטיה ירד לפתוח להם, עם תעודת זהות בידיים מורמות. כשפתח את הדלת, נורה למוות. בנו, פרג', ראה את זה מחלון הקומה השניה.

החיילים פרצו לבית, עלו לקומה השניה, וירו לתוך החדר שפרג' שהה בו. מן הירי נפצעו כמה אנשים, ונהרג אחיו החורג של פראג', אחמד בן ה-4, שהיה בזרועותיו. גם אמו של אחמד נהרגה.

גם בביתה של פטימה סמוני (37) שהו אנשים רבים ביום ראשון. בעקבות אזהרות הצבא שלא יישארו בביתם, יצאו אחדים מהם ביום שני בבוקר לרחוב סאלח א-דין. הם נופפו לעבר טנק ישראלי בפיסות בד לבנות. מיד נפתחה עליהם אש כבדה. בעלה של פטימה ואחיו נהרגו במקום והיא נפצעה. הם נסו לבית שכן, אבל גם הוא הופגז. שני בניה של פטימה, בני 15 ו-17, נהרגו. ילדיה הצעירים יותר נפצעו.

רוב בני המשפחה רוכזו במחסן בטון גדול של ואיל סמוני (40). ביום ראשון בבוקר כבר היו שם הרבה מאד נפשות – 70 איש לפי עדות אחת, 100 איש לפי עדות אחרת. האנשים רוכזו בחופזה, כך שלא היו להם מזון או מים במחסן. גם התינוקות נותרו ללא מזון. מה שאירע בשעות הקרובות תואר בידי עדים שונים לגופים ועיתונאים בלתי תלויים.

ביום שני ב-6 בבוקר, החליטו כמה גברים ללכת להביא אל המחסן בני משפחה מבית סמוך. זאת מתוך הנחה שצה"ל מודע לכך שבית ואיל סמוני הפך למקלט האזרחים הגדול בשכונה ולכן לא יפגע בו. שלושה גברים ניגשו לדלת ויצאו החוצה. מטח ירי מיידי של צה"ל הרג אחד מהם במקום, ופצע את שני האחרים. מיד לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר – פגז או טיל פגע בתקרת המחסן. בשוך הרעש והאבק, היו פזורות במחסן קרוב ל-30 גופות. ילדים, נשים וזקנים. בתוך שניות המקום הפך לגיהנום. עשרות פצועים נותרו שם, בלי יכולת לזוז. רק קבוצה קטנה של אנשים הצליחה לברוח לבית סמוך, שם שמרו כ-40 חיילים על 30 תושבים. עיני הגברים היו מכוסות בבד.

מייסא סמוני (19) היתה בין הניצולים מההפגזה והגיעה אל הבית שבו שהו החיילים, יחד עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם מוסא, הגיס שלה (בעלה נהרג בפיצוץ). החיילים ששמרו על הבית נתנו לה עזרה ראשונה וצירפו את מוסא אל יתר הגברים. ידיו נקשרו ועיניו כוסו. החיילים שיחררו את מייסא עם התינוקת ואמרו לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. מייסא הבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי". היא יצאה אל הכביש יחד עם תושבים אחרים והם נלקחו בידי אמבולנסים פלסטיניים לבי"ח שיפא.

הם היו בני מזל. רוב הפצועים שכבו יומיים בין ההריסות, גוססים לאיטם. במרחק של מטרים ספורים מאיתם – בבתים סמוכים וברחוב סלאח א-דין – שהו עשרות חיילים של צה"ל. הם ידעו על קיומם של עשרות פצועים במחסן של ואיל סמוני, כי הגיעו אליהם כמה ניצולים מן ההפגזה. למרות זאת, החיילים לא עשו דבר, ואף מנעו מצוותי ההצלה של הסהר האדום והצלב האדום להיכנס למתחם.

רק ביום רביעי, ה-7 לינואר, אחר הצהריים, הורשו צוותי ההצלה להיכנס. לעיניהם התגלה מחזה מחריד. בחדר אחד התגלו 16 גופות: 7 נשים, 6 ילדים ו-3 גברים. 4 ילדים, עדיין חיים אבל באפיסת כוחות, נמצאו צמודים לגופות אימותיהם. אנשי הצלב האדום (שאינם פלסטינים) ושליח האו"ם הגדירו את האירוע כ"מזעזע לחלוטין".

פרמדיק של הצלב האדום העיד כי צה"ל לא התיר לצוותי ההצלה להכניס למתחם מצלמות, מכשירי רדיו או טלפונים סלולריים, ציוד שהם נושאים איתם דרך שגרה במשימות כאלה.

ביום חמישי חולצו עוד 103 ניצולים מן המתחם, תשושים מרעב וצמא. ביום ראשון, ה-11 בינואר, חולצו עוד 12 גופות של בני משפחת סמוני. סך ההרוגים ממשפחת סמוני: 48.

תגובות דובר צה"ל

תגובה אחת: "צה"ל מצוי בעיצומם של התחקירים שלאחר מבצע "עופרת יצוקה". עם סיומם יגובשו מסקנות והמלצות ויטופלו בהתאם".

תגובה שניה: "הצבא הוכיח את נכונותו להימנע מפעולות על מנת להציל חיי אזרחים, ולהסתכן בפגיעה בחיילים בכדי לסייע לאזרחים חפים מפשע. כל האשמה רצינית נגד התנהלות הצבא תיבדק בהתאם, אם תתקבל תלונה רשמית".

תגובה שלישית: "הצבא חוקר את מה שקרה בזיתון. אין זה נכון שחיילים הורו לתושבים להתכנס בבית אחד. חיילי צה"ל אינם פוגעים באזרחים במתכוון. אתם חושבים שאנחנו אומרים לאנשים להיכנס לבית ואחר כך הורגים אותם בכוונה? החמאס מחביא את אנשיו בקרב אוכלוסיה אזרחית, ליד בתי ספר ובתי חולים, ומחייב את חיילי צה"ל לפעמים לפתוח באש הגנתית, שלעתים הורגת אזרחים. אנו נוטים לשכוח שבשנת 2000 היו לנו פיגועי התאבדות בישראל, ברחובות בבתי קפה ובאוטובוסים, ו-50 אחוז מהמתאבדים היו מן החמאס".  

11 שאלות

1. האם יש עדות כלשהי על אש שנורתה לעבר צה"ל מאחד מבתי משפחת סמוני?

2. האם נמצאו אמצעי לחימה כלשהם באחד מבתי משפחת סמוני?

3. זיתון ממוקמת בפאתי עזה. ההפגזה עליה פתחה את המבצע הקרקעי. צה"ל הקיף את השכונה במכשולים פיזיים. האם ייתכן שצה"ל פשוט תיכנן להפוך את זיתון למחנה זמני לכוחות גבעתי? האם ייתכן שהשכונה "טוהרה" לא מפני שנורו ממנה רקטות אלא לצרכים לוגיסטיים בלבד?

4. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שנופפו בבד לבן, כפי שכבר עולה מעדויות של אזרחים בשכונות אחרות? אם כן, למה?

5. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שיצאו מפתח ביתם, מבלי לבדוק אם הם חמושים? אם כן, למה?

6. האם חייל צה"ל ירה בילד בן 4 בעודו בזרועות אחיו?

7. מדוע ירה צה"ל פגז (מסיבי, בלי ספק) על המחסן של ואיל סמוני, למרות שחיילים ריכזו שם עשרות תושבים במהלך היממה הקודמת? מיהו המפקד שהורה להפגיז את המחסן?

8. לשם מה כפתו חיילי צה"ל וקשרו את עיניהם של גברים ממשפחת סמוני בבית הסמוך למחסן של ואיל? האם חיילי צה"ל השתמשו בגברי המשפחה כ"מגן אנושי"? כלומר, האם נקטו בשיטה ה"מפלצתית" שצה"ל מייחס לחמאס?

9. מדוע לא הגישו חיילי צה"ל עזרה ראשונה לעשרות הפצועים שבבית המופגז, במשך 48 שעות?

10. מדוע לא התיר צה"ל לצוותי הצלה להיכנס למתחם במשך 4 ימים? מדוע לא התיר להם לפחות להיכנס בין יום שני ליום רביעי, 48 שעות שבמהלכן כנראה לא נורתה עוד אש בקרבת הבתים?

11. מדוע נאסר על צוותי ההצלה לצלם את זירת האירוע? האם צה"ל ניסה להסתיר או לסלק ראיות?

כתובות על הקיר

העיתונות הישראלית לא יצאה מגידרה לחקור את טבח זיתון. למעשה, היא בקושי דיווחה עליו. לעומת זאת, כולם הזדעזעו מן הכתובות והנאצות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. ציור של מצבה ועליו הכתובת: "ערבים: 1948-2009"; "1 הלך, 999,999 נשארו"; "עשו מלחמה ולא שלום"; וכמובן, "מוות לערבים", הישן והטוב.

"חבל שאירועים בודדים מטילים כתם על הצבא", אמר גורם צבאי, "ככלל, החיילים שפעלו במבצע הבינו היטב מה מותר ומה אסור וביצעו את ההנחיות באופן מלא. רבים מהם אף הקפידו לשמור על הסדר בבתים שבהם שהו, העניקו עזרה לאוכלוסיה פלסטינית ואף סייעו לבעלי חיים שנותרו קשורים ורעבים".

בתגובה לגילוי כתובות הנאצה, נמסר מדובר צה"ל כי "צה"ל רואה בחומרה כל פגיעה ברכוש מסוג זה והדבר סותר את ההנחיות שקיבלו החיילים ממפקדיהם ערב המבצע". ועוד נמסר: "לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

יפה שחיילי צה"ל מסייעים לבעלי חיים רעבים. יפה גם שמענישים במלוא החומרה על "פגיעה ברכוש". וטוב שיש קוד אתי. השאלה שעדיין מנקרת היא מה הקשר בין כל הפעלתנות הקוסמטית הזאת לבין הטבח בזיתון. האם מישהו ייתן את הדין על מה שקרה שם? האם חיילי צה"ל מונחים לסייע לבעלי חיים רעבים אבל לא לפלסטינים גוססים? האם הם נענשים במלוא החומרה על שרבוטים גזעניים אבל לא על ירי, מטווח קצר, על ילדים ונשים?

סיכום

אני לא עיתונאי מקצועי ולא משפטן. את המלאכה שעשיתי כאן – איסוף דיווחים ועדויות, הצגת שאלות מתבקשות – יכול לעשות כל אזרח חושב (עם מעט רצון וסבלנות). כמות הדיווחים, אופיים, ומקדם האמינות הגבוה של המקורות, הגיעו (כבר מזמן) למסה קריטית שאין הדעת סובלת אותה. לצערי, מי שהיו אמורים לעשות את המלאכה הזאת בזמן אמת, כשהשטח עוד "טרי" – העיתונות הישראלית ורשויות החוק – מעלו בתפקידם. אולי הפוסט הזה יזיז משהו.

מאחורי העדויות והדיווחים עומדים ניצולים, פרמדיקים, עיתונאים מכמה עיתונים רציניים בעולם, ופעילי זכויות אדם. כולם יחדיו רוקמים נראטיב מפורט ולכיד על האירועים שהתרחשו בשכונת זיתון בין ה-3 ל-7 לינואר. זהו נראטיב מעורר חלחלה, מזעזע, שהשכל והדמיון מנסים שוב ושוב להדוף מעליהם, אך לשווא.

צה"ל עדיין לא סיפק ולו הסבר מינימלי לאירועים. להבדיל מההפגזה על בית הספר של אונר"א בג'באליה, במקרה של זיתון צה"ל אפילו לא טען שנורתה לעברו אש מן הבתים של משפחת סמוני (כזכור, גם במקרה של אונר"א, צה"ל חזר בו, עובדה שמרבית הישראלים אינם יודעים, או מסרבים לדעת). בחלל הריק הזה נותרו תלויות שאלות קשות מאד, וספקות קודרים. מדובר בתקרית שמאפילה בחומרתה על הטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שכבר נחקרת בחו"ל; הן מבחינת היקף הנפגעים, הן מבחינת הספק הגדול שבכלל נורתה אש מכיוון בתי משפחת סמוני, והן מבחינת כמות המפקדים והחיילים שהיו מעורבים, במעשה או במחדל, באירועי זיתון.

אין לי ספק שצה"ל ימצא ויעניש את מי ששירבט את הכתובות הגזעניות על קירות הבתים בזיתון; הם מצטלמות לא טוב בעולם. השאלה היא האם גם כאן, כמו במקומות אחרים, נחזה שוב בגמביט המוכר של "והיה מחננו טהור". ואם כך, אולי באמת אין מנוס מהפקדת החקירה של אירועי זיתון בידיים חיצוניות, בזירה הבינלאומית?

מקורות

הגארדיאן
וושינגטון פוסט
לוס-אנג'לס טיימס
ניוזוויק
ניו-יורק טיימס
בצלם: עדויותיהם של מייסא, פרג' ופאהד סמוני
ynet
אל-ג'זירה

אוי, מחמם את הלב, באמת מחמם, לראות את תהלוכת הגברים-גברים האלה, שבימים כתיקונם משגרים 20 פקודות חיסול לפני ארוחת הבוקר, ואחרי הגרעפץ של הקרואסון עוד מבטיחים לדפוק טוב-טוב את הערבים בבית השימוש – לראות אותם מקרקרים בבהלה, מביטים אנה ואנה מנין יבוא עזרם, מתדפקים נואשות על שערי החוק, נמלטים אל מתחת לחצאית הרחבה של "המדינה", שתגן עליהם מהדוד הרע, הדוד פרננדו אנדראו מספרד.

מרוטי נוצות, מצווחים ככרוכיות.

כן, זה עושה לי טוב, ומחמם לי את הלב בימים הקרים האלה, אחרי 3 שבועות שהם יצקו עופרת על ראשי מאות אלפי אנשים חפים מפשע, לראות שיוצקים גם להם על הראש. לא עופרת, בסך הכל כמה טיפות צוננות של accountabilty, ובכל זאת יש בטיפות הספורות האלה כדי לשבש שם, במוחות של הגברים-גברים האלה, את הסדר הטוב. להעמיד אותם לשניונת חולפת באור האמיתי של מעשיהם: פושעים. לא טובים מאחרון הטרוריסטים.

ואני יודע שלא ייצא מזה הרבה, אולמרט ולבני כבר על הטלפונים לראש ממשלת ספרד, במיטב מסורת הפאסיב-אגרסיב של הדיפלומטיה הישראלית, מאיימים מתוך תחינה נואשת, ומישהו שם יתעשת, במדריד, וימצא סעיף נשכח בחוק שיסכל את החקירה הזאת הרבה לפני שהיא תתגבש לכתבי אישום. כן, כל זה ידוע מראש, ובכל זאת, נורא קשה לי לחנוק את ביעבוע השמחה הזה בתוכי, סוף סוף לראות אותם, את אדוני המלחמות שלנו, קצת מבוישים ומבוהלים. קוראים לזה שמחה לאיד. שמחתם של נטולי הכוח בנפול סוכני הכוח.

ביתם לא חרב. זרחן לא חרך את עורם. ילדיהם לא נקרעו בפגזי פלאשט. לא לא, אסון כבד יותר ניחת על ראשם: אין טיולים לאירופה בעתיד הקרוב.

נו, דיכטר, באמת איך תעמוד בזה? אם אתה לא תטוס לאירופה, מי יסביר לאירופאים למה מגיע לך להמשיך לטוס לאירופה? וכמה נוגע ללב פואד, שהגדיר את ההחלטה בספרד "הזויה". אני לתומי חשבתי שעצם העובדה שהאנשים האלה ממשיכים להתקבל בכבוד מלכים בבירות העולם – היא היא הזויה. כיוון שהבושה לא קברה אותם בארץ, אולי הפחד יעשה זאת.

[לנקות את השולחן, ומהר, מטיעוני סרק מגוחכים: אף אחד לא כפר בזכותה של ישראל להעניש את סלאח שחאדה. מכך לא נובע שיש לישראל זכות להוריד איתו לקבר עוד 14 אזרחים חפים מפשע, בהם 9 ילדים. ואין שום "צביעות" בהחלטת השופט הספרדי. הוא לא יזם את התביעה, אלא רק שקל את הבסיס החוקי שלה. אם למישהו מ"מזועזעי הצביעות" מפריע שהספרדים לא חוקרים את פשעי המלחמה של אמריקה ורוסיה – אדרבא; תתכבדו נא ותטרחו להגיש כתבי תביעה, מפורטים ומנומקים, לבית הדין הספרדי. אם לכם לא אכפת מפשעי המלחמה של רוסיה בצ'צ'ניה, למה אתם מצפים של"מרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שהגיש את התביעה בספרד, יהיה אכפת מהם?]

רגע לפני שתילעס ללא הכר בקמפיינים של הבחירות, הנה סיכום מפורט ומתועד של מתקפת "עופרת יצוקה", כפי שהיתה באמת 

  

השגים

אפס.

כמה לוחמי חמאס נהרגו? תלוי את מי שואלים. ההערכות נעות בין 50 ל-500. המרכז הפלסטיני לזכויות אדם (לא שלוחה של החמאס) מדווח על 179 חמושים הרוגים. בכל מקרה, ביחס לכמות החמושים של החמאס (לפחות 20,000, נכון לאפריל 2008) – מדובר בפגיעה זניחה. מלאי הרקטות אומנם הידלדל, אבל כמות האנשים לא, וקרוב לודאי שלהפך: המתקפה הצה"לית רק חיזקה את המוטיבציה להתגייס לחמאס, שעמד בה בלי להרים דגל לבן.

כמה מנהרות הושמדו? צה"ל טוען שבערך מחצית. כיוון שהיו יותר מ-800 מנהרות, זה משאיר עוד 400 פעילות. ממילא, אלה שנהרסו כבר עוברות שיקום בימים אלה, ההברחות כבר חודשו, למעשה כבר במהלך הלחימה, עסקים כרגיל, בדיוק כפי שהיה צפוי מראש. הישג קשה לראות כאן.

הצד הישראלי משתעשע באשליות אופטיות. אומרים לנו, "שוקמה ההרתעה הישראלית, ולראיה – הופסק ירי הרקטות". קודם כל – הראיה הזאת עדיין טעונת הוכחה לטווח ארוך. ובכל מקרה, אין בכך שום רווח, שהרי לאותה תוצאה בדיוק ניתן היה להגיע בלי המתקפה הישראלית. מיד עם תום הרגיעה, הכריז החמאס, פעם ועוד פעם, שהוא מעוניין להאריך את ההסכם בחצי שנה אם ישראל תקיים את הבטחותיה מיוני 2008. בשבוע שעבר הסכים חמאס לרגיעה שתימשך שנה, עם אפשרות להארכה, תמורת פתיחת המעברים. התגובה הישראלית היתה הכרזה חד-צדדית על הפסקת אש, אף כי חמאס התריע מראש שההכרזה אינה כובלת אותו – ודאי כל עוד נמצאים כוחות כיבוש ישראליים בעזה.

כלומר, לו היתה מטרת המתקפה הפסקת ירי הרקטות – ניתן היה להשיגה ללא המחיר האנושי והכלכלי העצום שהיא גבתה. מה שמעלה את החשד המוצדק, שהפסקת ירי הרקטות לא היתה מטרתה האמיתית של המתקפה (אלכס פישמן, היום ב"ידיעות": "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון").

צאו וראו, אם כן, עד כמה מוכנה ממשלת ישראל להרחיק לכת כדי לשמור על העיקרון הקדוש של "לא מדברים עם החמאס". היא מוכנה להתעלם מהסכמה ברורה של החמאס להפסקת אש ארוכת טווח תמורת פתיחת המעברים (חלק מתנאי הרגיעה המקורית ממילא); היא חותמת על הסכמים עם כל מדינות המערב לסיכול הברחות הנשק, ורק לא עם מצרים, שמשטחה מוברח הנשק (כלומר, עוד ספין ליצירת הרושם של "השגים מדיניים"); היא מסכנת ביודעין את תושבי הדרום, שיספגו עוד ועוד רקטות ממי שלא היה בכלל צד ב"הפסקת האש"; ואחרי כל אלה היא מתחצפת להכריז על הצלחת המבצע.

ותזכורת קלה בעניין המעברים. למה ישראל מתעקשת להחזיק אותם סגורים (למעט עזרה "הומניטרית")? אני בטוח שישראלים רבים מקשרים, אולי לא במודע, בין המעברים לבין הברחות הנשק. כמובן שאין קשר. על המעברים לישראל, ישראל מפקחת. על מעבר רפיח מפקח האיחוד האירופי, וממילא לא ניתן להעביר בו ציוד וסחורות, רק אנשים.

המעברים הם, בפשטות, עורק החיים של עזה. כיוון שעזה המרוששת לא מסוגלת לייצר למליון וחצי פלסטינים מספיק מזון וצרכים חיוניים אחרים, היא תלויה לחלוטין בסחורות מבחוץ. עד היום מערכות המים והביוב של הרצועה אינן פועלות כסדרן משום שישראל לא התירה להכניס חלקי חילוף למשאבות. גם זה חלק מסיכול הטרור?

במלים אחרות, הפלסטינים נאבקים כאן על הקיום עצמו, בעוד שישראל נאבקת על שוט הכיבוש. אולמרט, לבני וברק לא מעוניינים לשמוט מידם את הכלי האכזרי הזה, שמזכיר לפלסטינים כל רגע ורגע מי האדון כאן. הפלסטינים נדרשים להפסיק את האש מבלי שישראל מבטיחה לפתוח את עורק החיים שלהם. לא צריך להיות טרוריסט כדי לסרב לעיסקה המבזה הזאת.

ההנהגה הישראלית יודעת זאת היטב, וגם מודעת לכך שבסירוב להגיע להסדר הוגן, בשיחות ישירות עם החמאס, היא זורעת את זרעי ההתלקחות הבאה, ושוב מפקירה את בטחונם של תושבי הדרום. ואת שלומו של גלעד שליט. בציניות מסמרת שיער, שתהפוך מן הסתם לעמוד התווך של מערכת הבחירות, מנהיגינו "מחבקים" את תושבי הדרום, מצטלמים איתם, מביאים לשם תורמים עשירים ומבטיחים שהסבל נגמר. ואם הוא לא נגמר, נו, זה בגלל שהחמאס לא מכבד הסכמים (וביחוד הסכמים שנחתמו בלעדיו).

נזקים

1. 1,360 הרוגים פלסטינים, 13 הרוגים ישראלים. 5,500 פצועים פלסטינים, 770 פצועים ישראלים. יותר מ-20,000 בתים ומבני ציבור נפגעו חלקית או כליל. קרוב ל-100,000 פלסטינים שנותרו ללא קורת גג. נזק כלכלי לרצועה בהקף של 2 מיליארד דולר.

היה אפשר להפסיק כאן. הנזק הזה לבדו מאפיל על כל ההשגים (שאין), ולו גם המדומים. על כל המוות הזה, השכול, הנכות והסיוטים בלילות – אין כפרה. באמת שאין. אלא שברור לי שיש לא מעט ישראלים השמחים בנפול אויבם, או בנפול פצצות של טון על אויבם, והם אולי רואים בכל העניין הזה רווח נקי. לכן נמשיך.

2. העמקת האיבה והניכור בין הציבור היהודי והערבי בארץ. בהפגנות מחאה ברחבי הארץ נעצרו יותר מ-700 ערבים (בין שליש למחצית מהם קטינים).

3. סיכון יהודים וישראלים בחו"ל – אל-קאעידה קורא למוסלמי העולם לתקוף יעדים ציוניים.

4. תידלוק האיבה האנטי-ישראלית בעולם המערבי – עליה חדה במקרי אנטישמיות באירופה בעקבות המבצע, ישראלים אינם רצויים.

5. שוב קטיושות בצפון, ושוב, אחרי שנתיים וחצי שקטות (שני פצועים קל בנהריה).

6. דחיפת המדינות הערביות המתונות לזרועות אויבי ישראל – טורקיה, ירדן, וסעודיה מצננות את היחסים עם ישראל. קטאר מנתקת אותם. גם ונצואלה  ובוליביה מנתקות את הקשרים. שוב אנחנו עם לבדד ישכון; מצורעי העולם התרבותי.

7. פסגות חדשות בהזניית שלטון החוק בישראל – המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית מתגלה כמכבסה של פשעי מלחמה (עוד על כך – בפוסט הבא בבלוג זה). 

8. הנזק הגדול מכולם – ככל הנראה חיסלנו במו ידינו את שארית הפרטנר שעוד היה לנו בעזה, לשנים ארוכות. אותם פלסטינים שלא תמכו בחמאס, שקיללו אותו בשקט וייחלו להחלפתו בשלטון נאור יותר, שוחר שלום – הם כבר נואשו מאיתנו סופית. הילדים שהיו עדים לחורבן הנורא הזה יגדלו להיות עוד דור נטול תקווה, חדור שנאה לישראל – גם בלי הטפות החמאס. פיוס מתחיל באמון, והמתקפה הנוכחית על עזה ריסקה את האמון סופית. יעברו עוד שנים ארוכות עד שתושבי עזה ייאותו ללחוץ יד של ישראלי מבלי לחפש מאחוריה טנק או אף-16. ישראל, כדרכה, תעמיד פנים שעזה לא קיימת, ואולי תכרות הסכם שלום נפרד עם חבורת אבו-מאזן בגדה. גם האשליה הזאת תתפוצץ לנו בפנים.

ומה עם גלעד שליט?

אומרים לנו ששחרורו לא היה חלק ממטרות המתקפה. זה נכון רשמית אבל לא מעשית. בפועל, החיילים הפשוטים בדרגי השדה הרגישו שהם יוצאים "לשחרר את שליט", ושאבו הרבה מוטיבציה מהתקווה הנאיבית הזאת. מישהו דאג לתדלק ולפמפם את התקווה הזאת, חרף הידיעה שמדובר במניפולציה; מה לא עושים כדי לשכנע אנשים להטיל עצמם לשדה הקרב. האחווה והדאגה ללוחמים הם רגשות אותנטיים עזים – נכס ששום מערכת צבאית לא יכולה לתפקד בלעדיו. על כן היא רותמת אותם לצרכיה, לא פעם באופן ציני ודוחה (וראה פרשת המכתבים לחיילים שנזרקו לאשפה).

כעת מלחששים מסביבתו של אולמרט שפתאום יש נכונות לשחרר רוצחים רבים תמורת גלעד שליט. מקור בכיר אפילו הגדיר את זה כאחד מהשגי המבצע.

הבנתם את זה? לפני המבצע יכולנו לשחרר את שליט במחיר נמוך יחסית (בלי לשחרר רוצחים רבים). זה לא היה מספיק טוב, ועכשיו, בזכות המבצע, השגנו מחיר הרבה יותר טוב: גם נשחרר רוצחים רבים, וגם הרגנו עוד 400 ילדים על הדרך. הדברים אולי נשמעים קצת בדיוניים כרגע, אבל לאולמרט יש רקורד מוכח בתחום הספינולוגי. אם, הלוואי והלוואי, תתממש עסקת שליט לפני שאולמרט פורש, ולו גם במחיר שחרור 1,000 אסירים (אני הייתי משחרר הרבה יותר) – היא תוצג כהישג אישי של אולמרט, ואחד מהשגי המתקפה. אף אחד כבר לא יזכור שהיה ניתן לסגור את העסקה 3 שנים ומאות הרוגים קודם לכן.

 

הערות:
1. ביקורת שאינה מגובה בתיעוד וקישורים המשתווים למה שהובא פה – לא תיענה.
2. ביקורת לא עניינית – לא תיענה. למשל, תגובות בנוסח "למה אתה לא כותב על X", כאשר X הוא "הסבל של תושבי שדרות" / "אמנת החמאס" / "פרעות תרפ"ט" או כל X אחר שאין בו כדי להצדיק את החורבן האנושי והחומרי שישראל המיטה על עזה.

3. אז מה עושים? שלום עושים. יש מסמך האסירים, יש הסכם ז'נבה, יש היוזמה הערבית. ממש לא אכפת לי מה אתם בוחרים. רק תפסיקו כבר עם ה"אז מה יש לך להציע?".