מחבר עידן לנדו

"השלטונות הסובייטים ראו בשימוש בשפה העברית "ריאקציוניזם" כיוון שהוא היה כרוך גם ביהדות וגם בציונות, והוראת עברית בבתי ספר יסודיים ותיכוניים נאסרה באופן רשמי על ידי קומיסר החינוך כבר ב-1919, כחלק מתכנית כללית לחילון החינוך. ספרים וכתבי כת בעברית חדלו מלראות אור והוחרמו מן הספריות, אף כי טקסטים דתיים עדיין ראו אור עד שנות ה-30'. חרף מחאות רבות במערב, מורים וסטודנטים שניסו ללמוד עברית הוקעו ואף הועמדו לדין בגין פעולות "קונטרה-רבולוציוניות" ו'אנטי-סובייטיות'".

(מתוך הערך הסטוריה של היהודים ברוסיה, ויקיפדיה)

אחד ההבטים היותר שכיחים של סכסוכים אתניים הוא רדיפות תרבותיות. כשהשלטון נתון בידי קבוצה אתנית אחת, ואילו הקבוצה השניה נתונה לחסדיה, אחת משיטות הדיכוי הנפוצות היא רדיפה תרבותית. בכך נכללת שורה ארוכה של איסורים ומגבלות שמטיל האתנוס השליט על האתנוס הנשלט: איסור על הוראת השפה הלאומית של הנשלטים, צנזורה על הטקסטים שמותר להם לפרסם, סגירת עיתונים, מעצר של אנשי תיאטרון וספרות, הכתבה של תכנים אידאולוגיים שתומכים באתנוס השליט, השכחה מכוונת של נכסי זיכרון של הנשלטים, מחיקה של שמות ומקומות וסמלי זהות של הנשלטים, וכיוב'.

בישראל של ימינו ניכרים סימנים ראשונים של רדיפה תרבותית כלפי האזרחים הערבים בכלל, ומוקדי הזהות הפלסטינית שלהם בפרט. לכאורה, יש בעיה: ערבית היא בכל זאת שפה רשמית במדינה. אבל כמו שכולם יודעים, מוסדות ציבור יעדיפו תמיד לתקשר עם האזרח ברוסית מאשר בערבית; סוף סוף ישראל ביתנו, לא ביתם. בפועל, לימודי הערבית בארץ נמצאים בנסיגה מתמדת, בין השאר מטעמים גזעניים פשוטים.

אבל בכל מה שקשור למעצרים וסגירת מוסדות, אנחנו כבר על דרך המלך. לא מיותר להזכיר שוב את סמיח ג'בארין, איש התאטרון מיפו, שנגזרו עליו 7 חודשים (!) במעצר בית, עם אזיק אלקטרוני על קרסולו, רק משום שהפגין נגד הימין הקיצוני בנצרת. והנה, רק השבוע, סגרה המשטרה פסטיבל ספרות פלסטיני במזרח ירושלים. הנימוק: "מדובר באירוע נוסף במסגרת אירועי הכרזתה של ירושלים כ,בירת התרבות הפלסטינית,… על פי חוק יישום הסכמי אוסלו, אסורה כל פעילות של הרשות בתחומי ירושלים".

על פי הסכמי אוסלו ישראל גם היתה אמורה לאפשר לפלסטינים מעבר חופשי בין הגדה לעזה, ולאפשר להם לבנות נמל תעופה משלהם, אבל נעזוב את זה. אם תמהתם איזה תכנים חתרניים היו מתוכננים לפסטיבל הספרות, די אם נזכיר את שמו של אורח אחד, מייקל פאלין (מחבורת "מונטי פייתון"), מומחה ידוע למטעני חבלה וחגורות נפץ.

ובכן, הגענו גם ליום הזה: מדינת ישראל סותמת פיות לסופרים ויוצרים שמזדהים עם העם הפלסטיני. כולה פסטיבל לא חשוב של אנשים לא חשובים, תגידו. אולי. אבל איכשהו, הכותרת הזאת, "המשטרה סגרה פסטיבל ספרות" העבירה בי צמרמורת השבוע. קודם "לא תתאבל", עכשיו "לא תקריא שירה".

ראש לשכתו של אבו מאזן, רפיק חוסייני, שנכח באירוע, אמר: "זה מראה שהישראלים לא מבינים. זה אירוע תרבות. אין כאן טרור, אין כאן אף אחד שיורה. זהו רק אירוע תרבות. הם יוצרים את האויב לעצמם". לא, ידידי, זה מראה שאתה לא מבין. תרבות היא האויב מספר אחד של השלטון. וככל שהשלטון דרקוני יותר, והתרבות עצמאית יותר, כך הוא חושש ממנה יותר. הישראלים לא רק מבינים שהם יוצרים את האויב לעצמם; הם פשוט מכוונים את מעשיהם לכך. בסגירת פסטיבלים, בהריסת בתים במזרח ירושלים, בהמשך המצור על עזה. הכל ברור וידוע היטב בירושלים.  

ואפרופו ירושלים, המגע המסיים שייך, שוב, לדיפלומטיה הישראלית. ודאי שמעתם שירושלים זעמה (מי זאת הירושלים הזאת שתמיד "דואגת"/"זועמת"/"מביעה מחאה" בכותרות? ראש הממשלה? דובר משרד החוץ? שני לבלרים מרופטים בלישכת העיתונות הממשלתית?) על מינויו הצפוי של שר התרבות המצרי, פארוק חוסני, למזכ"ל אונסק"ו. האיש המעצבן בעליל הזה התבטא בעבר כך: "אני מוכן לשרוף ספרים ישראליים אם אמצא אותם בספריות במצרים". נו, לא צריך יותר מזה כדי ללחוץ על הבלוטות הנכונות. במקום שמאיימים לשרוף ספרים, מאיימים בניתוק קשרים, ומיד מתחרטים. שהרי השבוע כבר נקברה ה"מחאה" הישראלית סופית, הודות לאיזשהו דיל מפוקפק שנרקם עם מובארק.

שורה תחתונה: אנחנו סוגרים לערבים פסיבלים וערבי שירה, וזה בסדר גמור, כי החוק לצידנו. אבל לערבים אסור אפילו לאיים עלינו בשריפת ספרים – זה כבר שערורייה בינלאומית. מעין היפוך אירוני של דברי בן גוריון: לא חשוב מה אנחנו עושים, חשוב מה הגויים אומרים שהם יעשו (וממילא לא יעשו).

והחוק, החוק הזה שתמיד לצדנו. מה היינו עושים אלמלא כל התועבה הזאת היתה חוקית למהדרין.

(מי שעדיין לא חתם, שלפחות יחתום).

כבר הרבה שנים שעזרא נאווי עושה בושות למדינת ישראל. נאווי, למי שלא מכיר, הוא פעיל שמאל ירושלמי (בתנועת "תעאיוש") שהפך להיות המלאך המגן של מאות פלסטינים בשטחים. הוא אימץ אל ליבו במיוחד את העניים והמרודים ביותר, תושבי המערות של דרום הר חברון. מדובר בקרוב לאלף איש, הפזורים ב-12 כפרים קטנטנים, ששוהים באזור עד 6 חודשים בשנה לעבד קרקע ולרעות צאן.

כבר שנים ארוכות לוטשת מדינת ישראל עיניים חמדניות לקרקע הזאת, שעליה יושבים הרועים הפלסטיניים החל מראשית המאה ה-19. מסכת ניסיונות הגירוש שלהם נמשכת כבר עשור שלם, תחת האיצטלה המוכרת של "שטח צבאי סגור". ובעוד הצבא לוחץ מן הצד האחד, לוחצים המתנחלים מן הצד השני. ארבע התנחלויות וארבע מאחזים הוקמו מסביב לשטחי המחיה של הפלסטינים, בהם גם מעון הידועה לשמצה. במערב הפרוע של דרום הר חברון הרשו לעצמם המתנחלים, בפיקוח הצבא, לעשות הכל: לכרות ולשרוף עצי זית, להרעיל כבשים ובארות מים, להכות חקלאים ולהשמיד יבולים.

עזרא נאווי, איש אחד עם טנדר, מתרוצץ כבר שנים בין הגבעות ומנסה להחזיק את ראשם של הפלסטינים מעל המים. פה סיוע בהגשת תלונה, שם הקמת קו מים, איסוף תרומות, שיפוץ בתי ספר רעועים, ליווי ילדים פלסטינים והגנה עליהם מפני התנכלויות המתנחלים.

דברים כאלה. בושות, כמו שאמרנו.

מדינת ישראל התביישה מספיק, וככל הנראה היא עומדת לקחת נקם. אם לא יהיו הפתעות של הרגע האחרון, ב-1 ביולי הקרוב ייגזר על נאווי עונש מאסר בפועל על "התפרעות" ו"תקיפת שוטר". האירוע המדובר התרחש ביולי 2007, כשהגיעו בולדוזרים של המנהל האזרחי להרוס כמה פחונים עלובים באום אל ח'יר, בדרום הר חברון. נאווי התייצב עם כמה חברים לנסות להסיר את רוע הגזירה, או לפחות למחות נגדה. באורח פלא תועד האירוע במצלמתו של נסים מוסק, במאי הסרט "האזרח נאווי".

הסרט מראה, ונאווי אף אינו מכחיש זאת, שהוא והתושבים היו נסערים למדי, וניסו למנוע מן השוטרים להחריב את ביתם (במאמר מוסגר אציין, שגם אני הייתי נוהג כך, וכל אדם סביר לא היה עומד מנגד כאשר עולה הכורת על ביתו). השאלה היא האם עצם ההתנגדות הלגיטימית היא בגדר הפרת חוק.

ב-19 למרץ השנה כאמור הורשע נאווי ב"התפרעות" וב"תקיפת שוטר". עצם העובדה שהעניין לא דווח כלל באף כלי תקשורת בארץ (תקנו אותי אם אני טועה) – מוכיחה שוב כמה מופרך המיתוס הזה בדבר ה"שמאלניות" של התקשורת. אצלנו זה לא דווח, אבל בכל רחבי העולם כבר החל קמפיין להצלת נאווי מן הכלא.

הכרעת הדין של השופטת אילתה זיסקינד קיבלה ללא פקפוק את גרסת שני שוטרי מג"ב, ודחתה את גרסת נאווי, שהכחיש בתוקף כי פעל באלימות (לדבריו, "לא יעלה על הדעת שמישהו ירים יד על שוטר ויישאר נקי"). השוטרים טענו שנאווי לא רק התסיס את הפלסטינים, אלא אף דירבן אותם לזרוק אבנים וברזלים על שוטרי מג"ב. לכך אין זכר בקלטת המצולמת, אך הדבר לא הפריע לשופטת לקבוע: "גם העובדה שבקלטת שצולמה על ידי צלם של הנאשם, לא צולמו זריקות אבנים או ברזלים, אינה משמיטה את הקרקע מעדויות העדים שהעידו על כך".

סעיף ההרשעה השני, "תקיפת שוטר", מתבסס על עדויות של שני שוטרים, שלטענתם נאווי דחף אחד מהם והכניס אגרוף לפנים של השני. גם לכך אין כל עדות מצולמת, שכן התקיפה האמורה התרחשה לכאורה בתוך הפחון, הנסתר מעין המצלמה. גם זה לא הפריע לשופטת לקבוע: "הגם שהצלם מטעם הנאשם לא צילם את שהתרחש במבנה, אין בכך כדי להשמיט את הקרקע מעדויות השוטרים שהעידו כיצד הנאשם תקף אותם כשהשיגוהו בתוך המבנה".

אולי אתם חושבים: יופי, סוף סוף שופטת שלא נותנת למניפולציות מצולמות להסיט אותה מחקר האמת. אלא שלמרבה הפליאה, הכרעת הדין רצופה הסתמכויות על החומר המצולם (בידי צלם של נאווי), בנוסח: "מצפייה בקלטת ניתן להיווכח כי…", "מהקלטת עולה כי…", "בקלטת נצפו השוטרים…" ועוד.

מה משותף לכל אותן הסתמכויות על הקלטת? לא קשה לגלות: כולן תומכות בגירסת התביעה. מה משותף לשני המקרים היחידים שבהם השופטת החליטה שלא להסתמך על הקלטת? נכון, שניהם תומכים בגירסת הנאשם נאווי.

מכאן שלפנינו חידוש מעניין בדיני הראיות. חומר מצולם שהנאשם מספק הוא פסול לעדות – אלא אם כן הוא מפליל את הנאשם עצמו. אני אניח למומחי המשפט להתעמק בהשלכות המרתקות של החידוש הזה, ואומר רק זאת: גם אם התפרע נאווי באירוע הנישול המחפיר ההוא, וגם אם התסיס, וגם אם דחף – טוב שעשה כן. מי שרואה כיצד עולה המדינה עם בולדוזר על פחון מקרקש שבו מתגודדת משפחה ענייה, גברים נשים וטף, ואיננו מתפרע ואיננו יוצא מכליו – חרפה על ראשו המנומס וכלימה על נפשו שומרת החוק.

אין ספק שעזרא נאווי הוא פרובוקציה מהלכת. הפה הגדול שלו והנטייה החוזרת ונשנית שלו להשיב עלבון על עלבון, ולפעמים אפילו להוציא את ידיו מהכיסים ולדחוף את מי שדוחף אותו, סיבכו אותו בעבר לא פעם. "מי שמרביץ, אני מרביץ לו חזרה", הוא אומר. על גבו רובצים כמה עונשי תנאי. אם יוחלט להכניסו לכלא ביולי, ייתכן שזה יהיה למאסר ממושך.

תולדותיו ומעלליו של האיש המיוחד הזה כבר סופרו לא פעם (כאן, וכאן, וכאן), ואף נעשה עליו סרט תיעודי מרתק, "האזרח נאווי" (ראה רשימת ביקורת של אריאל הירשפלד).

נאווי הוא פרובוקציה גאה. שרברב במקצועו, כבן 55, הומו לא מוסתר, בן למשפחה שעלתה מעיראק, מדבר במבטא מזרחי בולט. הוא חולק את חייו עם בני זוג פלסטיניים, חלקם שוהים בלתי חוקיים. לא בדיוק החומר הטיפוסי של השמאל הרדיקלי – אקדמאים עגולי משקפיים או סבתות אנגלוסקסיות. הפלסטינים מקבלים אותו כמו שהוא, בגובה העיניים, אדם עם לב רחב ומרץ אינסופי, שותף למאבקם הצודק; רק הישראלים לא יכולים לשאת את שבירת הסטריאוטיפים שהוא מייצג, ושונאים אותו על כך. שנאה צרת-מוחין, קרתנית ונקמנית; שנאתו של הזעיר-בורגני המתגונן מפני השונה והמאתגר.

אבל נאווי הוא מי שהוא, והוא לא מתנצל על זה.

אם יישלח לכלא, יצטרף נאווי לשרשרת משולשת של "בוגדים מזרחיים" – וענונו-פחימה-נאווי – שפרקו עול וסירבו לשחק את המשחק הציוני שהוקצה להם. שני קודמיו כבר נענשו על כך בחומרה, בלי שום פרופורציה למעשיהם (לא מיותר להזכיר: וענונו מעולם לא "בגד", כי לא העביר מידע חסוי לאויבי ישראל; ופחימה מעולם לא "סייעה" לאויב). חטאם העיקרי היה שניסו לסדוק את הנחת היסוד של הלאומיות הישראלית: קיר ההפרדה המנטלי והתרבותי שחוצץ בינינו לבין המרחב הערבי.

דווקא משום שמוצאם באותו מרחב, הם היו אמורים להפגין את הניכור והאיבה הגדולים ביותר כלפיו, להוכיח שתהליך ההמרה ו"החינוך" שלהם נשא פירות (המשפט המכתיר את הצלחת החינוך הזה: "אני הרי מכיר את המנטליות של הערבים האלה, הגעתי משם"). שהרי רוב המזרחים בארץ חונכו היטב, ותמיד הצביעו באופן גורף למפלגות הימין. תחת זאת, וענונו, פחימה, ונאווי חתרו, איש אישה בדרכם, תחת קיר ההפרדה הלאומי, והושיטו יד של שלום, יד אישית ואמיצה, אל שכניהם הערבים. לא מתוך החינוך בביתם ובסביבתם הקרובה (ההיפך, הם מרדו בו), לא מתוך השתקעות למדנית במשנות שמאל מהפכניות; אל המהפכנות, אל ההומניזם הרדיקלי, הגיעו משורש נשמתם, בתהליך צמיחה אישי, רצוף מכאובים, ומרהיב עוז.

על כך לא יסולח להם.

ההרשעה של נאווי עברה בשתיקה תקשורתית, ואולי גם כניסתו לכלא תידחק לשוליים. אם אכן יישלח לכלא, יהיה זה אות קלון, בוהק במיוחד, על מצחה של שנת 2009: השנה שבה הפכו הרדיפות הפוליטיות בישראל לעובדה מוגמרת (סמיח ג'בארין, "פרופיל חדש"). הקמפיין הבינלאומי להצלתו, שהחל במאמר של ניב גורדון, הוא גם קמפיין להצלת נשמתם של אזרחי ישראל (ולא של מדינתם; למדינות אין נשמה). האזרחים האלה יכולים להצטרף אליו, אם רק ירצו; והם יכולים גם לעמוד בצד ולשתוק בשעה שגיבור אמיתי, אדם שמייצג את כל הטוב שבהם, נזרק לכלא.

אתר התמיכה בעזרא: >>>

שלשום העליתי פוסט בעניין התעללויות של כוחות הבטחון בתושבים פלסטינים בגדה המערבית, ומהלכי הטרנספר הזוחל של תושבי הכפרים מ"מזרח ירושלים". מגיבה אחת ציינה, בצדק, שגם בתחומי הקו הירוק דוחקת המדינה את רגליהם של אזרחיה הערבים, בשיטה דומה: שלילה של זכויות תכנון קרקע, וצווי הריסה.

באורח פלא הגיע אלי מייל עם דיווח של ד"ר יעלה רענן מן המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב. הדיווח, המצורף למטה, מפרט שיטות הצקה קיצוניות שלא היו מוכרות לי עד כה. אני מניח שהדברים היו מוכרים למי שקרוב לעניין; אם יש כאן מקום לפליאה, היא רק על בורותנו, המוכחת שוב ושוב, ביחס לשלל פניו המתעמרות של השלטון.

מאחורי ההתנכלויות לבדואים עומד ראש מועצת עומר, פיני בדש. לתשומת ליבם של הקולגות היקרים שלי, מרצים ופרופסורים באוניברסיטת בן גוריון, תושבי עומר.

————————————————————————————————–

מלחמת פיני בדש נגד תראבין… כל האמצעים כשרים!

יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים. ‏30/04/09

המשטרה מטרידה את תושבי התראבין בניסיון "לשכנעם" להתפנות מהכפר. והסיפורים מהממים.

פיני בדש, ראש מועצת עומר, רוצה את השטח עליו יושב הכפר עמרה-תראבין בכדי להתרחב ולבנות עוד שכונה. השטח כבר סופח לעומר וכבר תוכנן. יש רק בעיה קטנה: יש שם כפר, עם אנשים, שחיים במקום. כפר בלתי מוכר, אחד מתוך 45 הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב.

עד כה הצליח בדש לשכנע בדרכים כאלה ואחרות כשני שלישים של הכפר לעזוב. דרכי השכנוע שלו מספיק מפוקפקת שהדברים היום בדיונים בבית המשפט. אבל בדש לא מחכה לתוצאות המשפט, הוא מוצא דרכים "חוקיות" לשכנע את התושבים לעזוב. למשל השימוש שלו במשטרה בימים האחרונים.

הנה כמה משיטות השכנוע:

* כל יום במשך שבוע וחצי האחרונים נכנסו שוטרים לכפר למשך שעות. עצרו אנשים בכפר, צילמו אותם, רשמו את לבושם, את צבע הנעליים, את שמם והפרטים הנוספים. סתם.

* הצליחו להוציא שני צווי חיפוש לבתים בתראבין. הפכו את הכול בבית. טענו שנרשמו שיחות של הטרדה מטלפונים, והם מחפשים אחר הטלפונים הללו. כעדות אף לקחו מילד בן שלוש את הטלפון (השבור) שלו. בעל הבית הצעיר של אחד הבתים היה עם אחיו בבית חולים באותה השעה. אחיו עבר ניתוח. לאחר שהפכו את ביתו, הבהילו את האישה והילדים, קראו לו אף לחקירה במשטרה. במשטרה הראו לו רשימת מספרי טלפון ושאלו אותו אם הוא מכיר אותם. המום, אמר שאינו מכיר. לקחו לו תביעות אצבעות, צילמו אותו ושחררו אותו לביתו.

* המשטרה נכנסה באחד מהימים הללו לבית בשעת ערב ועצרה ילד בן 8. אמרו – הוא חשוד שהוא גנב. לקחו אותו לתחנת המשטרה. כמובן שללא הוריו וללא עובד סוציאלי… אחרי שעתיים של חקירה העבירו אותו להוריו שחיכו בפחד בתחנת המשטרה לשחרורו של ילדם הקטן.

* באחד הלילות, כשכל הכפר כבר ישן, נכנס רכב משטרה ועשה "סיבובים" בכפר, עם סירנה פועלת. ניסה לייצר פרובוקציה, בכוח.

* ביום שבת הסתובב בכפר נער של הכפר הסובל מפיגור שכלי. באו השוטרים לתפוס אותו והוא ברח, פחד. כמעט דרסו אותו במרדף, ולקחו למשטרה. שם נשאר עצור עד לעמידה בפני שופט ביום למחרת. שוחרר למעצר בית. הטענה: התקרב לטרקטורים…

* נג'יב תראבין הוא פראמדיק העובד בתחנת מד"א של רהט. בדרכו הביתה השבוע נעצר על ידי המשטרה. חיפשו במכוניתו. מצאו תרופות. אהה! חשבו, הנה נוכל להראות שהדבר אינו חוקי! אך מסתבר שהכול חוקי, והתרופות מיועדות להגנה על תושבי הכפר במקרי חירום. אז שאלו אותו השוטרים: "למה אתה לא עוזב את הכפר?" … ממתי שוטרים אמונים על שאלות מסוג זה??!!

* המשטרה שמה מחסום בכניסה לכפר. כל רכב שעובר נדרש לעבור בדיקה של כל הרישיונות, של אורות, של מספר שלדה. כל הבדיקה עורכת כ 20 דקות. בכפר בערך 20 רכבים. מאז יום ראשון לפני שבוע כל רכב עבר את הבדיקה הזו לפחות 10 פעמים…

                   המשטרה עוצרת כל ערבי שנכנס ויוצא מן הכפר שלו

* ובעצם לא כל רכב נדרש לעבור את כל הבדיקות הללו, אלא רק אם נוהג בהם ערבי. נכנסתי לכפר בבוקר יום שני, ואכן, עמד רכב של מג"ב. עברתי אותו, נעצרתי לא רחוק ממנו להסתכל על התיל אשר מקיף את עבודות הבנייה של עומר בתוך הכפר תראבין. והמשכתי לבקר את אנוואר תרבין בכפר. התפלאו אנשי הכפר על כך שלא עצרו אותי. עשינו ניסיון, שלחתי את הרכב שלי עם נהג ערבי. הפעם עצרו אותו… וכל רכב נוסף שניסה להיכנס או לצאת מהכפר עם נהג ערבי, אפילו ח"כ טאלב א-סאנע לא הצליח להימלט מהבדיקה במחסום… הרי גם הוא ערבי.

* אחרי שהמשטרה בודקת את הרכב טוב-טוב, ואת הרישיונות, השוטר שואל את בעל הרכב: "למה אתה לא עוזב את הכפר?"

* בימים האחרונים הגיעו גם המודדים. מודדים את השטח, כאילו אין בתים ואין אנשים. שאלנו מה הם עושים, והם ענו "אנחנו רק מודדים…" האם אינם מבינים שבפעולה זו הם מראים באופן בוטה שהאנשים לא נספרים?

                                                            מודדים את השכונה החדשה של עומר בכפר תראבין

ועוד ועוד סיפורי הטרדות. מהמם.

היכולת הזו, של פיני בדש, להביא משטרה בכדי להטריד, והתושבים חסרי אונים, מרגיזה מאוד. והשאלה הנשאלת היא – לאן הגענו?

בבקשה עשו כל דבר שביכולתכם להפסיק את ההתעללות הזו. כיתבו – מיצאו את החברים שלכם אשר יש להם כוח הדומה לשל פיני בדש, ופנו אליהם. בואו ושבו קצת על יד השוטרים המטרידים את תושבי הכפר במחסום. תשאלו אותם שאלות. יש סיכוי טוב שיצטרכו להביא את הממונים עליהם להתמודד איתכם. אולי מספיק הטרדות של הקצינים האחראים יוריד את רמת ההטרדות של תושבי הכפר…

לעוד פרטים: אנוואר תראבין: 6592004 – 054

יעלה רענן, המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים: 7487005 – 054

————————————————————————————————–

הערה ראשונה: לכל מי שחושב שתושבי הכפרים הלא מוכרים הם "פולשים" לא חוקיים לקרקעות לא להם, אני מציע להתעמק קצת בתמונה האמיתית.

הערה שניה: אני תוהה אם השימוש הפרטי שעושה בדש במשטרה הוא בכלל חוקי (ודאי ששאלותיהם אינן חוקיות). מה זה, משטרה של אבא שלו? וזה עוד עם משטרה ארצית. שוו בנפשכם שתאושר תכנית העיוועים של שטייניץ להקמת משטרות עירוניות. או אז ישולח הרסן לגמרי, והשריף יוכל לשסות את שוטריו במי שרק יחפוץ.

בזמן שביבי ואחמדינג'אד טוחנים זה את זה עד דק בביקועים גרעיניים, ובזמן שהילרי קלינטון וליברמן סופרים מדינות ועמים, המציאות בשטחים ממשיכה באין מפרע. ככה טוב לו, לכיבוש שלנו: ככל שמפטפטים עליו יותר, כך נוגעים בו פחות.

פעם, לפני שנות דור, כל אחד מן המקרים שיוזכרו כאן היה מזעזע את הארץ. היום חייבים לשרשר אותם באופן מבזקי, מחפיר, כאילו אין הם מסתירים, כל אחד ואחד מהם, נפש וגוף  אמיתיים שנפגעו וזועזעו עד היסוד. אני ממליץ לקרוא את העדויות בגוף ראשון, דרך הלינקים (רובם מאתר "בצלם"). לא חייבים את כולן. תעשו לכם טעימות, פה ושם.

11 במרץ: שוטרי מג"ב שברו את ידה של פלסטינית בת 57 שניסתה ללכוד חמור נמלט (בתצלום: חלימה עבד רבו מוחמד א-שוואמרה, הפצועה).

14 במרץ: שלושה פלסטינים מבקשי עבודה מכבר סעיר מנסים להסתנן דרך המחסומים והחומות במזרח ירושלים. שתי קבוצות נפרדות של שוטרי מג"ב, מעבירות אותם לילה של מכות והתעללויות.

2 באפריל: חיילים הלמו עם צינור בראשו של פלסטיני שטייל בים המלח.

4 באפריל: חייל תקף והיכה נהג אמבולנס בתפקיד, ומנע ממנו לפנות אדם שקיבל התקף לב.

10 באפריל: מתנחלים מחוות מעון היכו במקלות ואבנים פלסטינית הרה בחודש שמיני.

26 באפריל: חיילים היכו באגרופים ובקתות רובים 6 פלסטינים מהעיירה דורא ומנעו מהם אוכל.    

28 באפריל: שוטרי מג"ב היכו שני סטודנטים פלסטיניים במחסום כפר ג'בע.

יש להם, ב"בצלם", עמוד שלם כזה, שנגלל ונגלל בלי סוף, תחת הכותרת "מכות והתעללויות". הדגימה הזאת, מן החודשיים האחרונים, מכסה בקושי חצי מסך מחשב.

אחרי המכות, גירוש

דו"ח חדש של OCHA, המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, חושף את את פרצופו של הכיבוש במזרח ירושלים. השיטה מוכרת מקדמת דנא: קודם לא נותנים אישורי בניה לפלסטינים, ואחר כך מוציאים צווי הריסה לבתים שהם בונים ללא אישור, בלית ברירה.

כמה נתונים. רק 13% מן השטח שסופח לירושלים ב-1967 מוקצה לדיור פלסטיני, ורובו כבר בנוי. להתנחלויות היהודיות מוקצה שליש מן השטח המסופח. מדי שנה נוצר מחסור של עוד 1,100 יחידות דיור לתושבים הפלסטיניים. כרגע, תלויים ועומדים לפחות 1,500 צווי הריסה נגד בתים פלסטיניים. אם ימומשו, ייעקרו מביתם כ-9,000 בני אדם (כמעט מחציתם ילדים).

המשמעות של כל זה ידועה וכתובה על הקיר, גם אם לא בדו"ח של OCHA: מדינת ישראל מבצעת טרנספר זוחל בשטחים הכפריים הנרחבים שמכונים, באופן מתעתע, "מזרח ירושלים". זה עבד בעיר העתיקה בחברון וזה גם עובד בירושלים. הרי צריך לפנות מקום לשכונות היהודיות שנבנות מעבר לקו הירוק, גם בימים אלה, כמו ההתנחלות שנבנית עכשיו בלב שכונת ערב א-סוואחרה.

הכפרים הפלסטיניים ממזרח לירושלים לכודים בחומת ההפרדה ומנותקים מכל צינורות החיים שלהם (פרנסה, בריאות וחינוך). כדי לחיות, צריך להסתנן לעבודה מערבה. בדרך חוטפים מכות רצח ממג"ב, וכשחוזרים הביתה, מחכים לך הבולדוזרים של עיריית ירושלים. אחרי כמה שנים כאלה, המסר מובן.

עדכון: ראיון עם פעיל "פרופיל חדש", שמסביר יפה את מטרות הארגון ומדוע הממסד חושש ממנו.

השר לבטחון פנים: העם בדיכּי. האבטלה גואה, שביתות בכל יום, האיראנים והצפון-קוריאנים עם האצבע על הפצצה.
מפכ"ל המשטרה: אל תשכח את השבוי ההוא.
השר לבטחון פנים: מי זה?
הפצ"ר: פליט, שמיט. משהו כזה.
השר לבטחון פנים: לא חשוב. מה שחשוב זה להעלות את המוראל. הגענו ליום הזכרון לחללי צה"ל, בקצב הזה אנשים יתחילו לקפוץ מהגגות. חייבים עידוד. אור בקצה המנהרה.
מפכ"ל המשטרה: ג'ניפר הדסון בהריון.
השר לבטחון פנים: לא מספיק מרגש. עוד משהו?
הפצ"ר: ניקול קידמן קנתה ארבע אלפקות.
השר לבטחון פנים: (מעסה רקותיו בלאות)
מפכ"ל המשטרה: יש לי, יש לי!
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד): נו?
מפכ"ל המשטרה: זוכרים שפתחנו בחקירה נגד "פרופיל חדש" לפני חצי שנה?
השר לבטחון פנים והפצ"ר (ביחד: פיהוקים מקיר לקיר)
מפכ"ל המשטרה: אז למה שלא ניכנס בהם עכשיו? פשיטה נועזת על הבתים, החרמת מחשבים וחומר הסתה…
השר לבטחון פנים (מתפרץ בהתלהבות): כותרות מחמיאות: "נלחמים בהשתמטות"! איזה עיתוי מושלם.
הפצ"ר (בכובד ראש, בקצב הכתבה): יש כאלה שנתנו את חייהם למולדת, ויש כאלה שתוקעים פגיון בגבה.
מפכ"ל המשטרה (מצטרף): יש חללים, ויש משתמטים.
השר לבטחון פנים (מסכם): שכול וכישלון.

(מתוך דיוני "הוועדה לביצור המוראל הלאומי", יום הזיכרון לחללי צה"ל, תשס"ט)
—————————————————————————————————
ההתנפלות של "רשויות אכיפת החוק" על תנועת פרופיל חדש היתה כתובה על הקיר כבר יותר מחצי שנה. שני מהלכים התלכדו בה.

המהלך הראשון, אי סובלנות ממוסדת כלפי דעות שחורגות מהקונצנזוס מאז "עופרת יצוקה", ממהרות הרשויות להתנכל ולהטיל אימים על קבוצות שלמות בחברה הישראלית. זה התחיל במעצרים המוניים של ערבים שהפגינו נגד הפלישה לעזה (מעניין כמה הרשעות ייצאו מתוך 700 המעצרים), מעצר המפגינים (ביניהם לאה שקדיאל) בבאר-שבע, המשיך בקמפיין ה"אין נאמנות – אין אזרחות", שחרור הרסן של מפזרי ההפגנות בבילעין ונעלין, מעצר ההפחדה של במאי התיאטרון היפואי סמיח ג'בארין, ועכשיו, "פרופיל חדש".

המהלך השני, ביוזמת הפצ"ר והרמטכ"ל, הוא "מלחמת חורמה" על ה"משתמטים" – שם קוד שמסתיר בתוכו אלפי מועמדים לגיוס שהצבא משמיט מסיבותיו, אך מעדיף להציגם כרכיכות, מן הטעם השגור של תחזוקת הזיקפה הלאומית. וזכורות לטוב הבנות שמצהירות על דתיותן ונחשפות, במצלמות המעקב של מצ"ח, בחילולי שבת מסמרי שיער.

"פרופיל חדש" איננה תנועה שמטיפה להשתמטות, ויעיד על כך האתר שלה. זו תנועה בעלת אג'נדה רחבה ועמוקה, שמטרתה העליונה היא הפקעתה של החברה האזרחית בישראל מידי הצבא ושלוחותיו השונות, והחזרתה לידי הבעלים הריבוניים שלה – האזרחים. בנוגע לשירות הצבאי, גורסת התנועה שיש להפכו לרשות ולא לחובה, עמדה שרבים שותפים לה, אך יש בה איום ממשי על מי שחרד לפריבלגיות של היהודים בישראל וכבר מתקשה לדמיין מה קושר אותם זה לזה מעבר לזכרונות משותפים מהטירונות וכתמי שמן רובים באצבעות.

אם הייתי צריך להצביע על הפגם החמור ביותר בתרבות הישראלית של העשורים האחרונים, בלי ספק היה זה ההשתלטות הבלתי נסבלת של ערכים, אורח חשיבה ותרבות ניהול צבאיים. זאת בנוסף על פולחן המוות וההקרבה שצבא הלאום מטפח. על כן, "פרופיל חדש" עוסקת בתיקון החשוב ביותר לחברה.

על זה, כמובן, צריך להיענש.

ספק גדול אם יש בפעילותה של "פרופיל חדש" עבירה על סעיף 109 לחוק העונשין ("מי שהסית או שידל אדם החייב בשירות בכוח מזויין שלא ישרת בו או שלא יתייצב לפעולה צבאית…"), אבל גם אם יש – היום שבו יורשעו חבריה בדין יהיה יום שחור במיוחד לדמוקרטיה הישראלית ("שחור" כבר עברנו, נשאר רק "שחור במיוחד"). אני מניח שאני ואנשים אחרים נהיה הבאים על הכוונת. אין טעם לצטט שוב את דברי הכומר מרטין נימולר ("כשהם באו לקחת את היהודים…"), המסכמים יפה כיצד עוולות של מעטים מתאפשרות הודות לשתיקה של רבים.

המרחקים מתקצרים; פעם רק פלסטינים בשטחים, אחר כך גם ערבים ישראלים, אחר כך גם אזרחים זרים, ואז תורם של האנרכיסטים, ולבסוף סתם שמאלנים. גם השיטות מתקצרות: שיחות "אזהרה" עם השב"כ, מעצר ושחרור מיידי, מעצר לשבועיים, מעצר בית בלתי מוגבל, ירי גז, ירי גומי, ירי חי, כינון עקיף, כינון ישיר.

ההמתנה הזאת מוציאה לי את המיץ. תירו לי כבר רימון גז בראש ונגמור עם זה.

מתי שמואלוף: אי אפשר שלא לסרב
חנה בית הלחמי: כבר לא נותר אף אחד

אנחנו, אנשי הסגל הבכיר באוניברסיטאות:

טעינו כשלא חברנו למאבקם הצודק של המורים העל-יסודיים, שהתנהל במקביל למאבק שלנו;

טעינו כשנאבקנו בהמלצות דו"ח שוחט שנגעו לנו ומילאנו פינו מים בכל הקשור להעלאת שכר הלימוד לסטודנטים;

טעינו כשחתמנו על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הסגל הזוטר;

הסגל הזוטר טעה כשחתם על הסכם עם האוצר מבלי לכלול בו את הטכניון והאוניברסיטה הפתוחה;

ואנחנו ממשיכים לטעות בכל יום שאנו מפקירים את עמיתינו באוניברסיטה הפתוחה לבדם במאבק.

לא טעויות של אי הבנה או שיקול דעת לקוי; טעויות אידאולוגיות. טעויות שנטועות עמוק בתרבות ההפרטה, בשוק העבודה המפורר למגזרים קטנים ועוינים זה לזה, במנטליות פחדנית שמתנקשת בכל תשואה אמיתית לטווח ארוך כדי לא לספוג ולו הפסד מזערי בטווח הקצר. על הטעויות האלה גם אנחנו משלמים בירידת קרנה הציבורית של האקדמיה ובטבעת החנק התקציבית המתהדקת סביבה. מי שדואג רק לתחת של עצמו, שלא יתפלא שאף אחד אחר לא יזיז את התחת בשבילו.

פוליטיקה של גזים

איתמר שפירא, מדריך סיורים ב"יד ושם", פוטר מעבודתו לאחר שציין באוזני תלמידי ישיבה מהתנחלות אפרת, שגם לעם הפלסטיני יש טראומה משלו ("הנכבה").

שפירא אישר אתמול בשיחת טלפון עם "הארץ" כי דיבר עם המבקרים על הטבח בדיר יאסין שהתקיים ב-1948, וזאת משום ששרידי הכפר, כיום חלק משכונת גבעת שאול, נראים מן היציאה מבניין האתר. "ביד ושם מדברים על בואם של פליטי השואה לארץ והקמת מקלט ליהודי העולם כאן. אני הזכרתי שהיו אנשים שישבו בקרקע הזו וניסיתי להזכיר שיש טראומות אחרות שמניעות עמים אחרים. השואה הניעה אותנו להקים מדינה יהודית, ולעם הפלסטיני יש טראומה שמניעה אותו לחפש לעצמו הגדרה, זהות, קרקע וכבוד, כמו שהציונות חיפשה", סיפר שפירא… איריס רוזנברג, דוברת יד ושם, אמרה אתמול בתגובה לפניית "הארץ" כי "מאחר שהמוסד מקפיד בעבודתו המקצועית שנושא זיכרון השואה יהיה מנותק מכל אג'נדה פוליטית – הן מימין והן משמאל, ומאחר שהמדריך סירב לשנות את אופן הדרכתו, הוחלט על הפסקת עבודתו כמדריך בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם".

שאלה לי לפרנסי "יד ושם": כשהנשיא פרס, וראש הממשלה נתניהו, והשר לענייני כלום סילבן שלום, ויו"ר הכנסת רובי ריבלין, והרמטכ"ל אשכנזי, וכל דמגוג קטן עם מיקרופון ביד משווה את אחמדינג'אד להיטלר, ואת איראן של 2009 לגרמניה הנאצית, וטוען שמדינת ישראל היא התשובה הניצחת והבלעדית לאנטישמיות, ושצריך צה"ל חזק (שיודע לתחקר את עצמו ולצאת נקי!) כדי למנוע שואה שנייה – זה לא ניכוס של זכרון השואה לאג'נדה פוליטית?

אמור מעתה: לקחים לאומניים מהשואה – אינם פוליטיים. לקחים הומניסטיים – פוליטיים. ניכוס מימין – מותר; ניכוס משמאל – אסור.

לאיתמר שפירא, שלא השווה בין הנאציזם לבין הציונות, ולא בין השמדת היהודים לטבח דיר יאסין, אלא בסך הכל ניסה לפנות מקום בנפשם הצפודה של מאזיניו לסבל של האחר – אני אומר היום תודה, וסליחה. ולהנהלת "יד ושם", שהתפנתה לה משרה של מדריך סיורים, הייתי מציע לשקול את זאב הרטמן, חבר מועצת נצרת עלית, שאיחל בברכת יום עצמאות לתושבי עירו "שהערבים יתאיידו". בלי ספק אמירה לא-פוליטית שכזו הולמת יותר את זכרון השואה, האפוף כולו אדים רעילים.

כחול על הכל

כבר שבוע שכתמי הצבע השגרתיים על אצבעות בתי החוזרת מן הגן איבדו את ססגוניותם ולבשו כחול אחיד. כשהבאתי אותה לגן בבוקר התבררה הסיבה. כל הצבעים סולקו מן הסלסלות שמונחות על השולחנות, למעט הצבע הכחול. שאלתי את הגננת (או העוזרת גננת, או המחליפה של העוזרת, קשה לדעת, הן מתחלפות כמו שרים בלי תיק) למה הילדים חייבים לצייר רק בכחול. היא השיבה: "לכבוד יום העצמאות". ואכן, בוקר בוקר מתגלה לעיני אותו חיזיון ביעותים: 20 ילדים יושבים בשקט גמור סביב השולחנות, שעליהם מונחות ערימות של צבעים וטושים כחולים, וכל אחד מהם שוקד על אותה יצירה עצמה: דגל ישראל. כל בוקר, כל ילד, אותו דגל, אותו כחול. ככה זה יהיה שבועיים, עד יום העצמאות. זהו, נגמרו הצבעים בעולם.

חוץ מהאצבעות הכחולות, לילדה שלי יש כבר מגיני דוד זוהרים בתוך העיניים. וגם האף שלה נהיה משולש, או שרק נדמה לי. לפעמים היא ואני מנסים למרוד. אתמול היא צבעה את המשושה בתוך המגן דוד בשחור (כנראה פילחה אותו מהמסתור של הגננות). שלשום ציירתי לה במרכז הדגל מחומש, במקום מגן דוד, ורשמתי את הספרות 666 בתוכו. אבל זה לא עוזר, בסוף עוברים על הכל בכחול. ככה החליטה הגננת. כחול של ים, עמוק כזה, שאפשר לזרוק לתוכו את מי שרוצים.