מחבר עידן לנדו

יש לברך את ציפי לבני שניפצה עוד תקרת זכוכית וחדרה למועדון הגברי האקסקלוסיבי של "מנהיגים ישראלים הנסים על נפשם מאימת צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות".

מי היה לנו? אלוף (מיל.) דורון אלמוג, שאפילו לא יצא מן המטוס ומיד ברח; הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שנאלץ לקצר את ביקורו; תא"ל אביב כוכבי, שביטל את לימודיו בלונדון; השר לבטחון פנים וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, שביטל את ביקורו; המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, שביטל את ביקורו; ואפילו שר הבטחון אהוד ברק כבר היה על הכוונת של הבריטים, ונחלץ רק בזכות חסינותו כשר מכהן.

ועכשיו גם ציפי לבני. זוכרים את הקמפיין המכוער ההוא "ציפי לבני – אין לה את זה!"? נו, אז עכשיו היא הוכיחה לכולם: גם לה יש את זה – את אות הקלון של חשודה במתן היתר להרג אזרחים תמימים בעזה.

ומי לא הגיע למסיבה? נכון, הגיבור העיקרי, המנהיג הישראלי שמחזיק בשיא של כל הזמנים, יותר מ-2,000 אזרחים חפים מפשע שנהרגו באחריותו ותחת פיקודו בלבנון ובעזה, בשתי מערכות מדממות: האזרח אהוד אולמרט. אייכה, אולמרט? האזרח אולמרט מתבקש להגיע בדחיפות לבית משפט בריטי. רוצים הסברים.

כשהתעורר גל הפאניקה הקודם, בעקבות החלטת שופט ספרדי לפתוח בהליכים נגד המעורבים בהטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שהרגה 14 אזרחים ובהם 9 ילדים, כתבתי כאן כמה מרענן סוף סוף לראות את מצעד הכרוכיות בדמותו האמיתית. לא, דין צדק לא ייעשה כאן (אף מנהיג ישראלי לא ישלם על גופות של ערבים), אך לכל הפחות תגבר האי-נוחות, הפרצופים המדושנים יאדימו קצת מבושה, וייעשה קשה יותר למנהיגים ישראלים להתהלך בטרקליני הפאר האירופאיים כאילו לא נשרכת מאחוריהם ערימה מצחינה של פגרי ילדים ונשים.

מיותר להזכיר שאת החרפה הזאת בישלה ישראל לעצמה. כאשר ההנהגה המדינית, מערכת הביטחון ובית המשפט מתייצבים בחזית אחת נגד כל חקירה פנימית אפקטיבית של חשדות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בידי צה"ל – לא נותר לקורבנות אלא לפנות לערכאות בחו"ל. לא רצינו לחקור את הפגזת שחאדה, לא איפשרנו לגולדסטון לגבות עדויות בארץ, והמשכנו להכחיש את כל מה שזעק ועלה מן הדו"חות המפורטים שחוברו לאחר מבצע "עופרת יצוקה" (דו"חות שתיעדו גם את פשעי החמאס, בניגוד לטענות בארץ). כנראה שבדיוק בשביל מדינות כאלה הוקמו טריבונלים בינלאומיים.

עכשיו גם מתעוררים כל מיני פרופסורים ודורשים לחקור את אירועי "עופרת יצוקה". זו כמובן תגובה טקטית לדו"ח גולדסטון, שעד פירסומו היה נוח לכולם להאמין ב"צבא המוסרי ביותר בעולם" – גם לנוכח ראיות מוצקות לפשעים חמורים שבוצעו בעזה. לא ניקוי אורוות הם מבקשים, אלא התמרקות בפני עצמם ובפני הגויים.

בהזדעקות הישראלית הנוכחית סביב צו המעצר שהוצא (ובוטל) נגד לבני יש שני הבטים קומיים. מקורות בירושלים, כך דווח, הגיבו באיום מרומז: צו המעצר הבריטי נגד לבני "עלול להותיר את בריטניה מחוץ למעגל המעורב בקידום תהליך השלום במזרח התיכון."

הבנתם? תרגיזו אותנו עוד קצת – ולא נרשה לכם להתחרבש איתנו ועם הפלסטינים עוד 100 שנה בניסיונות סרק להביא שלום לאזור. מה זה אם לא הילד בן ה-4 שמעניש את ההורים שלו – "אם לא תיתנו לי עוד סוכריה עכשיו, אני לא ארשה לכם יותר לנגב לי את הקקי".

ההבט הקומי השני הוא בפער בין ההצהרות הטווסיות של המנהיגים שלנו לבין התנהגותם הארנבית בפועל. תראו מה לבני אמרה בראיון לפני פחות משבועיים:

"אני מוכנה להתמודד גם עם מעצר על פשעי מלחמה. הייתי באירוע על יחסי ישראל בריטניה ואמרתי שם שאם שני ההורים שלי עמדו בפני בית משפט בריטי וזה מה שנדרש כדי להביא להקמתה של מדינת ישראל, אז אני מוכנה לעמוד בפני בתי משפט בכל מקום. זה אמיתי לגמרי. אני מאוד לא מוטרדת ואני מוכנה לכל דבר בכל מדינה בעולם. זה בכלל לא מהווה שיקול בשבילי אם אני נוסעת או לא. זה קרה לי בעבר, כשהייתי שרת חוץ והייתי בדרך לשוודיה. עזוב, זה לא יכול להיות שיקול בקבלת ההחלטות, לא על המבצע ולא בשאלה אם לטוס או לא. אין פה קואליציה או אופוזיציה, אני אלך לומר את זה בכל מקום בעולם."

נו, לא נעים…

נסיבותיו של ביטול הביקור המתוכנן בבריטניה מעורפלות. בלישכת לבני טוענים שהביקור בוטל בלי שום קשר לצו המעצר המתוכנן, אבל מראית העין הסופית בהחלט תואמת את המסלול שטבעה שורת הגנרלים לפניה: אחורה פנה, עם זנב בין הרגליים. על פי הדיווח ב"גארדיאן", בכירים ישראלים שמגיעים לבריטניה בימים אלה מבקשים מהשגרירות לארגן להם פגישות עם פקידים בריטיים – שכן פגישות כאלה מעניקות חסינות ממעצר.

אם כך, הצהרות לחוד, ומעשים לחוד. מנהיגינו יודעים יפה היכן הם עומדים (בתחתית הבור), גם כאשר הם מצהירים שהם נמצאים על גגו של העולם. הם יודעים יפה שבארץ הם יכולים לפטפט בלי סוף על "תביעה הזויה", "צביעות מקוממת", וכמובן, "הכי מוסרי בעולם", אבל מחוץ לגבולות ישראל לקלישאות האלה אין שום ערך חליפין. וכשמגיע הזמן לשלם את החשבון, תסמכו עליהם שהם לא ינסו אפילו לספק ראיות משכנעות לצידקתם; הם פשוט יתפוגגו להם חזרה אל החור שלהם.

האם פירושו של דבר שבסתר ליבם גם מנהיגינו יודעים ששגו שגיאה מרה ואיומה בעזה? או שמא כך הם מורגלים מאז ומעולם: על טעויות (שלנו) משלמים רק אזרחים מן השורה, לא אנחנו.

——————————————————————————————————————————-

עניין אחר. לפני כמה שבועות הסברתי כאן למה, לדעתי, לא צריך לפנות התנחלויות במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. הבעתי גם את תקוותי שהרעיון המנודה והנשכח הזה, ההזוי לכאורה (אבל רק לכאורה) יחלחל לשיח הציבורי ויאזן במשהו את הרעיון ההזוי עוד יותר של פינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים. ובכן, השמיים נענו לתפילתי. אתמול פירסם פרופ' יגיל לוי מאמר שפחות או יותר מאמץ את המודל הזה. לוי הוא חוקר הצבאיות הישראלית החשוב והמקורי ביותר, ולשמחתי הגדולה, לא "סמולן" שעדותו פסולה מראש. כן ירבו.

[וממש עם ירידת הפוסט לדפוס התבשרנו – הם יורים גם בלפטופים. עשיתי מהר גיבוי על הכל ויריתי בלפטופ שלי בעצמי – תמיד עדיף למות בין ידידים].

דברים בערב עיון לזכרה של טניה רינהרט ז"ל, אוניברסיטת תל אביב, 26.3.2009

 

במסה הנפלאה שלו, "מדוע אני כותב", מציע ג'ורג' אורוול ארבעה מניעים עיקריים לכתיבתו, לפי הסדר הבא: אגואיזם לשמו, עניין אסתטי, דחף הסטורי ומטרה פוליטית. אופיינית ליושרתו של אורוול היא ההצבה של האגואיזם במקום הראשון; אין לו בעיה להודות שזהו המניע הראשוני. אבל סדר המניעים משרטט גם את התפתחותו של אורוול, מנער יהיר ומתבודד, דרך צעיר בעל יומרות אמנותיות, עיתונאי חוקר ולבסוף – כותב פוליטי בשל.

אורוול אומר דברים מרתקים על המתח המובנה בין הדחף האסתטי לדחף הפוליטי; בין הצורך להפיק הנאה מצירוף צלילים מסויים או מן הריתמוס של הטקסט, לבין הצורך לצעוק ולהצביע על עוול. על שני המניעים האחרונים הוא אומר כך: "דחף הסטורי: שאיפה לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות ולשמר אותן למען הדורות הבאים. מטרה פוליטית: שאיפה לקדם את העולם לכיוון מסוים, לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה".

בזמן שהוקצב לי אני רוצה להרחיב בשני העניינים האלה. אני אעשה זאת כמובן מן הזווית האישית שלי, כמי שצבר ניסיון מסוים בכתיבה פוליטית לאורך כ-15 שנה. הניסיון הזה התחדד מאד בחצי השנה האחרונה, באדיבותן של ממשלת ישראל ו"עופרת יצוקה"; הוא איפשר לי לגבש כמה תובנות אישיות על טיבה ותכליתה של הכתיבה הפוליטית. הסיבה שפתחתי באורוול היא לא רק שמדובר במגדלור של כתיבה פוליטית מודעת ואפקטיבית, וחלילה לא משום שאני מסתכן בהשוואות. הסיבה היא ששני המניעים האחרונים שהוא מזכיר – דחף הסטורי ומטרה פוליטית – עוררו אצלי לא פחות שאלות מתשובות. האם יש טעם או צורך "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות"? האומנם ניתן "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה"? המסה הקצרה של אורוול אינה מרחיבה בעניינים האלה. מן הסתם הוא הניח שקהל קוראיו מבין בכוחות עצמו מדוע מדובר במטרות ראויות, ואף בנות-השגה.

הכותב הפוליטי בישראל של ימינו אינו יכול להתרווח בתוך "המובן מאליו" הזה, פשוט משום שהוא כבר לא מובן מאליו. הוא חייב להתעמת איתו, ולחלץ ממנו איזשהו מושג מדוייק יותר על מה כדאי וניתן ומה לא כדאי ולא ניתן להשיג באמצעות כתיבה פוליטית. כיצד פועלת כתיבה פוליטית, ועל מי היא משפיעה? על כך אני רוצה לדבר.

נדמה לי שדרך טובה לתקוף את שאלת ההשפעה, היא לבחון את שאלת הנמענים. אל מי מיועדת הכתיבה הפוליטית? אם נזהה נכונה את טווח הנמענים הפוטנציאליים של הכתיבה הפוליטית, אולי נבין טוב יותר את טווח ההשפעה האפשרי שלה, כמו גם את גבולו.

ארבע קטגוריות של נמענים

אני מציע לפלח את הנמענים האפשריים של הכתיבה הפוליטית לארבע קטגוריות:

1. אנשים שעולמם הערכי שונה משלך.
2. אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת.
3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
4. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות.
 

אנשים שעולמם הערכי שונה משלך

את הקטגוריה הראשונה, אנשים שעולמם הערכי שונה משלך, מוטב להוציא מן המשחק עוד לפני שהוא מתחיל. אם להיות כנים – כתיבה פוליטית אפקטיבית איננה מיועדת להם. זה נשמע אולי פרדוקסלי – "אז למי אתה כותב, למשוכנעים?" – אבל בעצם זה לגמרי הגיוני.

בואו ניקח שני אנשים שעולמם הערכי שונה, וב"שונה" אני מתכוון שונה דרמטית; בצמרת ה"ליגה" הערכית שלהם מתנוססים ערכים סותרים. מצד אחד, נגיד, איש שמאל כמוני, שעבורו חיי אדם הם ערך עליון, בלי "אבל" ובלי "נסיבות חריגות"; שעבורו הערך הזה אינו כפוף לסייגים לאומיים, גזעיים או מגדריים; שרואה במנגנוני השלטון, במדינה ובצבא, אמצעים ולא מטרה, כורח בל יגונה שתמיד יש לחשוד בו ולרסן אותו. מנגד, מתנחל אידאולוגי, שעבורו קדושת ארץ ישראל, כפי שהובטחה לאברהם אבינו בתנ"ך, עומדת מעל כל ערך או זכות אחרים; שעבורו מותר ולפעמים צריך להקריב חיים, שלנו ושל פלסטינים, כדי לממש את הערך הזה; שעבורו המדינה היא התגלמות הגאולה המשיחית, יד אלוהים בהסטוריה היהודית, ושההגדרה "יהודי" היא הזיקה (וגם החציצה) המשמעותית בעולמו בין אדם לאדם.

האם תיתכן תקשורת פוליטית בין שני האנשים האלה? אולי, ברמה שטחית מאד. האם ניתן לצפות שטקסט פוליטי שהאחד יכתוב ישפיע במשהו על עמדותיו של השני? אין סיכוי שבעולם. עולם ערכי הוא לא אופנה קלוטה מן הרוח; הוא מערכת מסועפת של נראטיבים אישיים וקולקטיביים, טעמים וזיקות לאנשים ולמסורת, חינוך מהבית וחינוך מהרחוב, וכולם ספוגים ברגשות עזים של חובה או איבה. איזה טקסט בן 500 או 800 מילה, חריף ככל שיהיה, יכול לסדוק חומה בצורה כזאת? איך אני יכול בכלל לשכנע מישהו שאין שום הצדקה בעולם להרוג ילדים חפים מפשע? אני לא יכול. אני יכול רק להיאבק בו, אבל אין לי דיאלוג משמעותי איתו.

ישעיהו ליבוביץ' אמר לפני שנים רבות: "דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד". כתיבה פוליטית לא יכולה לקחת על עצמה משימה חינוכית ענקית כזאת – שינוי ערכים יסודי.

בכלל, אנשים לא משנים את ערכיהם הפוליטיים בעקבות שיחה עם יריב או קריאת מאמר בעיתון. ערכים פוליטיים מושרשים ברבדים הכי עמוקים שלנו, תכופות באופן לא מודע. אלה אזורים שאינם נגישים בכלל לארגומנטציה רציונלית. רק מה שיכול לחדור לשם מסוגל לערער אותם. ואומנם, תהפוכות אישיות בערכים הפוליטיים, בפעמים הנדירות שהן קורות, תמיד קשורות לחוויה אישית מטלטלת. היחשפות ישירה לזוועות של שדה הקרב; שכול ואובדן של יקירים; חזרה בתשובה או בשאלה; הידרדרות לעולם הפשע או הסמים; וכדומה.

אל תטעו באנשים האלה שמצולמים בתשדירי הבחירות: "30 שנה הצבעתי עבודה והפעם אני מצביע ליכוד", או להיפך; מדובר באנשים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו, מה שהשתנה זו המפה הפוליטית. היום יותר מתמיד, כל המפלגות הגדולות קרסו אל המרכז, ומציעות מרכולת זהה. המצביעים מדלגים בין אחת לשניה בדלת מסתובבת, מבלי לוותר או לעדכן שום נדבך משמעותי בהשקפתם הפוליטית.

אם כך, כתיבה פוליטית איננה מתיימרת לשנות משהו בערכיו של אדם, וממילא אינה מיועדת למי שערכיו שונים משלך. זו התשובה שלי לאורוול, למעשה, המחלוקת שלי איתו. אני לא חושב שכתיבה פוליטית אפקטיבית מסוגלת "לשנות את דעתם של אנשים אחרים ביחס לסוג החברה שהם צריכים לשאוף אליה". לפחות, לא בכאן ובעכשיו שמוכרים לי.

לגבי, לפחות, זה מוציא מכלל הנמענים בערך שני-שליש מהאוכלוסיה היהודית בארץ, אם להסתמך על תוצאות הבחירות האחרונות. שליש מהיהודים דוגלים בהשקפות גזעניות-לאומניות מפורשות; שליש נוסף אינו הודף מעליו בגלוי את השקפת העולם ההומניסטית-אוניברסלית, אבל שולל ממנה כל עדיפות, ומאמץ גישה אופורטוניסטית ביחס אליה ("זכויות אדם זה טוב ויפה, אבל גם לנו מגיע לחיות"). נותר רק שליש, לכל היותר, שבאמת חולק אתי פחות או יותר אותם ערכים.

אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת

בתוך השליש הזה, אני מגיע עכשיו לקטגורית הנמענים השניה של הכתיבה הפוליטית: אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת המציאות שלהם חלקית או מעוותת. זהו, לתפיסתי, חלק הארי של קהל הנמענים של הכותב הפוליטי. כדי להבין למה, צריך לומר כמה מלים על האופן שבו מתוּוכת המציאות לצרכן התקשורת הממוצע בארץ.

אחד הפרדוקסים שמעסיקים חוקרי תקשורת בעשורים האחרונים הוא היחס ההפוך בין כמות המידע הנגישה לאזרח לבין כמות הידע שהוא מחלץ ממנה. בלי להיכנס כאן לניתוחים מלומדים, נראה שזהו חוק שתקפותו כללית: ככל שאנו חשופים ליותר מקורות מידע, כך קשה לנו יותר להכריע ביניהם. מה שפעם היה דיווח עובדתי פשוט הפך להיות עוד "נראטיב", שמאחוריו יש בעל אינטרס עסקי או פוליטי. התוצאה הסופית היא שאין עוד "עובדות", רק "גירסאות".

הבעייתיות הזאת ידועה לכל, ובכל זאת, מפליא שאנשים שונים מסיקים ממנה מסקנות מנוגדות. יש מי שמשעה לחלוטין את "שיפוט האמת" שלו: שומע וסופג הכל, לא מוכן להתחייב לכלום (ערפאת כן יזם או לא יזם את האינתיפאדה השניה? ישראל כן הפרה או לא הפרה את הסכם הרגיעה? מי יודע? הכל אפשרי). יש מי שמתנער לחלוטין מן הצורך המעיק לבחון בביקורתיות את מה שהוא רואה ושומע – על פי רוב, מכלי התקשורת המרכזיים. הוא לא משעה את שיפוט האמת שלו, אלא פשוט מעביר אותו למצב קבוע – "הכל אמת". ולבסוף, יש מיעוט קטן, ובעיתות משבר, ממש מיקרוסקופי, שטורח לנסות לברר את העובדות לאשורן, בדרך כלל מתוך התנגדות מודעת לגירסה המדוללת שנמסרת לו מכלי התקשורת המרכזיים.

קובעי המדיניות יכולים להסתמך על כך שרק מיעוט קטן יערער על תמונת המציאות שהם מייצרים. הרוב המכריע, כאמור, בולע אותה בלי פיקפוק, או שנותר אדיש אליה. כך למשל, נראתה תמונת המציאות ששווקה לציבור הישראלי ערב המתקפה על עזה ב-27 לדצמבר 2008: 1) במשך 8 שנים, ישראל הבליגה באיפוק עילאי על התקפות הטילים על יישובי הדרום; 2) החמאס פועל בשיטות נבזיות (חטיפת לוחמים, הרג אזרחים) שאנו נמנעים מהן; 3) החמאס הפר שוב ושוב את הרגיעה, ורק אז סגרה ישראל את המעברים; 4) לא היתה אופציה להאריך את הרגיעה – המהלך הצבאי היה בלתי נמנע.

כל אחד ממרכיבי הסיפור הזה הוא שקר מפוברק שניתן להפרכה מיידית. העובדות כולן זמינות: הן פורסמו בעיתונים ובטלוויזיה ובאינטרנט. אין שום בעיה להעמיד סיפור נגדי, הפוך לחלוטין, שבו ישראל גררה את החמאס להסלמה מתוך סירוב עיקש להגיע איתו להסדר רגיעה, והדברים תוכננו חודשים ארוכים מראש. ובכל זאת, הרוב המכריע של הציבור היהודי בישראל – אני מניח שיותר מ-90% – קנה את הסיפור הרשמי בלי בעיות.

מצד אחד – עובדות נגישות לכל. מצד שני – סיפור רשמי. העובדות סותרות לחלוטין את הסיפור הרשמי, אבל לא בעיני האזרח הממוצע. איך זה יכול להיות? מה, כולם טיפשים? כולם עוורים? כולם פשיסטים?

לא, לא ולא. תזכרו שאני מדבר כרגע על אותו פלח אוכלוסיה שחולק את ערכיו הבסיסיים עם כותב פוליטי כמוני, ובכל זאת "רואה" את המציאות הפוליטית דרך המשקפיים של השלטון. הדרך היחידה להבטיח מצב כזה היא לעטוף את האזרח בתעמולה בלתי פוסקת שחוזרת כמו מנטרה על הסיפור הרשמי. התעמולה הזאת מגיעה מכל הכיוונים: שרי ממשלה, דוברים של פוליטיקאים, פרשנים, כותבי טורים בעיתון  ומראיינים ברדיו – עד שהיא מגיעה אליך. הרבה פעמים היא מגיעה אליך דרך חבר לעבודה או קרוב משפחה. בבוקר מגבש צוות התגובות של שר הביטחון את "ההודעה לעיתונות" בדבר "השימוש המפלצתי שהחמאס עושה באזרחים כ'מגן אנושי' בעזה", ובערב כבר הספר שלך והמוכר במכולת והבת דודה שלך טוחנים לך את אותן מלים בדיוק, בלהט של מי שעלה על תובנה מדהימה לגמרי בעצמו. וכך, האנשים הקרובים אליך ביותר הופכים לסוכני תעמולה שלא מדעת; ובשלב הבא, גם אתה נדבק בוירוס ומעביר אותו הלאה. גם אתה חלק מן התעמולה הויראלית.

כתיבה פוליטית אפקטיבית מנסה לתקוע מקל בגלגלי התעמולה הדוהרת. זאת כמובן יומרה פנטסטית להפוך את כיוון הדהרה, ואולי אין לה שחר. ובכל זאת, אין מנוס מן המסקנה שהצעד הראשון להניע פוליטית אנשים (שחולקים איתך בסיס ערכי) הוא לערער על תמונת המציאות שלהם. למי שלא יודע עד כמה הוא לא צודק אין סיבה לשנות דעה.

הלא-נחשפים

הרבה מאד ישראלים לא יודעים עד כמה הם לא צודקים. יש שני סוגים של אי-ידיעה: אי-ידיעה שמקורה באי-חשיפה, ואי ידיעה שמקורה באי-קליטה. הלא-נחשפים פשוט אינם מקבלים מידע בסיסי על הנעשה בשמם. מאז הקמת חומת ההפרדה, ובמיוחד מאז איסור הכניסה על עיתונאים ישראלים לעזה, כמות הלא-נחשפים בארץ עלתה משמעותית. הבורות שלהם היא נכס פז למדיניות הישראלית, משום שיש להניח שלו ידעו מה מעוללים בשמם, היו מוחים, או לפחות שוקלים שנית את הזדהותם הפוליטית.

הלא-נחשפים אינם יודעים שכל ממשלות ישראל מאז אוסלו חותרות לסיכול כל אפשרות ריאלית לקיום מדינה פלסטינית באמצעות שבירת הרצף הטריטוריאלי בגדה המערבית (ובפרט, תכנית 1E שמפלגת העבודה הגתה); שישראל מסרבת לדון על שלום כללי וסופי עם העולם הערבי בתואנה השקרית שהדבר יחייב חזרת מיליוני פליטים פלסטיניים לשטחה; שישראל היתה זו שהחלה בהפרות הרגיעה בעזה, ובעקבות כך הידרדה האלימות עד למבצע "עופרת יצוקה"; שהשימוש העיקרי של המנהרות ברפיח הוא אספקת מזון וחומרי גלם לעזה הנצורה, ולא הברחת נשק; שחיילי צה"ל במהלך "עופרת יצוקה" ריכזו תושבים עזתיים בבית אחד ולמחרת הפגיזו אותו והרגו עשרות מהם; ועוד ועוד.

הלא-נחשפים אינם יודעים את כל זה או מפני שהדברים לא דווחו בתקשורת הישראלית, או מפני שדווחו בהצנעה, בעמודים אחוריים, במלים ספורות, או אולי רק ברמז חבוי בתוך דברי פרשנות, ואשר רק משוגעים לדבר מחפשים וצדים ומלקטים. האמת היא שאפשר לגלות הרבה מאד ממה שבאמת קורה באמצעות סריקה קפדנית של העמודים האחוריים האלה – הם מכילים לא מעט זנבות מידע קריטיים. מי שהופך את העניין הזה לתחביב מגלה שבהדרגה הוא לומד לקרוא לא רק את מה שכתוב בעיתון, אלא בעיקר את מה שמחוק בו.

אבל הרי אי אפשר להאשים כל אזרח בכך שאינו יושב על האינטרנט מהבוקר עד הערב,  אוסף דיווחים מכל כלי התקשורת בארץ ובעולם, משקלל את אמינותם ומייצר מהם תמונת מציאות שעומדת בסטנדרטים ביקורתיים חמורים. סוף סוף לאנשים יש עוד דברים בחיים. לרובנו אין בכלל פנאי לכך, וגם מי שיש לו לא יראה את טעם חייו בהתנגדות מתמדת לנרטיב השלטוני. האזרח הסביר פשוט מניח מה שאמור להיות נכון בכל מדינה מתוקנת – התקשורת כבר תעשה את זה בשבילי. היא תברור את האמת מן השקר, את העובדות מן התעמולה, ולי, בסוף יום עבודה קשה, מול העיתון או הטלוויזיה, לא נותר אלא לסמוך עליה, ולקבל ללא עוררין את פסק דינה.

וזה מה שהוא או היא באמת עושים. גם אנשים ביקורתיים, גם אנשים ערכיים – לא הולכים ובודקים בזכוכית מגדלת את כלי התקשורת. הרי זה לא רוסיה הסובייטית כאן, סוף סוף יש לנו תקשורת עצמאית, לא? נושכת, לא? פרשות שחיתות מבוקר עד ערב, מראיינים שמרימים קולם על פוליטיקאים, תכניות סאטירה ששמות אותם ללעג. אפשר לסמוך על התקשורת שלנו שכבר תחלץ את האמת מן הספינולוגים האלה, לא?

זהו, שלא. כשהדברים מגיעים לסיקור היחסים עם הפלסטינים (או אפילו עם הציבור הערבי בארץ) – התקשורת מאבדת את כל נשכנותה ועצמאותה. היא הופכת לכלבלב נרצע של השלטון. אותו פרשן בכיר שהשתלח בראש הממשלה רק לפני יומיים על פרשת השחיתות האחרונה שהיה מעורב בה, יצטט ביראת כבוד את הכרזותיו המדיניות וימצא בהן חזון ומעוף. כשיגיעו הדברים לידי הכרזת מלחמה, סימכו על אותו פרשן שיכריז באוזני כולם למה ההחלטה נבונה, למה העיתוי נכון, למה "כל המערכת" מתייצבת מאחורי ראש הממשלה (נו, ממלמל לעצמו האזרח הפשוט, אם כל המערכת מאחוריו, רק אני אקלקל את השמחה?).

הסיבות לסכיזופרניה הביקורתית הזאת הן מגוונות, ולא אכנס אליהן כעת. ניתן רק להזכיר עובדה פשוטה אחת. במקרים שהתקשורת תוקפת בחריפות החלטה או גוף שלטוני מסוים, ניתן לזהות גורם רב כוח אחר בחברה שייצא נשכר מן ההתקפה הזאת. במלים אחרות, התקשורת איננה יוזמת עימותים עם השלטון שאינם "רוכבים" כבר על מתחים וניגודי אינטרסים קיימים בחברה. לעומת זאת, כשהדברים מגיעים ל"בטחון הלאומי" והסכסוך עם הפלסטינים, כל אותם גורמים פנים-ישראליים מניחים בצד את עוינותם ההדדית ומתאחדים סביב המכנה המשותף הלאומני. רק לדוגמה – ש"ס ו"ישראל ביתנו", שתי מפלגות שמסתערות זו על צוואר זו בכל הקשור לנושאי פנים, רואות עין בעין את המאבק בפלסטינים – ולמעשה מנהלות סדר יום מדיני זהה, המושתת על גזענות אתנוצנטרית.

במצב עניינים כזה, כשהחברה עצמה זונחת את מתחיה הפנימיים לטובת אחדות כלפי חוץ – אין פלא שהתקשורת מיישרת קו עם הטון הכללי. אם תצא נגד פולחן הכוח השגרתי המטיל את ישראל ממלחמה אחת לשניה, לא יהיה שום גוף משמעותי בציבוריות הישראלית שיעמוד מאחוריה. כשהיא כבר מעזה למתוח ביקורת, זה קורה רק בשלב מאוחר, תמיד מאוחר מדי, כשמחירו של פולחן הכוח מתחיל להתחוור לציבור הרחב. התקשורת הישראלית לא תצא  ראשונה נגד השלטון; ההימור הראשוני שלה, ברירת המחדל, הוא התייצבות לדגל.

וכך יוצא שציבור גדול של אנשים שליבם נמצא בצד השמאלי של המפה – בעצם לא קוראים את המפה נכונה, מהיעדר חשיפה למידע קריטי. התפקיד הראשון במעלה, אם כן, של הכתיבה הפוליטית, הוא לעשות משהו כדי למלא את החלל הזה: להביא את העובדות המוסתרות לידיעת הציבור, לחשוף אותן לעיני כל. לדעתי אין כתיבה פוליטית טובה שאיננה גם סוג של רפורטאז'ה; חשיפת עובדות חשובות. כאן אני מהנהן במרץ אחרי מה שאורוול כינה מניע "הדחף ההסטורי": "לראות דברים כפי שהם, לגלות עובדות אמיתיות".

עם זאת, צריך לזכור שעובדות אינן "תמונת מציאות". תמונת מציאות היא סכימה מארגנת, מסגרת התייחסות שמובלעות בה הנחות סיבתיות ותכליתיות. אדם לא יחליף בן רגע את תמונת המציאות שלו רק משום שהתגלתה לו עובדה אחת מזעזעת. התגובה הנורמלית הוא ניסיון לשמר את תמונת המציאות לנוכח העובדה הבעייתית באמצעות "שיפוצים" והנחות עזר מסובכות יותר או פחות. זהו כוחה של ה"פרדיגמה", המוכרת מן הפילוסופיה של המדע. יתירה מזאת, הפרדיגמה, או הסכימה הקוגניטיבית שלך, לא רק מתנגדת לשינויים דרמטיים, אלא גם מסננת החוצה עובדות לא נעימות; היא קובעת מה אתה מסוגל "לראות" ומה לא תראה גם אם ינחת על קצה אפך. זה מביא אותי לקבוצה השניה של נמעני הכתיבה הפוליטית בתוך הקטגוריה של ה"לא-יודעים": אלו ה"לא-קולטים".

הלא קולטים

הלא-קולטים, להבדיל מהלא-נחשפים, דווקא כן נחשפים לעובדות שסותרות את הסיפור הרשמי. הם קוראים יותר, מעורבים יותר, ולכן מסוגלים, באופן עקרוני, להתייחס באופן ביקורתי יותר לסיפור הרשמי. ובכל זאת, הם לא עושים זאת. המידע מגיע, אבל לא "נכנס" פנימה; לא נקלט. למשל, אדם מסוים יכול לשמוע בחדשות שבניגוד להצהרות הרשמיות של צה"ל, לא נורתה שום אש מבית הספר של אונר"א בג'בליה, לפני שצה"ל הפגיז אותו (והרג 43 אזרחים); הוא יכול לשמוע, בחטף, שצה"ל מחק שכונות שלמות ברפיח רק בגלל קרבתן למנהרות. ועדיין אותו אדם לא יפנים את המשמעות הפשוטה של הדברים: צה"ל תקף אזרחים ובתים של אזרחים גם כאשר לא הסתתרו בהם לוחמי חמאס. הוא שמע את הדברים, אבל לא יודע אותם; יודע אבל לא הפנים; הפנים אבל לא היה מודע.

אין ספק שמדובר במצב תודעתי משונה, אבל מנסיוני, לא מעט ישראלים שרויים בו. נתחים שלמים מן המציאות שסביבם מוקפים בסוגריים: הם שם אבל לא ממש שם, כאילו על מישור ממשות אחר. כך אפשר להמשיך לדבוק בסיפור הרשמי (שבתוכו אין מקום למה שמוסגר בתוך הסוגריים) ובכל זאת לטעון, להגנתך, שהעובדות "ידועות" לך. ואולי זה לא כל כך משונה; כך אנו נוהגים בלא מעט עובדות לא נעימות בחיינו (העובדה שנמות, העובדה שאנחנו לא כאלה מיוחדים, העובדה שכבר לא נאהב או ניאהב כמו בפעם הראשונה). נחשפנו אליהן, אבל עדיין לא קלטנו אותן.

במה יכולה הכתיבה הפוליטית להועיל ללא-קולטים? רק בכך שתחזור, שוב ושוב, על העובדות הידועות, עד שייקלטו. במצבים האלה, הכתיבה הפוליטית צריכה להפשיל שרוולים ולאמץ את שיטת התעמולה העתיקה ביותר: חזרה עד זרא. אם השלטון מפמפם את השקרים שלו בלי סוף, גם לנו מותר לפמפם את האמת שלנו בלי סוף.

רק כך אפשר אולי לסדוק את המעטפת של מה שמארק דאנר קרא "סקנדל קפוא" (דאנר הוא מי שחשף את המסמכים שהוכיחו כי ארה"ב ואנגליה תכננו לפלוש לעיראק עוד לפני הפיגוע במגדלי התאומים): "סקנדל קפוא" הוא המצב המתמשך שבו נחשפים פשעי מדינה מזעזעים לאור היום, נידונים ונלעסים באמצעי התקשורת שוב ושוב, עד שהם מנוטרלים מעוקצם, והופכים להיות "פרשה" (כמו פרשת הנשק להשמדה המונית שלא היה בעיראק); הציבור חוזה בפרשה הזאת בעיניים יגעות, יש כאלה ש"בעד", יש כאלה ש"נגד", רבים אחרים נותרים אדישים, ולאחר חודש-חודשיים, או שנה-שנתיים, ה"פרשה" מתה מוות טבעי מחוסר עניין לציבור; סקנדל שלעולם לא הגיע לכלל בירור סופי, מערכת אכיפת החוק לא גיבשה כתבי אישום, נותני ההוראות לא נענשו, דבר לא זז מאז הגילוי הראשוני, המזעזע: סקנדל קפוא. הציבור פשוט לא קלט.

לא מיותר להדגיש, שוב, את השוליות של כל הפרוייקט הזה. נמעני הכתיבה הפוליטית שאנחנו מדברים עליהם כרגע הם מראש מיעוט באוכלוסיה (בשל עולמם הערכי). בתוך המיעוט הזה, פנינו אל הלא-יודעים, וניסינו לערער את תמונת המציאות שלהם, באמצעות חשיפה של עובדות לא מוכרות, קישורן זו לזו באופן קוהרנטי, ובניית תמונת מציאות חלופית. אבל זו רק מחצית הדרך; גם אם הגענו עד כאן, אין שום ערובה שייצא מזה משהו. הסיבה היא, כמובן, שגם כאשר כל העובדות גלויות וידועות לך – לפעמים אתה לא עושה איתן דבר. לא גוזר מסקנות ולא מכליל משמעויות חדשות. על מנת להפוך את העובדות הללו לבסיס של תודעה פוליטית חדשה, דרוש עוד ניתור.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות

כאן אני מגיע לקבוצה השלישית של נמעני הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות. גם מהסוג הזה יש הרבה. הנה כמה דוגמאות:

א. בחור צעיר, נגיד מצביע מרצ, שמודע לכך שכל פרויקט ההתנחלויות יסודו בגזל בלתי חוקי, יודע היטב מה המחיר היומיומי שהוא גובה מהתושבים הפלסטינים והמחיר העצום (כלכלי, מדיני, מוסרי) שהוא גובה מהישראלים. ובכל זאת, כשהוא שוקל באיזו מכללה לעשות תואר ראשון בחינוך או במחשבים, הוא פונה גם למכללת אריאל, ואולי גם מחליט ללמוד שם.

ב. אשה שכל חייה הצביעה למפלגת העבודה, ויודעת היטב שזו המפלגה שבנתה הכי הרבה בשטחים, התנקשה הכי קשה בתהליך השלום (ספין ה"אין פרטנר" של ברק) ואף פעם לא עמדה לצידם של הנזקקים והמוחלשים בשום מאבק חברתי רציני. ובכל זאת, גם בבחירות הבאות, ובאלו שאחריהן, היא תצביע עבודה, כמו על אוטומט.

ג. חייל שהיה עד או שותף למעשי נבלה כלפי פלסטינים (עניין שבשגרה), הזדעזע מהם, הבין כבר היטב שלא יצליח "לשנות את המערכת מבפנים" באמצעות עוד חיוך הומני במחסום, ועדיין מתייצב כמו שעון למילואים. לא מסוגל לסרב, למרות שנגמרו לו כבר התירוצים.

ד. איש שמעורה היטב במלחמות ישראל ב-40 השנים האחרונות, ויודע שכולן ללא יוצא מן הכלל היו מלחמות ברירה, שישראל יזמה או דחקה את אויביה אליהן (באמצעות סירוב לדבר איתם שלום), אבל לעולם לא יחיל את הידיעה הזאת על ההווה והעתיד. וכך, בכל התלקחות צבאית, בלבנון או בשטחים, הוא ישוב ויצדיק את הבחירה הישראלית האוטומטית בדרך הכוח.

וכיוצא באלה. מהי הסיבה שאנשים כאלה אינם עושים את הצירוף המתבקש בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים? יכולות להיות כמה סיבות. על הסיבה הראשונית לא נהוג לדבר אצלנו, כמעט מביך, אבל חייבים להכיר בה: היכולת האנליטית של הישראלי הממוצע היא די מוגבלת. צריך לומר את זה בלי התנשאות ובלי שמחה לאיד, אלא כציון עובדה. מבין כל הנזקים שמסבה מערכת החינוך הממלכתי לבוגריה בארץ, זהו אולי החמור ביותר: היא מדכאת את החשיבה האנליטית-ביקורתית שלהם, ומטפחת קונפורמיות ויראה מסמכות.

אל תתנו לחזות החצופה, גסת הדיבור של הנוער להרשים אותכם; מאחוריה מסתתרות כבשים צייתניות. כל מרצה באוניברסיטה שנתקל בסטודנטים משנה א' מכיר את התחושה הזאת, המתסכלת מאד: סטודנטים שלא יודעים לחשוב, לא מזהים קשרים לוגיים בין טענות, לא מסוגלים להבחין בין טיעון תקף לטיעון בטל, מסתנוורים מרטוריקה ומדמויות סמכות,  ומעדיפים לאמץ מסקנות שמישהו אחר כבר לעס עבורם על פני תהליך בירור עצמאי. נכון, תמיד יש מיעוט חריג ומבורך, אבל אני מדבר על הרוב.

הרוב הזה הוא בעצם נכה; חסר לו אבר מנטלי חיוני. ועם הנכות הזאת הוא מתייצב לא רק ללימודים, אלא גם כאזרח מול השלטון. בהיעדר תרבות חשיבה אנליטית, בהיעדר בטחון עצמי ביכולתך להבין ולנתח את האירועים (מבלי לדקלם נוסחאות שיוצרו עבורך מראש) – קל לשלטון הרבה יותר לבצע בך מניפולציות. לבלבל אותך עם נתונים, לטשטש את צלילותך, לשתק את החשיבה הפוליטית שלך.

כך קורה שגם אנשים שיודעים מה קורה סביבם, ובאמת מאמינים בכל הערכים הנעלים של שוויון ושלום וצדק – אינם צועדים את הצעד הפוליטי המתבקש ברגעים המכריעים. לפעמים הם אפילו לא רואים את הקשר ("אז מה אם אני בעד שתי מדינות לשני עמים? זה אומר שאסור לטייל בהתנחלויות, לקנות שם, ללמוד שם?"). זהו הסירוס הפוליטי המושלם במשטר הדמוקרטי. אין צורך להשליך את האזרח לכלא, מספיק להביא אותו למצב שבו הוא לא רואה את הקשר בין הפעולה האישית שלו לבין המציאות הפוליטית. ככה הוא ימשיך לשבת בצד ולא יפריע לאף אחד.

אבל יש עוד סיבות לכך שאנשים בקבוצה הזאת של נמעני הכתיבה הפוליטית לא מסיקים מסקנות פוליטיות שמתבקשות ממה שהם יודעים ומה שהם רוצים. חלקם פשוט דבקים בכל כוחם בדימוי עצמי, או קולקטיבי, זך וחף מרוע. הם מעדיפים לחיות בחיצוי שכזה, בין מה שהם יודעים לבין מה שהם רוצים, ובלבד שלא ייאלצו להודות שהמדינה שלהם הרבה פחות תמימה ונחמדה מכפי שהיא אוהבת להצטייר. ההתעקשות הזאת על טהרתו של הדימוי העצמי יכולה להגיע לעוצמות יוצאות דופן, כיוון שהיא משרתת ייצר ראשוני וחזק מכל: הישרדות עצמית של האני המדומיין.

אחרים, כנים יותר, עדיין חוששים להיות שונים כל כך מסביבתם, לצעוד לבד את הצעד האחרון הזה, מעבר לכל מה שצעדו חבריהם. פתאום להחרים את מוצרי ההתנחלויות. פתאום להצביע חד"ש. פתאום לסרב לשרת בשטחים. דוברי הימין אוהבים לנפח את גודלו והשפעתו של "השמאל הרדיקלי" (בתקשורת, באקדמיה). בפועל מדובר בכמה עשרות אלפים בודדות של אנשים. המחשבה שיש קהילה תומכת לשמאלנים רדיקליים, שזה "שיק" או "מגניב" לנקוט בכל אחד מהצעדים האלה, היא מופרכת לחלוטין. למעשה, רוב האנשים מגיעים לעמדה הזאת מתוך בדידות, ואפילו במחיר של סכסוכים כואבים עם חברים ותיקים. אין שום זוהר או הילה בשמאל הרדיקלי; ובקושי יש "קהילה" תומכת.

ולכן, הפירוש המעשי של "לגזור את המסקנות המתבקשות" הוא לעתים קרובות צעד שיגבה מחיר אישי לא קל. לא כל אחד נכון לצאת אל הדרך הזאת (שאין ממנה חזרה…). לא לכל אחד יש את האומץ, או את הביטחון המספיק בסביבה הקרובה אליו. נמען כזה, אם ייחשף לכתיבה הפוליטית שמדברת אל ליבו, עשוי לשאוב ממנה קצת כוח; בבחינת "הנה, עוד אנשים חושבים כמוני, וכותבים על זה, והשמים לא נפלו על ראשם". עבורם, הכתיבה הזאת יכולה להיות בדיוק הדחיפה הקטנה האחרונה, שעדיין דרושה, כדי להציב אותם סוף סוף במקום שבו ליבם ושכלם ופיהם מדברים בלשון אחת, לשון של אמת.

אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות

לבסוף, הנמענים האחרונים של הכתיבה הפוליטית: אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות. נו, מה כבר יש לך לחדש להם? לא בזבוז זמן? האנשים האלה הרי חושבים בדיוק כמוך, וגם פועלים בדיוק כמוך, או כפי שאתה היית פועל, לו היית מסור כמוהם למאבק הפוליטי. בשביל מה לכתוב עבורם?

על כך אפשר להשיב בשאלה: בשביל מה לכתוב לעצמי? אכן דבר מוזר, לכתוב לעצמך, אבל בפועל, אחת הפעילויות האנושיות השכיחות וטבעיות ביותר. אנשים כותבים לעצמם יומנים, קטעי פרוזה או שיר, זכרונות, ואפילו מכתבים שלעולם לא יישלחו. לשם מה?

בקצרה: לשם הנחמה. ולשם החיזוק. הכותב הפוליטי מביט באנשים האלה, שמקדישים חלק נכבד ממרצם, משנותיהם הטובות, למאבק פוליטי. מן המאבק לא הם ירוויחו, אלא האוכלוסיה המקופחת שבשמה הם נאבקים, אם בכלל; כסף הם לא רואים מזה (רובם עובדים בהתנדבות); עידוד מוראלי מן הקולקטיב הישראלי הם גם לא בדיוק מקבלים, לרוב רק מטחי קללות ונאצות; ולבסוף, הבה נודה, האפקט הממשי של פעולתם לעתים קרובות טובע כטיפה של אור בים של חושך. למה הם ממשיכים בזה, אתה תוהה? חוצים את הקו הירוק, מצטרפים להפגנות נגד הגדר, מקימים מחדש בתים שצה"ל הרס, מגינים על ילדים פלסטינים מפני התנכלויות של מתנחלים, מתייצבים, בעצם מתייצבות במחסומים שבוע שבוע, גובים עדויות, מייצגים פלסטינים בבתי דין צבאיים, אוספים נתונים וכותבים אינספור דו"חות, מתעדים כל תזוזה של מכונת הכיבוש הגדלה והולכת, כבר 40 שנה ללא הרף. לשם מה?

אתה לא מבין ואולי גם לא תבין. אבל משהו אחד לא קשה להבין: יש בדידות גדולה בכל הפעילות הזאת, ותקופות ארוכות של תסכול וחוסר אונים. ואתה, שכל פעילותך הפוליטית מתמצה בשרבוט של מלים על מסך מחשב – איפה אתה עומד ביחס אליהם? נראה שהמינימום שאתה יכול לעשות למענם הוא לחזק את רוחם. האנשים האלה, שלפעמים חשים שהם פועלים בבועה המנותקת מן ההוויה הישראלית, עשויים במפתיע לפגוש משהו שכתבת, שאולי יהדהד את מחשבותיהם. ופתאום הם יראו את הבעירה הפנימית הזאת שלהם, שתכופות מאיימת לדעוך, מציפה את הדף או מסך המחשב – שם בחוץ, בעולם האמיתי של הישראלים. הנה הקול שלהם נשמע בפומבי. הקול שלא היה להם פנאי להשמיע, ואולי הם חשבו שאין טעם להשמיע, ועדיף להתרכז בעשייה. ובכל זאת, ברגע שהם קוראים את הדברים, ואולי גם יום-יומיים אחרי כן, רוחם מתעודדת. ואם רוחם מתעודדת, גם מעשיהם מתחזקים. וכך יוצא שהכותב הפוליטי, בדרך עקיפה ועקלקלה, השתתף גם הוא במשהו שגדול יותר מן המלים של עצמו. אולי הוא כתב רק לעצמו, אבל הדברים הזיזו משהו בחיים של אחרים. נחמת עצמו, נחמת עניים.

איך לכתוב?

דיברתי על הכתיבה הפוליטית מכמה הבטים: הנמענים (אל מי?), המהות (על מה?) והתכלית (לשם מה?). לא אמרתי כלום על האופן: איך לכתוב? באיזה סגנון? ובכן, לא אמרתי כלום כי אין על כך תשובה אחת. בשאלת ה"איך" אני פלורליסט, או מוטב לומר, אופורטוניסט גמור. יש לכתוב באופן האפקטיבי ביותר; המטרה בוחרת את האמצעים. לפעמים מה שנדרש זאת מסה מלומדת, לפעמים נראטיב עובדתי הדוק, לפעמים ניתוח רטורי, לפעמים נבואת זעם, לפעמים מהלומה סאטירית, לפעמים שיר קצר, ולפעמים מספיק אפילו משפט אחד בלבד, מכוון היטב.

רק לא לשתוק. שתיקה היא לא אופציה.

1. מדיניות מחיקות

ביקורת לא נמחקת. ביקורת לא מנומקת לא נמחקת. גם ביקורת בטעם רע לא נמחקת. נמחקים שני סוגי תגובות: א) ביזוי אישי כלפיי או כלפי מגיבים אחרים; ב) טרדנים סדרתיים (טרולים). בהמשך, טרולים ייחסמו באופן מוחלט. פעם, כשהיה לי לב רך ותמים, הייתי מאפשר פתחון פה לכל אחד, מתוך הבנה לקויה של המושג "חופש הביטוי". לא עוד; לא כל השפרצה היא "ביטוי" שראוי להגן עליו. יותר מכך: לפני שאחסום את גישתו של המשמיץ, אחשוף את כתובת ה-IP שלו. מי שמנצל את הבמה של הבלוג כדי להכפיש את שמי לא יכול לצפות ממני להגן על האנונימיות שלו.

2. אורך רוח וקוצר רוח

יש לי סבלנות גדולה לתגובות ענייניות. תגובה עניינית (הגדרה): תגובה שמתייחסת לתוכן של הפוסט שמתחתיו היא מופיעה. היא יכולה לערער על הדיוק העובדתי שלו, על רמת הטיעון, על המסקנות, או על הסגנון. תגובה לא עניינית (הגדרה): כל השאר. דוגמה טיפוסית, אד הומינם: "בתור בלשן, הייתי מצפה ממך…"; "בתור אקדמאי עם קביעות, אין לך זכות…". עוד דוגמה: להגיב על הפוסט של אתמול בפוסט של היום. עוד דוגמה: לברוח מן הקונקרטי (נגיד, פגז של צה"ל שהרג אתמול משפחה שלמה) אל הכללי והמופשט (נגיד, אמנת החמאס, או האיום האיראני). עוד דוגמה: להתפלמס על מה שלא נאמר במקום על מה שנאמר ("למה אתה לא מגנה את הטרור הפלסטיני?"; "למה אתה לא כותב על העניים בעיירות הפיתוח?"). יש מעט מאד דרכים להיות ענייני, ואינסוף דרכים להיות לא ענייני.

יש לי קוצר רוח קיצוני כלפי תגובות לא ענייניות. אני מוצא שהן חסרות נימוס ביסודן. כשאני נתקל באחת מהן, אני מרגיש כמו מישהו שמתקשר להתלונן על טוסטר מקולקל ובשירות הלקוחות משיבים לו – "אבל מכונות הכביסה שלנו זכו בפרס המוצר המצטיין!". תגובה לא עניינית היא צעד אחד לפני סתימת פיות; המסר שלה הוא – תפסיק לדבר על מה שאתה מדבר. ובכן, נימוס הוא עניין הדדי. מי שמגיב לא עניינית, שלא יצפה להתייחסות אדיבה. ליתר דיוק: שיצפה מראש להתייחסות לא אדיבה, אם בכלל. כך אולי יחשוב פעמיים לפני שהוא יורה, לרווחת כל הצדדים. אני אומנם לא חושש מהתכתשות, אם היא מובילה לתובנה חדשה, אבל תתפלאו, סתם להתכתש – אני לא נהנה. אם אפשר להימנע מויכוח סרק, עדיף.

3. יחס גורר יחס (א)

כלל גדול בתורה, שנזרק לזבל באינטרנט. בבלוג הזה עושים לו תחיית המתים.

בארץ השתרשה תרבות טוקבקים שפלה ומלוכלכת. בחסות ניק אנונימי, כל אחד ואחת יכול להשפריץ על המסך תגובת בטן גסה ופוגענית, בלי לתת דין וחשבון – לעובדות או לזולת. מנגד, באורח פלאי ממש, הטוקבקיסט המצוי הוא טהרן מוסרני בכל  הנוגע לדרישות שהוא מציב בפני העיתונאי או הבלוגר. הם צריכים להיות נקיים, טהורים מרבב, מוסריים לעילא; הוא – פטור מזוטות כאלה. הרבה טוקבקיסטים פשוט פועלים כך, אבל יש כאלה שאף רוממו את הסטנדרט הכפול הזה למדרגת אידאולוגיה מוצקה.

אם יש משהו שהבלוג הזה מנסה לערער עליו, החל מיומו הראשון, זה השאננות הבטוחה של הקורא/גולש הספון במבצר שריפד לעצמו בקפדנות; על החיץ הזה בין האזרח המוגן, הלא-נגוע, לבין ה"חוץ" המזוהם, שיש לו עליו רק ביקורת. משום שתיקון פוליטי אמיתי, בסופו של דבר, מתחיל בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. ואיך נרצה בכלל לתקן אם לא נבחין קודם שמשהו בנו לא בסדר? חברה אזרחית בריאה תתקיים רק במקום שכל אזרח ואזרחית ייקחו אחריות מלאה על מחשבותיהם, מעשיהם או מחדליהם, ויזנחו את עמדת הקורבן הנצחי (של הממשלה, של האליטות, של הגויים, וכדומה). וזה מתחיל בטוקבקים.

אחד השורשים העמוקים של האנומליה בחשיבה הפוליטית הישראלית הוא העיוורון העצמי; היכולת המרהיבה ממש להטיף מוסר לכל העולם בעוד אנחנו רומסים ברגל גסה כללי התנהגות בסיסיים (התייר הישראלי בטורקיה או המג"בניק בחברון או מפקד חיל האוויר שמחריב שכונת מגורים שלמה מהאוויר; כולם היינו הך). זאת תבנית אינפנטילית, שממזגת צווחנות כרונית כלפי הזולת עם אי-לקיחת אחריות מינימלית על תוצאות המעשים שלנו.

צריך להתבגר, הבלוג הזה אומר.

ואם הוא אומר את זה ברמת הפוסט, הוא גם מיישם את זה ברמת התגובות לפוסט. ולכן לא מדובר בגחמה קנטרנית של הכותב, אלא במושכל מוסרי עקרוני, שאין לסגת ממנו: טוקבקיסט שתובע מאחרים יושרה וניקיון, שקודם כל יפגין אותם בעצמו. אפילו הצעד הקטן-לכאורה הזה, לדעתי, יבשר את תחילתה של התבגרות פוליטית.

4. איפה אתה חי?

כמובן שבאקלים האינטרנטי הנוכחי, מדובר בדרישה הזויה ממש. להציב דרישות סף לטוקבקים?? לצפות מהם למה שמובן מאליו שכולם מצפים מהבלוגר??

הזויה או לא, אלה כללי המשחק בבלוג שלי. מי שלא רוצה, לא חייב לשחק. כאמור, יש עולם מופלא שם מחוץ לבלוג שלי, שבו מותר לטוקבקיסטים ללהג ככל העולה על רוחם ומקלדתם. אף אחד לא כופה עליהם להידחק דווקא אל הבלוג השולי הזה. אין לי שום כוונה לחנך אף אחד; כל מה שאני רוצה זה ליצור, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, מרחב דיון נקי, רציני, ענייני. לצערי, בלי תקיפוּת הדברים האלה, שאמורים להיות מובנים מאליהם, לא יתממשו.

5. יחס גורר יחס (ב)

לא מעט פוסטים בבלוג הזה מבוססים על עבודת תחקיר וניתוח רצינית. עבודה שדרשה מאמץ של שעות ארוכות (לא צריך לומר – בלי שום תגמול כספי). כשמציבים בפומבי עמדות לא פופולריות כמו שלי, מוטלת חובה לבסס אותן ככל האפשר – כנגד הנרטיב השליט. לכן חשוב לי מאד (בסוג הפוסטים המדובר) להתבסס על תיעוד פומבי: ידיעות עיתונאיות, דו"חות ומסמכים של ארגוני זכויות אדם, עדויות ממקור ראשון ועוד.

כמו שזה קורה, חלק ניכר מהמגיבים מכחיש את העובדות. כמובן שזאת זכותם; אף אחד לא חסין מטעות. אבל הצד המרגיז הוא שמיעוט מבוטל (ולפעמים – אף אחד) מן המכחישים יטרח להביא תיעוד נגדי, שיבסס את התנגדותו. דוגמה מקרית: מיד כשהחלה מתקפת "עופרת יצוקה", העליתי לבלוג לינקים שהוכיחו כי הנהגת החמאס היתה מעוניינת בהפסקת אש (תמורת הארכת הסכם המעברים), ומי שדחף להסלמה ובסופו של דבר, לשפך הדם הנוראי והמיותר, היה ממשלת ישראל. הטענה הזאת כמובן עמדה בסתירה מוחלטת לנרטיב הרשמי, אבל להבדיל ממנו – היא דווקא היתה ממוסמכת ומתועדת. כל זה לא הפריע למגיבים להכחיש מכל וכל שהחמאס רוצה ומעוניין להפסיק את ירי הקסאמים.

ובכן – דרישה מינימלית ממי שכופר בטענות העובדתיות שלי – היא שיעשה בדיוק את אותו מאמץ שאני עשיתי, ויביא תיעוד נגדי. טענות מסוג של "אני לא מאמין ש…", "לא נראה לי הגיוני ש…" אינן ראויות להתייחסות; המציאות הפוליטית באזורנו איננה מתיישרת לפי ההגיון או האמונות הפרטיות של טוקבקיסטים. גם מי שהחליט, באופן עקרוני, לא להאמין לשום מילה שיוצאת מפיהם של פלסטינים או פעילי זכויות אדם, אינו יכול לנופף כאן בחשדנות הזאת שלו השכם והערב; אם אין לנרטיב שבפיו תיעוד פומבי, שכל אחד ואחד יכול לבחון ולהעריך בשכל הישר שלו, שישמור את החשדנות לעצמו. גם אני חושד בכל מילה שיוצאת מפיו של שר הביטחון; אבל אני חושד בה בדיוק משום שאני טורח לבדוק, ואז גם להוכיח, מה הקשר שלה למציאות.

6. חשיפת שמות המגיבים

יש בלוגרים שאינם מתירים תגובות בכלל; זה נראה לי אבסורד (אם כבר כותבים למגירה, שיישאר במגירה). בלוגרים אחרים מתירים רק למגיבים שמזדהים בשמם המלא והאמיתי להשתתף בדיון. בעולם אידאלי, המדיניות הזאת נראית לי הוגנת ומוצדקת. בכל סיטואציה של ויכוח, כל משתתף חושף צדדים פגיעים שלו, שאחרים יכולים לתקוף. פגיעות שכזאת היא נסבלת רק אם היא מנת חלקם של כל המשתתפים בדיון; לא יכול להיות שרק משתתף אחד יטול סיכונים אישיים שכאלה. והנה, בפועל, הבלוגר נמצא בעמדת נחיתות ביחס למגיבים האנונימיים: הם יודעים עליו יותר ממה שהוא יודע עליהם, הרבה יותר, ולעתים תכופות, הם מנצלים את הידע האישי הזה נגדו.

כאמור, בעולם אידאלי לא היתה סיבה להסכין עם אסימטריה כזאת. הדרישה מכל משתתף בדיון להיחשף בשמו המלא והאמיתי אכן מצמצמת מאד (אף כי לא מבטלת) את הפער בין הפגיעות של הבלוגר לחסינות של המגיב. ולכן היא נראית לי דרישה הוגנת. ובכל זאת, בתוך מגיבינו אנחנו חיים, ואני מודע למחיר שמדיניות כזאת עלולה לגבות: לא מעט מגיבים, שהאנונימיות היא להם תנאי הכרחי, ידירו רגליהם מבלוג שדורש מהם להזדהות. מול ההפסד הזה בתגובות חשובות, אף כי אנונימיות, הרווח של זיהוי שמי מלא מתגמד. זאת הסיבה היחידה – סיבה פרקטית, לא מוסרית – שאינני מנהיג בבלוג חשיפת שמות מלאה.

ואולם מן האמור לעיל צריך להיות ברור שעמדתי העקרונית אוהדת את עיקרון חשיפת השמות. ומכך גם מושפע האופן שבו אני מתייחס לתגובות. מגיב שמזדהה בשמו המלא והאמיתי תמיד יזכה להתייחסות יותר רצינית ממגיב אנונימי. קחו זאת בחשבון. זאת ועוד: אם בלהט הויכוח מגיב אנונימי מתחיל לעלות על פסים אישיים נגדי, אני שומר לי את הזכות לתבוע ממנו הזדהות בשם – שוב, מתוך עקרון איזון הפגיעות. כדי לא להגיע לשם, אני ממליץ מראש לכל המגיבים: תיחשפו. הגעתם לבלוג שמתעסק לא מעט בחשיפת אמת, בשקיפות, במאבק נגד הרמייה והעירפול. תזרמו עם הראש הזה, ותהיו אתם באמת. לא תאמינו כמה זה משחרר.

לצערי, הקוד הזה, והוא לבדו, אינו פתוח לדיון; הוא תנאי מקדים לכל דיון שהוא.

מה יותר גרוע מלקנות מוצר שלא צריך אותו?
לקנות מוצר רק כי הוא "מותג נחשק".

מה יותר גרוע מלקנות מוצר רק כי הוא מותג נחשק?
לפרסם את המוצר הלא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלפרסם מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לשדל בני נוער לפרסם מוצר לא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלשדל בני נוער לפרסם מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לגרום להם לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלגרום לבני נוער לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לשכנע אותם שזה קוּלי ומגניב לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק.

מה יותר גרוע מלשכנע בני נוער שזה קוּלי ומגניב לשעבד את כל היחסים החברתיים שלהם לפירסום מוצר לא נחוץ כמותג נחשק?
לגרום להם לרצות לעשות אותו דבר בדיוק, כשיהיו גדולים, לדור הבא של בני נוער.

על ההישג הזה, שכיעורו המוסרי באמת שומט לסתות, חתום מנכ"ל חברת "טינק", יניב ויצמן. שם החברה עצמו מבשר רעות: "פתרונות שיווק לנוער". צא ולמד, שלנוער יש "בעיות" שיווק, וטינק נמצאת כאן כדי לפתור אותן. ההיפך, כמובן: "טינק" יוזמת ומחוללת את הבעיות שהיא עצמה אחר כך מזדרזת לפתור. קצת כמו צה"ל.

עוד מאתר החברה: "בני הנוער של "טינק" חיים ונושמים את המותגים עליהם הם עובדים ללא הפסקה – 24/7. הם בעצם המוח החושב של המותג". לתשומת לב אמנסטי אינטרנשיונל, מחלקת עבדוּת ילדים. אבל איך ניתן לדבר בכלל על עבדים, כשהנערים והנערות האלה מתגייסים בעיניים נוצצות אל המכונה המשומנת של יניב ויצמן, ורק סחים בשבחיה לכל מתעניין? ככתוב בחוקי העבד: "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי."

לתופעה הזאת של אלפי בני נוער, העובדים יומם וליל – בסלולר, בפייסבוק, במפגשים חברתיים – בשירותו של מותג כמו בושם לאבריל לאווין (זמרת פופ) או מסטיק "מאסט" ענבים, התוודעתי (באיחור מצער, אהה, היכן נעורי?) דרך כתבה ב-ynet. קיראו אותה, זאת קריאת חובה.

מבחר ציטוטים מן הכתבה:

"אחרי שהקרינו להן את הפרסומת לבושם לפחות 3 פעמים, ובחנו אותן על רכיבי ניחוחותיו (שוקולד ואגס, בין היתר), הן נתבקשו לומר מה אומר להן המשפט "היה הכוכב של עצמך", הסלוגן של הבושם. "לא צריך כוכבים אחרים", צעקה מישהי. "זה אומר שאתה ייחודי ויש לך ריח משלך", אמרה מישהי אחרת. "הבושם ייתן לך להרגיש כאילו אתה סלבריטי", אמרה מישהי שלישית."

"מעולה", אמר להם יניב (ויצמן) וביקש מהן להעלות תמונות מהאירוע לפליקר ולפייסבוק: "גם מי שלא אוהבת לכתוב שתעלה בסטטוס: איזה כיף היה בהשקה של אבריל לאווין". וזה לא נגמר בכך. המשך המשימה הוא להוריד אפליקציית פייסבוק, ולחלק 100 דוגמיות לחברות, וכן מגנטים בצורת כוכבים, כדי שיוכלו לרכוש באמצעותם את הבושם במחיר "מיוחד". בתמורה, הבנות צ'ופרו בערכת קעקועים, בושם, קלאץ' עם ניטים, ובתצלומים שלהן אפופות בוורוד בזוקה."

…

למה בחרו בכן?
מאי: "אני יודעת להעביר מסרים, ויש לי מעגלים חברתיים רחבים. הם רוצים שהבושם ישדר רעננות ותחושה שהוא מושך בנים, ואני יכולה להעביר את זה לכמה שיותר אנשים".
אבל מתישהו יימאס לך לעדכן על בושם.
"אני מאוד אהבתי אותו, לא הייתי ממליצה על משהו שאני לא אוהבת. זו לא עבודה קשה אלא עבודה כיפית. בכל אירוע מקבלים מזכרת, והכרתי מלא חברים מכל הארץ, כולל דתיים וילדים מהצפון. כל מקום בארץ מתקשר לי עכשיו עם מישהו שאני מכירה. אני מרוויחה כסף בזכות עצמי ויודעת את הדברים החדשים לפני כולם. זה נחמד לראות שמוצר או פרסומת מעוצבים לפי הדעה שלי".

מאי כמובן ראויה לרחמים, לא ללעג; העובדה שהיא בטוחה ש"מוצר או פרסומת מעוצבים לפי הדעה שלי" רק מעידה על עומק השיעבוד והעיוורון העצמי, שמתוכם נתפס מסר שיווקי ממוחו הקודח של יניב ויצמן כ"דעה שלי". היא ושאר "מובילי הטעם" של "טינק", עבדים מבחירה, נתונים בתוך אשליה משכרת של כוח – הכוח להעביר את וירוס הצריכה הקדחתנית הלאה, אל הקורבנות הבאים.

מה שמעניין במיוחד בכתבה הוא שלא דרושה שום עבודה פרשנית – הכל מבואר עד לרמה הראשונית ביותר. ויצמן עצמו חושף ללא כחל ושרק את המנגנון המניפולטיבי על מרכיביו השונים (ההדגשות שלי):

"יניב ויצמן, מנכ"ל "טינק": "בהיבט השיווקי, לבני הנוער של היום יש מעגלי השפעה יותר רחבים מבעבר. נער שמעלה סרט ליוטיוב יכול להגיע היום ל-200 אלף צפיות. הוא מבין שיש לו כוח והחברות מחזרות אחריו. נערה יכולה לתחזק בלוג עם אלפי כניסות, ובנוסף גם 700 חברים בפייסבוק… בתחילת הדרך, המטרה היתה לקרב בין חברות לבני נוער. הכלי היה פאנלים – קבוצת בני נוער שהפכו ליועצים של מנהל המותג. בניגוד לקבוצת מיקוד שהגיעו לשעתיים והלכו אחרי שקיבלו מתנה, כאן היתה המשכיות, בפורום באינטרנט, שם הם יכלו להמשיך לשאול שאלות ולהעלות רעיונות. בני הנוער הופכים כך למוח החושב של המותג…

הבסיס למוטיבציה הוא פחות הכסף והמתנות. הם מרגישים שהם שייכים למשהו נורא קוּלי ומגניב, ומרגישים מאוד משמעותיים. בכל קמפיין שאנחנו עושים, אנו משתדלים לשתף אותם כניצבים או כשחקנים והם מאוד מתלהבים. שייכות ומשמעות הם זרזי מוטיבציה מאוד גבוהים."

גם הנערים והנערות מצהירים – הם לא עושים את זה בשביל הכסף. הפירסומאים איתרו את נקודת החולשה של כל מתבגר – התשוקה להיות "נחשב", "משפיע", "שייך" לאיזה מועדון יוקרתי שרק יחידי סגולה מתקבלים אליו. ההגיון הזה מוביל בהכרח לשלב הבא: בקרוב בני נוער יתחילו לשלם עבור ה"זכות" לפרסם מותגים. העבדים יתחרו זה בזה על חסדי האדון עד הפרוטה האחרונה שבכיסם.

בעניינים האלה חשוב לא להתחסד. הבעיה עם "בני הנוער של טינק" איננה תחומי העניין שלהם, יחסם למין או לדמויות נערצות. בני נוער בכל מקום ובכל זמן מתעסקים באינטנסיביות בדימוי העצמי שלהם, במראה החיצוני שלהם, ביחסי מין, בניסיון להרשים חברים וחברות באמצעות חיקוי דמויות מפורסמות וכד'.

לא ברור גם שיש, נכון לעכשיו, בעיה חוקית עם התנהלותה של "טינק". דרך המגיבה "בת ים" הגעתי לתחקיר נענע מ-2007 שבעקבותיו פתח משרד התמ"ת בחקירה נגד "טינק" בחשד להעסקת קטינים מתחת גיל 15, בניגוד לחוק עבודת הנוער. בתחקיר הצטברו עדויות על גיוס בני 13 ו-14 לשיווק מוצרים שונים, ביניהם קונדומים. גם המועצה לשלום הילד היתה מעורבת. לפני שנה ניסה הבלוגר יואב לרמן לבדוק מה קורה עם החקירה הזאת, והתבשר שהיא נסגרה. הסיבה: "משרד התמ"ת לא מסוגל לאכוף עבירות על חוקי העבודה שמתרחשות באמצעות שימוש באינטרנט." יניב ויצמן טען שמאז פירסום התחקיר, "טינק" אינה מעסיקה יותר בני נוער מתחת גיל 15.

בקצרה: בעבר, מה ש"טינק" עשתה היה גם לא כשר וגם מסריח. היום הוא רק מסריח.

הבעיה העיקרית עם הפרוייקט של "טינק" היא בניצול הציני של של מתבגרים (גם אם מעל גיל 15) לקידום מטרות עסקיות שבינן לבין היצרים והצרכים הטבעיים של אותם מתבגרים אין שום קשר. לשם כך נבנה "מבנה על" מתוחכם של "שייכות ומשמעות", "זרזי מוטיבציה" ושאר פטנטים, עד להשגת היעד המבוקש – "בני הנוער הופכים למוח החושב של המותג." כלומר, מאבדים את יכולת החשיבה העצמונית שלהם ומגדירים מחדש איזכור של מותג בסטטוס בפייסבוק כ"חשיבה".

כל זה מדכא עד עפר; אפילו הוריהם של העבדים החדשים, נאמר בכתבה, מעודדים אותם להמשיך. קשה להפריז בהשלכות הרחבות יותר של מנגנון שבו זמנית שולל את האוטונומיה של היחיד וגם משכנע אותו שזה קורה מבחירתו החופשית. מרגע שהמנגנון משתרש בזירה אחת, הוא נעשה זמין לזירות אחרות: נשים שמקבלות באהבה בן זוג מתעלל, חיילים ששועטים אל הרס ומוות מתוך תודעה של "עשיית צדק", אזרחים שמשתתפים אחת לארבע שנים בהצגה של "דמוקרטיה" ומשחילים פתק לקלפי, שלא יעלה ולא יוריד מאומה (השיטה מאפשרת לך "חופש בחירה" בין דרכים שונות לשמר את השיטה).

בני נוער שמאמינים מעומק ליבם שמרצונם החופשי הם מקדישים את כל מרצם הפנוי לשיווק מסטיק ענבים – הם נכס יקר מפז בחברה שבה נחוץ לשמור על פער תמידי בין התודעה של האזרח לבין מעשיו בפועל.

[למען הסר ספק: ידוע לי שיניב ויצמן פעיל בזירות ציבוריות רבות. לעניות דעתי, חומרתה המוסרית של פעילותו כפירסומאי – ועצם הרעיון המקומם שעליו מושתתת חברת "טינק" – מגמדים את כל מה שהוא עשה או יעשה לטובת הציבורים שהוא מייצג. מכל מקום, הפוסט אינו עוסק בו כאדם פרטי או כשליח ציבור ולכן תגובות על רקע זה לא יתקבלו בברכה].

 

ששה טיעונים שגורים נגד הסירוב – וכשלונם

 

[המאמר הופיע בעיתון "העיר" ב-8/2/2002]

 

הדברים הבאים לא מיועדים למי שהסירוב אינו אופציה בשבילו (אם משום שהוא מכחיש את עובדות הכיבוש ואם משום שהוא מכחיש את משמעותן המוסרית), וכמובן גם לא למי שכבר הכריע בעד הסירוב (ועבורו, כל הדיון הזה כבר בנאלי ומובן מאליו).

אוכלוסיית השוקלים לסרב כבר עברה כברת דרך פסיכולוגית לא מבוטלת, המרחיקה אותה ממוקדי השיח המרכזיים בחברה. מותר להניח שמי ששוקל לסרב כבר מכיר בשתי מסקנות עיקריות, האחת עובדתית והשנייה מוסרית. מבחינה עובדתית, ידוע לו שצה"ל מבצע בשטחים, מדי יום ביומו, פשעי מלחמה. לא "ליד", לא "כמעט" ולא "בערך"; פשעי מלחמה ללא כחל ושרק. הוא יודע על הפגיעה בחפים מפשע במהלך החיסולים, על הרעבת כפרים שלמים בסגר מתמשך, על הריסה סיטונית של בתים ועל מותם של תינוקות הנולדים בטלטולים בין מחסום למחסום. הוא יודע, הוא שמע והוא קרא, והוא אינו מכחיש את העובדות. אין טעם לפרט כאן עובדות אלה, המוכרות לכל מי שרוצה להכירן.

מבחינה מוסרית, השוקל לסרב מכיר בכך שאין ספק באשר לזהות הקורבן והתוקפן בעימות הזה. הוא יודע שמדינת ישראל, בהחלטתה לשלוט על חייהם של יותר משני מליון פלשתינים, ביד רמה וברוטאלית, היא התוקפן בסיפור הזה. הוא מזדעזע מן המחיר האנושי שההחלטה הזאת גובה משני הצדדים לסכסוך. הפעולות הנעשות בשמו בשטחים מדירות שינה מעיניו, הוא אינו יכול להסכין איתן.

ואף על פי כן, למרות שכבר הפנים את המצב העובדתי ואת העמדה המוסרית המתבקשת כלפיו, אדם זה בולם צעד אחד לפני התהום, ותוהה: לסרב או לא לסרב? הוא שומע על התגברות תופעת הסרבנות, אבל לא שומע דיון רציני על הסיבות בעד ונגד. בעצם, הוא נתקל בעיקר בסיסמאות המוצגות כטיעונים נגד הסירוב. שוב ושוב ניטחות עליו הסיסמאות האלה, עד שקשה מאד לנטרל את השפעתן המצטברת. הוא חושב, בצדק גמור, שהחלטה בסדר גודל כזה ראויה לדיון מעמיק יותר. מטרתן של השורות הבאות היא לפתח דיון כזה סביב הטיעונים נגד הסירוב.

1. הטיעון הביטחוני: השירות בשטחים חיוני לשמירת הביטחון של אזרחי ישראל. אלמלא המחסומים והכתרים, ישראל הייתה מוצפת בפיגועי טרור. הסירוב פוגע בביטחון המדינה.

בשלב הנוכחי של העימות, נדמה כי הטיעון הזה התרסק לחלוטין; למעט קומץ אלופים במטכ"ל ופרשנים צבאיים המשמשים להם שופר, אף אזרח נבון אינו מאמין עוד שפעילות צה"ל בשטחים מונעת טרור. האמת המרה, שאותה מנסים להסתיר מהציבור בהצלחה מוגבלת, היא שפעילות צה"ל בשטחים רק מלבה ומגבירה את הטרור. הצירוף של הרעבה קולקטיבית, מניעת טיפול רפואי, פעולות חיסול שפוגעות בחפים מפשע, כתר הרמטי והשפלות בלתי פוסקות במחסומים – הוא צירוף נפיץ. כל יום הוא מייצר עוד ועוד אויבים מרים למדינת ישראל. חלק ניכר מהמחבלים המתאבדים איבדו בן משפחה קרוב מידי צה"ל, ויצאו לנקום את מותו. בחודשים האחרונים, כל אימת שהסתמנה רגיעה זמנית, הציתה ישראל מחדש את אש העימות בעוד חיסול, עוד הריסה המונית של בתים. מבט בלתי משוחד על דינאמיקה זו מוביל למסקנה שהטיעון הביטחוני אינו רק מופרך מעיקרו, אלא גם משמש נשק ציני בידי ההנהגה הישראלית: למעשה, ממשלת שרון מעוניינת בהמשך העימות המזוין, ולשם כך מוכנה להקריב את הביטחון האישי של אזרחיה. כלומר: השירות בשטחים אינו חיוני לשמירת הביטחון של אזרחי ישראל, אבל חיוני ביותר להנצחת העימות ושפיכות הדמים.

2. הטיעון הלגליסטי: בחברה דמוקרטית חובה על האזרח לקבל את הכרעת הרוב. הממשלה נבחרה ברוב דמוקרטי, ואם היא החליטה על המשך הלחימה בשטחים, יש לציית לה. הסרבן הוא פורע סדר, הנוטל את החוק לידיים.

מאחורי טיעון זה מסתתרת תפיסה פשטנית ומסוכנת של הדמוקרטיה. על פי תפיסה זו, עיקר העיקרים של הדמוקרטיה הוא שלטון הרוב, ואליו יש להכפיף את כל שאר העקרונות. האם יש צורך לשוב ולהזכיר את הדוגמאות ההיסטוריות של שלטון רוב אשר הצמיח מתוכו, בדרך דמוקרטית למופת, מפלצות של רודנות? "שלטון הרוב" הוא קלישאה פופוליסטית, ואין בינו לבין הדמוקרטיה האמיתית דבר זולת דמיון חיצוני. הרעיון הדמוקרטי העמוק, זה שעמד ביסוד הכרזת העצמאות האמריקאית ומאז מפרה את כל הדמוקרטיות בעולם, איננו שלטון הרוב, כי אם משהו כמעט הפוך לו: זכויות המיעוט. שהרי המיעוט תמיד נמצא בסכנת הרחקה או השמדה, פגיעה או התנכלות, ודווקא מצידו של "הרוב". תפקידו העליון של החוק במדינה דמוקרטית הוא לא לעמוד לצידו של הרוב באשר הוא רוב, אלא דווקא להגן על המיעוט מפני העריצות הפוטנציאלית של הרוב. אם החוק אינו ממלא תפקיד זה, הרי שהחוק עצמו איננו דמוקרטי – ולא אלו המפרים אותו. הסרבן דוחה את הציות האוטומטי לחוק בשם ערך חשוב יותר, והוא הזכות (של הפלשתינים ושל הישראלים כאחד) לחיים ולחופש.

הסרבן גם מצביע על פורעי חוק שעליהם ממעטים לדבר – מתנחלים שתופסים גבעות בלי אישור, יוצאים למסעות נקם בפלשתינים, כורתים מטעי זיתים, יורים והורגים ולא מובאים למשפט ("מחוסר ראיות"). הסרבן מצביע על כל אלה ושואל – מדוע הם אינם נתפסים כסכנה ממשית לשלטון החוק? ואולי הטיעון הלגליסטי נגד הסירוב אינו אלא אצטלה דקה שמכסה על משהו אחר לגמרי?

3. הטיעון המוראלי: בזמנים קשים כאלה נדרשת מכולם אחדות ומסירות למטרה הלאומית. הסירוב הוא מעשה קיצוני שמפלג את העם, זורע סכסוך ומדון, ומחליש את עמידתנו כנגד הפלשתינים והעולם הערבי.

גם כאן, כמו בשאלת הציות לחוק, יש מקום לשאול: האם האחדות היא ערך עליון? האם יש לשמר אותה בכל מחיר? מתי הופך מחיר האחדות לנסבל פחות מן הפילוג? חיי היומיום מספקים אינספור סיטואציות שבהן האחדות נקנית במחיר סבל אנושי. הכיתה שמטילה חרם על תלמיד מגמגם או מוזר, המחלקה בפלוגה שעושה "זובור" לרגל העלאה בדרגה, הנהלת המפעל שמפטרת עובד אשר חשף שחיתויות בצמרת. בכל אחד מן המקרים הללו, הצורך להתאחד הופך מאמצעי למטרה בפני עצמה; אחדות שמקדשת את המוראל של הקולקטיב, תוך כדי רמיסת הזר והחריג.

הסרבן מעלה תהייה אחת ושאלה אחת. הוא תוהה – מדוע עלי, דווקא עלי, מוטל לתחזק את המוראל הלאומי? חסרים פרשנים, בדרנים ושאר מוקיונים, בכל הערוצים המסחריים, שיעשו בדיוק את הדבר הזה, ובהצלחה גדולה הרבה יותר? והוא שואל – האם ה"סרבנות" הנגדית, סרבנות השלום של שרון, ליברמן, לנדאו ומופז, האם היא איננה מפלגת ומסכסכת? האם חזון העימות של הימין, דם ועוד דם ועוד דם, לנצח תאכל חרב – האם אלו אינם חותרים תחת המוראל הלאומי?

4. הטיעון ה"א-פוליטי": אין לערב צבא ופוליטיקה. הזירה המתאימה למחאה פוליטית היא הזירה האזרחית. לגיטימי להיאבק נגד הכיבוש; לא לגיטימי לנהל מאבק כזה על גבו של הצבא, ועל חשבון לכידותו הפנימית.

כוחו המתעתע של הטיעון הזה נובע ממראית העין הנאורה שהוא משדר. כביכול, הסרבן אינו ניצב כאן בפני הוקעה ערכית, אלא רק בפני "פסילה טכנית": הוא טעה, מבולבל שכמותו, בבחירת זירת המאבק, אבל לא בהכרח ביעדיו. אם רק ישכיל לנתב את מחאתו לערוצים הראויים, תשוב החברה ותחבק אותו בחמימות השמורה לבניה הנאמנים ביותר, גם אם סוררים קמעא.

על מנת להתמודד כראוי עם טיעון זה, יש לפרק את המטען הרטורי של התוויות "פוליטי" ו"א-פוליטי". בשיח הציבורי שלנו הפכה התווית "פוליטי" למין מילת גנאי; מי שרוצה שדבריו יתקבלו ברצינות, חייב להתנער מכל אבק "פוליטיות" ולהציג את עצמו כמי שאינו משתייך לשמאל או לימין. מאלף לשמוע בימים האחרונים אנשים שכבר מעזים לתמוך בפומבי בסירוב, אך עדיין מקפידים לציין שהם אינם אנשים "פוליטיים" (מאחר שלא עולה על דעת איש שמדובר בחסידי ארץ ישראל השלמה, ברור שמשמעות ההצהרה היא – אנחנו לא "שמאלנים"; בהתנערותם מה"פוליטיות", להבדיל מה"שמאלנות", הם מבקשים לחזק את הדימוי הניטרלי של עמדתם, על חשבון תוכנה האמיתי).

 הטיעון ה"א-פוליטי" מאשים את הסרבן בגרירת הצבא אל ה"בוץ" הפוליטי. על כן ראוי להשיב לו באותה מטבע בדיוק. האם הצבא שלנו הוא מין גוף נייטרלי לגמרי, מרחף לו אי שם בחלל הא-פוליטי, ורק הסרבנים הם שמזהמים אותו בפוליטיקה? ומה עושה הצבא בשטחים, יום יום ושעה שעה, אם לא להוציא לפועל אג'נדה פוליטית מובהקת, מבית מדרשם של מתנחלי בית אל ועופרה? אלפי חיילי מילואים מזומנים לשטחים בדיוק בשביל זה: ללוות ילדי מתנחלים לחוגים, לאבטח יישובים, להקים גדרות ומחסומים וכן הלאה. לכל הפעילות הנמרצת הזאת יש משמעות פוליטית ברורה – ביצור והרחבת ההתנחלויות, הנצחת הכיבוש. העובדה שחלק גדול מן החיילים אינם עוצרים לחשוב על משמעות זו, אינה גורעת מעוצמתה. כל ההבדל בינם לבין הסרבנים הוא שהאחרונים מודעים לחלוטין למשמעות הפוליטית של בחירתם (לסרב), ואילו הראשונים לא מודעים למשמעות בחירתם (להתגייס) במקרה הטוב, ומכחישים אותה במקרה הרע. כמו בהרבה מקרים אחרים, שני הצדדים לוויכוח פוליטיים עד שורשי שערותיהם, רק לעתים מנפנפים בחסינות המדומה של הא-פוליטיות. הטיעון הא-פוליטי, כמו יתר הטיעונים נגד הסירוב, מעתיק את זירת הויכוח מן העיקר אל הטפל, מן האתיקה אל הסמנטיקה.

5. הטיעון ההומני: דווקא משיקולים הומאניים, צריך להמשיך לשרת בשטחים. חשוב שיהיו במחסומים חיילים עם מוסר אנושי גבוה, שיצמצמו את ההתעללות בפלשתינים. הסירוב מפקיר את האוכלוסייה הפלשתינית לחסדי החיילים והקצינים הברוטאליים מן הימין.

 זהו הטיעון הקלאסי של השמאל המתון, מרצ ושלום עכשיו, נגד הסרבנות. הוא מושמע ומופץ כל הזמן, מעל כל בימה, והגיע כבר הזמן לקעקע את השקר המונח ביסודו ולקבור אותו סופית. כל מי ששירת בשטחים יודע, והדברים יוצאים כעת לתקשורת בעדויות של סרבנים: מרחב התמרון של החייל הפשוט, מפקד המחלקה או הפלוגה, הוא אפסי. אם מתקבלת פקודה לבצע "חישוף" של רחוב שלם ברפיח, לחסום כל רכב (כולל אמבולנסים) היוצא מטול כרם, לירות על כל פלשתיני, כולל ילדים, שמתקרב למוצב התצפית – מה כבר נותר לחייל הנאור לעשות, כדי להמתיק את רוע הגזירה? שמא יעזור לפליטים לאסוף בגדים וכלים מבין חורבות ביתם? יכוון את קנה המאג אל שיירת המכוניות בלוית חיוך של פיוס ואחווה? ואולי פשוט יפנה את מבטו הצידה, שלא לראות, שלא לדעת?

34 שנים ממלמל לעצמו השמאל הממלכתי, המתון, שאפשר לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה; להיות גם כובש וגם נאור; להמיט אסון על הפלשתינים אבל גם להקל את סבלם. בד בבד, הוא שבוי באשליה האוטופית שהכיבוש יבוא לקיצו יום אחד, סתם כך, וכולנו נתעורר מן החלום הרע הזה. אבל בינתיים – צריך לחשוק שפתיים, ולהקריב קורבנות (ועדיף – שלהם ולא שלנו). ההתגייסות המיוסרת לעול השירות בשטחים מפרנסת את אשליית הכיבוש הנאור מבלי להסגיר את עובדת היותה תנאי הכרחי להמשך הכיבוש. כל אותם אלפי חיילים נאורים, חדורי כוונות טובות באמת, המזדרזים להתייצב בשטחים על מנת לפקוח עין על חבריהם – לא שינו דבר מן הבחינה הפוליטית הכללית. מחאותיהם הקלושות – תמיד בחדרי חדרים, תמיד בלחישה – מעולם לא גרמו למקבלי ההחלטות להסס לפני חיסול או כיתור או כל פקודה אחרת שחצתה את גבול המוסר האנושי. הריהם כמו זבוב על גבו של פר משתולל.

אדרבא, בעצם שירותם בשטחים, מעניקים אנשי השמאל המתון הכשר למדיניות האלימה של צה"ל, ומתוך כך גם לפשעי המלחמה שהוא מבצע. מבחינת הצבא עצמו, יש חשיבות עצומה לשמור על אוכלוסיה "ליברלית" זו בתוך המערכת. היא עלה התאנה שלו כנגד הטוענים שהצבא הפך כלי שרת בידי הימין. "הנה", מצביעים בגאווה על השמאלנים לובשי המדים, "תראו – אם הם עדיין משרתים במסירות, כנראה שהצבא מוסרי והכיבוש לא נורא כל כך". כך יוצר לעצמו צה"ל תדמית ניטרלית, א-פוליטית, כביכול מעל למחלוקות של ימין ושמאל. תדמית זו מאפשרת להדוף כל ביקורת מבחוץ בטענה שהיא "פוליטית", בעוד שהצבא פועל על פי שיקולים "מקצועיים" גרידא.

כמו אנשי השמאל התומכים בהיתר חוקי לעינויים בחקירות השב"כ, כך גם השמאלנים שמשרתים בשטחים הם ציבור טראגי, כמעט מעורר חמלה. בכל כוחם הם מנסים ליישב את הדיסוננס הקוגניטיבי בין עמדותיהם המוסריות המוצהרות לבין מעשיהם בפועל. אלו וגם אלו "מוחלים" לפשעי ההווה בשם עתיד הזוי ואוטופי, שבו לא נזדקק עוד לפשעים הכרחיים כאלה. אלו וגם אלו אינם מבינים שגם אם עמדתם ניתנת להצדקה בעולם אידיאלי (שבו ההיתר לענות באמת מופעל אך ורק כלפי "פצצה מתקתקת", שבו הכיבוש נהיה נאור מכוח חייליו הנאורים), הרי שהיא בלתי מוסרית בעולם הממשי שבו הם חיים. כמה אירוני שדווקא את השמאל הרדיקלי, שאינו מוכן לדחות את הממשי מפני האידיאלי, מאשימים בחשיבה נאיבית ואוטופית.

זה מה שנשאר, אם כן, מן הטיעון ההומאני בעד המשך השירות בשטחים: לא כלי פוליטי לשינוי המציאות, אלא כלי פסיכולוגי להשקטת המצפון; לא מכשיר לצמצום הכיבוש, אלא הכשר להנצחתו.

6. הטיעון הסולידארי: הסולידאריות עם שאר חיילי היחידה אינה סובלת משתמטים ומתפנקים. הסרבן, בעצם התנערותו מן המשימה שהוטלה על יחידתו, כאילו אומר לחבריו לנשק – לכו אתם לעשות את העבודה המלוכלכת בשבילי. הוא "עריק" הבוגד בערך האחווה.

 על האשמת ההשתמטות, והרמיזה העולה ממנה כאילו הסרבן הוא אדם מוג לב, יש להשיב: מיהו אמיץ יותר – זה שפועל כחלק מקולקטיב ומציית לחוקיו, או זה שיוצא נגדו מתוך ידיעה ברורה בדבר הבידוד וההוקעה שיהיו מנת חלקו? אפשר לדוש בלי סוף בשאלת האומץ והגבורה, אך מוטב לסרבן להתמודד איתה ברמה עקרונית יותר. מוטב לו שיפקפק בעצם ערך הגבורה והאומץ המוצג כאן (כמו ערכי החוק ואחדות העם קודם לכן) כערך עליון, הגובר על הכול. שהרי הגבורה – בבחינת הקרבת הנכסים היקרים לך, עד כדי חייך ממש, ללא רווח אישי מכך – היא ערך נטול ערכים, מסגרת ללא תוכן. גם מתאבד החמאס, השאהיד שמקריב את חייו למען שחרור עמו, הוא גיבור, ומבחינה מסוימת, אומץ ליבו עולה על אומץ ליבו של החייל הישראלי במחסום. אלא שבדרך לכיבוש גבורתו, גורף איתו השאהיד אל המוות קורבנות חפים מפשע. ומעשה הרצח הברברי שלו מעמיד את גבורתו באור בזוי, ודאי לא מופת ערכי. כך יש לחשוב על הדרישה להפגין אומץ: אומץ לשם מה, אומץ בשם מה.

אבל כוחו של הטיעון הסולידארי הוא דווקא בהעלאת ערך האחווה, והוקעת הסרבן כמי שבוגד בחבריו הקרובים ביותר. אין לזלזל בטיעון הזה: מבחינה פסיכולוגית, קרוב לוודאי שהוא מהווה המכשול הקשה ביותר לחצייה בדרך אל הסרבנות. מבחינה אנושית, ערך האחווה הוא עניין יקר ללב בכל מימד חברתי – משפחה, קהילה ואומה. ודאי שהמטיפים לסרבנות בשם הסולידאריות עם העם הפלשתיני אינם יכולים להתעלם מן השבר הקשה שהסרבנות מחוללת בסולידאריות בתוך היחידה הצבאית.

מי ששוקל ברצינות את אופציית הסירוב, חייב לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם נאמנותי לחבריי לנשק גוברת על נאמנותי לצלם אנוש מוסרי? האם ביצוע פשעי מלחמה, ירי על חפים מפשע, עיכוב יולדות במחסומים – האם כל אלה הם קורבן סביר לצורך שימור הסולידאריות בתוך הפלוגה שלי? אם השיב בחיוב, ראוי שישאל את עצמו – מה צריך לקרות כדי שערך הסולידאריות יתכופף? הפגזת טנקים על שכונת מגורים? הרעבה עד מוות של מחנות הפליטים? נניח שהשוקל לסרב הגיע לאיזשהו קו אדום, קו שמבחינתו מסמן את קץ הסולידאריות הצבאית. השאלה האחרונה המונחת לפתחו היא זו: מה ההבדל בין הקו הדמיוני הזה, לבין המציאות העכשווית? מדוע קורבנות הכיבוש העתידיים מצדיקים סירוב, ואלו של היום לא?

מהלך מחשבתי כזה יבהיר במהרה, כי עם כל חשיבותה של הסולידאריות עם החברים לנשק, אין ביכולתה להצדיק כל פשע ולמרק כל עוון. יש מקומות וזמנים שבהם מוטלים על הכף ערכים בסיסיים הרבה יותר, כמו קדושת החיים והזכות לחופש. המקום והזמן שלנו הם בדיוק כאלה. והסרבן שאיבד את מקומו במעגל הסולידאריות הצבאית יכול להתנחם בידיעה שהחלטתו קושרת אותו אל קהילה סולידאריות לא פחות, קהילת הסרבנים, ובה לפחות אין הוא נדרש ללבוש מסיכות.

מכל שלל הטיעונים הרווחים נגד הסרבנות – לא נותר אחד העומד על תילו נוכח ביקורת נטולת פניות. מכך לא משתמע, כמובן, שלא ייתכנו טיעונים תקפים יותר נגד סרבנות. לדוגמה – טיעון כלכלי. ידוע שהסרבן אינו מקבל החזר משכורת תמורת הזמן שהוא יושב בכלא. האיום בהפסד משכורת של 28 יום הוא בהחלט שיקול אמיתי נגד הסרבנות, בקרב אנשי מילואים שמצבם הכלכלי רעוע. אחרים אולי חוששים מן הלחץ הנפשי שהם עלולים להיקלע אליו בין כותלי הכלא, מסגרת חברתית לא נעימה בעליל. אלה הם שיקולים לגיטימיים לחלוטין; אין לכפות על אדם סבל עצמי ממשי בשם מניעת סבל מאחרים. אלא שכמובן, בשיח הציבורי הרווח, הטיעונים הכלכליים והנפשיים נגד הסירוב אינם עולים כלל על סדר היום; הכול ממחזרים שוב ושוב את ששת הטיעונים שהוזכרו לעיל, מבלי לבחון אותם ברצינות. מי ששוקל לסרב חייב את הבחינה הזאת לעצמו.

לפני 30 שנה אמר ישעיהו ליבוביץ' את הדברים הבאים: "אין ערך לאחדותה של אומה אם היא נקנית במחיר ויתור על ערכים. אחדות לאומית מתקיימת על-פי-רוב רק על מגמה משותפת לשלול שלל ולבוז בז; על זה אפשר להתאחד. אבל דבר בעל ערך מפלג את בני האדם; על ערכים צריך להילחם, על ערכים צריך להיאבק; על ערכים אי אפשר להתאחד".

מי שמגיע אל סף הסירוב המצפוני כבר חושב במונחים דומים, ועשה דרך לא קצרה במסלול מכשולים מפותל ומתיש. עליו להתמודד עם מערכת אידיאולוגית רבת עוצמה, העוטפת אותו מכל כיוון, משתיקה את קולו הפנימי ביותר, ולהתייצב נגדה. זהו תהליך של הצטללות מוסרית, שבמהלכו משיל הסרבן מעליו קליפות שווא ונימוקי סרק; ביסודו ניצבת ההכרעה הנחרצת לסגור אחת ולתמיד את הפער המקומם בין המעשים לדיבורים. פה ושם אנו שומעים טרוניות שהסירוב לשרת בשטחים הוא עקר מבחינה פוליטית; פרשנים ופוליטיקאים מזדמנים טורחים להסביר לנו כמה כל זה שולי ולא חשוב. אלו אמירות שמפריכות את עצמן: אלמלא היה הסירוב נשק פוליטי כה אפקטיבי, כה מאיים על האידיאולוגיה השלטת, לא היה טורח איש להסביר למה הוא לא אפקטיבי. ההתייחסות של שלטונות הצבא אל הסרבנים, שנעה בין בהלה להכחשה, רק מחזקת את הרושם הזה. במציאות הישראלית, שבה כל הפוליטיקאים מדברים בקול צורם אחד, כל הבדרנים מגויסים למאבק באויב, כולם ממחזרים את כולם – הסירוב הוא מן המעשים הבודדים שיש להם משמעות פוליטית אמיתית: טיפה אחת בים עכור, הצובעת את סביבותיה בצבע האמת.

רקע: באוגוסט 1996 פנתה אלי עורכת "סטודיו" דאז, שרה ברייטברג-סמל, בבקשה שאכתוב מאמר, אשר יבחן באופן ביקורתי מגמות רווחות בהגות הפוסטמודרנית. באותו זמן, לא הייתה כמעט התדיינות רצינית בעברית על הנושא. מה שהיה זה אוסף גדל והולך של טקסטים, בעיקר מתחום ביקורת האמנות, שנכתב בידי תלמידים נלהבים של דרידה, ליוטאר ודלז. בלט במיוחד גיליון שלם של "סטודיו", שערכה כאורחת אריאלה אזולאי, ואשר במובנים רבים ניסח מניפסט ל"אוונגארד" הפוסטמודרני. תגובה לכל זה – לא היתה.

נעניתי למשימה ברצון, וכתבתי מאמר ארוך ויסודי על תחלואי הפוסטמודרניזם, לפחות בגילגוליו הנפוצים. אופק ההתייחסות של המאמר חרג מעולם האמנות ומן הכתיבה המקומית, ונגע בהנחות יסוד, אשר משתקפות גם בכתביהם של "האבות המייסדים" מפאריז. המאמר הוליד שטף של תגובות, בעיקר ב"סטודיו" אבל גם במקומות אחרים. רובן המכריע של התגובות היה זועם, נסער, תלוש לחלוטין מטיעוני; מיעוטן ניסה בכל זאת לפתח דיאלוג. אני מביא כאן את הפולמוס כפי שהתנהל מעל דפי "סטודיו": המאמר המקורי שלי, מאמרי התגובה (שהתפרסו על 9 חודשים), והמאמר המסכם שלי, המגיב לכל התגובות.

במבט לאחור, נדמה לי שהוויכוח האמיתי בעצם עדיין לא התחיל. ה"ביקורסיבים", כפי שכיניתי אותם, עדיין חייבים לעצמם ולסביבתם חשבון נפש נוקב על ההשחתה האינטלקטואלית והמוסרית שהשיח שלהם הפיץ במדעי הרוח והחברה, בעיתונות ובחשיבה הפוליטית. יותר ויותר אנשים מתפכחים מן הכישוף הזה, אבל ההתפכחות באה למרות, ולא בגלל, מה שהם שומעים באולמי ההרצאות. אני, מכל מקום, משכתי את ידי מן הפולמוס; הדברים ידועים ויגעים, יריבו אחרים את ריבי.

• "משחקים מן השפה ולחוץ" ("סטודיו" 83, יוני 1997)
• תגובות ב"סטודיו" (יולי 1997- פברואר 1998)
• "משחקים מן השפה ולחוץ: אפילוג" ("סטודיו" 91, מרץ 1998)

"אתה תמיד אורח שאינו בטוח שהוזמן, דייר החושש שיסלקו אותו, זר שחסר לו איזה מסמך שיסדיר את מעמדו, ילד שמנמן וביישן בין הילדים החזקים והבריונים בחצר בית הספר, החייל האטי בעל כפות הרגליים השטוחות בין חיילי הקסרקטין, הנשי והמופנם בין המאצ'וס התוקפניים, התלמיד המופתי שבתוכו פנימה מתייסר מבדידות ומבושה והיה רוצה להימנות עם אותם תלמידים גרועים בכיתה שצוחקים עליו, ראש המשפחה החנוט בשעמום ובטינה של חיי הנישואים שמגניב מבטים אל הנשים בשעה שהוא מטייל שלוב זרוע עם אשתו ביום ראשון אחר הצהריים באחד הרחובות של עיירתו, העובד הארעי שאינו מצליח להשיג לו משרה קבועה, האיש השחור או המרוקאי הקופץ אל החוף של קָדיס מסירה שהבריחה את הגבול ונכנס בלילה אל ארץ זרה, ספוג מים, קופא מקור, נמלט מהאורות ומהפנסים של אנשי הגוורדיה סיביל, הרפובליקני הספרדי שחוצה את הגבול לצרפת בינואר או בפברואר 1939 ונוהגים בו כמו בכלב או מצורע ושולחים אותו למחנה ריכוז על חוף הים המסולע, וכולאים אותו בתוך גיאומטריה אימתנית של צריפים וגדרות תיל, הגיאומטריה והגיאוגרפיה הטבעית של אירופה בשנים ההן…".

(ספרד, אנטוניו מוּניוס מוֹלינה, הוצאת עם עובד 2008, עמ' 368)

* * *

"ואני, למען האמת, רציתי לומר בקול ברור דבר אחר לגמרי לאנשי הצבא שהעדתי באוזניהם את עדותי הנלעגת בנסיבות המשפטיות הפיקטיביות האלה. ודווקא בעניין מה שקרוי בפיהם "מסוכנוּת". רציתי לומר להם כך: אולי תקשיבו פעם אחת גם לקולי, קולה של אשה שחיה פה כל ימיה, ממלחמה למלחמה ובימים הרעים שבין המלחמות, וקשורה למקום הזה לא פחות מכם. גם אני אחת מן מהציבור הזה שלקחתם עליכם לשמור ולהגן עליו ועל ביטחונו, כנוסח הקלישאה המופיעה בכל המסמכים שלכם, ואני טוענת כנגדכם שכבר שנים רבות מאוד אתם מסכנים אותי. שכליאת מאות-אלפי בני אדם מאחורי גדרות וחומות של ערים וכפרים ובתי כלא מוסווים בפאתי ערים ובמדבר אינה הגנה כי אם ליבוי תמידי של בעירה, שמועדת לשוב ולהתלקח בכל פעם מחדש. אני טוענת כנגדכם שעדנאן הכלוא והנואש מסוכן לי יותר מעדנאן בן החורין. שעדנאן בן החורין היה לי, ויכול להיות גם לבני עמי האחרים וגם לכם, בן שיח ולא אויב."

(עדנאן עבדאללה, פלסטיני, עצור מנהלי, נזקק למשקפיים. לשב"ס היתה בעיה עם זה, אילנה המרמן, "הארץ", 30.10.09)

* * *

"את הדברים שאנו עושים אנו עושים בלב מלא, וכה מלא וגדוש לבנו שמקום לדבר לא נותר בו. יבוא המשיח ולא תהיה דעתנו פנויה לראותו. יבוא ויפגין להטוטיו ואנו נביט בו בעיניים גבוהות, בעיניים רעות, שמא בקסמיו ישכיח את היותנו גאולים זה כבר, חפים מהצורך בפדיון הנפש. נפש אין לנו, כמובן, לבנו סגור בפני עושי הנפשות, בעולם של חומר אנו פועלים, וחומר הוא כל עולמנו. אנו שולחים ידינו אל החומר ושדות השחר נענים, נפתחים כחמניות עם אור ראשון."

"האדמה קשה היום. אנו חופרים בה תעלות ופנינו מתלהטים מהמאמץ. חם היום, האוויר נקי ויבש. כשיגיעו המים נשיט אותם בתעלות ונובילם אל חלקות הגן בזו אחר זו, חלקת העגבניות וחלקת החמניות וחלקת האבטיחים. אנו מכים באדמה היבשה והשמש נחה על ראשינו ככובע רחב שוליים. כשהתעלות מוכנות אנו מתכנסים בצל העץ היחיד ומחכים, מניחים שלושה מעדרים על הקרקע, מצטופפים מפני האור, נושמים את ריח הזיעה והאדמה. מאין יבואו המים? אוגוסט עכשיו, ילדים טיפשים, הגשם יבוא בעוד שלושה, ארבעה חודשים, לכו הביתה ילדים. אנו יושבים מתחת לעץ ומחכים."

(לעיני השמש הזאת, יורם נסלבסקי, הוצאת "פיתום" 2009, עמ' 62, 65)

קצר ולעניין

לא בגלל ש"יהודי לא מגרש יהודי".

לא בגלל ש"אסור להעמיד את חיילי צה"ל בדילמה".

לא בגלל הקרע שתחולל סרבנות הימין.

וכמובן, לא בגלל שההתנחלויות חוקיות.

לא צריך לפנות התנחלויות, כי פשוט לא צריך.

צריך לצאת מהשטחים. מכל השטחים, באופן מיידי. לחזור לקו הירוק. כבר 42 שנה צריך.

אבל מי אמר שהמדינה, או הצבא, או מישהו בכלל, צריך לפנות את המתנחלים?

עכשיו לאט יותר

במסגרת הסכם שלום עתידי עם המדינה הפלסטינית, רוב שטחי הגדה המערבית יעברו לריבונות זרה. המחוייבות הישראלית היא להעביר את השטחים שכבשה ב-1967 לידי הבעלים החוקיים שלהם, ובייחוד את מיליוני הדונמים שהופקעו ועליהם הוקמו התנחלויות יהודיות.

מה יקרה עם האזרחים הישראליים שמתגוררים בשטחים שיוחזרו? ובכן, יקרה מה שקורה עם כל אזרח שנמצא בטריטוריה זרה. אם טוב לו שם, שיישאר במעמד של נתין זר במדינת פלסטין. אם רע לו שם, שימהר ויארוז את עצמו ויחזור לתחומי הקו הירוק.

הרעיון הפשוט-להדהים הזה אינו חדש. לפני שנים נחשפתי אליו בטור של ב. מיכאל, ומאז שמור לו מקום של כבוד במדף הפתרונות השפויים-עד-טירוף במוחי. בשורות הבאות אנער ממנו את האבק. אולי הוא מגוחך, אבל לבטח אינו מגוחך יותר מרעיון הפינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים.

לנוחיות השלטונות, מוצע נוסח למכתב שיישלח לכל מתנחל ומתנחלת (לשון זכר במכתב ננקטת מטעמי נוחיות בלבד).

ההתפנות מהשטחים: פרוייקט אישי ולאומי

א.נ,

כפי שידוע לך, יישוב מגוריך נמצא על קרקע פלסטינית, ובמסגרת הסכם השלום שנחתם בתאריך XXX, בעוד שנה יעבור שטח זה לריבונות פלסטינית.

החל מתאריך YYY, שנה מיום שליחתו של מכתב זה, יפקעו זכויותיהם של כל רשויות מדינת ישראל בשטח זה – צה"ל, שב"כ, ומשרדי הממשלה השונים. החל מאותו יום – לא תהיה שום נוכחות של כוחות ביטחון ישראליים באזור מגוריך. מדינת ישראל תחדל לערוב לבטחונך, כפי שאינה יכולה לערוב לבטחונו של כל אזרח ישראלי שבוחר לטייל במכסיקו, טורקיה או הודו.

מדינת ישראל הקימה מִנהלת התפנות (ראה טל' וכתובת למטה) שעומדת לשירותך בכל עניין ועניין הקשור להתפנותך מביתך (ודוק: התפנותך, לא הפינוי שלך). המדינה מכירה באחריותה לך ולרכושך, באשר היא זו שאישרה ועודדה את הימצאותך שם. על כן, היא הקציבה לך חבילת פינוי בסך ZZZ אלפי שקלים וכן שלל הטבות מס למשך תקופת התאקלמות של שנתיים.

כל שירותי ההובלה והאיחסון הכרוכים במעבר מוצעים לך בחינם. המדינה גם מתחייבת למצוא לך מגורים חלופיים בתוך 8 חודשים אם לא תצליח לעשות זאת בכוחות עצמך. צוות מסור של אנשי מקצוע בכל התחומים – דיור, תעסוקה, חינוך, רווחה ובריאות – יסייע לך בחזרה הקשה לתחומי הקו הירוק.

שים לב: מערך התמיכה והסיוע למתפנים תקף רק בגבול הריבונות הישראלית. לשון אחר, בתאריך YYY, היום שבו יעבור השטח לידיים פלסטיניות, יפוג תוקפו של מערך התמיכה והסיוע בשטחי הגדה המערבית. החל מיום זה ואילך, כל אזרח ישראלי שיימצא בשטחי הגדה ייאלץ לפתור את בעיותיו – הלוגיסטיות, מוניציפליות או בטחוניות – מול הריבון החדש בשטח, קרי, נציגי הממשלה הפלסטינית.

שים לב: מדינת ישראל לא תשלח ולו חייל או שוטר אחד לפנות אותך מביתך. יחסי המדינה איתך הם יחסי אחריות הדדית בין בוגרים, לא יחסי גננת-פעוט. יש לך שנה שלמה להתפנות מרצונך; שנה שלמה שבה משאבי עתק יועמדו לרשותך, שנה שבה הנסיגה מהשטחים הכבושים תהיה הפרוייקט הלאומי החשוב ביותר של ישראל.

בתום שנה זאת, אם לא תתפנה – האחריות כולה שלך.

מדינת ישראל מכירה בקשר העמוק של המתנחלים לאדמת ארץ ישראל, קשר שעבור חלקם עולה בחשיבותו על זיקתם למדינה. המדינה אינה מעמידה עצמה מעל צו התורה, ולכן אינה כופה עליך להתפנות; אתה אל תכפה עליה להמשיך לשלוט על 3 מיליון פלסטינים נגד רצונם.

בברכת שנת שיתוף פעולה וחזרה לפרופורציות, מִנהלת ההתפנות

תרגיל רציונלי או היתממות?

אורח החשיבה שעומד מאחורי הגישה הזאת הוא זר ומוזר לישראלים, ובייחוד למתנחלים. אלה רגילים שהמדינה נשרכת אחריהם, ברטינה או בצהלה, וטורחת לנקות את כל הבלגן שהם מחוללים בארשת מתרפסת. המתנחלים יכולים לנאץ קציני צה"ל, לכפור בזכותה של מערכת המשפט להעמידם לדין, לצפצף בריש גלי על כל תקנה או חוק שישראלים אחרים כפופים להם – רק מפני שהם יודעים שתמיד, בסופו של היום, יתאחדו שוב בחיבוק פייסני עם אותו ממסד מנואץ.

ובל נשכח את עובדת הקיום הבסיסית בשטחים: ההתנחלויות מתקיימות על כידוני צה"ל. ללא מערך האבטחה העצום של צה"ל בשטחים – גדרות, מחסומים, סיורים – לא היה ניתן לקיים את ההתנחלויות יותר משבוע. גם הכנופיות האלימות של הר חברון ויצהר יודעות זאת; הם יכולים להתעלל ברועי צאן ולכרות מטעי זיתים רק משום ש"האח הגדול", צה"ל, מגן עליהם מפני סכנת נקמה פלסטינית. כן, כזאת היא גבורתם; גבורתו של הבריון השכונתי שאף אחד לא מתעסק איתו כי אבא שלו הוא עבריין שמחזיק באוטו ערימה של לומים וסכינים.

לכל זה כבר התרגלנו. השאלה היא האם צריך להתרגל לכך שאלה יהיו פני היחסים בין המתנחלים למדינת ישראל גם כאשר תעמוד על הפרק הנסיגה משטחי הגדה המערבית. שהרי מדובר ביחסים מעוותים להחריד, כפי שכל פסיכולוג מתחיל יעיד: יחסים שמושתתים על חוסר אחריות בסיסי, עקרוני ומוחלט, של האזרח כלפי המדינה; שמצידה, גומלת לו באחריות-יתר ומעניקה לו מחילה עקרונית ומוחלטת על כל נבלה שיוצאת תחת ידו.

רעיון הפינוי בכוח, כמו גם הדרך בה יושם בפינוי גוש קטיף, הוא פרי ההילולים של היחסים המעוותים האלה. במקום לבחור בדרך השפויה והבוגרת, ולהותיר את ההחלטה האישית על ההתפנות בידי המתנחל, בוחרת המדינה בדרך הלא-שפויה וההיסטרית של התנגשות מכוונת ראש-בראש, וגרירה על עפר של אנשים בוגרים בציצת ראשם, תוך הנהון אימהי סלחני.

אם כן, מטרתה הראשונה של הצעת ההתפנות, כאלטרנטיבה ל"משחק היחיד בעיר", הפינוי בכוח, היא זאת: תרגיל להשבת השפיות, שיחזור הרציונליות האזרחית.

באופן טבעי, עולות שתי התנגדויות.

1. "זאת היתממות, ברור שאף מתנחל לא ירצה להישאר לגור תחת ריבונות פלסטינית, וברור שהמדינה הפלסטינית לא תתיר למתנחלים להישאר במקומם."

לא, לא ברור. יש מתנחלים שבאמת מעדיפים ארץ על מדינה, ויש נכונות בהנהגה הפלסטינית לקבל אוכלוסית מתנחלים לשטחה. מן הסתם, לא מדובר בפיתרון שיגרוף אחריו המונים; אבל זאת בדיוק הנקודה – למתנחלים יש ברירה. הם רק צריכים להתחיל להפנים מושג חדש לחלוטין עבורם – לכל בחירה יש מחיר.

2. "אסור למדינת ישראל להפקיר את אזרחיה לטרור הפלסטיני, שבלי ספק יסתער עליהם ברגע שצה"ל יסוג מהשטחים."

הטענה הזאת מניחה מראש את מה שראוי לערער עליו – המחויבות האבסולוטית של מדינת ישראל לאזרחיה גם מחוץ לשטחה הריבוני. ישראלי שמחליט, על דעת עצמו, להסתובב בפרברי הפשע של בוגוטה או בשדות הקרב של צ'צ'ניה לא יכול לצפות שידו הארוכה של צה"ל תגן עליו בכל אשר יילך; ואם הוא מתעורר בבוקר מבותר לכמה חתיכות – יש לו רק את עצמו להאשים. "אבל השטחים זה לא בוגוטה!", אני שומע מהיציע. זהו, שכן; אחרי ההיפרדות מהם, השטחים הם לא שלנו. תחזרו על המלים האלה כמה פעמים בראש: השטחים לא שלנו. השטחים לא שלנו.

נוסח ההצעה במכתב למעלה מותח קו ברור וחד בין אחריותה המכסימלית של המדינה למתנחלים עד תאריך היעד YYY, ופקיעתה של האחריות הזאת לאחריו. זה לא נקרא להפקיר; זה נקרא לכבד את חופש הבחירה האישי של האזרח.

בונוס אחד או שניים

בונוס מיידי מהחלפת דיסקט הפינוי בכוח בדיסקט ההתפנות הוא שכל גילויי הסרבנות מימין, כגון איומי החיילים בחטיבת "כפיר" שלא ישתתפו בפינוי – מצטמקים לגודלם הטבעי, הלא-חשוב בעליל. אם אין פינוי בכוח – אין למה לסרב. חסל סדר החגיגה התקשורתית המנופחת הזאת.

למה זה בונוס? מכמה טעמים. טעם ראשון הוא ההשוואה הנלוזה בין סרבנות השמאל לסרבנות הימין, והטענה שמושמעת תדיר כאילו הראשונה סללה את הדרך לאחרונה. בעניין הזה כבר נאמר מספיק, ואין זה המקום להמשיך ולדוש בהבדלים התהומיים בין שני סוגי הסירוב. מכל מקום, הורדת הפינוי בכוח מעל סדר היום תוריד ממנו, מניה וביה, את הסירוב הימני; וכך ייחסך מרבים וטובים הצורך המייגע לשוב ולשנן מדוע הנסיבות החריגות שמצדיקות סירוב ליטול חלק בפעולות כיבוש ובפשעי מלחמה אינן מתקיימות במצבים שבהם מוטלת על הפרק העברת אוכלוסיה כובשת לשטח לא כבוש.

טעם שני הוא שהשמאל לא ימצא את עצמו שוב נופל למלכודת הדבש של מבחן הנאמנות הפטריוטית, כפי שקרה, למרבה הצער, בפרשיות האחרונות של חטיבת כפיר. איומי החיילים שלא ישתתפו בפינוי התנחלויות מעוררים חשש אמיתי שהצבא, החל מרמת החייל הפשוט ועד לדרגים הגבוהים ביותר, כבר הפנים את סדר היום הלאומני-מתנחלי, ועתה הוא מציב גבולות ברורים לשלטון. המרד כבר כאן, כפי שכתב עמיתי ל"רשימות", נעם לסטר. הגדיל לעשות יואל מרשק, מרכז אגף המשימות של הקיבוץ הארצי, שהזדרז להתקשר למח"ט כפיר ולהציע לו את "מיטב הנוער הקיבוצי", על מנת לאזן את פשיטת הרגל הערכית של החטיבה. למי שלא זוכר, זהו אותו יואל מרשק שבזמנים אחרים מתייצב לצד פלסטינים במסיק הזיתים שלהם, תחת רדיפות המתנחלים.

החששות האלה כנים, אולם יש לתמוה מה להם לסדר יומו של שמאל פעיל במדינה שממילא כבר נשלטת על ידי הצבא. נדמה שרבים בשמאל עדיין שבויים באשליה שבישראל שוררת הפרדה ברורה, כמו בכל דמוקרטיה אמיתית, בין השלטון האזרחי לבין הזרוע הצבאית; ושהצבא בדמוקרטיה הישראלית אינו אלא מכשיר שלטוני צייתן, הכפוף לחלוטין לדרג המדיני.

לאמיתו של דבר, אף פעם זה לא היה ממש כך, ובישראל יש מסורת ארוכה של רמטכ"לים שניהלו את מדיניות הביטחון של ישראל בעודם במדים, או זמן קצר לאחר שפשטו אותם ונכנסו ללשכת שר הביטחון. השינוי העיקרי שבישרו שנות ההתנחלות, ובמיוחד שני העשורים האחרונים, היה שפתאום הצבא התמלא בכיפות סרוגות ובשיח דתי-אמוני – סממנים שהם בגדר סדין אדום לשמאל החילוני. קודם לכן, מעורבותו העמוקה של הצבא בקביעת מהלכי השלטון הישראליים היתה "שקופה" מדי, אינטימית מכדי לעורר מחאה.

ובשפה בוטה יותר: תמיד זה היה צבא שיש לו מדינה, ולא להיפך. רק שקודם הצבא הזה שהיתה לו מדינה היה "שלנו"; עכשיו הוא "שלהם".

הבעיה העיקרית של הצבא בישראל היא לא שיעור המתנחלים במפקדיו אלא כוחו העצום, שלוחותיו התמנוניות במערכת החינוך, בשוק העבודה, בחיים הפוליטיים ובכל הבט של חיינו (עד לתדמית של כוכבי בידור, כידוע). מה שאנחנו צריכים, בדחיפות, זה לא צבא "פחות לאומני", אלא "פחות צבא". הניסיון הבלתי פוסק לעצב את אופיו של הצבא, החרדה מ"דמותנו" כפי שהיא משתקפת בו – גם כשהם נובעים ממניעים נאצלים – משקפים את הקושי העצום של האזרח הישראלי לדמיין את זהותו האזרחית והאנושית במנותק מן ההוויה הצבאית. בדרכם שלהם, הם תורמים לביצורה של הצבאיות כתשתית העומק הבלעדית של הישראליות; אין ולא תהיה קולקטיביות אחרת בלתה.

ישראל היא מדינה מיליטריסטית באופן קיצוני, והחברה האזרחית המתכווצת שלה חייבת להתעשת ולהציב גבולות ברורים לצבא, בכל אתר ואתר, לנטרל אותו, ולהחזירו לממדיו הטבעיים.

ועל כך בדיוק מופקד השמאל. לא להחזיר את צה"ל ל"ידינו" (התנועה הקיבוצית) מ"ידיהם" (המתנחלים), אלא להוציא את המדינה כולה מידי צה"ל!

והכי חשוב, לחשוף את הספין

הערך החשוב ביותר שטמון בהצגת אלטרנטיבת ההתפנות כנגד הדיבור על פינוי בכוח הוא מניעת הספין הגדול שלפיו מתנהל מאבק איתנים בין הממשלה למתנחלים על עתיד ההתנחלויות.

הספין הזה הוא כה עתיק ונדוש, שלא אתחיל אפילו לספר בו כאן. הבה נודה מיד: כל הענן העצום הזה, הזמזום הבלתי נפסק אודות "מאחזים בלתי חוקיים", "הקפאת בניה", "פינוי התנחלויות" – זמזום שחולף כבר 30 שנה בין ישראל לוושינגטון ורמאללה – איננו מותיר שום חותם במציאות. במציאות – בונים, במרץ בונים, ומספר המתנחלים כבר חצה את קו ה-300 אלף. כך היה תמיד, וכך יהיה. די להעמדות הפנים, ולפחות – די להאמין להם בשמאל.

שום ממשלה ישראלית לא תפנה את בית אל, או עפרה, או אריאל, או אפרת, או קדומים. לא ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. לא עם לחץ אמריקני ולא בלי לחץ. זה פשוט לא הולך לקרות, חברים, תוציאו לכם את זה מהראש. מדובר בנתון יסודי של המציאות הישראלית פוסט-1967: בשטחים הכבושים מתנחלים, לא מתקפלים.

[פינוי ישראלי יזום עולה בדעתי רק במסגרת תרחיש קטסטרופלי-אזורי כה קיצוני, שאינני מעז להגות בו].

לא זה המקום לתהות מה מקורו של עיקרון היסוד הזה של המדיניות הישראלית זה יותר מ-40 שנה; מה בדיוק חלקו של החזון המשיחי, מה חלקו של השיקול הבטחוני, כמה מזה נעוץ בפשטות בגרגרנות כלכלית (שאיבת מים ממאגרי הגדה), איסלאמופוביה וכו'. הניתוח מסובך, אבל השורה התחתונה פשוטה וגלויה לעין כל: ישראל כל הזמן בונה בשטחים, ומעולם לא פינתה התנחלות (משחקי התופסת של המאחזים הם בגדר הסחת דעת – קריצה הדדית בין המתנחלים למדינה מאחורי גבה של ארה"ב, וגם של השמאל).

אם זהו העקרון המדיני היסודי, הרי שכל הדיבורים על ניגוד אינטרסים בין המתנחלים למדינה, שיגיע לכלל פיצוץ באיזשהו תרחיש פינוי עתידי, הם דיבורי סרק. אין ניגוד אינטרסים כזה, כי המדינה היא מתנחלת והמתנחלים הם עצם מעצמה של המדינה (לפעמים אף מוברגים היטב במנגנון הממשלתי). כל מה שיש הוא הצגות מחזוריות של "עימות" בין חיילים לנערי גבעות משולחי רסן, לפטם בהן את התקשורת העולמית ואת השמאל הישראלי.

המסר התעמולתי הוא ברור: קשה הפינוי כשאול. מול נחישותה של המדינה לשמור על החוק, עומד ציבור קנאי שאינו בוחל בהתקפות על נציגי החוק. מדובר בהצגה, גם אם השחקנים עצמם – נערי גבעות מכאן וחיילים פשוטים מכאן – אינם ערים לכך וממלאים את תפקידם מתוך אמונה תמימה שהם אכן ניצבים משני צידי המתרס. זאת הצגה משום שהתסריט שלה נכתב מראש, מעל ראשי השחקנים, על ידי קבוצה מצומצמת של מנהיגים – בממשלה ובהנהגת יש"ע.

ההצגה הזאת הגיעה לשיאה הדרמטי, שובר הלב, בפינוי גוש קטיף; אותה "טראומה" שנהגתה והוצאה לפועל מתוך התכוונות לחרות על ליבו של כל ישראלי את הלקח המתבקש: לא עוד. אם זה מה שקורה כשמפנים 7,000 איש, האל ישמור ממה שצפוי בפינוי של 300 אלף איש. הנה כך שירתה ה"התנתקות" את הנצחת הכיבוש בגדה המערבית (הדברים אף נאמרו בגלוי בסביבתו של אריק שרון, והיו מי שהבינו זאת מראש).

ובכן, חסדו של האל לא יהיה נחוץ – אם לא יהיה פינוי בכוח. האלטרנטיבה, מודל ההתפנות (בתמיכה נדיבה אך תחומה-היטב של השלטונות), חוסכת את המאבק המיוזע והפוטוגני בין החיילים למתנחלים, על כל עוצמתו הרגשית. כך מיורט, עוד טרם בואו לעולם, הספין של "המדינה נגד המתנחלים", ובמקומו ניצבת המדינה לראשונה אל מול תהייתו הנוקבת של האזרח: האם את לצידי, או לצד פורעי החוק בשטחים? אם את לצידי – תני להם צ'אנס להתפנות בכבוד, ואז תניחי להם לנפשם.

(ואם את לצידם… לפחות עכשיו אני יודע. הדברים על השולחן. סוף סוף אני מבין מול מה ומי אני עומד).

הו התמימות, חושב לעצמו הקורא העייף; באמת נראה לך שהמדינה תשאיר להם את הבחירה? באמת נראה לך שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בהתפנות רצונית?

הו התמימות, משיב הכותב העייף לא פחות; באמת נראה לכם שהמדינה תכפה עליהם את הבחירה? באמת נראה לכם שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בפינוי בכוח?