מחבר עידן לנדו

הוא דמות מוכרת בחוגי השמאל והספרות. הכתיבה שלו מפלגת אנשים למעריצים ולשונאים. וכבר שנים ארוכות משתרך מאחוריו שובל מכוער של סיפורים ושמועות: הטריד מינית, ניסה לאנוס, וגם אנס. לא אחת ולא שתיים.

את השובל הזה צריך לחקור לעומק, אחת ולתמיד. וזה לא צריך לפלג אנשים, בלי קשר לדעתם על האיש וכתיבתו. זה לא קמפיין נגד האיש או עמדותיו הפוליטיות, זה קמפיין בעד האמת. והצדק. ושיקום הקורבנות.

תודה לאשכר אלדן-כהן, שפרצה את מחסום השתיקה (אי-מייל: eshkarec@gmail.com). אין לי מה להוסיף מעבר לדברים שכתבה חנה בית-הלחמי.

הקורבנות ששתקו – מתחילות לדבר. וכל אדם בעל מצפון צריך להטות להן אוזן וגם שכם. מי שרוצה לתעד את עדותה מול המצלמה, יכולה גם לפנות ליולי כהן. יש מי שמקשיב.

הפוסט הזה סגור לתגובות, כי אין כאן מקום לדיון. לא ספקולציות על זהות התוקפן, לא מחסלי-חשבונות שתופסים (או תופסות) טרמפ על חרפתו של "השמאל" שכביכול נחשפת כאן, ולא קלישאות בדבר חפות מפשע כל עוד לא הוכחה אשמה.

הסיפור פשוט בתכלית. גבר אחד שמעליו מרחף חשד כבד לביצוע מעשים חמורים. זה לא עניין לטוקבקיסטים, אלא למשטרה. אם הכל שמועות מרושעות, כדאי שנדע. אם יש שמץ של אמת, ודאי וודאי שעלינו לדעת. וכמה אנשים, לא מעט בכלל, ייאלצו לכבוש פניהם בבושה.

(אף מילה על פוליטיקה) 

כמה מאיתנו שומעים היום את אותה מוסיקה ששמענו בגיל 15?
כמה מאיתנו אינם קוברים פניהם מבושה כשהם נזכרים במוסיקה שהעריצו בגיל 15?
כמה יצירות מוסיקליות שהסתובבו על הפטיפון שלנו שוב ושוב בגיל 15 עדיין מרתקות אותנו בבגרותנו – 20, 30 או 40 שנה אחרי?

התשובה על כל השאלות היא אחת – מעט מאד, אם בכלל. השנים משנות אותנו ללא הכר, וגם את הטעם המוסיקלי שלנו הן משנות. וטוב שכך. מי רוצה להיות תקוע עם "בוני אם" או ה"בי ג'יז" עד יום מותו? תקופות שונות בחיים קוראות למוסיקה שונה, חוויות חדשות מבקשות לעצמן הד מוסיקלי בצלמן. מי שמוסיקה היא חלק הכרחי מחייו יודע זאת; לפעמים האהבה המוסיקלית החדשה שלנו מספרת לנו משהו על עצמנו שעוד לא ידענו לנסח במילים.

אבל לפעמים יש חריגים; קטע מוסיקלי ששובר את כל ההכללות. קטע שתקוע במוח שלנו כבר עשרות שנים, ולא יוצא. ואנחנו גם לא רוצים שייצא. אנחנו נשתנה, הוא יישאר כמו שהוא לנצח. אנחנו נחלוף, הוא ייצרב בנו כתזכורת ליופי שאינו בר-חלוף.

בגיל 15 שמעתי לראשונה את השאקון של באך. זה היה עיבוד לגיטרה, בנגינתו של נרציסו יֶפּס הספרדי. שמעתי – ונלכדתי. כבר כמעט 30 שנה אני לכוד.

השאקון היה הסיבה שהתחלתי ללמוד לנגן גיטרה קלאסית. הוא כנראה גם היה הסיבה שויתרתי. מה כבר הבנתי – ניסיתי לטפס על האוורסט של הנגינה הקלאסית עם סנדלי בד מרוטים. החלטתי לוותר על הטיפוס, לחנות למרגלות ההר – ולהתבשם ממראהו הנשגב למשך שארית חיי.

מאז ועד היום הקשבתי לשאקון מאות פעמים. הוא לא נמאס. תמיד מסקרן אותי לגלות איך הוא יתפתח – למרות שאני כבר מכיר בו כל תו ותו. אולי לא סקרנות, אלא אי אמון; שוב אני משתאה למראה המבוך העצום שנבנה מצלילים, שוב אני מתקשה להאמין שהמבנה המשוכלל הזה לא יקרוס לפני הסוף, שוב אני עובר בפרוזדורים ובמעברים הנסתרים שלו ונדהם לגלות את עקבותי שלי פרושים לפני. מה, כבר הייתי כאן? כבר הכלתי את היופי הזה?

אתה לא מכיל את השאקון. הוא מכיל אותך.

פתיחה; 30 וריאציות; שוב פתיחה; עוד 30 וריאציות. שלושה פרקים: מינורי-מאז'ורי-מינורי. הטמפו מתון, מדוד: שלושה רבעים עם פעימה אמצעית. לכאורה ריקוד, למעשה תהלוכת אבל; מסופר שבאך הלחין אותו לאחר מות אשתו הראשונה.

הנושא של השאקון הוא הנעלם הגדול שלו: לכל אורך היצירה – כ-15 דקות עמוסות ודחוסות – הוא אינו מופיע אף פעם באופן מפורש בקו המלודי הראשי. ארבעת התווים היורדים של הנושא חוזרים שוב ושוב, אבל תמיד בעקיפין: או בקו הבס או במהלך ההרמוני. המאזין "סופג" את הנושא בעשרות צורות מתחלפות, אבל אינו "יודע" זאת. למעשה, גם מוסיקאים שמנגנים את השאקון לא תמיד יודעים לומר מהו הנושא שלו.

הכל אחוז בצרור מהודק היטב, אבל החוט – בלתי נראה. כמו חיוך המונה ליזה, שהציור כולו מצביע עליו, והוא – חומק. כמו אהבה עתיקה שדמותה כבר נמחקה ורק טביעות פסיעותיה נותרו על החול הרך של הזיכרון.

ואולי הכל מתקשר במעמקים. השאקון – לתחושתי, לפחות – הוא קינה מתמשכת, שסובבת ללא הפסק סביב "חור שחור", מנסה לדובב משהו או מישהו שאבד לבלי שוב (ריבוי הקולות הפוליפוני מעצים את תחושת "השיחה" הזאת). "הנושא הנעלם", אם כן, הוא אותו אופק שהיצירה מתכוונת אליו ולעולם אינה מגיעה עדיו; כך הופך הנעדר לנוכח, מה שאין מדברים עליו – נושא השיחה האמיתי.

סביב השאקון התפתחה מיתולוגיה שלמה, נומרולוגיה של צפנים ומסרים סודיים, פרשנויות נוצריות וקבליסטיות. כך מגיבים הפראים כשהם ניצבים מול פלאי הבריאה; הם טווים מיתוסים. אבל הפלא של השאקון הוא כולו מוסיקלי, ואין מה "לפתור" בו, רק לצלול לתוכו.

השאקון נכתב במקור כפרק המסיים של הפרטיטה השניה בדי-מינור לכינור, ואולם מהר מאד התקבל כיצירה עצמאית בפני עצמה (שאורכה עולה על ארבעת הפרקים שקודמים לה ביחד). עכשיו אני אגיד משהו שאינו מתקבל על הדעת: בכתיבת השאקון נפלה טעות עריכה. הטעות היא בייעוד היצירה לכינור.

בעצם, באך כתב את השאקון לגיטרה (או ללאוטה, המקבילה בת זמנו). אולי הוא לא חשב על זה במודע, אבל זה לא משנה; השאקון נועדה לגיטרה והגיטרה נועדה לשאקון. העניין הזה מתחוור מיד למי שמקשיב לביצועים ולעיבודים השונים שקיבלה היצירה. גם הביצוע המבריק ביותר על כינור לא משתווה לביצועים בינוניים בגיטרה. יש גם עיבודים לפסנתר ולתזמורת – מוטב לעבור עליהם בשתיקה.

השאקון "עורג" לגיטרה. הפוליפוניה שלו מתפתלת באי-נוחות על הכינור אבל מתפרקדת בנוחיות בין מיתרי הגיטרה. הטמפו האטי מתנכל לאוזן כשהוא נמתח על הכינור אבל זורם כקצב נשימה טבעי על הגיטרה. והארפגי, הו הארפג' הארוך והמרהיב (כ-5 דקות מפתיחת השאקון), שרוקם ופורם ומערסל ושוב רוקם מחדש – ממש נולד לפריטה על גיטרה.

לכן אספתי כאן רק ביצועים לגיטרה. המדגם כמובן לא מייצג –  לא הכל יש ב-Utube. מראש לא כללתי ביצועים שמתכחשים לאופי האלגי של השאקון, לא משנה כמה הם וירטואוזיים (ולכן לא תמצאו כאן את ג'ון ויליאמס). ובכל זאת, הביצועים מאד שונים זה מזה, במזג ובצליל. בכל אחד מהם יש דברים שאני אוהב יותר ואוהב פחות; עוד לא מצאתי את הביצוע האידאלי לשאקון. כמו הנושא שלו, אולי גם הביצוע האידאלי תמיד נמצא "מעבר".

נתחיל, איך לא, באנדרס סגוביה. העיבוד המודרני של השאקון לגיטרה נעשה בידי סגוביה, ושימש בסיס לכל העיבודים האחרים. סגוביה כמו סגוביה: הטכניקה מושלמת, הנגינה מאד זורמת ואלגנטית. הביצוע מאד ריתמי, מודגשת הריקודיות של השאקון, וגם מאד "קישוטי", על סף המנייריסטי. אבל הכל טעון ברגש גדול. פתיחת הפרק השלישי – עדנה טהורה.

אנדרס סגוביה, חלק א'.

אנדרס סגוביה, חלק ב'.

המבצע הבא הוא מרסלו וידאל הברזילאי. הרבה רגישות וריכוז יש כאן, אבל גם הרבה מעידות טכניות. הסיבה העיקרית שאני מביא אותו היא הצליל המלא, הפעמוני של הגיטרה המיוחדת שלו (בעלת 7 מיתרים).

מרסלו וידאל, חלק ב'.

את ג'וליאן ברים אין צורך להציג. ברים מתמחה במוסיקה אליזבטנית וברוקית, ומנגן גם על לאוטה. הביצוע שלו, לטעמי, משיג את ההישג הנדיר של שמירה על טמפו מדוד, לא מהיר מדי ולא אטי מדי, בלי להתפתות לשום כיוון. יש בו הרבה איפוק ואצילות. המגרעת היחידה – שמלווה את כל נגינתו של ברים – היא האובססיה שלו עם צלילים חדים כתער, שכמעט פוקעים את אוזנך; הוא אוהב לפרוט בקצה הימני של המיתר, וככה גם כשהוא מנגן בגיטרה, לפעמים זה נשמע כמו לאוטה. ההקלטה קצת מזמזמת, לצערי, אבל העומק הרגשי נוכח מאד.

ג'וליאן ברים, חלק א'.

ג'וליאן ברים, חלק ב'.

קרייג לייק הוא גיטריסט אוסטרלי לא מוכר. הביצוע שלו מאד מדוייק ורב עוצמה, ומוכיח (בניגוד לכל מיני שמועות זדוניות) שגיטרה כן יכולה "להחזיק צליל", ואפילו כמה צלילים יחד. למה נדלקתי עליו? בגלל הבאסים… צליל יפהפה.

קרייג לייק, חלק א'.
 

קרייג לייק, חלק ב'.

קרייג לייק, חלק ג' (שימו לב לילד החמוד שמשוטט בפריים החל מ-1:55).

הביצוע של נרציסו יפס הספרדי, כמו שאמרתי, היה הראשון ששמעתי בחיי. מה שאהבתי לפני כמעט 30 שנה אני עדיין אוהב היום: האטיות, האטיות המהורהרת הזאת. וגם המנעד הרחב – יפס מנגן על גיטרת 10 מיתרים. לעומת זאת, היום האוזן שלי מתכווצת מהרישול הטכני – תווים שנבלעים או נאטמים. הנגינה של יפס לא "זורמת", אבל היא נובעת ממקום עמוק מאד. בתו של יפס יצרה ריקוד על רקע הנגינה של אביה, מתוך תכנית שנקראה "דיאלוגים עם אבי". הקשר בין השאקון לבין יחסים עם האב הוא כר נרחב לפרשנות, שאני משאיר לקוראים/ות.

נרציסו יפס, חלק א'.

נרציסו יפס, חלק ב'.

וקוריוז לסיום. הצרפתי הגנוב הזה נראה ונשמע כמו סוג של בדיחה. אבל אחרי הפתיחה ההזויה, שנמשכת 3 דקות, הוא פתאום נכנס עמוק לארפג' של השאקון, והללויה – זה הופך למעדן פסיכדלי משכר, שאתה לא רוצה שייגמר.

ברונו דרוקס, הארפג' מן השאקון.

1. "לפטר את המראָה!"
אזרחים במדינה שמשפילה ומתעמרת דרך קבע במאות אלפי נתינים מזדעזעים מפקיד שמשפיל שגריר זר. הו, כישלון ההסברה, ניצחון האמת.

2. על זה אף אחד לא מוחה
ישראל גירשה 150 איש מביתם ביום אחד. ששש… העולם לא שמע. והכל חוקי. יצאנו בסדר.

3. עכשיו אני רגוע
חתן פרס נובל לשלום משגר ציוד צבאי בשווי 800 מיליון דולר לישראל ומזרים טונות של מטוסים וטילים, בשווי של מיליארדי דולרים, לכל מדינות האזור.

4. ואם הם גם ימשיכו לשתות מים, מחירי המים אצלנו יתייקרו
משרד התחבורה מתריע: אם כביש 443 ייפתח לתנועת פלסטינים – כביש 1 יקרוס מעומס תנועה.

5. טוב, זה בעצם לא מוזר
מסע הרס וירי של עשרות מתנחלים מיצהר בכפר פלסטיני התבצע תחת השגחת חיילים, תועד במצלמות, וארבעה מהפורעים זוהו בידי השב"כ. המשטרה סגרה את התיק מ"חוסר ראיות".

שר הבטחון, אהוד ברק: "אנחנו מציינים שנה לעופרת יצוקה ובאזור יש שקט שלא היה כדוגמתו שנים, במובן הזה תוצאות המבצע הושגו במלואן."

שקרן.

סגן שר החוץ, דני אילון: "ההרתעה ממבצע עופרת יצוקה עובדת."

שקרן.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "אני שמח שאחרי שמונה שנים הצלחנו במבצע 'עופרת יצוקה' לפגוע קשה בחמאס ולהפסיק את האש."

שקרן.

מפקד פיקוד דרום, אלוף יואב גלנט: "מטרות המבצע הושגו. נוצר סדר חדש, לא היתה לנו תקופה כזו שקטה בעשור האחרון."

שקרן.

הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ: "מבצע עופרת יצוקה לפני שנה בדיוק אכן עשה את שלו, וההרתעה קיימת – נרשמה ירידה דרמטית ודרסטית בהיקף הירי מכיוון הרצועה."

שקרן. 

 

העובדות

בארבעה וחצי חודשי הרגיעה, מה-19 ביוני 2008 ועד ה-4 בנובמבר 2008 (התאריך שבו צה"ל ריסק את הרגיעה), נורו בסך הכל 50 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 11 טילים.

בארבעה וחצי החודשים האחרונים נורו 92 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 20 טילים.

כלומר, שנה אחרי הרגיעה שקדמה ל"עופרת יצוקה", ירי הטילים בממוצע חודשי עלה פי 2.

בחודש אוקטובר 2008, החודש האחרון לרגיעה, נורו 4 טילים בלבד לדרום.

בשבוע האחרון, מתחילת שנת 2010, נורו כבר 13 טילים על הדרום. אם הקצב הזה יישמר, בינואר 2010 ינחתו בדרום פי 13 טילים מאשר באוקטובר 2008.

זה השקט וזו ההרתעה.

כן, רמת הירי ממש בערב המבצע, בחודשים נובמבר-דצמבר 2008, היתה גבוהה יותר מעכשיו. אבל אז כבר שני הצדדים – קודם ישראל, ואז החמאס – התנערו לחלוטין מן הרגיעה, ובפועל ניהלו לוחמה בעצימות נמוכה. זה לא היה אלטרנטיבה למבצע, זה היה הכנה אליו. ההנהגה הישראלית שמתפארת עכשיו איך "המבצע השיג סוף סוף שקט בדרום" דומה לאדם שמשתבח על כך שמאז שהחליט לכרות לעצמו רגל, הוצאות ההנעלה שלו הצטמצמו פלאים.

מבצע "עופרת יצוקה" בא לעולם בכחש וכזב. השקר ש"הם" הפרו את הרגיעה; השקר ש"הם" לא רוצים להפסיק את האש. כעת, במלאת שנה למבצע, אנו עדים להיווצרותו של שקר ההרתעה: "הם" כבר חוששים לירות עלינו. תושבי הדרום יודעים שזה שקר, כי הם חיים את הטילים יום יום.

קברניטינו יודעים שרוב הציבור הישראלי לא הזדעזע מן האסון ההומניטרי שהמיטה "עופרת יצוקה" על תושבי עזה, כי הציבור בלע את הספין: אם זה מה שנחוץ להרתיע אותם, אין ברירה.

אבל זה לא הרתיע אותם. הקברניטים משקרים.

מסקנה: "עופרת יצוקה" היה כישלון מהדהד. לא רק מן הבחינה המוסרית – המבצע שהתנהל כולו מתחת לדגל שחור משחור של אי-חוקיות וברוטליות חסרת תקדים – אלא גם מן הבחינה האסטרטגית-אגואיסטית. איום הטילים לא הוסר. טיפטוף הירי ממשיך. "היכולות של החמאס טובות יותר מבערב המבצע", קובע ראש השב"כ.

מסקנת המשך (כמובן): לא נכנסנו בהם מספיק חזק. בפעם הבאה – 5,000 הרוגים.

ואז, כשהטילים שוב יתחילו לטפטף… מה אז?

מי יזכור אז שפעם היתה רגיעה שעבדה יותר טוב מכל ההפגזות? ששלום בטוח יותר ממלחמה? מי ישאל מה המטרה האמיתית של מבצעים צבאיים שרק מדרדרים את בטחונם של תושבי הדרום עוד ועוד?

שוב לא מספיק חזק. בפעם הבאה 100,000.

מסימני הזמן: מנהל בית ספר שמסביר לתלמידיו למה הכיבוש זה דבר רע – מעורר מהומת אלוהים. זה קרה בשבוע שעבר בעירוני א' בתל אביב, והמנהל הסורר הוא רם כהן. ח"כ כרמל שאמה (ליכוד) דורש לפתוח בחקירה פלילית נגד המנהל, בחשד ל"עבירות הסתה והמרדה" (!!!), וח"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) כבר פנה לשר החינוך ולראש עיריית תל-אביב בדרישה לפטר אותו לאלתר: "רם כהן ניצל את מעמדו וסמכותו להבעת דעות פוליטיות קיצוניות באוזני תלמידיו, תוך שהוא מסית נגד צה"ל ונגד המדינה ומצדיק את פעילות הטרור הפלסטינית."

החסינות הפרלמנטרית, כך נראה, איננה מחסנת מפני סיכלות. המנהל בפירוש לא הצדיק פעולות טרור, ויותר מכך, הביע מחויבות לשירות החובה בצה"ל. מה זה חשוב, העיקר לתפוס כותרת. אז הנה הכותרת שלי: הבלוגר עידן לנדו דורש לפתוח בחקירה פלילית נגד ח"כ כרמל שאמה בחשד להסתה נגד רם כהן, ולפטר לאלתר את ח"כ אלכס מילר על ניצול סמכות לרעה.

שאמה ומילר – ההסטוריה תשליך את שניכם לפח הזבל. את רם כהן היא תעלה על נס.

בואו ננקב את בלון הצביעות, שכרגיל, מסתיר מאחוריו קנאות לאומנית. אין כל פסול במורה או מנהל שמביע עמדות פוליטיות מול נערים ונערות בני 17. מה זה הקשקוש הזה על "שטיפת מוח"? (דימוי מעורר חלחלה – המנהל עומד עם זרנוק שנעוץ בגולגולתו של התלמיד ומזרים דרכו קילוח של רפש ותועבה היישר אל המוח הבתולי). האם מדובר בתינוקות בני יומם? בעכברי מעבדה? רבאק, נראה לכם שהצעירים האלה הצליחו להגיע לגיל 17 בלי לדעת שניטש סכסוך לאומי על הארץ הזאת? בלי לשמוע את המילה "כיבוש"? וממתי חבר'ה בני 17 עומדים דום למשמע הדעות של המורים שלהם? הלא מדובר באוכלוסיה, שעל פי כל העדויות שמגיעות מבפנים, משתינה בקשת על המורים והמחנכים שלה. אז דווקא בעניינים פוליטיים היא תהנהן ככלב שוטה אחר בעליו?

תנוח דעתם של המתקצפים. גם אם היה רם כהן נושא נאום פוליטי ימני קיצוני, לא היה מקום לפטרו. למעשה, אין לי ספק שאנשי חינוך בהתנחלויות מטיפים את משנתם השכם והערב לתלמידיהם. הם כמובן יקראו לזה "חינוך לערכים", לא חס וחלילה "דעות פוליטיות". אבל כידוע, "ערכים" בקודים של הימין נוטים להתרכז בזכויות היתר של קבוצה אתנית מסוימת על חלקת אדמה מסוימת. אני מניח שהמורים בבתי ספר של בית אל ועפרה לא מנצלים את שעת המחנך כדי להטיף לתלמידיהם להתייחס בכבוד להומואים או לערבים.

זאת ועוד: לדבר עם תלמידים על התנגדות לכיבוש זה "דעות פוליטיות קיצוניות", אבל לדרבן אותם לשירות קרבי באמצעות מפגשים עם קצינים בבית הספר זה "לא פוליטי"? להפגיש מורים עם קצינים במטרה להעלות את שיעור המתגייסים בבית הספר זה "לא פוליטי"? איך זה לא פוליטי, אם עיקר תעסוקתו של צה"ל ברבע המאה האחרונה זה לתחזק ולאבטח את מפעל השליטה וההתנחלות בשטחים?

כאן לא סין ולא צפון קוריאה (עדיין), ואנשים, אפילו עובדי מדינה, יכולים להביע את דעתם. על אחת כמה וכמה שאנשי חינוך חייבים להביע את עמדתם כשהדברים עולים לדיון. אם יש חינוך רע לאזרחות זה חינוך לפסיביות, להשתקה עצמית, לסירוס החשיבה העצמונית. מורה ששומר על נייטרליות מעושה בבואו לדון עם תלמידיו בעניינים פוליטיים בוערים כמוהו כמומחה לתזונה ששומר על נייטרליות מעושה בדיון על ג'אנק פוד.

יאמר המורה את דברו, יאמרו התלמידים את דברם (והם אכן אמרו את דברם במפגש עם רם כהן), ומתוך הדיאלוג, ויש לקוות שגם הויכוח, תיווצר הבנה חדשה, ראייה נכונה יותר של הדברים. שתיקה ו"עקיפה" זהירה של נושאים שנויים במחלוקת לא רק מטמטמת את התלמיד, אלא גם, ובעיקר, משרתת את הסטטוס-קוו הפוליטי; מה שאין מדברים בו, אין טעם לערער עליו.

לסיום, הנה כמה מובאות מדבריו הנכוחים של המנהל רם כהן. אזהרה: להרחיק מילדים – מדובר בחומר הסתה קשה. חשיפה ממושכת עלולה להותיר צלקות נפשיות במאזינ/ה, כגון אהבת אדם עמוקה וחתירה לצדק ושוויון.

"חלק משטחי מדינת ישראל נכבשו ב־1967 והם לא נמצאים תחת ריבונות ישראלית. מרגע שהם נכבשו נכנסה ישראל לעידן חדש ובלתי אפשרי ובעייתי מאוד. מיד עם תחילת הכיבוש הייתה אופוריה בצד הישראלי כי הצלחנו לשחרר אזור שהייתה לנו זיקה היסטורית אליו. כל התנ"ך עמוס באזכורים של המקומות באזור הזה: חברון, שכם, אלון מורה ועוד ועוד. יחד עם האופוריה החלו להישמע גם קולות של אנשי רוח שקראו ליישב את חבל הארץ הזה ביהודים. קבוצות באוכלוסייה טענו שהאזורים האלה שייכים לנו ושיש לקבוע מציאות חדשה בשטח.

"ואיך כל זה קשור לגלעד שליט? כי בין האזורים שנכבשו הייתה גם עזה. לפני כארבע שנים יצאנו מעזה ובטח ראיתם בטלוויזיה את התהליך הכואב של העזיבה ואת הדילמה הישראלית. אז אנחנו יצאנו, אבל בעזה יושבת הנהגה פלסטינית שרוצה להחזיר הביתה אסירים שיושבים בכלא בישראל. ובישראל יושבים היום כעשרת אלפים אסירים, חלקם עם דם על הידיים, שזה אומר שהם השתתפו באופן ישיר או עקיף ברצח של יהודים. גלעד שליט הוא תקוותם של ארגונים קיצוניים כמו החמאס לשחרר אסירים כאלה, שמבחינתנו הם טרוריסטים ומבחינתם הם אנשים שנלחמו לשחרור פלסטין.

"ויש עוד עניין. אמנם מדינת ישראל יצאה מעזה, אבל היא ממשיכה לצור עליה. אי אפשר להכניס לעזה היום כמעט שום דבר מלבד מצרכי קיום בסיסיים. אז כדי לאפשר חיים נחפרו מנהרות שבהן מבריחים הכול: בקר, מוצרי מזון, נשים, סמים ונשק. מצרים, שמבינה שההברחות במנהרות מסוכנות גם לה, החלה לחפור תעלה עמוקה ורחבה שמנסה למנוע את המשך חפירת המנהרות.

"ישראל נמצאת במצב מסובך. מצד אחד יש רצון לסיים את הכיבוש אחרי 42 שנה. מצד שני — איך עושים את זה? האם בכלל אפשר לסיים את הכיבוש? האם יש קבוצות באוכלוסייה שלא רוצות לסיים את הכיבוש? אלה שאלות מפחידות ולא פשוטות. אז מה אתם אומרים, יש באוכלוסייה קבוצות שלא רוצות לסיים את הכיבוש?.

"אני מודע לזה שבמרחב שלנו הפכה המילה שלום למאוסה. אני רוצה לדבר על התפייסות. שלום זה לחתום על הסכמים. התפייסות זה בין אנשים. ההתפייסות יכולה לבוא דרך גלעד שליט. בואו נושיט יד לתהליך של הידברות ולמחויבות שלנו לחזור לגבולות 1967 והם יוותרו על האלימות. קיצוניים יש בכל צד. אנחנו לא הרעים בסיפור הזה וגם לא הטובים. אבל אנחנו צריכים להיות במקום הזה שרוצה להתפייס.

"היום היו כותרות בעיתונים שבג"ץ החליט שכביש 443 יהיה פתוח מעכשיו גם לפלסטינים. עד היום נאסר עליהם לנוע בו. ולמה נאסר? כי היו פיגועים. ולמה היו פיגועים? כי תחשבו על עצמכם, הייתם מוכנים לחיות תחת כיבוש ולא ללמוד בבית ספר ושלא יהיו לכם אפילו התנאים הבסיסיים לחיות?

"אני לא מצדיק פיגועים ומעשים אלימים, אבל אני יכול להבין מה גורם להם. הם תוצאה של לחץ שנמשך 42 שנה. אנשים שם רוצים זכויות אזרחיות ולאומיות. זה מחייב אותנו להתחיל בתהליך של התפייסות. אם גלעד שליט יוחזר ויחד איתו תהיה תנופה, נדע שלא רק ששחררנו אסירים. אם ממש נחזור לגבולות 1967 ונפתח את האזור, זה יהיה נפלא.

"אז אני מבקש מכם להקשיב ולהיות ערים לחדשות. לשאול את עצמכם מי רוצה להמשיך את הכיבוש ולמה, ומי לא. אתם יכולים להשמיע את קולכם. דברו ביניכם, דברו עם ההורים שלכם, צאו להפגנות, צרו קשר עם חברי כנסת בסוגיות חברתיות שמציקות לכם, דברו בכל המסגרות האינטרנטיות שלכם על כך. אל תיתקפו בחיידק הייאוש. תעשו אתם את מה שההורים שלכם לא הצליחו לעשות. וכשתתגייסו לכו למחסומים, תראו מה קורה שם, הביאו את רוח ההתמתנות, עזרו ליצור מציאות אחרת ובסופו של דבר תגיעו למסקנה שאין מקום לכיבוש.

"אל תשאירו את הצבא ואת תפקידי הפיקוד לקבוצות קטנות באוכלוסייה. השירות בצבא הוא חובה והכרח, אבל בצבא ששומר על הגבולות ועל הביטחון ולא בצבא שמתעסק גם בפעילות של כיבוש. אל תגידו אין מה לעשות או אין עם מי לדבר. שלום והתפייסות עושים עם אויבים. לא יהיה כאן דיאלוג בין אוהבים, אבל יהיה כאן דיאלוג של שני עמים שרוצים לחיות בשלום בשתי מדינות שכנות. והביאו תקווה. כי רק עם תקווה אפשר לפתור בעיות."

רם כהן הוא גיבור. בימינו, גיבור הוא אדם הגון שמשמיע אמת לא נעימה לאור הזרקורים. גבורתו נובעת לא מתוכן דבריו, המובנים מאליהם, אלא מידיעתו כי הוא יירדף בגינם, ואולי הוא אף ישלם במשרתו. אני מאד מקווה שלוועד ההורים של תיכון עירוני א' יהיה השכל, ובעיקר הביצים, לעמוד נגד כל לחץ חיצוני להשתיק את המנהל הזה, שלימד את ילדיהם שיעור חשוב באזרחות.

ולכל מורי ומחנכי ישראל נאמר רק זאת: דברו, דברו בלי להתבייש על שלום. על פיוס ועל שוויון ועל חלוקה הוגנת של הארץ ומשאביה בין כל תושביה, ללא הבדל גזע ולאום. וכשאתם מדברים על כיבוש, אנא, אל תרחיקו עדות לכיבוש הסיני בטיבט. וכשאתם מדברים על דיכוי פוליטי, אל תפליגו בביקורת נוקבת על מרתפי העינויים באיראן. דברו על הכיבוש והדיכוי הפוליטי שמתרחשים בישראל, מחוץ לחלון כיתת הלימוד, כל יום וכל שעה ביום, במרחק קילומטרים ספורים מכם. משרד החינוך צייד אתכם בארסנל נאה של מושגים: "דמוקרטיה", "שוויון זכויות", "דיאלוג" ו"כבוד האדם". אתם יכולים להשתמש בהם כדי לפקוח את עיני תלמידיכם, או כדי לזרות בהן חול. הבחירה בידיכם.

—————————————————————————————————–

ובינתיים: הקמפיין נגד פינוי התנחלויות בכוח ובעד התפנות מרצון צובר תאוצה. מרעיון הזוי בבלוג שולי, דרך מאמר של יגיל לוי ועכשיו גם אלכסנדר יעקובסון. הרעיון לא חדש, ושב ועולה כל כמה שנים. בעיצומה של ההתנתקות מרצועת עזה, הציע אותו זאב מעוז. נשאר רק בן דרור ימיני, והעניין סגור.

איך נדע את העתיד לקרות? זוהי מצוקה אנושית על-זמנית. איך נדע מה קורה עכשיו? זוהי כנראה מצוקה מודרנית, בת לוויה לחיים בחברה שבה תמונת המציאות תמיד עוברת דרך פילטרים של סוכני תעמולה. ואיך נדע מה קרה בעבר? כאן כבר אנו נתונים להתגוששות המרה בין הזיכרון לשיכחה, בין הפרצפציה לסלקציה.

איך נזכור את "עופרת יצוקה"? הנה תשובה לא רעה: באופן שבו היא (או הוא? מה זה היה, מלחמה או מבצע? פלישה או מגננה?) תוצג במוספי העיתונים של יום השנה. כחלוף שנה מיומה הראשון של המתקפה, המאבק על ייצוגה בזיכרון הלאומי כבר מראה סימני דעיכה. עוד שנה שנתיים (עוד מתקפה מתקפותיים), והגירסה הרשמית – "8 שנים ירו עלינו קסאמים ולא הגבנו, בסוף כיסחנו אותם ובאמת הם הפסיקו לירות" – הגירסה הזאת תהפוך מעוד נראטיב ל"הסטוריה האמיתית"; יתר הגירסאות ייבלעו במרחבי האינטרנט כתיאוריות קוספירציה בנות-חלוף.

לכן, יום השנה ל"עופרת יצוקה" הוא הזדמנות בלתי חוזרת לכל מתנגדי המתקפה הזאת מראשיתה, לכל מבקריה, לכל מזועזעיה, להציג אולי בפעם האחרונה את תמונת המציאות כפי שהם תפסו וחוו אותה; החל בחודשים שקדמו למתקפה וכלה בממצאים שהתגלו בשוך אבק הפצצות.

הסיכום שיוצג בשורות הבאות, ייאמר מראש, הוא סיכום סלקטיבי. אין בו מילה אחת (למעט מניין ההרוגים) על מה שאירע בזירה הישראלית. מטחי הטילים על הדרום, החיים במקלטים, היערכות פיקוד העורף וכדומה. אל דאגה; מאלה יקבל הישראלי הממוצע די והותר בכל ערוץ תקשורת אפשרי. זאת הסלקציה שלהם. מי שהטריח עצמו אל הבלוג השולי הזה כבר הודה, בעצם המעשה הזה, שמעניין אותו מה נותר מחוץ לעדשת הסיקור של המיינסטרים.

נותר המון, וגם מתוך ההמון הזה צריך לבחור. בסיכום שלי החלטתי להתרכז בהבטים שנראים לי הכי חשובים לעיצוב התודעה העתידית של כל אזרח בישראל. לא רק לדעת מה באמת קרה בעזה בין ה-27 לדצמבר 2008 ל-17 בינואר 2009, אלא איך התאפשרו אותם אירועים, מהם המנגנונים הצבאיים והתעמולתיים שחוללו אותם. זאת משום שאת האירועים השארנו מאחורינו, אבל מנגנוני האופל עדיין איתנו, וכבר שוקדים על המתקפה הבאה. ומיותר להזכיר מה קורה למי שלא לומד מן העבר שלו עצמו.

הסיכום הזה נחלק לכמה פרקים. הפרק הראשון סוקר את רצף האירועים והמחדלים שהובילו למתקפת "עופרת יצוקה". עיקרו – להוכיח את נמנעותה, מיוּתרוּתה של המתקפה, ולהצביע על המטרות הנסתרות מאחוריה, באופן יסודי יותר מאשר נעשה עד כה. הפרק השני סוקר את סטטיסטיקות ההרוגים ואת הפערים המטרידים בין גירסת צה"ל (החסויה מהציבור) לגירסאות של ארגוני זכויות אדם (הגלויות לציבור). הפרק השלישי דן בהרחבה בעדויות וראיות לפשעי מלחמה שעומדות בסתירה בולטת להכחשות צה"ל. הפרק הרביעי מתאר את "רוח המפקד" ששרתה על המבצע, בתדריכים ובמדיניות הפתיחה באש, כפי שעולה מעדויות מתוך צה"ל. הפרק החמישי והמסכם מתייחס לאופציות החקירה העומדות בפני מי שבאמת מוטרד מן הממצאים המתועדים.

הבלוג הזה כבר סיכם חלקית הבטים שונים של "עופרת יצוקה" לפחות שלוש פעמים. הסיכום הנוכחי חופף את הפוסטים הקודמים רק במעט, ומציג תיעוד וניתוח שיהיו חדשים, אני מקווה, גם למי שעקבו מקרוב אחרי הביקורת על המתקפה. סיכום מקיף ומצויין נוסף ניתן למצוא בבלוג של איל ניב.

המבצע לא נועד להסיר את איום הטילים מעל יישובי הדרום: צעד צעד

הרציונל של "עופרת יצוקה", כפי ששווקה בארץ ובעולם, היה לתת מענה לאיום הטילים ששיגר חמאס על תושבי הדרום בשנים האחרונות. אכן, אלפי טילים שנחתו בשנים האחרונות בשדרות ובעוטף עזה הפכו את חייהם של תושבי הדרום בלתי נסבלים. לפחות בהבט הזה, אי אפשר לערער על צידקתה העקרונית של פעולה שנועדה להשיב את השפיות לחייהם של תושבי הדרום.

אבל לא זאת היתה מטרת "עופרת יצוקה". הדברים הללו נידונו כאן ובאתרי שמאל בודדים, אך נבלעו בהמולה התעמולתית הבלתי פוסקת שאופפת את המבצע כבר שנה. לכן אי אפשר להפריז בחשיבותם. ניתוח שקול של השתלשלות האירועים במחצית השניה של 2008 מראה בבירור שהסרת איום הטילים מעל יישובי הדרום לא יכולה היתה להיות המטרה האמיתית של המבצע. זאת משום שהיתה דרך מיידית, זולה ולא אלימה, לעשות כן, אך ההנהגה הישראלית ביכרה, מסיבות שראוי להרהר עליהן, את דרך האש והקטל.

מדובר בהסטוריה בת שנה וחצי בסך הכל, שכבר נקברה תחת הררי מלל כוזב. כדי לשחזר אותה, צריך לעשות Rewind ל-19 ביוני 2008 – היום שבו נכנס לתוקפו הסכם הרגיעה, התהדיאה, בין ישראל לחמאס. ועוד צריך לשבת עם זכוכית מגדלת על נתוני הירי באותה תקופה.

הסכם הרגיעה

ובכן, כך קרה מה שלא היה חייב לקרות.

עד לתקופת הרגיעה, היה סוער מאד. לפי נתוני צה"ל, במהלך 2006 נורו 1,744 טילים (רקטות ופצמ"רים) מרצועת עזה לדרום, ובמהלך 2007 נורו 1,934 טילים.

הסכם הרגיעה נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור לפוג ב-19 בדצמבר, 6 חודשים לאחר מכן. עיקרו של ההסכם, שהושג בתיווך מצרי, היה הפסקת אש מוחלטת של שני הצדדים, ופתיחת המעברים לסחורות מישראל.

ההסכם השברירי החזיק מעמד יפה עד ה-4 בנובמבר. אומנם היו פה ושם פעולות צבאיות משני הכיוונים, אבל על פי ההבנות הלא-כתובות בין ישראל לחמאס הן לא נחשבו קאזוס בלי לשבירת הכלים. הפוליטיקאים הטיחו אשמות הדדיות לצורכי פנים: הם האשימו אותנו בהפרות ואנחנו אותם. שני הצדדים צדקו, אבל ידעו היטב שהעצימות הנמוכה של האש עדיפה עשרות מונים על מה שקדם ליוני 2008. מכל מקום, הטענה הישראלית השגורה שהחמאס הפר את הרגיעה בלי הרף אין לה על מה לסמוך. למעשה, בשבוע הראשון לרגיעה נרשמו 7 הפרות ישראליות ורק אחת של החמאס.

בכל מה שקשור לפתיחת המעברים – ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה. למעשה, במהלך הרגיעה נכנסה לעזה פחות אספקה מאשר בתחילת 2006, כשירי הטילים היה בשיאו. הנראטיב הישראלי, לפיו צד אחד (אנחנו) עמד במלוא התחייבויותיו במסגרת הסכם הרגיעה, בעוד הצד השני (הם) מפר את התחייבויותיו אחת לאחת – הוא שקר תעמולתי. התעמולה הזאת מילאה תפקיד מרכזי בגיוס התמיכה הציבורית למבצע "עופרת יצוקה", שכן אם הצד השני אינו מכבד הסכמים, אין מנוס משימוש בכוח.

המספרים לא משקרים

האם החמאס שמר על הפסקת האש? התשובה היא כן, באופן כמעט מוחלט (ההפרות הבודדות בוצעו בעיקר בידי ארגונים סוררים). את זה חשוב לראות במספרים, כי על שקר "ההפרות" נבנתה בישראל מערכה שלמה של הונאה והולכת שולל.

ובכן, כמה טילים נורו לדרום במחצית הראשונה של 2008, עד להסכם הרגיעה? אל הנתון הזה צריך להגיע בדרכים עקלקלות. אחרי חיפוש מאומץ התברר שהפילוח המדוייק ביותר של ירי הטילים, עד לרמת היום הבודד, נמצא במאגרי השב"כ. כך נראית 2008 – לפני ואחרי הרגיעה.

סך כל הטילים שנורו במהלך 2008 מעזה – כ-3,600. מתחילת הרגיעה ועד לסוף השנה נורו 664 טילים. כלומר, עד ל-19 ביוני נורו 2,936 טילים. בממוצע, 17 טילים ביום.

עין תמימה עלולה לחשוב ש-664 הטילים שנורו מתחילת הרגיעה ועד לסוף 2008 מוכיחים שהרגיעה לא עבדה. אבל ההפך הוא הנכון. מסתבר שעד ה-4 לנובמבר, תאריך מפתח שמיד נחזור אליו, נורו בסך הכל 50 טילים. לאורך 4 וחצי חודשים, מדובר בממוצע של טיל בכל 3 ימים.

כלומר, מ-17 טילים ביום, הורידה הרגיעה את הירי לטיל כל 3 ימים. הסדר שמוריד את רמת האש פי 50 הוא,  ללא ספק, הסדר שעובד. זאת ועוד, רמת הירי ירדה באופן עקבי לאורך הרגיעה: 18 טילים ביולי, 19 טילים באוגוסט, 5 טילים בספטמבר ו-4 טילים באוקטובר. חודש אוקטובר 2008 היה החודש השקט ביותר שידעו תושבי הדרום מזה שנים. בכל תקופת הרגיעה, עד ה-4 בנובמבר, לא נהרג או נפצע אף אזרח ישראלי מירי טילים.

לא רק המספרים, אלא גם תושבי שדרות מספרים אותו סיפור: תקופת הרגיעה היתה תקופה של פריחה והתאוששות, שכולם קיוו כי תימשך. אומנם כולם גם ידעו כי החמאס מנצל את תקופת הרגיעה כדי להתחמש, אבל רגע, מה בדיוק צה"ל עשה באותו זמן? כיתת חרבותיו לאתים? או שמא רכש והשמיש מערכות נשק חדשניות שנוסו לראשונה על תושבי עזה? צבירת נשק הדדית היא עובדת קיום בסכסוכים לאומיים; השאלה החשובה היא מי מהצדדים מנסה למצות אופציות לא אלימות לפני שהוא בוחר להפעיל את הנשק שצבר.

ואז נמאס לנו מהשקט

ב-4 לנובמבר הכל קרס. באשמת ישראל.

כוח של צה"ל חדר לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נטען, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס. מיד, ולא רגע לפני כן, החל הסיחרור המוכר. בתוך יממה נורו על הדרום 66 טילים – יותר מאשר בכל ארבעת וחצי חודשי הרגיעה שקדמו ליממה הזאת. תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירה הרמטית של המעברים, החשכת עזה ובלימת הסיוע ההומניטארי.

בנובמבר 2008 קפץ גרף השיגורים ל-233; זאת בהשוואה ל-4 שיגורים בלבד באוקטובר. במלים אחרות, שבירת הרגיעה בידי צה"ל הקפיצה, בן לילה, את ירי הקסאמים כמעט פי 60.

הגרף מאתר השב"כ מספר את כל הסיפור.

בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל הפרה את הרגיעה, אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשתה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. בשיח הישראלי, כמובן שזה לא נחשב הפרה; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי זאת היתה נקודת המפנה שהציתה את האש, אש שכבר הגיעה לדעיכה כמעט מוחלטת במהלך אוקטובר 2008. מי שהחליט על הפעולה, מי שבחר לבצע אותה גם במחיר הגבוה (6 הרוגים) שספג החמאס, לקח בחשבון את ההשלכות.

נסו לדמיין את התרחיש האלטרנטיבי הזה: ישראל והחמאס מגיעים עד לסוף הרגיעה, ה-19 לדצמבר 2008, במצב של אש נצורה לחלוטין. חודשים ארוכים בלי טילים ובלי פשיטות וגיחות אוויריות. במצב כזה, כל הסיכויים שהסכם הרגיעה היה מתחדש, והפעם עם פוטנציאל להתקדם לסוגיות יותר רגישות – שחרור גלעד שליט והרחבת הרגיעה גם לגדה המערבית. לפני שהיינו יודעים את זה, כבר היינו בתהליך שלום דה-פקטו עם החמאס.

הו, האימה.

הייתכן שהחשש הזה עמד מאחורי ההחלטה על הפעולה ב-4 בנובמבר? או שמא הפעולה היתה רק גורם מזמן, והדברים ממילא נגזרו מראש כבר חצי שנה קודם לכן, כאשר הוכנו התכניות המבצעיות ל"עופרת יצוקה"? על פי הניתוח ההגיוני להפליא של צבי בראל, ישראל ריסקה את הרגיעה בעזה כיוון שבשום אופן לא היתה מוכנה להרחיב אותה גם לגדה המערבית. ההתנקשות ברגיעה, על גבם של תושבי הדרום, נועדה להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

חמאס שאף להמשיך ברגיעה

ומה לגבי החמאס? האם הוא היה מעוניין בהמשך הרגיעה? למרבה הפלא, כן. גם כאן, התיעוד קיים, וסותר את הנראטיב הרשמי של ישראל, שחפצה להציג את החמאס כסרבן הידברות כרוני.

מיד לאחר תום הסכם הרגיעה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לחדשות 10, כשהוא פונה ישירות לממשלת ישראל, שחמאס מעוניין להאריך את הרגיעה בחצי שנה לפי התנאים המקוריים; כלומר, החמאס נסוג מדרישתו להרחיב את הרגיעה לגדה. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. הוא חזר על ההצהרה גם בעיתונות המצרית. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו.

בשלב הזה נוהגים סרבני הפיוס אצלנו לבטל בהינף יד את הכרזות הערבים – שהרי ידוע שהערבים דוברים אמת רק כשהם מחרחרים מלחמה, ומשקרים במצח נחושה רק כשהם מדברים שלום. למרבה המבוכה, רצינות כוונותיו של החמאס הובנה גם על ידי "המעריכים הלאומיים" שלנו. ב-21 בדצמבר, יומיים לאחר תום הסכם הרגיעה,  קבע ראש השב"כ, יובל דיסקין: "החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את התנאים שלה. הוא רוצה שנסיר את המצור ונפסיק את ההתקפות ונרחיב את הרגיעה גם ליהודה ושומרון".

ראוי להעיר כאן שדרישתו זו של החמאס היתה מוצדקת לגמרי. הזכות ששמרה לעצמה ישראל לעצור את האש מול עזה ולהמשיך אותה בגדה משקפת אידאולוגית הפרדה חד-צדדית לחלוטין, לפיה אין קשר בין החמאס בעזה לחמאס בשכם. באותה מידה יכול היה החמאס להכריז שהוא יעצור את האש על שדרות אבל ימשיך אותה על אשקלון.

בכל מקרה, כמו שהזכרנו, גם מן הדרישה הצודקת הזאת (להרחיב את הרגיעה לגדה) נסוג החמאס יומיים מאוחר יותר. זה לא עזר. מכונת המלחמה הישראלית שעטה קדימה.

כנהוג במקומותינו, כשתופי המלחמה רועמים, התקשורת שותקת. קול בודד שהצהיר בגלוי ש"אפשר היה גם אחרת", ועשה זאת בזמן אמת, היה נחמיה שטרסלר מ"הארץ" (באותו יום פירסמתי אני את קריאת הסירוב שלי). השאלה למה דווקא עיתונאי כלכלי ולמה דווקא שטרסלר יכול היה לזהות את הספין התעמולתי שהוביל למלחמה היא שאלה מעניינת. כלכלי דווקא,  משום שהפרשנים הבטחוניים והפוליטיים שלנו קשורים בעבותות יותר מדי איתנים אל המערכות שהם מסקרים מכדי לפתח פרספקטיבה דיסידנטית בזמן אמת. שטרסלר דווקא, משום שמדובר בעיתונאי "שונא-שלטון" מעיקרו, שתמיד מפקפק ביכולתה ובטוהר כוונותיה של המדינה. באופן פרדוקסלי, כשמדובר בתחום הכלכלי-חברתי, הערעור על הפריבלגיות של המדינה מציב את שטרסלר לצידם של בעלי הכוח וההון; בתחום המדיני, אותו ערעור מציב אותו לצידם של משוללי הזכויות הפוליטיות (מי יודע, לו ניתן היה להוציא את ניהול המבצע הצבאי מידי המדינה ולהפקידו בידי "כוחות השוק היעילים", אולי היה שטרסלר תומך בו).

העמדה הישראלית היתה חלולה, ריקה מתוכן. אף אחד לא אמר זאת טוב יותר מאשר תושבת שדרות, נעמיקה ציון, במאמר הנוקב שפירסמה בעיצומה של המתקפה:

"בפעם הראשונה בה הרגשתי שהמדינה באמת מגנה עלי, היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם כל אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלסטינים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אל-קאעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים,  קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?"

ציון הפריזה רק בזאת: לא נדרש ממנהיגנו "להפוך כל אבן" או "ליסוע עד קצה העולם" כדי להמשיך את הרגיעה. כל שהיה נחוץ היה לומר הן להצעות הברורות וההוגנות שנשמעו מעזה ומדמשק.

לענייננו חשוב הסיכום. השתלשלות האירועים הבטחוניים והמדיניים במהלך נובמבר-דצמבר 2008 מובילה למסקנה אחת: הסכם הרגיעה עבד יפה, החמאס היה מעוניין לחדש אותו, אבל ישראל היתה נחושה לסכל אותו בטרם עת, סירבה לדון על הארכתו, ויזמה מסלול של התנגשות אלימה עם החמאס, שהוביל בהכרח למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה".

את המסקנה הזאת ראוי לגזור ולשמור, לקראת העימות הבא בעזה, שקברניטנו כבר שוקדים על אי-נמנעותו.

אם כך,  על מה נלחמנו?

אם לא על שלום שדרות, הבינה נעמיקה ציון, אז על משהו אחר. המטרה האמיתית היתה למוטט את שלטון החמאס. ובמטרה זו התמזגו רישעות ואיוולת. רישעות, משום שקברניטי המדינה – אולמרט, ברק, לבני ואשכנזי – ידעו יפה שהמחיר האנושי של המבצע, על הנחיות האש הברוטליות שלו, יהיה מחריד, ובסופו של חשבון, איום הטילים על הדרום לא יוסר. ואיוולת, משום שאותם קברניטים לא למדו דבר מן ההסטוריה הקרובה והקרובה מאד – לא ניתן להפיל שלטון עוין באמצעות טבח באוכלוסיה שתחת מרותו. אכן, הודות למבצע הארור הזה, אחיזתו של החמאס בעזה איתנה מתמיד (ממש כמו אחיזתו של החיזבאללה בהנהגה הלבנונית אחרי מלחמת לבנון השניה).

הראיות לכך שהפלת שלטון החמאס היתה המטרה האמיתית של המבצע רבות מספור ונסקרו במקומות אחרים. ממשלת אולמרט הצהירה על המטרה האסטרטגית הזאת בגלוי, לפני וגם תוך כדי המבצע. בחירת המטרות – מבני ממשל בעזה, משרדי ממשלה, תשתיות חינוך ובריאות – מלמדות שלא רק הזרוע הצבאית של החמאס היתה על הכוונת. פרשנים בכירים דיברו על כך (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות",  23.1.09: "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון"), אבל הגירסה השלטת, זו שנטחנה מבוקר עד ערב בידי סוכני התעמולה, ולמרבה הצער שיכנעה גם את רוב תושבי הדרום המבוהלים, היתה – "להסיר את איום הטילים מהדרום". זה נשמע טוב יותר, צודק יותר, מאשר הזיה כוחנית ופרועה להחלפת השלטון בעזה.

שנה אחרי, איום הטילים גדל והתעצם, הגיע עד תל-אביב, ושלטון החמאס בעזה חזק מתמיד. ישראל מבוּדדת כפי שלא היתה מעולם, החרם הכלכלי עליה מתקדם צעד אחר צעד, ובכיריה מדירים רגליהם מבירות אירופה מחשש שייעצרו.

הרוגים

בצד הישראלי התמונה ברורה. 13 ישראלים נהרגו במהלך המבצע. 9 בידי פלסטינים, 3 מהם אזרחים ו-6 חיילים. 4 חיילים נהרגו מאש כוחותינו.

על האבידות בצד הפלסטיני יש מחלוקת.

נתוני צה"ל (אפריל 2009): 1,166 הרוגים, מתוכם 709 אנשי חמאס וג'יהאד; 295 אזרחים, מתוכם 138 ילדים מתחת גיל 16 ונשים; ו-162 גברים מעל גיל 16 שלא זוהו בוודאות.

נתוני "בצלם" (ספטמבר 2009): 1,387 הרוגים,  מתוכם 773 לא מעורבים בלחימה, כולל 309 קטינים ו-109 נשים. 330 הרוגים השתתפו בלחימה, 248 הרוגים היו שוטרים במשטרה הפלסטינית.

נתחיל דווקא בשוטרים. כל 248 השוטרים נהרגו ביומו הראשון של המבצע, בהפגזות אוויריות על המטה הראשי של המשטרה הפלסטינית ועוד 18 תחנות משטרה. צה"ל מונה אותם עם אנשי החמאס והג'יהאד, אף כי אין מידע בדוק לגבי השתייכותם הארגונית. מה שברור הוא שאף אחד מהם לא היה מעורב בלחימה בעת הפצצת הפתע של חיל האוויר (ו-42 מהם היו צוערים שזה עתה הוסמכו). משטרה כחולה היא גוף אזרחי, ולכן הטבח בשוטרים עונה, ככל הנראה, להגדרה של פשע מלחמה.

כמה אזרחים פלסטיניים נהרגו? המקסימום, לפי הצבא, הוא 457 (אזרחים פלוס לא מזוהים). המינימום, לפי "בצלם", הוא 773. הפער המינימלי, אם כן, הוא 316 אזרחים. אם מותחים את הפער למקסימום (מוסיפים את השוטרים וגורעים את הלא מזוהים), מגיעים ל-726.

כלומר, צה"ל מכחיש שהרג בין 316 ל-726 אזרחים פלסטיניים, שלפי "בצלם" הוא בהחלט אחראי למותם. לא הפרש של מה בכך.

"בצלם" הוא ארגון רציני. הוא ביקר בבתי נפגעים ובבתי חולים, ואסף תעודות פטירה, תמונות ועדויות אודות 363 ילדים (מתחת גיל 16) ונשים שנהרגו. לפי הצבא, נהרגו "רק" 138 ילדים ונשים.

כלומר, בידי "בצלם" יש ראיות למותם של לפחות 225 נשים וילדים במהלך "עופרת יצוקה" שהצבא מכחיש אחריות לגורלם. שוו בנפשכם – 225 נשים וילדים בישראל שהיו נהרגים בפעולות טרור שאף אחד לא היה לוקח אחריות עליהן. נוסיף כאן שנתוני אמנסטי אינטרנשיונל קרובים מאד לנתוני "בצלם": כ-1,400 הרוגים, מתוכם כ-300 ילדים, ו-115 נשים.

מה עושים בצה"ל בקשר לזה? האם מישהו מוטרד מהפערים העצומים במספרי ההרוגים? האם מישהו בצבא ש"כל הזמן בודק את עצמו" לפחות פנה ל"בצלם" על מנת להשוות ראיות ונתונים?

כמובן שלא. צה"ל הוא מעל לטעויות. לא רק שלא נרשמה פניה ל"בצלם", אלא שמתוך 20 פניות של הארגון לצבא, בנוגע לתקריות שבהן נורו ונהרגו אזרחים במהלך "עופרת יצוקה", נפתחה חקירת מצ"ח רק באחת מהן (שימוש ב"מגנים אנושיים").

רשימות ההרוגים שגיבשו "בצלם" ואמנסטי אינטרנשיונל פתוחות לעיון הציבור. רשימת ההרוגים שצה"ל גיבש – חסויה. בקשות לחשוף אותה נתקלו בסירוב. מהו הפירוש הסביר לסירוב הזה? למה רשימת ההרוגים צריכה להיות סודית? אולי חוששים בצה"ל לבשר לחלק מן ההרוגים שהם בעצם מתים, שלא לצער אותם? ואולי פשוט כמו בכל הבט של המבצע הזה – החל מן האיסור על עיתונאים להיכנס לעזה וכלה בסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון – דובר צה"ל אימץ את הנחת העבודה "מינימום מידע, מינימום ביקורת"? ומה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף יבינו שם למעלה – כשאנחנו עוצמים את העיניים, הזוועות לא נעלמות. הן ממשיכות להתקיים לנגד עיניים אחרות.

האם "בצלם" חסין מטעות? לא, כמובן שלא. אבל יש להניח שלפחות מבחינת התחקיר בשטח עזה, בסיס הנתונים של "בצלם" עשיר יותר מזה של הצבא. צבא שבאמת היה מעוניין להגיע לחקר האמת, ולעמוד מול הנתונים הקשים של הרג האזרחים בעזה, לא היה שומר על שתיקה אדישה כל כך לנוכח עדויות שחותרות באופן כה בוטה תחת עמדתו הרשמית. הוא היה מנסה לשלב כוחות עם כל גורם שיכול להציע מידע חיוני ואלמנטרי כל כך.

בימים אלה צה"ל משתבח בכך ששיעור הפגיעה באזרחים ב"עופרת יצוקה" היה "רק" 1 מתוך 4. שיעור כזה, בלי ספק, היה גורם לשערותיהם של מנהיגי העבר של ישראל – בן גוריון, דיין, ואף בגין – לסמור מאימה ובושה. אבל הזמנים השתנו. מעניין מה היו אותם מנהיגים חושבים על שיעור פגיעה באזרחים של 7 מ-10, כפי שעולה מנתוני "בצלם".

ראיות לפשעי מלחמה

במהלך המתקפה ובשבועות שאחריה הצטברו ראיות ועדויות רבות לפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית שלא היתה מעורבת בלחימה. הראיות הן, קודם כל, מאות האזרחים ההרוגים; שאריות  פיזיות של אמצעי לחימה שהחוק הבינלאומי מגביל מאד את השימוש בהם; עדויות של קורבנות; דו"חות רפואיים של רופאים ופרמדיקים; ולבסוף, עדויות של חיילי צה"ל עצמם.

התגובה האוטומטית של צה"ל ודוברים ישראליים היתה שהחמאס הפך את האוכלוסיה האזרחית בעזה ל"מגן אנושי". ואולם, לטענה זאת לא נמצא בסיס. למעשה, יש עדויות לא מעטות, כולל של חיילים, לשימוש שצה"ל עשה בפלסטינים כמגינים אנושיים:

"אמנסטי אינטרנשיונל מצדו לא מצא כל ראיות לכך שחמאס או ארגונים פלסטיניים אחרים הפרו את דיני המלחמה במידה שבה טענה ישראל שוב ושוב. בייחוד, לא מצא הארגון כל ראיות לכך שחמאס או לוחמים אחרים כיוונו את תנועתם של אזרחים כך שזו תגן על אובייקטים צבאיים מפני התקפות. לעומת זאת, אמנסטי אינטרנשיונל מצא כי בכמה הזדמנויות במבצע "עופרת יצוקה" דווקא כוחות ישראליים כפו על פלסטינים לשמש "מגנים אנושיים". בכל מקרה, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מבהיר כי שימוש ב"מגנים אנושיים" בידי אחד הצדדים אינו פוטר את הצד התוקף מחובותיו החוקיות בכל הנוגע לאזרחים.

נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ראיינו פלסטינים רבים שהתלוננו על התנהלותו של חמאס, ובייחוד על דיכוי ותקיפה של מתנגדי חמאס, ובכלל זה מעשי הרג, עינויים ומעצרים שרירותיים. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל לא קיבל כל תלונה מתושבים על כך שלוחמי חמאס השתמשו בהם כ"מגנים אנושיים".

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 70)

אומנם לוחמי החמאס פעלו מתוך שכונות אזרחיות, אבל למעשה לא הם בחרו את זירת הקרב. ממילא, כיוון שישראל גמרה אומר להחריב את מבני הממשל והאדמינסטרציה הפלסטיניים, היא בעצמה מיקמה את הלוחמה באזורים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית הרבתה לעסוק בטפל ולא בעיקר. היא התרכזה בשליחים ולא במסר. יחידים וארגונים שהציגו טענות ואף ראיות לפשעי מלחמה של צה"ל הותקפו אישית (ובעניין הזה התקשורת יישרה קו כמעט לגמרי עם דובר צה"ל). פישפשו ברקע האישי שלהם, במקורות המימון שלהם, ב"התעלמות" כביכול מפשעי החמאס – הכל כדי לא לדון בטענות לגופו של עניין. המדיניות הזאת, כידוע, התפוצצה לישראל בפנים, עם פרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון וגל התביעות נגד בכירים ישראלים בבתי משפט באירופה.

המיסוך התקשורתי הכבד הזה השכיח (והלא זו היתה מטרתו העיקרית) את העדויות והראיות עצמן. לכן לא יזיק, דווקא בימים אלה שבהם מתכתשת ישראל עם חצי עולם על התבטאויות ודימויים ומפגני צדקנות ועלבון, לחזור אל העובדות הכואבות, המצמררות של מבצע "עופרת יצוקה".

מתוך הררי התקריות שתועדו, בחרתי שלוש בלבד. הן מתוארות בדו"חות מפורטים שפירסמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch במהלך השנה. בניגוד לדימוי הכוזב של הארגונים האלה בציבור הישראלי, פעילותם לא מתרכזת דווקא בישראל; פעיליהם פרושים בכל העולם. יתירה מזאת, שני הארגונים האלה (כמו "בצלם" הישראלי) מגנים באופן שיטתי גם פשעי מלחמה של חמאס, חיזבאללה, או כל אויב אחר של ישראל. הם מעסיקים חוקרים מנוסים בגביית עדויות, מומחים משפטיים, רופאים ומומחי נשק. מי שקורא את הדו"חות שלהם ופוטר אותם כ"תעמולה פלסטינית" (דברי דובר צה"ל) מציג את עצמו באור נלעג, בייחוד כשמשווים אותם לסיסמאות השטוחות, נעדרות הסימוכין והתיעוד, שצה"ל מציג כ"תחקירים מבצעיים".

1. תקציר: מפציץ ללא טיס (מל"ט) ירה טיל שהרג שני נערים, בני 12 ו-17, ששיחקו על גג בית מגורים. על גופותיהם ובסביבה נמצאו עדויות פיזיות חד-משמעיות לפגיעות מפגזי המל"ט.

"ב-4 בינואר 2009, היום השני לפלישה הקרקעית של ישראל, בסביבות השעה 10:30, שיגר מל"ט של צה"ל טיל לעבר שני נערים ששיחקו על גג בית מגורים בן שתי קומות במרכז העיר עזה. לדברי התושבים, הבניין שהותקף נמצא במרחק של 5 קילומטרים לפחות מכל לחימה שהתנהלה בין צה"ל לארגונים פלשתיניים חמושים באותה עת. גם בהצהרות צה"ל ובדיווחים בתקשורת לא הוזכרה לחימה באזור זה באותו שלב; הכוחות הישראליים לא נכנסו למרכז העיר עזה עד לשלב מאוחר במתקפה הקרקעית. כיוון שהבית מוקף במבנים גבוהים יותר במרכז העיר עזה, אין זה סביר כי שימש כאתר לשיגור רקטות, ואין מדובר במיקום טוב לתצפית למטרות טיווח ארטילריה או לשם איסוף מידע על האויב.

ההרוגים בהתקפה היו: מחמוד ח'אלד עליאן אל-משראווי, בן 12, ואחמד ח'אדר דיאב סבייח, בן 17. אשרף אל-משראווי, בן 30, אחיו של מחמוד וצלם טלוויזיה המנהל סוכנות ידיעות עצמאית, אמר לארגון HRW: "השכונה שלנו הייתה רגועה מאוד באותו זמן. הטנקים היו במרחק של יותר מחמישה קילומטרים מצפון".

לדברי אל-משראווי, רבים מבני משפחתו המורחבת מצאו מחסה בביתו כיוון שהאמינו שהאזור בטוח יחסית. אל-משראווי אמר כי באותו בוקר עלו כמה בני משפחה לגג כדי לשחק, אבל רק מחמוד ואחמד היו שם בעת פגיעת הטיל. אשרף עיסאווי, שכן שהיה בפתח הבית בעת הפגיעה והגיע ראשון לנפגעים על הגג, סיפר לארגון HRW על ההתקפה. לדבריו "שמעתי מל"טים מעלי ואז היה פיצוץ וכולם צרחו. רצתי למעלה לגג ומצאתי את הגופות של הילדים. הרגל של אחמד הייתה ליד מחמוד, שהיה עדיין בחיים."

חוקרי ארגון HRW בחנו את גג המבנה ומצאו רסיסים בצורת קובייה, מעגלים מודפסים ודפוסי פיצוץ המאפיינים פגיעת טילים המשוגרים ממל"טים. החוקרים בחנו גם קרעים של הבגדים שהילדים לבשו, לדברי בני המשפחה. בבגדים נוקבו עשרות חורים קטנטנים. בצילומים ובקטעי וידאו של הילדים, שצולמו על-ידי אשרף עיסאווי בזמן ההתקפה, ניתן לראות כי הגופות אף הן מנוקבות בעשרות פצעים קטנים בצורת ריבוע…

ארגון HRW לא מצא ראיות כלשהן לכך שהנערים על הגג היו לוחמים או שהשתתפו באורח ישיר במעשי האיבה בצורה אחרת. בהינתן היכולת האופטית של המל"טים, היה גילם הצעיר של הנערים צריך להיות גלוי לעינו של המפעיל. מיקומו של הגג, עמוק במרכזה של העיר עזה, לא התאים ללחימה או לתצפית לצורך טיווח ארטילריה. היעדרם של כוחות קרקע של צה"ל בעיר עזה ביום ההוא, 4 בינואר, מערער גם הוא כל הצדקה צבאית להתקפה."

(מתוך דו"ח Human Rights Watch, עמ' 20-21)

השימוש במל"טים ב"עופרת יצוקה" מעורר תהיות רבות (על השאלות הרחבות יותר שמעורר השימוש בהם, ראו כאן). דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, שתיעד גם הוא מתקפות מל"טים על אזרחים, שואל כך (עמ' 18):

"מל"טים המשמשים לתצפית ניחנים ביכולת אופטית טובה ביותר, המאפשרת לצופה לראות פרטים כגון סוג וצבע של פרטי הביגוד שהנצפים על הקרקע לובשים, וכן את סוגי החפצים שהם נושאים… על-פי הצבא הישראלי, "כדי להימנע מפגיעה באזרחים, טייסים יכולים להסיט ממסלולם טילים שכבר שוגרו למטרה. השאלות המתעוררות בעקבות המקרים המפורטים בדו"ח זה וברבים אחרים הן מדוע הותקפו מלכתחילה כל כך הרבה ילדים ואנשים אחרים שניתן היה לראות שהם אזרחים, ומדוע לא הוסטו טילים אלה ממטרותיהם כאשר התברר כי ילדים ואזרחים אחרים עומדים להיפגע. רבים מההרוגים בהתקפות האוויריות היו ילדים ששיחקו ליד הבית או על הגג."

צה"ל, כדרכו, התחמק מתשובה רצינית. אבל התמזל מזלנו ובאוסף העדויות שאסף ארגון "שוברים שתיקה" אחרי המבצע, מתחבאת לה התשובה. חייל מספר שבתדריך הובהר לו כי חל איסור חמור לעלות על גגות, כי "לחיל האוויר יש אור ירוק לירות על דמויות בגגות" – בפועל, בלי שנדרשת אבחנה בין אזרח ללוחם. הנה העדות.

מי שמחבר את הראיות לירי על אזרחים שנמצאו על גגות עם העדות הזאת יגיע למסקנה בלתי נמנעת: מפעילי המל"טים הישראליים פעלו תחת פקודות בלתי חוקיות בעליל. הם ומפקדיהם – כל שרשרת הפיקוד על למפקד חיל האוויר – נטלו חלק בפשעי מלחמה. אבל מי יעשה את החיבור הזה? צה"ל? אותו צה"ל שפטר את דו"ח המל"טים של HRW כ"מבוסס על מקורות פלסטיניים עלומים ובלתי אמינים שמומחיותם הצבאית אינה מוכחת, ולעומת זאת הם בעלי אינטרסים ברורים כחלק ממערכת התעמולה בעזה"? אותו צה"ל שפטר את עדויות "שוברים שתיקה" כ"שמועות ועדויות מכלי שני"?

צה"ל לא עשה, לא יעשה ואינו מסוגל לעשות את החיבור. העדויות והממצאים מונחים לפנינו ולפני כל העולם. מי שיכול לעשות את החיבור – חייב לעשות אותו.

2. תקציר:  פגז זרחן לבן (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) פגע ישירות בבית אבו חלימה בסאיאפה שבצפון הרצועה, הרג חמישה בני משפחה ופצע עוד חמישה. במקום נמצאו שיירים חד-משמעיים של זרחן לבן ורופאים אישרו שכוויות הניצולים היו מסוג חדש שלא הכירו עד כה.

שלושה מבני המשפחה, שרואיינו בנפרד, סיפרו לארגון HRW מה התרחש באותו אחר-צהריים, בסביבות השעה 16:00, כאשר פגז ארטילרי שהכיל זרחן לבן פגע ישירות בביתם, הרג חמישה מבני המשפחה ופצע חמישה… אחמד אבו חלימה, בנם בן ה-22 של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, שהיה בתוך הבית בעת ההתקפה, סיפר: "דיברתי עם אבא שלי כשהפגז נחת. הוא פגע ישר באבא שלי וכרת לו את הראש. הפיצוץ היה גדול והריח היה בלתי -נסבל. זה גרם לשריפה גדולה. החתיכות [מהפגז] בערו ולא כולנו לכבות אותן… רצנו החוצה, הארבעה שלא נפגעו…".

אחיו של אחמד, עומר אבו חלימה, בן 18, היה ליד הדלת של בית דודו כשפגע הפגז: "שמעתי את ההתפוצצות. רצנו לרחוב וראינו שזה פגע בבית שלנו. רצנו למעלה במדרגות וכשהגענו מצאתי את אבא שלי ועוד ארבעה מתים. לקחנו אותם החוצה ואז התפנינו לארבעה שהיו פצועים.

"המדרגות היו מלאות עשן. נכנסו פנימה והיה ריח מאוד מוזר. אף פעם לא התנסינו בזה קודם. היה קשה להתקדם. בהתחלה ראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית עם כוויות. מצאנו אותה בכניסה. היא אמרה לנו ללכת ולהביא את האחים הפצועים שלי. אבל כשנכנסנו לא ראינו כלום בגלל העשן והאבק, ולא יכולנו לנשום. מצאנו את אשתו של אחי, ר'אדה, היא עלתה בלהבות, וגם את הבת שלה פרח, שגם היא בערה. גם האחים שלי יוסף ועלי היום שם. כולם בערו בצורה קשה; הבגדים שלהם נמסו. כולם בערו אבל לעבד א-רחים ולאבא שלי גם נכרתו הראשים. הוצאנו את הפצועים בשני טרקטורים. אמא שלי הייתה בראשון. ניסינו להזמין אמבולנס אבל הם אמרו שהם לא יכולים לבוא."

ב-23 בינואר ערך ארגון HRW תחקיר בבית אבו חלימה. בתקרה שמעל המסדרון, שבו אמרו בני המשפחה כי הסתתרו, ראו החוקרים חור שהיקפו כמטר אחד, ושנגרם ככל הנראה מפגיעת הפגז. המסדרון שתחתיו היה חרוך ביותר והרהיטים שנותרו בו היו שרופים. בחדרים שסביב המסדרון היו כתמי חריכה שחורים על הקירות ומתגי ושקעי החשמל העשויים פלסטיק נמסו. משקופי העץ של הדלתות והחלונות בבית היו מפוחמים. על קיר אחד מחדרי השינה, כתב מישהו באמצעות שפתון אדום, בערבית עם שגיאות כתיב: "אנחנו מצטערים."

בין חורבות רכושה של המשפחה, מצא ארגון HRW חתיכות של פגז ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, צבוע בצבע הירוק בהיר שבו משתמשים צבאות לזיהוי פגזי זרחן לבן, ואת את לוח הבסיס של הפגז. שני מכלים מהסוג המשמש לאחסון זרחן לבן בתוך פגזי ארטילריה נמצאו מחוץ לבית. פגז זרחן לבן ומכלים נוספים נמצאו במרחק של כ-20 מטרים ממערב לבית, ופגז שלישי נמצא במרחק של 50 מטרים. ארגון HRW שוחח עם ד"ר עלאא עלי מיחידת הכוויות בבית החולים א -שיפאא, שבה טופלה סבאח אבו חלימה. הוא אמר כי היא הגיעה לבית החולים ב-4 לינואר בשעה 17:05 אחה"צ, והראה מסמכים של בית החולים המאשרים תאריך ושעה אלה. לדבריו "לסבאח היו כוויות עמוקות מאוד שהגיעו עד העצם, ובכמה מקומות אפילו שרפו את העצם."

(מתוך דו"ח של Human Rights Watch, עמ' 46-48)

3. תקציר: פגז פלאשט (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) נחת ליד בית משפחה בעיזבת בית-חאנון, הרג שני ילדים, אשה ושלושה גברים, ופצע כמה אחרים. הפצועים נושאים חצי פלאשט בתוך גבם.

חצי הפלאשט עשויים פלדה, ואורכם 3.5 ס"מ. הקצה הקדמי של החצים מחודד, ובקצה האחורי שלהם ישנן ארבע "כנפיים". לתוך כל פגז נטענים בין 5,000 ל-8,000 חצי פלאשט. הפגזים, הנורים בדרך כלל מתוך טנק, מתפוצצים באוויר ומפזרים מתוכם את החצים הקטנים בצורת חרוט על פני אזור בשטח של 300 על 100 מטר.

ב-5 בינואר 2009, ירו כוחות ישראליים כמה פגזי פלאשט אל הרחוב הראשי בעיזבת בית חאנון, מדרום-מערב לעיירה בית חאנון, ליד בית משפחת עבד א-דאיים. בהתקפה נהרגו 6 אזרחים, בהם שני ילדים, אישה ושלושה גברים, וכמה אחרים נפצעו. ערפאת עבד א-דאיים, בן 12, נהרג במקום. איסלאם ג'אבר עבד א-דאיים, בן 16, נפגע בצווארו מחצי פלאשט, ונלקח לבית החולים, שבו מת מפצעיו כעבור שלושה ימים. אחיו מיזאר נפגע גם הוא בהתקפה זו ועדיין שקוע בגבו חץ פלאשט.

בחצר בית מגורים סמוך נפצעו מחצי פלאשט כמה בני משפחה: ופאא אבו ג'ראד, בת 21 , בנה בן השנתיים, בעלה, אביה וגיסה. ופאא, שהייתה בהיריון, מתה מפצעיה יומיים לאחר מכן. בעלה מוחמד אמר לאמנסטי אינטרנשיונל: "בדיוק גמרנו לאכול ארוחת בוקר ושתינו תה. הלכנו קצת בחצר, לכיוון פינת הבית, כמה מטרים מדלת הכניסה. אז שמענו הפגזה, ואחריה צעקות. הסתובבנו אחורה לכיוון הדלת, וכשהגענו אליה, נפגענו. ופאא נפלה על המדרגות. היה דם בכל מקום".

בתצלומי רנטגן ניתן לראות חץ פלאשט המשוקע עדיין בגבו של בעלה של ופאא, והרופאים אינם יכולים להסירו בשל קרבתו הרבה לחוט השדרה. הרופאים חוששים שניתוח להסרת החץ יהפוך את מוחמד למשותק.

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 39)

כאמור, אלה הן רק דגימות. מעשים חמורים אחרים, עד כדי טבח של ממש, תועדו גם הם: הטבח במשפחת סמוני בשכונת זייתון, הטבח בבית הספר של אונר"א בג'בליה, ירי על אזרחים שהניפו דגלים לבנים, והפעולה הרצחנית ביותר, זו שהגדירה את אופיו של המבצע מן הרגע הראשון – הריגת 248 שוטרים בהפגזות אוויריות על מתקנים.

רוח המפקד

העדויות והראיות המטלטלות האלה, לכאורה, סותרות את הדימוי של צה"ל וחייליו כצבא מוסרי המקפיד להימנע מפגיעה מיותרת באזרחים. אבל מי שהיטה אוזן לקולות הבוקעים מתוך צה"ל עצמו, מתוך הדרגים הלוחמים, יודע היטב שמדובר בדימוי כוזב. לא רק הפלסטינים, אלא גם חיילי צה"ל ומפקדיו העידו שב"עופרת יצוקה" נחצו כמה וכמה גבולות אדומים.

רוב העדויות ניתנו בעילום שם בחוברת שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" ובשיח לוחמים במכינת רבין שבמכללת אורנים. אלה מיד נתקלו באי אמון במקרה הטוב ובהסתה פרועה במקרה הרע. כולם ניתלו באנונימיות של העדויות כהוכחה לשקריותן, שוכחים בתוך כך שמדובר בנוהל ידוע ומקובל בחקירות פשעים ושחיתויות: אנשים מתוך המערכת שרוצים לחשוף את פשעיה לאור יום אך אינם רוצים לשלם על כך מחיר אישי – אין להם ברירה אלא לשמור על האנונימיות שלהם. מובן שעדויות אנונימיות אינן מוכיחות שום דבר; הן רק בגדר הזמנה לחקירה. אבל ההתעלמות הגורפת מהן, והכחשתן בלא כל חקירה – הן בהחלט מוכיחות הרבה.

ובכל זאת, לא כל העדויות היו אנונימיות. שימו לב לחייל הבא, פניו גלויות, שמתאר את התדריכים שקיבל ממח"ט 312. "פותחים באש ולא שואלים שאלות", "בניין מפריע – תירה בו", "אין חפים מפשע – כל מי שנמצא שם הוא אויב."

ב-19 למרץ פירסם ערוץ 10 צילום וידאו של תדריך מ"פ לחייליו לפני פעולה בעזה. המ"פ קובע:

"אנחנו הולכים למלחמה, אנחנו לא בבט"ש (ביטחון שוטף) ולא בשום דבר אחר. אני רוצה אגרסיביות. יש משהו חשוד בקומה של בית – נעיף לשם פגז. אנחנו עכשיו חושדים בבניין, אנחנו מורידים את הבניין… אין התלבטויות. אם זה אנחנו או הם, אז זה יהיה הם. בן-אדם הולך לקראתנו לא חמוש – ירי באוויר. ממשיך ללכת – הבן-אדם הזה מת. אף אחד לא מתלבט. שהטעויות יהיו על החיים שלהם, לא על החיים שלנו."

אריק דובנוב, חייל בפלוגת סיור של גדוד מילואים, סיפר לעיתונאי:

"מהתדריך הראשון לפני שנכנסים היה ברור שהצבא שינה את כל הלך הרוח שלו. במקום לקבל את אמצעי הזהירות הרגילים על הימנעות מפגיעה באזרחים, דיברו אתנו על הצורך לעשות כניסה אגרסיבית מאוד. אמרו לנו: "כל סימן לסכנה – תבצעו ירי מסיבי". באימונים קודמים התכוננו ללחימה נגד כוחות גרילה, אבל הפעם אמרו לנו שנתמודד עם לחימה עם חמאס במערך צבאי מלא, מה שכמובן לא קרה. חלק מאתנו הרגישו מאוד לא נוח עם ההוראות האלה. אחרים היו מרוצים שסוף סוף צה"ל מוריד את הכפפות."

אמיר מרמור, תותחן בצוות טנק של גדוד מילואים שפעל בג'בליה, סיפר לעיתונאי:

"מכרו לנו את המבצע ולכל העם כתגובה מדודה לירי של חמאס, אבל בשבילי זה היה תרגיל בענישה. ככה זה נראה מההיקף העצום של ההרס. היינו שם שבוע ואף על פי שאף אחד לא ירה עלינו, הירי וההרס נמשכו בלי הפסקה. יש לי ספק גדול כמה מפעולות ההרס אפשר להצדיק. אמרו לנו לצפות לספוג אש מכמה כיוונים. התגובה הראשונה שלנו הייתה לפוצץ בתים או להרוס אותם עם דחפורים בכיוון מסוים כדי לפתוח קווי אש יותר טובים. אבל אז לא היה שום ירי מהכיוון הזה, או מאף כיוון אחר. בפעם אחרת אמרו לנו שצפויה התקפה ושנורה מטח ארטילריה, אבל לא ראינו שם אף אחד זז."

דברים אלה, מפי עדים מזוהים ולא אנונימיים, עולים בקנה אחד עם תחקירי צה"ל על ההרס הבלתי מבוקר של בתים ובניינים במהלך המבצע: "מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור."

אם המפקדים לא סופרים אזרחים פלסטיניים, אין פלא שגם החיילים הפשוטים לא. תיקון: הם כן ספרו אותם, בסגנון מחנות ההשמדה: "אחד הלך, נשארו 999,999". הכתובת הזאת ועוד נאצות גזעניות אחרות רוססו על קירות בתים בעזה (בין היתר בבית משפחת סמוני, שאכן נטבחה באופן מזעזע).

כשמחברים את ממצאי החקירות של HRW ואמנסטי אינטרנשיונל, יחד עם עדויות החיילים ותדריכי הפתיחה באש שהועברו להם, כל סימני השאלה נפתרים. מדוע נפגעו אזרחים רבים כל כך? משום שהחיילים הונחו לראות בכל מי שעומד מולם "אויב". מדוע הופעל חימוש אכזרי כמו זרחן לבן ופלאשט על אוכלוסיה אזרחית, בניגוד לדיני המלחמה? משום שמי שירה, ומי שפיקד עליו, התנערו מראש מהצורך להפריד בין לוחמים לאזרחים, בין אשמים לחפים מפשע; "אין חפים מפשע". וזאת, בתמצית, ההגדרה של טרור.

חקירת הפשעים

שנה אחרי האירועים ב"עופרת יצוקה", צה"ל הוכיח שאינו מסוגל לחקור את עצמו ביושר וביעילות. הפער בין כמות התקריות של ירי על אזרחים, וחומרתן, כפי שתועדו בידי ארגוני זכויות האדם, לבין הדלות והשטחיות של התקריות שצה"ל בחר להתמקד בהן ב"תחקירים המבצעיים" שלו – הפער הזה הוא בלתי נסבל.

המסקנה המתבקשת היא שאת החקירה הזאת היה צריך להוציא מלכתחילה מידי הצבא. אלא שבצד הישראלי, לא היה מי שיגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. וכך, לאחר מסכת מפותלת של הכחשות, הודאות בחצי פה, ובעיקר, חזרה על המנטרה הבלתי משתנה – "חמאס עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית" – ישראל דחקה את עצמה לסמטת אין-מוצא.

מצד אחד, ברור לכל שכמות וחומרת הממצאים מחייבים חקירה. מצד שני, ברור גם ששנה אחרי המעשים, לא ניתן לבצע חקירה אפקטיבית. הממצאים הפיזיים – שאריות תחמושת, סימני דרך של טנקים, קירות פגועים – סולקו זה מכבר. עדויות ראיה ושמיעה שייגבו היום יהיו, מטבע הדברים, פחות אמינות מאלה שנגבו כשזכרון האירועים היה טרי.

במלים אחרות: חומרי החקירה המהימנים ביותר שבנמצא ושיהיו בנמצא הם אלה שכבר נאספו בשקדנות בידי ארגוני זכויות האדם השונים, בזמן אמת. השאלה היחידה היא האם גורם כלשהו בישראל יהין לעשות שימוש בחומרים האלה. שהרי למה בדיוק מייחלים אלה הקוראים להקמת ועדת חקירה "חיצונית" לאירועי "עופרת יצוקה"? יש לקוות שאינם מייחלים לעוד ועדה שכל מה שעיניה יראו ואוזניה ישמעו יהיה עדויות של חיילים. ואם כך, אין מנוס משימוש בעדויות, הצילומים והממצאים שכבר קיימים מחוץ לישראל.

למה לא, בעצם? למה שבית משפט ישראלי, או ועדת חקירה ממלכתית, לא יזמנו מומחים שבדקו את זירת האירועים, ויבקשו מהם לחתום על תצהירים בשבועה שהם עומדים מאחורי הדו"חות שחיברו? למה לא לזמן עדים פלסטיניים ולחקור אותם שוב, חקירה נגדית צולבת, על העדויות שנתנו?

בקיצור, למה לא להפעיל את ההליך השיפוטי הרגיל, שבו בית המשפט מקבל לידיו חומרי חקירה שאספה המשטרה ומכריע לגבי מהימנותם בשיטות המקובלות? איזו דרך אחרת יכולה להזים את כל הטענות ש"עוכרי ישראל" מפיצים ברחבי העולם והאינטרנט?

השאלה מיתממת. דבר מזה לא ייעשה. כשישראל הפקידה את חקירת "עופרת יצוקה" בתוך הצבא, היא ידעה היטב מה היא עושה. וכשהיא מסרבת, כבר יותר מחצי שנה, להשיב לפניותיהם של "בצלם", "אמנסטי", HRW והאו"ם, בנוגע למאות תקריות מתועדות של פגיעה באזרחים (אפילו את רשימת ההרוגים בעזה, לפי נתוניו, צה"ל מסרב לשחרר), היא שוב יודעת מה היא עושה. רק פתי (או נוכל) יאמין שישראל דוחה את כל החקירות החיצוניות האלה משום שהיא מתכוונת לחקור את האירועים בעצמה, ובאופן חיצוני לצבא. והסירוב הזה, לא פחות ממאות העדויות המזעזעות מעזה, מבהיק כאות קלון על מצחה של המדינה, ומפרסם ברבים את אשמתה.

המתקפה הבאה על עזה היא, כפי שכבר הוכרז, עניין של זמן. מי שלא רוצה לראות שוב את מדינתו מבצעת פשעים איומים בשמו, פשעים שיגמדו את "עופרת יצוקה", ולאחר מכן שוב חומקת מאחריות, מנערת מעל בגדיה את אבק השריפה, מלבינה את דמם של החפים מפשע, ומדלגת בעליצות אל האופק של צידקתה הבלתי-מעורערת – שיחליט כבר היום איפה הוא או היא מתכוננים לעמוד: גם ביום הראשון למתקפה, וגם ביומה האחרון.

מתוך "מטעם" 20, דצמבר 2009

1. העולם מלא שירים, העברית מלאה שירים, אבל רק מעטים-מעטים הם באמת שירים טובים. ומתוכם, מעטים-מעטים הם שירים פוליטיים טובים. כל כך הרבה שירים-סתם קיימים, שנהיה קל יותר ויותר להבחין בשירים הטובים. שיר יסודי, שיר חזק, יבלוט מיד, כמו יהלום המונח בין המון חלוקי נחל.

2. שיר יסודי מתחיל ביסודות – בחלל. וכאן, שני חללים מקבילים, משתקפים זה בזה. הבית (משכן מעבדת השיניים) והפה. הנכנס בשערי הבית נכנס לעומק הלוע. השפתיים – השושן שבשער.

3. על החלל הכפול ניצבת המטאפורה המרכזית: "בית העקורים הזה". הבית בטלביה, שתושביו נעקרו, והפה של הדובר (למעשה, שלנו, כנרמז מגוף ראשון רבים), ששיניו נעקרו או ייעקרו. החוץ הוא הפנים. וכמה מזעזע ההיפוך הזה של הדמיון השגור: אנחנו מתבקשים לחשוב על הפנים הפרטי (הפה החולה) כאילו היה החוץ הפוליטי (בית העקורים), ולא להיפך. 

4. גם הזמן כפול: ההווה (אור פלורוסנטי) נוכח בו-זמנית עם העבר (ערבסק חלוד). לא צריך להרחיב.

5. וישנו כאב נרמז, כאב הכרוך בכל טיפול בשורשי השיניים, אלא שמישהו מופקד על שיכוך הכאב, הרדמתו והשכחתו: אור הקרח הפלורוסנטי. כפילות החלל נמשכת: אור הקרח המוטל על שער הבית, אור הקרח שמטילה הנורה הפלורוסנטית על פיו הפעור של המטופל.

6. של מי הכאב? של מי שנעקר או של מי שנעקרו ממנו? האם הבית כואב את העקירה של תושביו, האם השיניים העקורות מתגעגעות אל הפה?

7. "אנחנו צריכים להמשיך ללעוס"; מן הציווי מצטלצלים הכוח והמרות; אנחנו כבר במרחב הפוליטי. מי מצווה עלינו ללעוס, ואת מה? ללעוס מזון כמו שלועסים מלים חבוטות? ללעוס כדי לשמור על הרעש באוזניים, להדוף את השקט? ושימו לב – "להמשיך". תמיד לעסנו, והמרפא למכאובינו, מסתבר, הוא להמשיך ללעוס.

8. "יש לנו חורים וצריך למלא אותם". הנה נקודת התהום של השיר, האמת של חיינו. החורים מהדהדים את העקורים. יש לנו חורים – בבתים, בזיכרון, בפה המדבר. ונדמה שאין די בחומר המילוי, "השנים והמזון" – שנים ממלאות בתים וזכרונות, מזון ממלא פיות – כי תמיד נחוץ עוד. חיינו מחוררים.

9. יש אשליות בדרך, והדרך ארוכה – השורה הארוכה בשיר – יש מקסמי-שווא, כאילו השורשים ייגאלו (יצמיחו שוב שיניים טבעיות?), או שמא העקורים ישובו לשורשיהם. אבל הגאולה חרבה. וכמה מרירות בוקעת מן ההרגעה הזאת – "אין דאגה כלל". אין דאגה, הפה לא יוושע. ימצאו תותבות, סוף סוף זה מה שעושים במעבדות שיניים.

10. כנגד הגאולה החרבה, נותר רק הצימאון, אותו לא ניתן למלא; חור בלי תחתית. ואפשר, בהחלט אפשר לקרוא את הצימאון הזה משני הכיוונים: צמאונו של העוקר וצמאונו של הנעקר, שחיים בזמן הווה-עבר כפול (האור הפלורוסנטי, הערבסק החלוד), ועל כן עומדים מחוץ לזמנים (כלומר, הפכו מהיסטוריה למיתוס) – הצימאון אל מילוי החורים, הפסקת הלעיסה המתמדת, שחזור הבריאות הטבעית של הבית, של הפה.

11. בריאות הפה היא בריאות הנפש; "טלביה" היא מרכז לבריאות הנפש.