מטרנספר להתנחלות: שנה של "חומת ברזל"

הקדמה

לפני שנה בדיוק, ב-21 בינואר 2025, יצא צה"ל למבצע "חומת ברזל" בצפון השומרון. במסגרת המבצע, שמטרתו הוגדרה "מיגור הטרור", כוחות חי"ר ושריון, בשיתוף חיל האוויר, תקפו את מחנות הפליטים ג'נין, טולכרם ונור א-שמס, את "מחומש הכפרים" מדרום לג'נין והגיעו גם לאזור שכם. המבצע הסתיים ב… לא ברור. בעצם הוא לא הסתיים; בויקיפדיה הוא נמשך עד ההווה ("מתמשך").

כמו "חרבות ברזל", גם "חומת ברזל" הצטרף למלחמת הנצח שאנו שרויים בה; תקופת הברזל השלישית. תקופת הברזל הראשונה (בין 1,200 ל-1,000 לפני הספירה), שבה התנחלו שבטי ישראל בשטחי ארץ ישראל ועבר הירדן, נקראת גם "תקופת ההתנחלות". צירוף מקרים מעניין, מבשר באות.

מבצע "חומת ברזל" לא הסתכם בלכידת מבוקשים ותפיסת אמל"ח; הוא הוביל להרס מוחלט של מחנות הפליטים וטרנספר של יותר מ-30 אלף איש. מראשיתו ובמהלכו עלו חשדות שלא מדובר בעוד סיבוב של "כיסוח דשא" במעוזי החמאס והג'יהאד האיסלאמי, אלא במהלך שהועתק משיטות העבודה של צה"ל בעזה; כלומר, השמדה וגירוש. רוח הרפאים של ההתנתקות ריחפה מעל שתי הזירות – גוש קטיף שפונה, וארבע ההתנחלויות בצפון השומרון שפונו – אותו "גירוש" מנחלת האבות שננעץ עמוק-עמוק בתודעת הימין ורודף את כולנו כבר עשרים שנה.

שום דיון ציבורי לא התקיים על מטרותיו ותוצאותיו של מבצע "חומת ברזל", גם לא על התוצאות שנרשמות בשטח ממש בחודשים האחרונים: עלייה מחודשת לחומש ושא-נור, ופריסה מוגברת של כוחות צה"ל במרחב ג'נין וטולכרם. "חומת ברזל" היה מהלך אסטרטגי מרחיק-לכת, שעבר בחופזה בקבינט תחת הסעיף האפרורי "עדכון מטרות המלחמה". גם כעת, נדמה שתשומת הלב הציבורית אינה רואה בצפון השומרון עניין חשוב במיוחד; לאדישות הזאת וחלקה באסון אחזור במילות הסיכום.  

הפוסט הזה מגולל את אירועי השנה האחרונה מתוך הפרספקטיבה הזאת, של תיקון "חרפת הגירוש", כמו שקוראים בימין להתנתקות. כבר ביולי 2023, חודשים ספורים לאחר שעבר בכנסת חוק ביטול ההתנתקות, צה"ל פעל במחנה הפליטים ג'נין באגרסיביות יוצאת דופן במבצע "בית וגן"; "48 שעות של התעמרות וחורבן", סיכם אותו "בצלם". העליתי אז בטוויטר השערה שהפעולה קשורה לתכניות ההתנחלות מחדש בצפון השומרון, אבל אז עדיין ללא ראיות משכנעות; גם עמירה הס שמה את האצבע על אותה נקודה: "אלף החיילים, המסוקים, המל"טים המפציצים, החמ"לים והחפ"קים והדחפורים, מאות הג'יפים המשוריינים וכל הטוב ההייטקי הנוסף שקשה להדיוטות לדמיין, נועדו להכניע מבעוד מועד – להרוג, לעצור, לפצוע, להרתיע, להפחיד – את מי שאולי ינסו לשבש במשהו את מימושו החלק של ביטול חוק ההתנתקות."

"בית וגן", מסתבר, היה חזרה כללית לקראת "חומת ברזל". והסיבה שאין תאריך תפוגה למבצע הזה, כבר יותר משנה, היא שאין תאריך תפוגה לפרוייקט ההתנחלות. אירועי החודשיים האחרונים, שאליהם אגיע בסוף הפוסט, מבהירים באופן חד-משמעי כי ההתנחלות היהודית המתריסה בצפון השומרון, שנעוצה בלב מרחב כפרי ואורבני של שטחי A ו-B, עוד תגבה מחיר דמים כבד ותמיט חורבן על קהילות פלסטיניות, שעד כה הצליחו לחמוק מגל העקירות והטרנספר שפוקד את הגדה המערבית.

ועוד הערה לפני הכרונולוגיה. לא הייתי טורח להעלות את התיעוד הזה ולרצף אותו בזמן אלמלא התבטאות אחת, שהגיעה מתוך צה"ל, ולא רק אישרה את חשדותיי אלא גם השתיקה סופית את הטענה השחוקה שאין להיתפס ל"תיאוריות קונספירציה", ושהתנהלות ישראל בשטחים מוכתבת יותר על ידי איוולת מאשר על ידי זדון. כך נאמר לכתב הצבאי של YNET, יואב זיתון, לפני כשבועיים: "חלק גדול מהמבצעים של צה"ל בשומרון בשנתיים האחרונות, כמו כיבוש מחנות הפליטים של טולכרם וג'נין, נועדו לסייע ליישב מחדש ובביטחה את צפון השומרון."

אהה.

הרקע למבצע "חומת ברזל"

ב-19 בינואר 2025 נכנס לתוקפו הסכם הפסקת האש שני בין ישראל לחמאס, שבמסגרתו שיחרר חמאס 30 חטופים חיים ו-8 חללים, ואילו ישראל בתמורה שיחררה 737 אסירים בטחוניים ו-1,167 חטופים מעזה (תושבים שנעצרו ללא אישום במסגרת חוק "לוחמים בלתי חוקיים"). ההסכם אושר יומיים קודם לכן חרף התנגדות של 8 שרים, 6 מהציונות הדתית ועוצמה יהודית (סמוטריץ', סטרוק, סופר, בן גביר, אליהו, וסרלאוף) ו-2 מהליכוד (שיקלי, אמסלם). סמוטריץ' הוביל את ההתנגדות לעסקה, אבל זו היתה סמלית מעיקרה, שכן בישורת האחרונה התחוור שהוא קיבל את מבוקשו, שתי ליטרות בשר עסיסית: אחת, שהלחימה לא תופסק עד ל"השתלטות מדורגת על כל רצועת עזה"; ושתיים, פעולה התקפית גדולה בשומרון. השבועיים שקדמו להפסקת האש היו עמוסים בהתפתחויות מדיניות ובתקריות צבאיות  בשלוש זירות – עזה, לבנון/סוריה ותימן – והציבור לא היה יכול, בזמן אמת, להבחין במשמעותן האמיתית של ההתפתחויות הדרמטיות בזירה נוספת, רביעית – צפון השומרון.

הנה תקציר האירועים. כבר מתחילת מלחמת ההשמדה, סמוטריץ' ניהל קמפיין להדחת הרמטכ"ל הרצי-הלוי, שאליו הצטרף גם בן גביר. התירוץ הרשמי היה שהרצי-הלוי איננו "התקפי" מספיק, אבל זו היתה שטות; בתחילת 2025 עמד מספר ההרוגים בעזה על 46 אלף איש, יותר ממחציתם נשים וילדים; ההרס הטוטאלי של מבנים ותשתיות מקיימות חיים בעזה הוגדר כ"דומיסייד" ובעולם התגבש קונצנזוס שישראל מחוללת רצח עם בעזה. הרצי-הלוי היה חתום על כל הקטסטרופה הזאת, לשביעות רצונם של הסמוטריצ'ים. הבעיה איתו לא היתה מה שהוא כבר עשה בעזה, אלא מה שהוא מיאן להמשיך: כיבוש מלא וממשל צבאי. סמוטריץ' היה אובססיבי על ממשל צבאי בעזה כבר מן ההתחלה ועד לשנה האחרונה. הוא גם דרש להחליף את כל הפיקוד הבכיר בצה"ל עם קצינים שלא חוששים ממלחמת-נצח; בפשטות, אוכלי מוות.

הרצי-הלוי, כמו רוב הממסד הבטחוני (כולל גלנט) ראה את מטרת מלחמת ההשמדה כפשוטה: השמדת עזה עד ליסוד, ולעזאזל מה שיקרה אחר כך. בכך הוא אינו שונה מכל חייל וקצין אחר שהתגייס למלחמת ההשמדה מבלי לשאול שאלות קשות איך ייראה היום שאחרי. כשנתניהו הציע שצה"ל ייקח אחריות על חלוקת סיוע הומניטרי בעזה, הרצי-הלוי התנגד, כי הוא ראה בכך קבלת אחריות על האוכלוסיה האזרחית, כלומר, תחילתו של ממשל צבאי. בדיונים פנימיים הוא אסר לדבר על ממשל צבאי, גם כשהקריאות לכך החלו להישמע מתוך הליכוד. בהנהגת סמוטריץ', האגף הימני בקואליציה – מעמיחי אליהו ועד אביחי בוארון – אותת לנתניהו שלא לילד הזה הם פיללו: מלחמה יהודית אמורה להסתיים בכיבוש וגירוש. הם בלעו את "הגלולה המרה" של עסקת החטופים, ועוד לפני כן צפו בוורידים בולטים מזעם איך הרמטכ"ל מראה את הדרך החוצה לבן-יקיר להם, בבת עינם, תא"ל עופר וינטר. זה כבר היה יותר מדי.

הרצי-הלוי נשבר; יום אחרי שסמוטריץ' קרא לו להתפטר, הוא אכן הגיש את מכתב ההתפטרות שלו; במכתב אין שום זכר לסיבות האמיתיות שהביאו אותו להתפטר דווקא בנקודת הזמן הרגישה ההיא, אבל במערכת הפוליטית היה ברור שהוא היה קורבן לעולה לימין (אותו ימין שמיהר, כמה חודשים לאחר מכן, לצלוב גם את היורש איל זמיר, שאיננו מספיק "התקפי", הנוהל הסטנדרטי שבו הימני המועדף של אתמול הוא השמאלן המבוזה של היום). אבל הסילוק של הרצי-הלוי (שנכנס לתוקפו לאחר 6 שבועות) היה רק אקורד פתיחה למהלך הדרמטי שתוכנן לצפון השומרון. כל זאת, נזכיר, על רקע חגיגות שובם של החטופים, זעקות הנהי של הימין (לרבות פעולות נקם) על שחרור האסירים הבטחוניים, כשהצפון עדיין מלקק את פצעיו, בדרום לבנון שורר שקט מתוח אחרי כניסת הפסקת האש לתוקפה בסוף נובמבר 2024, ובישראל עדיין נוחתים טילים וכטב"מים חות'ים.

הממשלה מרחיבה את מטרות המלחמה

ב-18 בינואר 2025, שלושה ימים בלבד לפני התפטרות הרצי-הלוי, ויום לפני כניסת הפסקת האש בעזה לתוקפה, כונס בזריזות הקבינט המדיני  ל"עדכון מטרות המלחמה". לא הממשלה; רק הקבינט החליט על כך. שימו לב לטיימליין המשוגע הזה, שדחוס בפחות משבוע ימים: בזמן שבעולם חוגגים את ההפוגה הזמנית בקטל הנוראי בעזה (הפוגה שישראל תרסק לאחר חודשיים באופן חד-צדדי), ושיירות המזון מתחילות להיכנס אל האוכלוסיה המורעבת, ובזמן שבישראל כל העיניים והלבבות מופנים אל החטופים שחוזרים בזה אחר זה אחרי 16 חודשי שבי – ממשלת ישראל, שמג'נגלת במקביל תקיפות בתימן, לבנון וסוריה, מחליפה רמטכ"ל ומתחילה לגלגל יעדים חדשים למלחמה. חדשים-ישנים.

המטרות המעודכנות של המלחמה מדברות על הגדה המערבית:  להגביר את הפעילות ההתקפית ביו"ש, לפרק את מוקדי הטרור, להקצות כוחות ליו"ש בהיקף דומה למה שהוקצה מיד לאחר 7 באוקטובר, לחדש את הגבלות התנועה בצירים, ועוד. מכונת התעמולה בתשקורת נכנסה מיד להילוך גבוה, מה שמבחינתה אומר להפגיז את הציבור במשפטים קצרים שמכילים את המילה "טרור" לפחות פעמיים; לא לשכוח את תבלין הקסם, "איראן". הלם ותבהלה. זו האווירה שבה נשלח צה"ל למבצע "חומת ברזל" בצפון השומרון.

אבל היו קולות אחרים, שפיקפקו ותמהו ממש בשעות הראשונות. אני משחזר אותם כאן כי הנרטיב מתעצב כל כך מהר שקולות כאלה תמיד נשכחים והגרסה הרשמית צועדת הלאה על גופותיהם. הפקפוקים רלוונטיים במיוחד, שכן הם מגיעים מלב המערכת הביטחונית ואינם חשודים ב"תבוסתנות שמאלנית". נתחיל בישיבת הקבינט האמורה. שר החוץ סער תוהה: "אני לא מבין איך מעדכנים מטרות מלחמה בדיון של שעה. זה לא רציני. למה לא לקיים דיון מסודר?". השר דיכטר כבר יותר מפורש: "במקום להביא החלטה על הוספת יהודה ושומרון למטרות המלחמה, תביאו החלטה שאסור לבצלאל לפרוש מהממשלה". דיכטר, תמיד שב"כניק, מבין היטב שלעבוד עם סמוטריץ' זה לעבוד עם תגי מחיר. והנה "ראיית זהב", ככל שזה נוגע לעמדת הצבא: רון בן ישי, שמדבר מתוך הקרביים והגרון של צמרת צה"ל, קבע ב-21 בינואר: "נתניהו גם נדרש על ידיהם [= סמוטריץ' ובן גביר] לפתוח במבצע גדול ביהודה ושומרון, שלמעשה החל היום. ההחלטה על היציאה למבצע "חומת ברזל" – שהוכן על ידי צה"ל לפני זמן רב – נפלה ממניעים פוליטיים."

סמוטריץ' הבהיר, באותו יום: "אחרי עזה ולבנון, התחלנו היום בעזרת השם בשינוי תפיסת הביטחון גם ביהודה ושומרון ובמערכה למיגור הטרור באזור. זאת כחלק ממטרות המלחמה שנוספו בקבינט לדרישת הציונות הדתית ביום שישי. "חומת ברזל" יהיה מהלך עצים ומתמשך נגד גורמי הטרור ומחולליו, להגנת ההתיישבות והמתיישבים ולמען ביטחון מדינת ישראל כולה, שההתיישבות היא רצועת הביטחון שלה."

אני מציע לשים לב במיוחד למילים "להגנת ההתיישבות והמתיישבים", שחמקו מתשומת הלב. התקשורת והפרשנים גירדו את ראשם בניסיון להבין מה בדיוק השתנה במצב הביטחוני בשומרון שמצדיק מהלך כל כך מסיבי (הרס וגירוש של שלושה מחנות פליטים – ראו על כך בהמשך) וטעו כשפירשו את "ההתיישבות והמתיישבים" בזמן הווה. אני טוען שסמוטריץ' דיבר בזמן עתיד – מול עיניו היה פרוייקט שיבת ההתנחלויות לצפון השומרון. והרי אין כאן מה להתפלא; סמוטריץ' עובד כל הזמן, באופן מסודר וגלוי, על סיפוח הגדה המערבית. ביוני 2024, בנאום במאחז "חוות שחרית" (בחירה סימלית להכריז על פרוייקט בלתי חוקי במאחז בלתי חוקי), הוא פרש את התכנית הנרחבת לכל סעיפיה: הטמעת המנהל האזרחי במנהלת שכפופה לו כסגן שר הביטחון, הכשרת עשרות מאחזים וחוות, הכרזה על 15 אלף דונם אדמות מדינה, תוספת של 8 מיליארד ש"ח לבנייה ותשתיות בהתנחלויות, ועוד. מאז התכנית רק צברה תאוצה ותקציבי ענק.

בשמאל-מרכז רווחת איזו תפיסה של סמוטריץ' כמין דמון שאין לעצרו, הפועל ללא סמכות וללא מנדט, כי הרי המפלגה שלו "בקושי עוברת את אחוז החסימה". זאת פנטזיה ילדותית של מחנה שאף פעם לא הפנים עד כמה הוא נדחק לשוליים (שאול אריאלי מייצג מובהק שלה). סמוטריץ' הוא בסך הכל השפיץ המחודד – השיטתי, הרהוט והעקבי – של מחנה עצום; הוא מבטא את עמדות המחנה הזה נאמנה, גם אם אלקטורלית הוא סוס כושל, שמדמם מנדטים ליהדות התורה, לעוצמה יהודית, ובעיקר לליכוד. שהרי הליכוד הפך לביתו הטבעי של הימין הדתי, עם פלג מתנחלי-קיצוני מרכזי בתוכו (אדלשטיין, ואטורי, אילוז, קלנר, הלוי, בוארון), ועמדות סיפוחיסטיות מובהקות לכל רוחב המפלגה. סמוטריץ' לא היה מסוגל להניע את המהלכים הדרמטיים שהוא מניע ללא הסכמה מלאה ושותפות פעילה של אגפים נרחבים בממסד הישראלי – החל מאברהם זרביב, משטח חאן-יונס, דרך מפקד האוגדה הג'נוסיידי יהודה ואך, מנהלת בית ספר שמאשרת גרפיטי יודנואצי בתחומי המוסד, חיילים שמאבטחים פורעים מגבעות השומרון בעשרות פשיטות ביזה ועקירה, ועד לשופט בית משפט עליון שסומך את ידיו על טיהור אתני של כפר פלסטיני לטובת עמותת מתנחלים.

כולנו סמוטריצ'ים, מי קטן ומי גדול. אל תשכחו את העובדה הזאת גם אם מטעמי נוחות אנחנו מספרים את הסיפור הזה תוך התרכזות בדמות הביוגרפית של בצלאל סמוטריץ', כי סיפור טוב צריך דמויות חזקות.

אם נחזור לינואר 2025 ולהקשר של "עדכון מטרות המלחמה" והרחבתה לצפון השומרון, מעטים מיקמו את המהלך הזה בתוך הקשר פרוייקט הסיפוח, שכן תותחי "המאבק בטרור" רעמו ללא הפסק. היחידים שהתקרבו להבנה הזאת, שלא במקרה, היו פרשנים מן השמאל הרדיקלי, שתמיד קולט את מהלכי הימין הרבה לפני השאר. אורן זיו ומירון רפופורט כתבו ביום השלישי למבצע "חומת ברזל" ש"מפלגה הדורשת מחיר בדם – דם של ישראלים, חיילים וכנראה גם חטופים, וכמובן דם של פלסטינים – תמורת הסכמתה לא להפיל את הממשלה היא אירוע חדש, לא מוכר. לא בישראל, וספק אם בעולם". הם קשרו את ההתפתחות הזאת להיחלשות כוחם המרסן של הצבא והשב"כ, גורמים שמופקדים על דיכוי תמידי של האוכלוסיה הפלסטינית אבל תמיד חתרו להשיג אותו בדרכים מבוקרות, בפעולות לטווח מוגדר מראש. הימין הדתי החדיר לשיח הביטחוני דוקטרינה חדשה, מלחמת נצח, ועל הרקע הזה התחכך עם שאריות הפיקוד הצבאי שעדיין לא אימצו אותה אל ליבם.

אבל גם זיו ורפופורט לא הזכירו ולא השגיחו באופק הפוליטי הסמוי של "חומת ברזל" – הכנת הקרקע לשיבת ההתנחלויות בצפון השומרון – שאותו אפשר היה לזהות רק בדיעבד, מקץ כמה חודשים. השיבה לצפון השומרון היא מעיקרי האמונה של הימין הדתי – תיקון הכרחי ל"חטא ההתנתקות" – והיא קשורה בטבורה לתכניות הכיבוש מחדש של עזה, משם פונה גוש קטיף לפני עשרים שנה. העניין הזה כל כך מרכזי בתפיסת עולמם וכל כך מהותי להבנת הפוליטיקה הימנית בשני העשורים האחרונים, שראוי להקדיש לו כמה מילים לפני שנתאר את השתלשלות מבצע "חומת ברזל" ותוצאותיו הפוליטיות.

ההתנתקות: מטראומה אישית למיתוס מכונן של כיבוש ונקם

"בשל אובדן המקום הפיזי חשו יוצרים מהציבור הדתי-לאומי, כמו מתנחלים רבים, כי איום דומה מרחף גם על עתידם של אזורים אחרים בגדה המערבית. תחושת האובדן והניסיון למנוע פינוי נוסף בעתיד עיצבו את ייצוגה של ההתנחלות שננטשה כמרחב מדומיין שממשיך להתקיים בתודעה, בזיכרון וכמובן – ביצירה עצמה. כפי שנראה, שלא כמו ההתנחלות הממשית, ההתנחלות המיוצגת (כלומר המדומיינת} מתוארת פעמים רבות כמקום אידילי, חף מיחסי כוח ומאלימות המופנית כלפיו או מתוכו. הכיבוש, ההפקעה, ניכוס הטריטוריה, היחסים הלא סימטריים שבין היישובים היהודיים המבוססים ובין שכניהם הפלסטינים הכפופים למרותו של שלטון צבאי, משוללי זכויות אזרח – כל אלו נעדרים מהיצירות המתארות את ההתנחלות בתקופת ההתנתקות. האלימות היחידה המתועדת היא זו המופעלת בידי יהודים, באופן שרירותי לכאורה, כנגד האוכלוסייה היהודית. העלמת הפלסטינים איננה חדשה, כמובן. זוהי "הבניית הנוף" של הישראלים, שמתרחשת כבר מראשית הציונות… עם זאת, ההבניה הזו מקבלת משמעות מיוחדת בתיעוד ההתנתקות: תיעוד המרחב, בעיקר במדיום הוויזואלי אבל גם בכתובים, נועד לשמר את ההתנחלות לא רק כמרחב נוסטלגי של אוטופיה שהתקיימה ונגוזה אלא כאוטופיה שממשיכה להתקיים ביצירה המתעדת את עצמה, ואולי גם כאוטופיה שתשוב ותתממש במציאות".

(לאחוז במרחב: ייצוגי ההתנתקות בקולנוע התיעודי ובשירה של הקהילה הדתית-לאומית בישראל, יעל שנקר, תיאוריה וביקורת 47, 2016)

ההתנתקות היא המיתוס המכונן של הימין הדתי בישראל בעשרים השנים האחרונות, מיתוס שהחליף את העלייה לסבסטיה של דור ההתנחלות הראשון. היא הפצע והטראומה, היא מעיין הייסורים והעלבון הבלתי נדלים, היא כור המצרף של הנקם והשילם, והיא הקריאה שמהדהדת ללא הרף משלטי החוצות, מן האולפנים וממסדרונות השלטון: עוד נשוב, על אפכם וחמתכם. אי אפשר להבין מה מניע דמויות מרכזיות וחדורות-מוטיבציה ותאוות-נקם כמו שמחה רוטמן (נווה דקלים), יוסי דגן (שא-נור), לימור סון הר-מלך (חומש) ומאיר רובין (נווה דקלים) מבלי לקחת בחשבון שהם גדלו או התחנכו ביישובי גוש קטיף וצפון השומרון. אי אפשר להבין את סמוטריץ' של היום בלי להבין את חוסם הכבישים המתודלק של 2005. חברי הכנסת של הימין הדתי מקפידים להזכיר את "חטא ההתנתקות" בכל הנאומים החגיגיים שלהם, לא פעם עם דמעה בעין. דמעה אמיתית.

בספירה הציבורית והתרבותית, ההתנתקות כבר תפחה לתעשיית ענק של עבודת אבל, הנצחה וחינוך פוליטי: מוזיאון גוש קטיף, עשרות ספרי עיון ובידיון, סרטים תיעודיים, סדרות דרמה, ערבי שירה ועיון, סימפוזיונים של "עשר שנים ל…", "חמש עשרה שנים ל…", "עשרים שנים ל…", וזה לא נגמר. רק בחודשים האחרונים יצאו ספר, סרט וסדרת דרמה שעוסקים בנושא. ההתנתקות מעולם לא עזבה אותנו.

יש מי שעובד מסביב לשעון כדי שהיא לא תעזוב אותנו. העבודה הראשונית היתה בשיכתוב ההיסטוריה, כנהוג בכינון מיתוסים פוליטיים: כל העובדות המרכזיות שקשורות להשתלשלות האירועים, אחריותם של מנהיגי הימין והשמאל, מעורבות מערכת המשפט ואכיפת החוק, המצב הביטחוני לפני ואחרי – הכל שובש ועוות בידי מייצרי המיתוס. זה היה הכרחי, כי אי אפשר לצייר את החיים ביישובי גוש קטיף כגן עדן של הגשמה ושלווה מבלי להשכיח את עשרות הישראלים שנהרגו שם בפיגועי חדירה, את המטענים ופצצות המרגמה שאיימו על כל כלי רכב שיצא משערי היישוב, את פתיחת הצירים היומית, עם נגמ"ש וטנק ודחפור לכל הסעה של שלושה ילדים לגן – "שגרת הביטחון השוטף החמורה ביותר שהוטלה על אוכלוסייה אזרחית בישראל מאז מלחמת העצמאות", כדברי שני חוקרי צבא בזמנו.

המשבר האישי שעברו משפחות המפונים, שהיה יכול להסתיים כמו כל משבר שחווה מי שנאלץ לעזוב את יישוב מגוריו שלא על מנת לחזור אליו, הומשג והונחל לציבור הדתי כנקודת שבר היסטורית במסלול הגאולי של מדינת ישראל; נפילה איומה לתהום שרק מעשה דרמטי לא פחות יוכל אולי לתקנה. כך ש"הפצע הפתוח" של ההתנתקות נותר פתוח כי, ובכן, היו מי שדאגו שלא יגליד, וגם למהלך הזה יש שורשים עמוקים בתרבות הזיכרון הישראלית, החל מתעשיית המסעות לאושוויץ ועד לשיחזור הכפייתי של הזוועה והטראומה במופעי הזיכרון של טבח ה-7 באוקטובר. האנתרופולוגית גליה פלוטקין-עמרמי הגדירה באופן מדוייק את ההתנתקות כ"טראומה אידאולוגית" שנרתמה לגיבוש הזהות הדתית-לאומית החדשה.

אם השיבה לעזה, עד ה-7 באוקטובר, התנדנדה בין חלום אוטופי לתכנית עבודה ממשית, השיבה לצפון השומרון מלכתחילה היתה תכנית עבודה סדורה. המתנחלים בעצם אף פעם לא קיבלו את פינוי חומש, שא-נור, כדים וגנים כעובדה. הם שבו וחזרו לחומש בצעדות המוניות, בליווי צבא כמובן, אחרי שהקימו שם ישיבה – הכל בניגוד לחוק, והכל בתמיכה נלהבת של מחוקקים מן הימין. הרבה לפני הישראלים, בעלי הקרקע הפלסטינים ראו בעיניים כלות איך השיבה לחומש מנשלת אותם מאדמתם והופכת לעובדה גמורה. ובעיני הימין הדתי, זה רק היה צעד ראשון בתכנית השיבה הכוללת. כבר ב-2007 סימן יוסי דגן (מפונה שא-נור, ממקימי "חומש תחילה" ולימים ראש המועצה האזורית שומרון) את איחוד המאבקים בין צפון השומרון לגוש קטיף: "זה רק עניין של זמן עד שצה"ל ישחרר את הרצועה, המטרה שלנו היא לעלות שוב ליישובים בהקדם האפשרי". דגן הוא הפוליטיקאי הימני החזק ביותר בישראל מחוץ לכנסת, מקושר להפליא הן בצמרת צה"ל והן בימין האמריקאי, ויודע לרתום את שתי הזירות, לפעמים בו-זמנית, למען מטרותיו. פרוייקט ההתנחלות המסיבי שמתגלגל כעת בצפון השומרון (על כך בהמשך) רשום על שמו לא פחות מעל שמו של סמוטריץ'.

חומש (כמו אביתר) הפכה לסמל חי שאפשר להשתין על החוק מן המקפצה, ובסוף הוא יתבייש ויחזור בו. וזה מה שאכן קרה. ההסכם הקואליציוני שנחתם בנובמבר 2022 עם עוצמה יהודית הבטיח שחומש תיבנה מחדש. ארבעה חודשים מאוחר יותר, הכנסת ביטלה את "חוק ההתנתקות", ובכך איפשרה למתנחלים לחזור לשהות בשטחי ארבע ההתנחלויות שפונו. במאי 2023 הועברה ישיבת חומש לאדמת מדינה שלא הוקצתה לה – בניגוד לחוק ולעמדת צה"ל עצמו.

עם ביטול חוק ההתנתקות – שגוש קטיף לא הוזכר בו, אבל רחש מתחתיו כהבטחה סמויה – התייצבה אורית סטרוק מול המצלמות עם ההצהרה שהפכה מאז לנבואת אוכלי המוות הנוראית, שבעה חודשים לפני הטבח: "לצערי שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, כמו שגם העזיבה של חבל עזה הייתה כרוכה בקרבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום מדובר בחלק מארץ ישראל, ויבוא יום שנשוב אליו". אני ממליץ לקרוא את הניתוח של דניאל לוי כיצד זרעי רצח העם בעזה נזרעו בהתנתקות. ובמילותיו של עודד מזרחי, מדריך במוזיאון גוש קטיף: "ניצחון מוחלט במלחמה הנוכחית הוא כיבוש כל רצועת עזה. כמו שצריך לקרות בלבנון, להכריז שזו ארץ ישראל. מי שרוצה לחיות כאן, לא יגורש אם יתנהג יפה. אם לא יתנהג יפה, הוא יכול לחפש מקום אחר לגור בו. זה הכל. זו ארץ ליהודים. "

ההתנתקות פוגשת את ה-7 באוקטובר: בום!

הדברים כבר נאמרו ותועדו, ולכן נסכם אותם בקצרה: טבח ה-7 באוקטובר נפל כפרי בשל לחיקה של מכונת התעמולה של הימין, והמפגש בינו לבין גחלת הנקם והשילם על "חטא ההתנתקות" , שרחשה לאורך עשרים שנה, הזרים דם מחודש לנרטיב המיתי שעטף את פינוי גוש קטיף. בתוך פחות משבוע התייצבה העמדה הרשמית: הטבח הוא המחיר ששילמנו על ההתנתקות. בד בבד, ההיגיון הגאולי זיהה סוף סוף את ההזדמנות לתיקון העוול והסטייה מן הייעוד ההיסטורי שסימנה ההתנתקות. יומיים בלבד לאחר הטבח, ב-9 באוקטובר, אסף ח"כ עמית הלוי מן הליכוד חתימות של 16 ח"כים מן הליכוד, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, על מכתב לממשלה שדורש לשחרר את הרצועה מן "הכיבוש האכזרי" של החמאס ולהחזיר את השליטה המוחלטת עליה למדינת ישראל. גל של התעוררות אימפריאלית חלף באגפי הימין הדתי, ובמיוחד בגרעיני היישובים המפונים של גוש קטיף – "לכבוש את עזה, לחזור הביתה". שלטי השיבה לעזה נתלו בדרך אל הכנסת, ח"כ שמחה רוטמן (בוגר ישיבה בנווה דקלים המפונה) הצהיר שמטרת הלחימה היא ש"ילדינו יוכלו להסתובב חופשי ברחובות עזה", ותנועת "נחלה" אירגנה כנס התעוררות ("אנחנו נמצאים בימים שיש בהם פתח עצום להמשך גאולת ארץ ישראל בדרום הארץ"). כל זה לפני שחלף אפילו שבוע מן הטבח, וגורלם של תושבים רבים מן העוטף עדיין לא היה ידוע. בנובמבר כבר קמה קואליצית ארגונים לחזרה לגוש קטיף ("נחלה", "שבים ומנצחים מטה חבל עזה", "הריבונות", "חומש תחילה", "הרחיבי מקום אהלך"), ומאז, כידוע, מדובר בכדור שלג גדל והולך.

בינתיים המציאות הסבוכה של השליטה בעזה מעכבת את חזון השיבה הכוללת; תכניותיו של הנשיא טראמפ לא תמיד מתיישרות עם אלה של דניאלה וייס. אבל התנחלות יהודית בשולי השטח שצה"ל כבש, 54% משטח הרצועה, עדיין נמצאת על הפרק, והראיה שאפילו שר החוץ לא התאפק ופלט משהו בעניין. הניסיון מלמד שבשטחים הכבושים, נוכחות צבאית ממושכת לא נותרת ללא ליווי אזרחי; פטנט ידוע עוד מראשית שנות ה-70'. לנוכח הקשיים הנערמים בפני שיירות הקרוואנים של "נחלה" בעוטף עזה, צפון השומרון שוב הפך לאופציה הקורצת יותר. הראשון להכות על הברזל החם היה, כצפוי, יוסי דגן, שחודש בלבד מפרוץ המלחמה הסביר את הקשר המתבקש בין הטבח לבין מה שבאמת עניין אותו: "המפה ברורה לכל מי שמוכן לפקוח עיניים. במקום שבו עקרנו לחלוטין את הישובים כפי שקרה בגוש קטיף קיבלנו טבח ורצח תינוקות במיטתם. במקום בו פונו ישובים, אולם צה”ל נשאר בשליטה ביטחונית מלאה כפי שקרה בעקירת יישובי צפון השומרון – קיבלנו קן טרור בלב ג’נין ופיגועי ירי בתל אביב ועל כבישי השומרון, ובמקום שבו ישנה התיישבות ישראלית כפי שיש ביו”ש – קיבלנו שקט." זהו המיתוס המוכר של "התנחלויות נותנות ביטחון", שקר אורווליאני מפואר שספק אם המתנחלים בעצמם מאמינים בו, שהרי ברגע האמת הם מסבירים, בעיניים נוצצות, שארץ ישראל ראויה לכל טיפת דם שמרווה אותה. בליבם הם יודעים: ההתנחלויות מוצדקות למרות מחיר הדמים ואולי אפילו בזכותו. דמים של מי? זה כבר פחות מעניין אותם.

הנה כך חידדו "חרבות ברזל" את "חומת ברזל". צה"ל, בגיבוי ציבורי מסיבי, גיבש דוקטרינת ביטחון חדשה, חסרת תקדים. לא הכלה, לא פשיטות תקופתיות, מעצרים וחיסולים; אלה לא מנעו את הטבח. מכאן שהפיתרון היחידי הוא השמדה וטרנספר. הישראלים, שעצמו עיניים ואטמו אוזניים בעקשנות בכל שנות המצור על עזה, ולא אבו להקשיב למומחים שהזהירו שוב ושוב מן ההשלכות האסוניות של ריסוק הרש"פ וחיסול כל אופציה להסדרה מדינית, שיכנעו את עצמם שבאמת לא יהיה להם שום ביטחון לצד פלסטינים חיים. על כן, הפלסטינים חייבים למות או להגר, ואדמתם תעבור לידינו. המשמעות הפרקטית של דוקטרינה כזאת היא רצח עם, ואכן זה מה שהתרחש; רק שבתודעת הקורבן הישראלית, משמעות כזאת אינה יכולה להיקלט, כי אנחנו בהגדרה פועלים מתוך ייצר הישרדות; "עשינו הכל" (לא עשינו כלום) והם עדיין רוצים להשמיד אותנו, לכן נגזר עלינו להשמיד אותם קודם (גם כאן, ההיסטוריה של רציחות עמים מספקת אנלוגיות כמעט זהות).

ומהו המרחב שאותו יש לטהר מפלסטינים על מנת להבטיח את שלום המתנחלים, שפונו מאותו מרחב בדיוק על מנת לספק ביטחון רב יותר לישראלים רבים יותר? זהו צפון השומרון. שלב א' – טיהור; שלב ב' – שיבה.

הביטו במפת האיזור. התנחלויות גנים וכדים הוקמו בצמוד לג'נין; כדים ממש ממוקמת 400 מ' דרומית-מזרחית לעיר, מרחק של 2 ק"מ ממחנה הפליטים ג'נין; ב-2001 חייל שעמד בכדים נפצע קשה מירי צלף מג'נין; ככה היא קרובה. אין לי ספק שאם וכאשר כדים תוקם מחדש, צה"ל יגלח את השכונות הדרומיות של העיר ג'נין, כי "אי אפשר להשלים עם נוכחות של חמאס מעבר לגדר". מדרום לכדים וגנים נמצא "מחומש הכפרים" (טובאס, טמון, תיאסיר, פארעה ועקבה), שצה"ל פלש אליהם, וגם הפציץ אותם מן האוויר, במהלך "חומת ברזל".

חומש ושא-נור הוקמו על שתי לשונות של שטח C שתקועות בתוך מרחב ג'נין-טולכרם, רובו שטח A ומקצתו שטח B; מטרתן הברורה היא לסכל רצף טריטוריאלי פלסטיני. שתיהן חשופות הן למרחב ג'נין מצפון והן למרחב טולכרם ממערב, שם נמצאים גם מחנות הפליטים טולכרם ונור א-שמס. ההתנגדות הפלסטינית, חמאס והג'יהאד האיסלאמי, מבוססת היטב במרחב הזה, ואחיזתה חזקה במיוחד במחנות הפליטים ובמחומש הכפרים.

זהו בדיוק החיכוך שתכנית ההתנתקות ניסתה למזער באמצעות פינוי התנחלויות האצבע-בעין. 20 שנה אחרי, ישראל החליטה שדרך יעילה יותר למזער את החיכוך היא פשוט להחריב את מחנות הפליטים.

"חומת ברזל": פשעי מלחמה שהובילו לטרנספר

התיאור המקובל של מבצע "חומת ברזל" הוא עוד גרסה של "מבצע לכיסוח הדשא" נגד מחבלים ומוקדי טרור. כבר בתחילת הפוסט צוטטו הערכות שעמד מאחוריו משהו אחר. עם תחילת המבצע התברר שצה"ל משתק את התנועה בגדה המערבית באמצעות 900 (!) חסימות בניגוד לעמדה המקצועית שלו עצמו, כי ככה דרש הקבינט; גם זו היתה אינדיקציה ברורה שלמבצע יש מטרות נוספות, שאינן קשורות לביטחון וכנראה שאף חותרות תחתיו. מכונת התעמולה פימפמה את האיום של "גדוד ג'נין", אבל היה ברור ש"עד לאחרונה היו אלו בכירי צה"ל ושב"כ בעצמם שכינו אותם כ"ערסים חמושים", נוער עבריין שמוצא במחנה מקלט ומקבל כמה מאות דולרים עבור ירי על כוחות צה"ל." מח"ט מנשה אישר ש"הם קוראים לעצמם גדוד, זה לא באמת גדוד", וכתב "הארץ" התרשם ש"צה"ל הבין היטב את דרישת הדרג המדיני להעצים ולחבר את הפעילות למלחמה."

הפלסטינים הרגישו מיד שמשהו שונה קורה בשטח; "ישראל אינה מבזבזת זמן", אמר תושב מחנה פליטים ג'נין בעיצומו של השבוע הראשון למבצע, "אלא מנצלת את התמיכה של טראמפ ואת התמקדות העולם בהפסקת האש בעזה כדי לכפות מציאות חדשה בגדה". ההקבלות ל"חרבות ברזל" מתבקשות מאליהן: מבצע שמתחיל בעילה שאפשר עוד איכשהו לתלות ב"מאבק בטרור" הופך מהר מאד למסע השמדה שמותיר אחריו אדמה חרוכה. בימים הראשונים למבצע, היה לי ברור שעדיף להקשיב ליוסי דגן מאשר לדובר צה"ל כדי להבין מה בעצם מתחולל שם.

אז מה התחולל שם?

על פי נתוני האו"ם, 1,460 מבנים ניזוקו בשלושת מחנות הפליטים ג'נין, טולכרם ונור א-שמס. 32 אלף איש נעקרו מבתיהם במהלך שתואר כ"גל העקורים הגדול ביותר בגדה המערבית מאז מלחמת ששת הימים". צה"ל הכחיש שהיו הוראות פינוי, וכמובן שזה היה שקר: תושבים רבים העידו שפקודות הפינוי הושמעו ברמקולים של המסגדים, ברחפנים, ולפעמים גם במכות למי שסירב להתפנות.

מושל מחוז טולכרם וראש עיריית ג'נין הבינו מיד שהפעם זה שונה – לא פינוי זמני אלא יצירת מציאות קבע חדשה, חיסול מחנות הפליטים. ממילא המחנות עברו עזתיזציה – השמדה נרחבת של תשתיות מקיימות חיים, על מנת שלא יהיה לאן לחזור. אחד מסימני העזתיזציה היה הפצצות מן האוויר על ערי הגדה ומחנות הפליטים; בין אוקטובר 2023 למרץ 2025 צה"ל הרג 261 בני אדם, מתוכם 40 ילדים, ב-69 הפצצות בגדה המערבית.

דו"ח מפורט של עמותת "במקום" מיולי 2025 מצא שהצבא הרס הרבה מעבר למה שסומן במפות כמיועד להריסה. במחנות טולכרם ונור א-שמס צה"ל הרס 13 ק"מ של קווי ביוב, 4 ק"מ של תעלות ניקוז, 250 בורות ביוב ראשיים, קווי חשמל ומתקני חשמל רבים. כמו כן נהרסו מרכזים קהילתיים, מרכז לנשים, מרכז לאנשים עם מוגבלויות, מרפאות ומבני ציבור.

כבר במהלך 2024, בפלישות חוזרות ונשנות לג'נין, יושמו שיטות מעזה, כגון פגיעה בחשמל ובשירותי בריאות. על פי אחת העדויות,  "הכוחות הישראלים מקיפים את הכניסות של בית החולים במקום, סוגרים את הכבישים המובילים למחנה הפליטים, וגורמים להפסקת אספקת החשמל ושירותי התקשורת כדי לאפשר את חדירת כלי הרכב הצבאיים והחיילים." 4 חודשים מתחילת המבצע, במאי 2025, צה"ל המשיך להרוס יותר ממאה בתים במחנות טולכרם ונור א-שמס, כדי ליצור "חופש תנועה לכוחות". בקרב המומחים, אין בכלל ספק שישראל ביצעה פשעי מלחמה חמורים בהרס מחנות הפליטים ובגירוש תושביהם.

גם מקומם של מעשי זוועה לא נפקד, שכן הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית היא דרך ידועה להרתיע אותה מלחזור הביתה. ילדה בת שנתיים נורתה בראשה למוות בידי צה"ל סמוך לג'נין; ילד בן 10 נורה בבטנו ומת מפצעיו בטולכרם (החייל שעיכב את האמבולנס אמר לאביו – "אני יריתי בבן שלך, הלוואי שימות"); ילדה בת 13 נורתה בגבה במחנה פליטים ג'נין ומתה מפצעיה; בנור א-שמס צה"ל הרג צעירה בת 23 בחודש שמיני להריונה ועוד צעירה בת 21. עוברי אורח שנפגעו מירי צה"ל לא טופלו כיוון שהצבא מנע מאמבולנסים להגיע אליהם. בשלושת חודשי המבצע הראשונים, צה"ל הרג 74 פלסטינים, מתוכם 12 ילדים ו-3 נשים. במהלך המבצע נחשף שאלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, "הרחיב" את הוראות הפתיחה באש, כך שיתירו לירות על מנת להרוג כל אדם ש"מתעסק עם הקרקע", ללא נוהל מעצר חשוד. התחקיר הראשוני של צה"ל על הרג האשה ההרה העלה שהיא "הסתכלה בצורה מחשידה לעבר הקרקע". 

התושבים תיארו איך בן לילה הפכו חייהם לגיהנום: ירי צלפים ורחפנים בלב שכונות מגורים, הפצצות מן האוויר, דחפורים שרומסים כלי רכב ומפרקים בניינים שלמים, רמקולים שמפזרים איומים, וקריסה כללית של כל השירותים הציבוריים. כנהוג, חיילי צה"ל בזזו והשפילו, והפכו את הבתים שעליהם השתלטו למזבלות של של שתן וצואה. תושבים שהעזו לחזור פגשו עיי חורבות.

כמעט שנה אחרי, בדצמבר 2025, המגורשים עדיין לא הורשו לשוב וצה"ל ממשיך להרוס מבנים במחנות, אף כי לא נותרה בהם שום התנגדות. התמונה הברורה היא ש"חומת ברזל" היה הרבה יותר ממבצע לחיסול טרור; הוא היה מהלך אסטרטגי מרחיק-לכת לשינוי המציאות הדמוגרפית בצפון השומרון.

[במאמר מוסגר ארוך: אני הודף מראש את מטחי "אז מה אתה מציע?". השיחה שהם "יוזמים" חסומה מראש להצעות שלי. כן, יש טרור שיוצא מן השומרון ופוגע בישראלים; לא, אני לא מוכן להציע "פתרונות" לטרור הזה שתחומים בתוך הפרמטרים הקבועים של שליטה חד-צדדית של ישראל בשטחים ומשטר אפרטהייד שגוזר אומללות על 3 מיליון איש במשך עשרות שנים. רוצים לדבר על פתרונות לטרור? תתחילו לפרק את יסודות הבית העקום שבניתם כאן. מבחינתי, ישראל יכולה מחר לסגת לקו הירוק ולהקים עליו חומת בטון של 50 מטר גובה, אין יוצא ואין בא; הנה פתרנו את בעית הטרור. רק שנסיגה לקו הירוק – הגבול היחידי של ישראל בעל תוקף בינלאומי – איננה על הפרק מבחינת אף מפלגה ציונית; כולם דבקים בהתנחלויות ובכיבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, ולא פעם גם בניגוד לחוק הישראלי. החלטתם שגם הגדה המערבית שלכם? אין בעיה, סיפוח ואיזרוח מלא, מדינה אחת. גם לזה אתם לא מוכנים? אהה. הגדרתם מציאות שמושתתת על עליונות יהודית ועכשיו אני, שלא מכיר בלגיטימיות שלה, אמור לפתור את בעיית הטרור שהיא יצרה?

תחת עליונות יהודית אלימה, פוקעות זכויותיו של האדון. אין לצה"ל זכות לפלוש למחנות פליטים, אין לו זכות להציב מחסומים בכניסות לכפרים, אין לו זכות לגזור עוני ומצוקה על חקלאים שהוא מנתק מן השדות והמטעים שלהם – אפילו אם הוא מציג את כל הפעילות הזאת כנחוצה ל"מאבק בטרור". אני מודע היטב שהתשובה הזאת לא מספקת חלק ניכר מן הישראלים, שתולים את הטרור באיזו איבה איסלמו-נאצית על-זמנית כלפי כל יהודי בכל מקום ובכל זמן; על כן הדפתי את השיחה מראש. לתפיסתי, הטרור הוא סימפטום למציאות של כיבוש דורסני; לא "פותרים" אותו עם עוד מאותו דבר. ובזהירות המתבקשת, אוסיף שעד כה, מאות "מבצעים" שנועדו לחסל את הטרור רק מוכיחים את הנקודה הזאת. משתמשי טוויטר יכולים למצוא את גרסה ציורית יותר של הטיעון הזה כאן].

השנה האחרונה: התנחלות על טורבו בצפון השומרון

כמו תמיד, סמוטריץ' היה הראשון לדבר בגלוי על הקשר בין המבצע הצבאי למטרות העל שלו. ב-10 בפברואר 2025, בזמן שצה"ל הורס את מחנה פליטים ג'נין, סמוטריץ' מסביר בישיבת סיעה: "מבצע 'חומת ברזל' יימשך ואף יורחב, אתם תראו את זה בעזרת השם בימים הקרובים. במקביל, נפעל להחלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון."

בואו נבחן את ה"במקביל" הזה.

כבר בפברואר פורסם שצה"ל יציב גדוד לוחמים באופן קבוע במחנות ג'נין, טולכרם ונור א-שמס, שיאיישו מוצבים בתוך המחנות. שר הביטחון כ"ץ הבהיר שצה"ל יישאר במחנות, כלומר – כיבוש לזמן בלתי מוגבל. בחודש מאי מחנה ג'נין כבר נראה כמו "מוצב צבאי גדול"; יוסי דגן דרש לשטח אותו לגמרי ו"להקים יישוב חדש בצפון השומרון".

28.5: בהחלטה דרמטית, הקבינט מאשר הקמה של 22 התנחלויות חדשות, בהן 12 מאחזים בלתי חוקיים שעוברים "הכשרה". חומש (שמעולם לא ננטש לגמרי) הוא אחד המאחזים, ושא-נור אחת ההתנחלויות. בין ההתנחלויות החדשות, אל-נווה ומעוז צבי (כרגע יש שם חוות חקלאיות), ממזרח לג'נין. המרחק בין מעוז צבי למחנה פליטים ג'נין הוא 5 ק"מ בלבד; קשה להאמין שהיו מאשרים שם התנחלות חדשה שלא על רקע העובדה שהמחנה הזה, כאמור, הפך ל"מוצב צבאי גדול" של צה"ל.

13.8: אל"מ מתן פלדמן, בוגר הישיבה הגבוהה בעלי ותושב אריאל, מתמנה למפקד חטיבת מנשה בטקס במחנה ג'נין. הוא כפוף למפקד אוגדת איו"ש, המתנחל קובי הלר מקרני שומרון, שהתחנך – הופה, מי ראה את זה בא – בישיבת נווה דקלים בגוש קטיף, שמצידו כפוף לאלוף פיקוד המרכז אבי בלוט, שגדל בהתנחלות נווה-צוף וגם הוא בוגר עלי, ממכינת בני-דוד. שימו לב לשרשרת הפיקוד הזו, שחולשת על כל צפון השומרון. האם עולה על דעתכם שהם נמצאים שם רק כדי "להגן על כפר סבא"?

20.11: המנהל האזרחי מפקיע שטח עצום של 1,800 דונם אדמות פרטיות מתושבי סבסטיה ובורקה, לצורך "פיתוח ארכיאולוגי"  של אתר העתיקות בסבסטיה. זהו צו ההפקעה הארכיאולוגי הגדול ביותר מאז 1967, והוא חריג גם מכיוון שההפקעה חלה על אתר שתושבי סבסטיה הפלסטינים כבר מנהלים בעצמם, ושמהווה עוגן תרבותי וכלכלי ליישוב. הפקעת האתר פירושה המעשי הוא גידור, ייהוד, גביית כסף וניתוקו מן הכפר, על פי מתכונת הנישול שכבר יושמה בסוסיא, בנבי סמואל ובשילה. בתוך שלושה שבועות כבר פלש הצבא עם קציני המנהל האזרחי לאתרי העתיקות שבכפר; ראש המועצה סיפר ש"מאז תחילת הכניסות המאורגנות נסגרו יותר מתשעה עסקי תיירות – מסעדות, אתרי אירוח ומרכזי קבלת מבקרים. אתר זה היה עורק החיים של היישוב. עם השיתוק שלו נחתך גם מקור ההכנסה הישיר למועצה, כשהופסקו ביקורי תלמידים ומשלחות מקומיות". הוא צופה את העתיד הקרוב: "לא תהיה לנו פרנסה מתיירות, לא מחקלאות ולא בנייה. אין לנו אמצעי פרנסה אחרים ובסופו של דבר זה יוביל אותנו לעוני."

22.8: מתפרסמת תכנית בניין-עיר לשא-נור – ההתנחלות תגדל פי 3 מגודלה המקורי לפני ההתנתקות.

1.9: גן ילדים נפתח בחומש; היישוב כבר כולל 20 משפחות וישיבה עם 50 תלמידים.

21.11: צוות מקצועי של אגף הנדסה במועצה האזורית שומרון מגיע, יחד עם נציגי חברת חשמל והמנהל האזרחי, למדידות והכנת הקרקע לחזרה לשא-נור.

14.12: אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, חותם על צו תפיסה של 500 דונם לצורך סלילת כביש עוקף של 6 ק"מ להתנחלות שא-נור (20 מיליון ש"ח, על קרקע פלסטינית מעובדת).

21.12: הקבינט מכשיר עוד 19 מאחזים בלתי חוקיים, ובתוך כך מאשר את הקמתן מחדש של התנחלויות גנים וכדים בפאתי ג'נין; בכך נמחה השריד האחרון של חוק ההתנתקות. סמוטריץ' מכריז: "מדובר במקומות אסטרטגיים מאוד להתיישבות, כאשר גולת הכותרת היא הקמתם מחדש של היישובים גנים וכדים בצפון השומרון. מדובר בהשלמת תיקון העוול ההיסטורי של הגירוש מלפני 20 שנה."

22.12: סמוטריץ' וכ"ץ מסכמים – גרעין שא-נור יעלה על הקרקע בפורים הקרוב (מרץ 2026).

28.12: בסיס פלוגתי מוקם בסמוך לשא-נור וכעת נודע שגם מפקדת חטיבת מנשה מתוכננת לעבור לשם – אותה חטיבה שהשתלטה על מחנה פליטים ג'נין. הנקודות מתחברות. בכל האירועים האלה נוכחים דגן וסמוטריץ', אדריכלי "חומת ברזל" והשיבה לצפון השומרון.

28.12: אלוף פיקוד המרכז, אבי בלוט, חותם על צו שיפוט שמכפיל את שטחה המיושב של חומש פי שניים משטחה המקורי, ומייצר מובלעות פלסטיניות מבודדות (שיטה בדוקה לייבש ולייאש, עד שהן ננטשות). מי שזוכר איך "החזרה לגוש עציון" הכפילה פי 7 את השטח המקורי שהוחזק בידי יהודים, יזהה כאן דפוס חוזר.  סמוטריץ': "החתימה על תחום השיפוט של חומש היא רגע של תיקון היסטורי, אנחנו מוחקים את חרפת הגירוש."

4.1: צה"ל מסביר בשפה פשוטה: "נוכח התגברות הטרור במרחב צפון השומרון, ושינוי התפיסה הביטחונית לאחר השבעה באוקטובר, הוחלט לבסס את נוכחות צה"ל בצפון השומרון ומתוך כך להקים בסיסים קבועים במרחב. לצד החלטת הדרג המדיני על חזרת אזרחים ליישובים בצפון השומרון, התהליך הואץ על מנת לספק הגנה לתושבים".

נזכיר כי "שינוי התפיסה הביטחונית" משמעותו הפשוטה היא טרנספר ו/או טיהור אתני לאוכלוסיה פלסטינית בכל מקום שישראל מחליטה להתנחל בו; קו ישיר עובר בין גירוש תושבי מחנות הפליטים דרך הפקעת האתר הארכיאולוגי מידי מועצת סבסטיה ועד לגניבת האדמות של כפר בורקה לטובת הרחבת חומש. בכתבה נרחבת על השפעת חזרת המתנחלים לצפון השומרון, סיפר ראש מועצת הכפר ג'בע, שנושק לשא-נור: "20 שנה לא היו באזור מתנחלים ובקושי ראית צבא. חיינו רגיל, בלי מחסומים. פתאום בחודשים האחרונים, מאז שהודיעו שבונים מחדש את ההתנחלות שא־נור, שזה ממש מעל הכפר שלנו, הצבא התחיל להגיע אלינו כל כמה ימים. באים באמצע הלילה, נכנסים לבתים, לוקחים אנשים לחקירות ושיחות אזהרה, מבהילים את הילדים הקטנים והזקנים".

"על מנת לספק הגנה לתושבים", הסבירו בצה"ל.

4.1: צה"ל מעבה משמעותית את נוכחותו בצפון השומרון, בפריצת צירים, בבסיסים, תורני תצפית ומכ"מים. ולראשונה, שנה אחרי שהחל מבצע "חומת ברזל", בצה"ל מאשרים את הקשר הסמוי לביטול חוק ההתנתקות: "חלק גדול מהמבצעים של צה"ל בשומרון בשנתיים האחרונות, כמו כיבוש מחנות הפליטים של טולכרם וג'נין, נועדו לסייע ליישב מחדש ובביטחה את צפון השומרון."

9.1: חברת חשמל מחברת את חומש לתשתיות חשמל, ובקרוב מאד גם שא-נור ואתר סבסטיה יחוברו, עוד לפני העלייה לקרקע – אירוע נדיר מאד בהתנהלות השלטונית בשטחים. הכתב מציין שעשרות התנחלויות בגדה המערבית לא מחוברות לתשתיות; החיבור המקדמי הוא עוד איתות לחשיבות העליונה שהממשלה מייחסת לצפון השומרון.

סיכום

כעת אפשר לאסוף את כל החוטים של השנה האחרונה, מן החודש הדרמטי הראשון שלה ועד לחודש הדרמטי האחרון; מן היציאה הבהולה למבצע "חומת ברזל" ועד לבולמוס ההתנחלות בצפון השומרון. כעת התמונה שלמה.

הימין הדתי נכנס לקואליציה הנוכחית כשבליבו מפעמת תשוקה אדירה – למחות את "חרפת הגירוש" (ההתנתקות). התשוקה הזאת קדמה לטבח 7 באוקטובר, כפי שניתן ללמוד גם מן ההסכם הקואליציוני עם עוצמה יהודית וגם כמובן ממסע הצלב המתמשך נגד מערכת המשפט; היא למעשה רכיב מהותי בזהותו של הימין הדתי כבר עשרים שנה. מלחמת ההשמדה בעזה נראתה כמו הזדמנות פז ("תקופה של נס") להגשים את חלום השיבה לגוש קטיף ולצפון השומרון. ואולם, ככל שההתנחלות בעזה נתקלה ביותר ויותר מכשולים חיצוניים, כך עלה ערכה הסמלי של השיבה לצפון השומרון ועלתה הדחיפות לממש אותה; לרכב על גלי הנקם ולרתום את האמתלה הביטחונית ליעד הנכסף.

על מנת להבטיח ש"כיבוש וגירוש" ימשיכו להדריך את פעולות הצבא גם לאחר "חיסול החמאס" והחזרת החטופים, היה צורך להפוך את מלחמת ההשמדה למלחמת נצח – עד ל"ניצחון מוחלט" שאין לדעת מתי יבוא. זהו סלע המחלוקת האמיתי בין גנרלים ג'נוסיידים שדואגים קודם כל לשימור הכוח הצבאי (גלנט, הרצי-הלוי) לבין פוליטיקאים ג'נוסיידים דוגמת סמוטריץ'; הראשונים חושבים טקטית, הוא חושב אסטרטגית. על כן הגנרלים היו חייבים לעוף.

בינואר 2025 הכוכבים הסתדרו לחסידי מלחמת הנצח. נתניהו הרי תמיד היה איתם, מסיבותיו שלו; לא היה צריך לשכנע אותו. הרצי-הלוי סולק; עסקת החטופים מיקדה אליה את מירב תשומת הלב הציבורית, בה בשעה שתידלקה את התיסכול והזעם של הימין, שפשוט נטרף מכך שהמלחמה נוזלת לו בין האצבעות. הטילים החות'ים ודאי לא הזיקו; חיש-מהר הוחלט על "עדכון מטרות המלחמה", כלומר, פתיחה במבצע "חומת ברזל" לסיכול הטרור בצפון השומרון. זה נראה כמו עוד אחד מעשרות מבצעים קודמים ל"כיסוח הדשא" במחנות הפליטים; כך זה הוצג לציבור, וייתכן גם שהדרגים הנמוכים בצה"ל סברו ששולחים אותם לעוד מבצע כזה.

אבל החל מן השעות הראשונות, מן התהיות שהועלו על עצם העיתוי והגדרת המטרות, ועד למראות ההרס הטוטאלי בג'נין, טולכרם ונור א-שמס – היה ברור שמה שקורה בצפון השומרון הוא "עזה בקטן". הפסקת האש עצרה את צה"ל זמנית מן הכתישה הבלתי פוסקת של הרצועה; בתוך פחות מ-72 שעות צה"ל עבר לכתוש בגדה המערבית. אחרי הרג של עשרות תושבים, הרס של כ-1,500 מבנים וקילומטרים של תשתיות מים, חשמל וביוב – הפכו מחנות הפליטים לאזורי מוות. יותר מ-30 אלף עקורים נטשו אותם, לעת עתה – באופן בלתי הפיך. צה"ל התמקם במחנות, ומשם החל להתבסס בכל המרחב.

בחודשים הבאים יוסי דגן וסמוטריץ' ניצחו על הגשמת השכבה הנסתרת של "חומת ברזל" – השיבה לצפון השומרון. מבול של החלטות קבינט וצווי אלוף חולל שינוי דרמטי במרחב הזה. לא רק שארבע ההתנחלויות המפונות עולות בקרוב אל הקרקע (חומש למעשה כבר עלתה), גם שטחן גדל משמעותית, נוספו להן עוד שתי התנחלויות, וכל המערך הזה מוגן ומבוצר בנוכחות צבאית מסיבית. אפשר לצפות שבסוף השנה הנוכחית, 2026, הנוכחות היהודית בצפון השומרון תעקוף בהרבה את גודלה לפני ההתנתקות.

והפלסטינים? להם צפוי גורל אכזר. פשיטות יומיומיות לתוך הכפרים הגובלים בהתנחלויות, בין אם של מיליציות מתנחלים ובין אם של הצבא; ניתוק ממקורות פרנסה ומשטחים חקלאיים; גילוח שכונות מגורים שקרובות להתנחלויות החדשות; הפיכת בתיהם לעיי חורבות. הכל יוביל לטרנספר, ליצירת מרחב נקי מפלסטינים. הביטחוניסטים ימשכו בכתפיהם ויסבירו שאין דרך אחרת להבטיח את "ביטחון התושבים" (שכן הפלסטינים, כמובן, אינם "תושבים" וממילא ביטחונם אינו דאגתנו); היהודיסטים אפילו לא יידרשו לאמתלה הזאת, שכן מבחינתם המאבק אף פעם לא היה על ביטחון, אלא על מימוש זכותם האלוהית על הארץ.

סוף דבר

הפוסט הזה כמעט שלא הזכיר במילה ציבור גדול למדי – כל מי שאינו כלול בימין הדתי. לא דיברתי על הציבור החילוני, על הקפלניסטים או על מפלגות השמאל-מרכז. איפה הם בכל הסיפור הזה? האמת המרה היא שבעלילה הזאת הם שחקן משנה, מושפל ומבוזה, שתפקידו כפול: אחת, להניח לימין הדתי לקבוע את סדר היום הלאומי מבלי להציב שום אלנטרנטיבה ממשית – לא לכיבוש, לא לגירוש ולא להתנחלות; שתיים, לאפשר לכל אלה להתרחש באמצעות שיתוף פעולה שקט, שפנים רבות לו: התגייסות צייתנית, התעלמות, אדישות, או כמו שלרוב קורה – התמקדות בכל מה שלא מפריע לימין הדתי להגשים את תכניותיו. חלוקת העבודה הזאת עובדת מצויין לימין הדתי, שאין עוצר בעדו, וגם לציבור החילוני-ליברלי, שיכול להמשיך לקונן על כך שמיעוט שלא עובר את אחוז החסימה "חטף להם את המדינה". הציבור הזה עדיין ממלא את שורות הצבא שמטהר למתנחלים מרחבי מחיה גדלים והולכים מפלסטינים; עדיין מספק להם בטון ומים וחשמל ותכניות מתאר ואישורים משפטיים ומוניציפליים וכל מה שכרוך במעטפת שמאפשרת למפעל ההתנחלויות לא רק לחולל פשעי מלחמה ברחבי הגדה, ולא רק לגרש קהילות פלסטיניות בקצב גובר והולך, אלא גם לשעבד את ההווה והעתיד של כולנו לבחירה הבינארית האומללה בין להרוג למען הארץ לבין ליהרג בגללה, בלי שתיוותר שום אפשרות שלישית באמצע, של בניין חיים משותפים.

הציבור הזה יכול להלין רק על עצמו.

ספק אם נותר קהל משמעותי לדברים האלה שאני כותב. מאז ה-7 באוקטובר, לא ברור לי למה ולמי אני כותב. היודעים יודעים ומתמוגגים, האדישים והבורים מתבצרים באדישותם ובבורותם. האם מי שהיה יודע בזמן אמת היה פועל אחרת?

שוו בנפשכם שבמקום "מיגור הטרור", השרים כ"ץ וסמוטריץ' היו פונים לציבור בינואר 2025 בזו הלשון: תראו, אנחנו רוצים להקים מחדש התנחלויות בצפון השומרון. זה חשוב לנו מאד. חשוב לנו שהן יהיו תקועות ממש קרוב למעוזים הכי מסוכנים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. לשם כך אנחנו נגייס אלפי חיילים, נפלוש למחנות פליטים, נזרע הרס חסר תקדים, נגרש עשרות אלפי אנשים מבתיהם, ונכתים את כולכם בפשעי מלחמה חמורים. אל תשאלו אותנו לכמה זמן – זה מבצע ללא תאריך תפוגה. כל זה נראה לנו קורבן ראוי תמורת הזכות והחובה לתקוע כמה יהודים על גבעות מבודדות בצפון השומרון. קדימה, לנגמ"שים.

האם זה היה גורע משהו מרמת המגוייסות הציבורית לאסון המתגלגל? אני רוצה להאמין שכן, אבל האמת היא שכבר אינני יודע. אולי החיילים מזדהים עם עיקרי החזון הזה, אולי כבר לא אכפת להם למה שולחים אותם. ואולי יש עוד מתי-מעט שבאמת אינם יודעים, ובאמת חפצים בידיעה הזאת. האם יהיה בה שימוש לפעם הבאה?