שמות מפולשים לזיכרון: שיטוט ארכיאולוגי מן "המהגרים" של זבאלד ועד לפרפרים של נבוקוב
לכל אורכה ורוחבה של יצירתו, העיונית והבדיונית כאחת, ניהל ו"ג זבאלד חשבון נוקב עם הזיכרון. חשבון אישי עם בני הכפר הבווארי שבו נולד (ורטאך), חשבון לאומי עם גרמניה שלאחר המלחמה, חשבון עם סיפורי חיים של מהגרים, עם עדויות בעל פה ובכתב ועם מסמכים ארכיוניים ותצלומים מצהיבים. בכל ספריו הוא משוטט בין דמויות ואתרים שאוצרים בתוכם זיכרון היסטורי דחוס ומעיק. בשעה שרובנו חולפים על פניהם בשאננות חפה מיֶדע, זבאלד שומע כיצד עולות מהם, על כל צעד ושעל ומכל עבר, יללות חנוקות.
החשבון הפתוח של זבאלד עם העבר קיבל בשנה האחרונה תפנית לא צפויה, כשיצאה לאור הביוגרפיה שלו, ובה כמה גילויים לא נעימים על הדרך שבה ניכס לעצמו סיפורי חיים אמיתיים והטמיע אותם בספריו. יש דמיון מוזר ומטריד בין הגילויים האלה לבין פעולת הזיכרון בספרים של זבאלד, והספרים עצמם מכילים כמה פלישות "לא מבוקרות" (יש כאן ספק, לכן המירכאות) של זיכרונות מודחקים אל פני השטח. שמה של הביוגרפיה, דברי, שתיקה: בחיפוש אחר ו"ג זבאלד, מתייחס ישירות לאוטוביוגרפיה המפורסמת של ולדימיר נבוקוב, דבר, זיכרון. נבוקוב, מהגר בעצמו וסופר של מהגרים וגלות, העסיק את זבאלד לא מעט; ספרו ואף הוא עצמו, כילד וגם כאדם מבוגר, זוכים לכמה הופעות אורח בהמהגרים. הביוגרפית של זבאלד, קרול אנג'ייר, השכילה ללכוד בשינוי המינימלי הזה – דבר, זיכרון לעומת דברי, שתיקה – את היחס המסובך הרבה יותר של זבאלד לפעולת ההיזכרות, שלו ושל זולתו.
. . .
אל המהגרים, שקראתי לפני שנים רבות, חזרתי בעקבות קריאת הסקירות על הביוגרפיה של זבאלד, ושוב מצאתי את עצמי נשבה בכשפיו וקורא בארבעת פרקיו, שמביאים אותך לכדי דמעות כמעט מבלי משים, כמו בפעם הראשונה. ואז, בעמוד 177, נקרתה לי תגלית קטנה ומרעישה. אבל רגע, תכף אגיע לשם.
להמשך קריאה במהדורה המקוונת של "גרנטה", לחצו כאן.
לא למות טיפש 
אחח פוסט נהדר ממש! תודה!
לגבי הפרפרים והחופש שהם בישרו- אוי לשחרור שכזה.
שיר שכתבתי פעם בנושא הזכרון התחיל להדהד במוחי עם התקדמות הקריאה.
ולגבי הביטוי הויזואלי של השכבתיות, המחיקה, הנסיון לשרטט נאמנה את הדמות והבנתה רק כסך כל פרצופיה- אני לא חושבת שיש ביטוי צלול יותר לתהליך בניית הזהות גם אצל אנשים ללא PTSD. זה מבנה הזמן וההתבוננות ברגע אחד היא כמו נסיון לחדור מבעד לשקפים מרובים ולגבש מאותם קוים שחוזרים על עצמם דימוי לכיד אחד. רגע אחר יניב תמונה שונה.
הנה השיר אצלי בבלוג: http://mealellet.blogspot.com/2014/07/blog-post_3852.html
שבת שלום,
יעל
תודה, יעל. כמובן שככה נבנית הזהות אצל כולם. אולי התהליך אצל פוסט-טראומתיים פשוט אלים יותר – גם המחיקה וגם השיבה.
תודה רבה עידן על פוסט מרתק ברב-שכבתיות שלו. חידשת לי הרבה בקשר שהצגת בין "דבר, זיכרון" ל"מהגרים". הערה אחת שאולי דווקא מתרשרת הייטב לתמה המרכזית של הפוסט: ביקורת מרכזית על "דבר, זיכרון" הייתה בזמנו על כך שהספר יותר מסתיר מאשר חושף ושנבוקוב משחק עם עברו בצורה "לא ביוגרפית".
תודה, דודו. אכן, "דבר זיכרון" (קראתי אותו ממש לאחרונה) הוא לא ביוגרפיה בשום מובן מקובל. הוא מחרוזת פנינים, אומנם מסודרות כרונולוגיות, אבל מעוצבות ומלוטשות להפליא. טראומת ההגירה כמעט שאינה נוכחת שם, וכך גם בכלל אירועים לא נעימים או קשים. נבוקוב היה מסור כולו לרעיון של גאולה דרך היופי, וה"ביוגרפיה" הזאת היא חלק מפרוייקט חייו.
תודה עידן על פוסט נפלא. למדתי ממך הרבה. לאה דובב