הפקר הגוף
בטווח של שלושה-ארבעה ימים, ארבע ידיעות שנושאן אחד: הזילות הגמורה של הגוף הפלסטיני. קודם הידיעות, אחר כך הרהור או שניים.
1. המתנחלים עם אלות, החיילים מסתכלים מהצד
פעילי שמאל הוזעקו בידי חקלאים מכפר ג'ית, שבסמוך לחוות גלעד. שלושה מתנחלים חמושים באלות ובמוטות ברזל תקפו את הפעילים, גנבו להם מצלמה ושברו את ידו של אחד מהם. המתנחלים טוענים שהפעילים באו "לעשות פרובוקציה", אבל מן הדיווח ברור שפעילי השמאל לא הפעילו שום אלימות. כרגיל, האלות והחבטות מונפות מצד ימין לעבר צד שמאל.
מסעב רבעי (22) רעה את צאנו על אדמתו בקרבת חוות מעון. מתנחלים שהגיעו למקום הזעיקו כוח צה"ל, בפועל, הסתבר, כדי שיכניס לו מכות (לא תמיד המתנחלים מכים בעצמם, לפעמים הם מפעילים את צה"ל כקבלן המכות שלהם). החיילים העלו את מסעב לג'יפ, קשרו את ידיו ואת עיניו, ואז החלה ההתעללות. במשך נסיעה ארוכה – מכות, בעיטות, מכות עם קסדה, עם קת הרובה. הביאו אותו למחנה הצבאי סוסיה. ה"חקירה" נמשכה שם. ארבעה חיילים הגיעו והיכו אותו ברוביהם – "אולי שעה, אולי שעתיים".
בשעת ערב מאוחרת הובא לתחנת המשטרה בקריית ארבע. משם הוסע והושלך אי שם בדרך. חבול וכואב הלך בכביש החשוך, עד שהגיע למשפחתו.
3. הקצין שהיכה – פטור בלא עונש
לפני כשנה וחצי פיקד סגן אדם מלול (מחטיבת כפיר המהוללת) על תשאול פלסטינים בכפר קדום, שבמהלכו הוא ופקודיו היכו, טילטלו וחנקו מספר תושבים. בית הדין הצבאי קבע שחרף הרשעתו של מלול, ו"על אף שבמעשיו של הקצין שהורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות היה פסול, ואף כשלון פיקודי, אסור להתעלם מהעובדה שלא מדובר באלימות חמורה, ומכך שמדובר בקצין שתרם חמש שנים לצה"ל." על כן הסתפקו פה אחד בתקופה בה היה במעצר (64 ימים במחבוש ו-32 ימים במעצר בית). שימו לב לשימוש המעניין במילה "תרם", לתיאור שירות צבאי שחלקו חובה וחלקו בתשלום שכר. ועוד מעניין ההיגיון החשבונאי: הקצין תרם לצה"ל, לכן החשבון עם הפלסטיני המוכה קוזז.
4. רופאים טיפלו בעציר שעבר התעללות – ושתקו
עציר פלסטיני בן 19, ג'האד ריאד עבד-אלכרים מוג'רבי, עבר התעללות קשה במתקן שב"כ, על רקע חשד למעורבות בפיגוע ירי (כלומר, ללא עילת "פצצה מתקתקת", הבעייתית כשלעצמה, החלה על אירועים עתידיים). כשהוא סובל מדימום וחתכים בראש, הובא העציר לבי"ח לניאדו בנתניה. סיפור הכיסוי היה: "הוא נפל במדרגות". החוקרים ביקשו מהרופאים להחזירו לחקירה, ואומנם, לאחר שעתיים בלבד הוא הוחזר לידי השב"כ. מכתב השחרור אינו אומר מאומה על נסיבות הפציעה, ושום דיווח לא הועבר הלאה – בניגוד להוראות ההסתדרות הרפואית ואמנות שהיא חתומה עליהן. מה נותר מהחשדות המקוריים? העציר "ניסה לשכנע פלסטיני אחר לגנוב ציוד לחימה ולבצע פיגוע ירי."
ההסתדרות הרפואית בישראל אישרה את "הצהרת טוקיו", האוסרת על רופאים להשתתף בחקירות ועינויים וקוראת לדווח במקרים של חשד לעינוי עצירים.
* * *
קודם כל צריך לומר – אין כאן שום דבר חדש. אין כיבוש בלא אכזריות, והכיבוש הישראלי אינו יוצא דופן. אין גם חידוש בכך שהאלימות מובנית בכל השכבות של המנגנון הכיבושי, ואיננה בגדר "גידול פרא" הפושה רק בקרב החיילים הפשוטים שנמצאים בחזית המגע עם העם הכבוש. יש שוטרים, ושופטים, ומסתבר שגם רופאים, שיודעים על הכל – ידיעה המגעת עד להתבוננות ישירה בגוף הפצוע והחבול של קורבן העינויים. במקרה הטוב הם שותקים, במקרה הרע גם הם נוטלים חלק בחגיגת האלימות. כפי שכבר נאמר מזמן, כדי שאדם אחד יוכל לענות אדם אחר, מאה אנשים נוספים צריכים להביט הצידה.
סדרת האירועים האלה רק מחדדת תובנה פסיכולוגית פשוטה ובסיסית, שלעתים קרובות נשכחת מרוב סיבוכים וקישקושים שמייצר הכיבוש, או מוטב לומר, משטר ההפרדה בשטחים: גופו של הפלסטיני הוא הפקר. כלומר, בכל שיג ושיח איתו, בכל עימות, בכל התחשבנות – הגוף הפלסטיני נמצא בתחתית השיקולים. עלות אפסית, זניחה לכל עניין ועניין.
Francis Bacon: Three Studies for Figures at the Base of a Crucifixion
הפקר הגוף מאפשר את המובן מאליו של ההתנהלות מול הפלסטינים. אלות, כמובן שאַלות, וגם מוטות ברזל. הגוף יסבול. וכשהוא כפות ומכווץ על ריצפת הגי'פ – מכות, עם קסדות וקתות רובה (איזו עליבות נפש זו – חייל חמוש חובט באדם כפות על הריצפה, כמו בשק סמרטוטים, שוב ושוב). ואם כבר היה משפט והיתה הרשעה – לא יהיה עונש. לא צריך להגזים, סוף סוף מדובר בנזק אפסי לנכס שעלותו אפסית (הגוף הפלסטיני). וכמובן שהאתיקה הרפואית אינה חלה על הגוף הזה, על כאבו, על מה שחולל לו, והיא יכולה לעבור עליו בשלווה צוננת, רגועה; אולי מדובר בכלל בפסולת אורגנית, לא בגוף אנושי.
האיוּן הזה של הגוף הפלסטיני בתודעה הישראלית מקרין גם לרמה הלאומית. כפי שאין זכויות לגוף הזה, אין זכויות לעם הזה. אם לא כואב לו כשמרביצים לו, לא כואב לו כששוברים את מטה לחמו, גוזלים את אדמתו ומחריבים את ביתו. ממילא הלא-אדם הזה, הלא-אומה הזאת, אינם צד אמיתי בסכסוך.
על רקע זה יש להבין את הפארסה הנוכחית סביב אישור הבנייה במזרח ירושלים: פארסה שכולה גינוני עלבון ו"אי-נעימות" חלולים (ומתוזמרים היטב) בין ישראל לארה"ב, ללא כל אפקט ממשי (הבנייה תקום ותהיה, כמו תמיד) – ושהקורבן העיקרי שלה, הפלסטינים שעל אדמתם יוקמו 1,500 הדירות הללו, נעדר ממנה לחלוטין. לא חשוב של מי הקרקע, לא חשוב הטרנספר הנדל"ני ב"מזרח ירושלים"; חשוב רק להימנע מבושות, לרכך את הטון הנוזפני של וושינגטון. כך גם כשישראל עושה כביכול מחווה הומניטרית לפלסטינים; בפועל מדובר בדיל ישיר עם מדינות המערב, שהצד הפלסטיני השתרבב אליו כמעט במקרה.
איך גורמים לישראלים להבין שלפלסטינים יש גוף, גוף שזורם בו דם (והדם נשפך בנקל), מלא רקמות רכות, מרושתות עצבים, ובהם יש קולטני כאב, שמשדרים אותות כאב למוח כל אימת שהם נמחצים תחת מהלומה של עצם קשה? איך נחזיר לתודעה (או אולי נלמדה בפעם הראשונה?) את קדושת הגוף, את שבירותו, את האוניברסליות של הכאב? איך נחזיר לגופני את העדיפות על פני המופשט?
שאלה קשה. אין לי תשובה.
נזכור רק שהפקר הגוף, מרגע שהפך לגיטימי בתרבות, איננו מתיישר לפי גבולות גזע, מגדר או גיל. שלל המופעים של ביזוי נשים, החל מפירסום חוצות, דרך הטרדה מינית ועד לאונס, מושתת על הפקר הגוף הנשי (בתודעה הגברית); הוא גם מסביר את התגובה השלווה של רבים (גם בהם, בלי ספק, יש שופטים ורופאים) לנוכח עדויות של נשים שנפלו קורבן לאלימות מינית; הפקר גופן מוחק אותן ממשוואת הכאב. על אחת כמה וכמה אם מדובר באשה שהיא גם עובדת זרה. וכמובן, ילדים, שתמיד מותר לחלל את גופם, לשבש אותו בלי תקנה, בשם מטרה "חינוכית" עלומה, שמאיינת את כאבם.
אולי נאחד כל הימים האלה – יום האשה הבינלאומי, יום זכויות הילד, יום הפליט הבינלאומי, שבוע האפרטהייד – ליום אחד: יום קדושת הגוף. ואחרי שנתרגל ליום אחד (בלי ספק יהיה קשה להיגמל מן ההתמכרות להפקר הגוף), אולי נהפוך אותו לשבוע, חודש, חיים שלמים.
לא למות טיפש 
אתה מניח שסיבלו של הפלשתינאי 'נעלם' ממערכת השיקולים של הכובש ואינך מבין שזה הפוך: סבלו של הפלשתינאי והפגיעה בגופו הופכים לעיקר העיקרים במאבק נגדו (יש על זה פולמוס שלם , האם באמת מדובר ב'בנאליות של הרוע' או שהרוע איננו בנאלי כלל ועיקר, נישאר בנושא שלשמו התכנסנו).
קח את המקרים שתיארת, קח למשל את המקרה של משפט גבעתי המפורסם, מה משותף להם? (הרבה דברים אבל אני אתרכז רק בצד המבצעי של השאלה)
כש4 חיילים נעלמים באמצע הפגנה ונכנסים לחושה שבה יש ערבי מבוגר הם יכלו באותה מידה לשבת שם ולשחק קלפים, אם פתאום שאר הכוח יהיה בצרות ויצטרכו אותם הם לא בסביבה. במקום זה הם מכים למוות אבא לנגד עיני הבן שלו (הנה עוד שאהיד בדרך) כשאין שום קשר בין מה שהם עושים ובין ההפגנה שמשתוללת בחוץ. כלומר : מתחילים עם אכזריות כדי להשיג מטרה מסויימת (לדכא הפגנה) והאכזריות מקבלת חיים משלה , הפגיעה בגופו של הפלשתינאי הופכת מטרה בפני עצמה בלי קשר (ואפילו בניגוד) למטרה המקורית שכבר נשתכחה לגמרי.
אני מניח שיש סדיזם טהור, אבל סדיזם כזה הוא תופעה חריגה – נפשית וסטטיסטית. אולי פחות חריגה בתנאי השיטור בשטחים, אבל אי אפשר להניח שבכל אלפי התקריות שבהן חוטפים פלסטינים מכות מידי חיילים, זה תמיד על רקע סדיסטי.
אפילו בארבע התקריות שהזכרתי: מתן התיאור ניתן לשער שבתקריות (3) ו(4) זה לא היה סדיזם (ודאי לא של הרופאים) אלא פשוט האי-נראות של הסבל הפלסטיני, גם כשהוא מדמם מול עיניך.
כן, כדי להתניע מערכת של רוע נחוצים תמיד כמה רעים באמת. אבל כדי להפוך אותה לשיטה המונית, צריך רק הרבה אדישות.
חשוב…
אבל תוספת לתגובה האחרונה שלך: הרופאים לא היו אדישים אלא שיתפו פעולה עם הרוע. מעתה אמור: כדי להתניע מערכת של רוע נחוצים תמיד כמה רעים באמת. אבל כדי להפוך אותה לשיטה המונית, צריך עוד משתפי פעולה רבים והשאר יכולים לגלות אדישות.
הרופאים ששיתפו פעולה עשו זאת בניגוד למה שנשבעו עליו, אין להם גבולות, אבל הם לא שייכים לארגון "רופאים ללא גבולות".
מה שכתבת, ושכתבת יפה, אמור לכאורה להיות ברור לכל אדם. מה שייאש ובלתי ניתן להבנה הוא שרוב בני האדם, במרבית המקומות וברוב התקופות, אינם מבינים עד כמה מה שכתבת ברור מאליו
וגם כתוב חכם ויפה (עד כמה שיש מקום לשבחים כאלו כשכותבים על נושא כזה).
פעם חשבתי, שהפקר הגוף הפלסטיני יפסק כשעל מנת להכות בגוף הזה יצטרכו קודם לכן להכות בישראלים , אחים ואחיות של המתנחלים והחיילים המכים, שאינם מוכנים להפקרות הזו.
אבל בחודשים האחרונים אני נוכח שהשיר (של ברכט?) היה נכון – מי שמרביץ לפלסטינים נוטה לזלזל גם בגופים ישראלים למהדרין.
בכל זאת, פה ושם יש סדקים בחומת האטימות. נכחתי באירועים שבהם היתה אפשרות להבקעת החומה בין חיילים לפעילי שמאל. אבל פעילי השמאל לא ניצלו את ההזדמנויות הללו ונשארו בעמדה של יריבים מתעמתים ומתריסים כלפי החיילים. אני יכול להבין זאת – בלהט העימות ותחת הרושם הקשה של אירועים קודמים בהם חיילים נהגו באלימות ובזלזול כלפי אותם פעילים קשה לראות את האפשרות לדו-שיח.
בכל זאת חבל שההזדמנויות הללו לא מנוצלות ושבחיילים ובמתנחלים נצרבת דמות האקטיביסט השמאלני כיצור פאתטי, מתלהם ששונא אותם.
אביב
בחלק מקבוצות הנשים שליד המחסומים יש [ או היתה ] מי שהקפיד[ה] לדבר עם חיילים וגם נתנו מתנות קטנות סימליות לחילים שנהגו כבני אדם. זה עובד וזה משפיע. בביתי יש מתנות כאלו ואנחנו מדברים על כך עם קרובים מכרים וידידים . כרגע כבר אף אחד בקרבתי לא עושה מילואים אבל בעבר בקשנו ממי שיצא שיביא דברים כאלו. זה לא הרבה, זה כלום, זה אולי מגוחך, אבל אם נניח שב"הארץ" הייתה מתפרסמת מדי פעם ידיעה או כתבה על יחידות שנהגו כבני אדם זה היה עוזר. שוב, מעט קצת, לא משמעותי אבל בכל זאת.
נ.ב. קראתי את מרכס, אנגלס, לנין, חומסקי -צומסקי אדורד סעיד ואת ידידינו בתיאוריה וביקורת וגם את דברי לאור, הס, לוי, אלדר וציפר על הכיבוש. לעניות דעתי חיל אחד יחיד שסוחב לזקנה פלשתינית שק אחד במחסום אחד שווה מאה מאמרים כאלו. אבל מי אני לעומת כותבי המאמרים.
"כתבה על יחידות שנהגו כבני אדם"… זה חתיכת ניוז, מה?
לא, חיילים שנוהגים כבני אדם לא צריכים לקבל פרס או סיקור מיוחד. רק בעיתון "במחנה" חושבים שיש ערך חדשותי בידיעות כאלה.
ואם תשאל את הזקנה הפלסטינית (ולא את מרכס ואנגלס וסעיד ושות') – מה דעתה על חייל שיסחב לה את השק במחסום, אני בטוח שהיא תירק במיאוס. הם לא צריכים טובות "נאורות", הם צריכים שנעוף מהאדמה שלהם. גם כשגנב פורץ אליך הביתה ומרוקן אותו מתכולתו זה לא כל כך מנחם אם הוא מוריד את הזבל בסוף השוד.
אין שודד נאור ואין כובש נאור. חשבתי שאחרי 43 שנים כבר למדנו את זה.
קצין שנתן לבנו לנהוג בטרקטורון – מורד בדרגה ומודח בבושת פנים.
קצין שהרביץ לפלסטיני – סבבה, מה הבעיה?
שלא לדבר על פרופסור יהודה היס, שמנהגו לקצור ולשמור חלקי גופות של פלסטינים הביא לנו את השערורייה ההיא, והיום מתברר שהוא לא הגביל את עצמו לפלסטינים – גם חלקים מרייצ'ל קורי נשמרו במרתפיו. היום העיד שגם סירב לצו משפטי המורה לו להכניס נציג של שגרירות ארה"ב לנתיחת גופתה.
http://www.facebook.com/l.php?u=http%253A%252F%252Fpalsolidarity.org%252F2010%252F03%252F11752&h=12db4603474f0026ab7c1ed943d0e1bb&ref=nf
יש להעדיף את הגוף, את הקונקרטי, על פני הרעיונות המופשטים. זה נכון בהחלט. זאת גישה ששמה במרכז את האדם ואת כבודו ולא איזושהי אידיאולוגייה שבשמה ניתן לרמוס אותו.והאדם – כל אדם -הוא בראש וראשונה גוף.גם הנפש והרוח הם חלק מהגוף ולא נמצאים מחוץ לו.
יפה איך שכתבת על הדברים, התובנות שלך, וכמובן לא התופעות שתיארת של הפקר הגוף.
"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"
(הסוחר מוונציה, מערכה שלישית תמונה ראשונה, תרגום אברהם עוז, 1972).
אני נוטה להסכים עם עדו, מהתגובה הראשונה לפוסט. הפקר הגוף אינו נובע מעלות אפסית, ככה "על הדרך". הוא נגזרת ישירה של אידיאולוגיה שקודם כל רואה את הפלסטינים בתור אויב. לא עם כבוש. פשוט אויב! מתוך כך, ומתוך השקפת ה"במלחמה כמו במלחמה" ו"הקם להורגך" ושאר פנינים, הפקר הגוף אינו "זניח" ו"בתחתית השיקולים", אלא הוא לב העניין. להכאיב זו המטרה, ואני לא חושב שהיא נתפסת כ"סדיזם טהור" כפי שאתה אומר, אלא כהגנה עצמית. פשוט כך. ואפשר לנסות לשאול ולרדת לשורש התסביך שואה/משיחי פסיכי הזה, אבל גם מבלי להיכנס יותר מידי לפסיכולוגיה, באופן כללי, אני משוכנע שרוב המתנחלים והחיילים ששוברים לפלסטינים את הידיים והרגליים, עושים זאת תוך אמונה יוקדת שהם מגנים כך על ארצם ואולי אף על חייהם.
אתה מתעלם מכך שמתוך כלל הישראלים שבאים במגע עם הפלסטינים, "שוברי העצמות" הם מיעוט. יש מעטפת שלמה מעבר להם: שוטרים כחולים, סוהרי שב"ס, שופטים, אחיות ורופאים. כל אלה אינם מפעילים אלימות ישירה על הגוף הפלסטיני, וממילא אינם יכולים להתענג על סבלו. אני מניח שהדברים גם נכונים בדרגות הגבוהות בצה"ל, שם נוהגים לחשוב במונחים של יעילות ותפוקה ולא במונחי כאב וסבל.
שוב, אני לא מכחיש שיש באירועים ספציפיים כוונה להכאיב. אבל כוונה כזאת אינה יכולה להסביר את הלכידות של המערכת כולה סביב המכות וההשפלה של הפלסטינים.
לגבי ה"אמונה היוקדת" של שוברי הידיים והרגליים – אני מאד סקפטי שהם בכלל מונעים על ידי אמונה. מדובר בפורקן יצרים, תולדה של רגשות מעורבבים (לחץ, פחד, אדנות, תיעוב). אין שם חשיבה פוליטית מסודרת ("אם אשבור לפלאח האומלל הזה את העצמות, אזרחי ישראל יהיו בטוחים יותר").
בהתחשב בעובדה שהוא לא התגייס, שרת בתפקידו, תרם (כן, תרם. אם אתם יודעים כמה איש צבא בותק ותנאים כמו של מלול מרוויח וכמה הוא יכול להרוויח עם הנסיון שלו באזרחות, בייחוד כאשר הצבא הופך לצבא הפריפריות, כי תושבי תל אביב גודלו לחשוב חשיבה ביקורתית והשאר חרדים, אז אתם יודעים שהשירות הוא תרומה למדינה) ויצא למשימתו וביצע אותה מתוך דחף אלים בלתי נשלט, הרי שכמות הימים בה שהה בבית כלא צבאי ובמעצר בית היא מעל ומעבר למה שמצופה מביהמ"ש לפסוק לו.
אדם מלול לא צריך להיות מורחק מהחברה על כך שביצע את תפקידו בתנאים היחידים שאפשר לבצע אותו (או שצריך לפתות מבוקשים בשוקולד?). גדי שמני צריך ללכת הביתה על הפניית העורף לפקודו שעושה עבורו את העבודה המלוכלכת באמת.
קודם אתה כותב שמלול ביצע את הפעולה מתוך "דחף אלים בלתי נשלט", אחר כך אתה כותב שהוא "עשה את תפקידו בתנאים היחידים שאפשר לבצע אותו" – כלומר, הפעיל אלימות מכוונת, נשלטת בעליל, כדי להשיג מטרה מוגדרת.
זאת סתירה. תחליט מה דעתך.
מלול עצמו שולל את ה"דחף הבלתי נשלט", ומעיד שפעל בקור רוח מכוון: "השופטים הבינו שלא היתה לי כל כוונה לפגוע בחפים מפשע, אלא פעלתי במטרה להשיג הישג מבצעי. אמנם עדיין קיימת מחלוקת על הדרך, אבל הדבר החשוב ביותר שהשופטים ציינו הוא שלא ביצעתי את מה שביצעתי לשם אלימות."
עכשיו השאלה היא האם האלימות הזאת לגיטימית להשגת המטרה. לא דובר על פיתוי מבוקשים, אלא על קבלת מידע מודיעיני מנחקרים שלא היו חשודים בעצמם בעבירות. אם משטרת ישראל לא מכניסה מכות לנחקרים כדי להוציא מהם מידע, לפחות לא כשיטה, אין סיבה להתיר זאת לקצין בצה"ל. אם מתירים זאת (מלול הוא חריג, רוב המכים הרי לא עומדים לדין), הסיבה היא כאמור הפקר הגוף הפלסטיני.
בעניין ה"תרומה". מצטער, בלקסיקון שלי תרומה זה מתן שירות או כסף מבחירה חופשית, שלא על מנת לקבל תמורה. שירות צבאי לא נופל בקטגוריה הזאת. גיוס החובה איננו מבחירה חופשית, ובתקופת שירות הקבע יש בהחלט תמורה (גם אם לא שוות ערך למשכורת היי-טק, עדיין תמורה נאה מאד).
לא צריך להתייפיף סביב השירות הצבאי, לא מדובר באקט הירואי של הקרבה. אני שירתתי 4 שנים ולא ראיתי בזה שום "תרומה". פשוט מילאתי חובה חוקית. אם היום יש יותר משתמטים, זה כי הצבא לא מעוניין בהם, ולא בגלל שהשירות הפך ל"תרומה". להיפך, התמריצים היום למתגייסים ולמשרתי הקבע הרבה יותר אטרקטיביים מאשר בעבר.
ולסיום, נקודת הסכמה: בלי ספק, גדי שמני צריך ללכת הביתה. לא רק על הפניית העורף, אלא על אחריותו הכוללת למשטר ההפרדה בגדה המערבית.
אכן, אף אחד לא באמת חושב הרבה מחשבות כשהוא מכניס למישהו מכות, יהיו הנסיבות אשר יהיו. אבל השאלה היא, עם איזה צידוק זה שמכניס מכות, וה"מעטפת" שמאפשרת לו, הולכים לישון בלילה. איך הם משכנעים את עצמם שהם יכולים לישון במצפון שקט. נדמה לי שכאן אנחנו חלוקים. אם אני מבין נכון את דבריך, אתה סבור שהצידוק העצמי הוא: אין צורך בצידוק עצמי, כי הגוף הפלסטיני ערכו כערך כל שרץ אחר שצריך להדביר, או במילים אחרות, אין ערך לגוף הפלסטיני כפי שאין ערך לגוף של חולדה. אני חושב שישראל (עדיין) לא הגיעה לחשיבה היוזף-גבלסית הזאת. אני חושב ששוברי העצמות (+מעטפת) משכנעים את עצמם שהם ממגרים אויב/פולש, וכי הם באופן כללי, נלחמים על הקיום שלהם על האדמה הזאת. אולי זה ישמע לך מוזר, אבל עצם כינוי ישראל כמדינה כובשת עדיין נשמע להם צורם וכמו עוד שטות סהרורית שמאלנית.
עונש כבד על סגן מלול במקרה הזה היה מהווה צביעות של המערכת ובריחה מאחריות. נאמר מעכשיו: התעללות בפלשתינאים היא חלק אינטגרלי מהכיבוש, לא כשהם מיידים אבנים, לא בגלל שהחייל בסכנה ואפילו לא כשהוא מאבד עשתונות מרוב כעס אלא זהו חלק מחיי היומיום של חייל כובש.
פעם כשהוכו פלשתינאים בתאי חקירות של השב"כ היה תירוץ שהשב"כ – מעצם הגדרתו – עובד באיזורים האפלים של הגנת המדינה, מעכשיו – הגנת המדינה היא עסק אפל בהגדרה. כבר לא מדובר בחוקר שב"כ שבידו מידע מודיעיני סודי שבסודיים שמחייב אותו לענות את האסיר שמולו כדי למנוע אסון. לא ולא, כל חייל בן 18 יכול וצריך לענות חפים מפשע כחלק מתפקידו (איך אמר הקצין הבכיר 'חניקה, ברכייה, סטירה ..' לא להגזים כן?).
כל מי שמתמקד בהאשמת חייל זה או אחר חוטא לתמונה הגדולה, והתמונה הגדולה היא שאין 'כובש נאור' בדיוק כפי שאין 'אנס מנומס' . החזקת מיליוני אנשים תחת שלטון צבאי אלים היא עוול והיא בהגדרה דבר אפל ופלילי וטוב שכבר אי אפשר להסתיר את הדברים במרתפי השב"כ החסין מביקורת והם צפים ומכריחים את המערכת להתמודד איתם.
שכתבתי "לא", התכוונתי גם לכך שהוא לא פעל מתוך דחף אלים ובלתי נשלט.
המדינה בחרה לשלוח למשימת תשאול קצין קרבי שמשמש כסמ"פ. לא חוקר משטרתי מיומן עם ניסיון עשיר, לא איש שב"כ. קצין קרבי. היא ציידה אותו בהוראות של "ברכיה, סטירה"? אם זה מה שיעזור בהוצאת מידע קריטי לצורך עצירת פעילות טרור, אני באמת לא רואה עם זה בעיה. כן כן, אם הקצין בן ה-23 (ולא החייל בן ה-18. הוא לא קופץ לשטחים שנייה אחרי שגוייס) מחליט בהתאם לנסיונו שהכלי של לחץ פיזי מתון שהצבא הפקיד בידיו הוא שימושי, אני בעד שישתמש בו. אדם מלול הוא לא עבריין ואסור לעשות ממנו כזה. תיזהרו שמרוב עדינות, מתינות ורדיפת שלום לא יתפוצץ לכם מטען בידיים.
התודה הנאה שמקבל אזרח שבחר בכל זאת לתת את מיטב שנותיו עבור הגנה על המדינה, במיוחד אם במחוזות הזוועתיים ביותר במדינה הזו (ואנא ממך. בוא לא נטיל על הלוחמים הפשוטים את האחריות הכבדה על דברים שבכירים מהם אחראים להם. בייחוד כאשר הם יודעים, חלקם, שעצם ההתלבטות שלהם בכל הנוגע לסוגיות הומניטריות עלול לפגוע בחבריהם/משפחותיהם בזמן הלא רחוק), תוך ריחוק מהבית ומהמשפחה, תמורת שכר באמת לא גבוה אם מניחים שרוב שעות היממה הוא עובד, היא לגמרי לגיטימית מבחינתי. ואגב, כשהתכוונתי לאזרחות, התכוונתי לאופציות באבטחה, שמשתמשות בכישוריהם של הלוחמים המשוחררים. לא להיי טק. זה בשביל משוחררי יחידות המחשב של צה"ל.
מידע קריטי לעצירת טרור?!
מי שמפעיל טרור תוך שימוש בתירוץ הזה שצריך להתאמץ במיוחד לא לראות כמה הוא שחוק ושרי הוא הצבא. אין לך מה להין על התודה הנאה שמקבל החייל ה"גיבור" מלול .שום תודה אינה מגיעה למי שמשרת את העוולות הישראליות גם אם הרוב חושב שהן אינן כאלה הן עדיין כאלה בעיני כל מי שעינו וליבו פועלים באופן שביר .
מלול הוא עבריין וזה אינו אומר שמפקדיו והמערכת כולה אינה עבריינית.הצבא מייצר את הטרור לעתיד ולכן אינו מגן עליי או על משפחתי אלא להיפך.
ושוב אני מעתיק את תגובתי ומתקן את טעיויות המקלדת :
מידע קריטי לעצירת טרור?!
מי שמפעיל טרור תוך שימוש בתירוץ הזה שצריך להתאמץ במיוחד לא לראות כמה הוא שחוק שקרי הוא הצבא. אין לך מה להלין על התודה הנאה שמקבל החייל ה"גיבור" מלול .שום תודה אינה מגיעה למי שמשרת את העוולות הישראליות וגם אם הרוב חושב שהן אינן כאלה הן עדיין כאלה בעיני כל מי שעינו וליבו פועלים באופן סביר .
מלול הוא עבריין וזה אינו אומר שמפקדיו והמערכת כולה אינה עבריינית.הצבא מייצר את הטרור לעתיד ולכן אינו מגן עליי או על משפחתי אלא להיפך.
שם:
דואר:
אתר:
כותרת:
בעקבות ריבוי ספאמרים, נאלצנו להוסיף מנגנון שימנע מרובוטים להפציץ את המערכת בתגובות פיקטיביות. אנא העתיקו את הקוד שבתמונה, לתיבת הטקסט שמתחתיה.
קוד הפעלה:
העתיקו את הקוד:
מערכת התגובות נועדה לאפשר דיונים, והשימוש בה כפוף לדין הישראלי. אז אנא שמרו את תגובותיכם ענייניות ומתחשבות בקוראים האחרים, וזכרו שאתם הנושאים באחריות לתגובות שתפרסמו במסגרת באתר זה (כבכל מקום אחר). אין אפשרות להבטיח שהתגובות שתפרסמו ישמרו באתר זה, אז אנא גבו את תגובתכם בהעתק לפני שיגורה (במידה שאתם מעוניינים לשמור אצלכם העתק). וכן, הודעות שלדעתנו פוגעות או לא מתאימות בכל צורה שהיא, בהחלט עשויות להימחק… זכויות היוצרים בתגובות שיתפרסמו במסגרת אתר זה, שמורות לכותביהן. ברוכים הבאים.
יש מערכון של אפריים קישון שבו מתלונן דוקטור שולטהייס שהוא פנה לעירייה אבל הפקידה עסקה ברכילות ואמרה לו 'שתוק נודניק' . לעומת זאת העירייה טוענת שלא היו דברים מעולם, בסך הכל הפקידה היתה עסוקה ברכילות ולכן אמרה לנודניק שישתוק.
שנינו מסכימים על הכל חוץ מאשר המסקנה, אני טוען שמלול לא אשם אלא הכיבוש, אתה טוען שמלול לא אשם והכיבוש ..?
בשורה התחתונה נראה לך הגיוני שפלשתינאי יחטוף מכות מחייל צה"ל. לא בגלל שהוא זורק אבנים, לא בגלל שהוא שלף סכין , אפילו לא בגלל שהוא בורח. כלומר אתה מקבל בשלווה מציאות שבה פלשתינאים פה ושם יחטפו מכות בלי שהם בעצם אשמים בכלום אפילו לכאורה.
נשאלת השאלה – למה לעצור כאן? הרי ידוע שהפשע בארץ משתולל , אז נאמר שיש בוודאות עבריין בשכונה שלך, למה שלא יחטיפו לך קצת במסגרת מיגור הפשע עד שימצאו את המנוול ? (אתה הרי רוצה שכונה נקיה מפושעים , לא?)
מה לגבי תאונות דרכים? הן הורגות יותר מהחמאס והג'יאהד ביחד כל שנה! אם נתחיל להצליף בשוט בנהגים סוררים תראה איך כולם ינהגו כמו טעטאלך על שמונים קמ"ש.
אבל שנינו יודעים שזה לא ילך , מה שמוסרי לעשות לערבים לא מוסרי לעשות ליהודים ואני נוטה להסכים איתך גם כאן. בסך הכל אם נעבור את הגבול אנחנו עלולים להידרדר עד כדי פגיעה באשכנזים.
לבר – מעניין מה שאתה כותב. אתה טוען שבישראל לא הגענו עדיין לחשיבה גבלסית, אלא שאנחנו מאמינים בלב שלם שאנו ממגרים אויב ונלחמים על קיומנו על האדמה הזאת. אבל זה בדיוק העניין: התעמולה הגבלסית נשמעה בדיוק ככה, כמו כל תעמולה רצחנית וכובשת מאז ומעולם, בכל מקום. גם הגרמנים האמינו שהם ממגרים פולש מאיים, מסוכן ומתועב ונלחמים עם זכותם לקיים חיים שלווים, בריאים ותקינים על אדמתם. הם האמינו בכך בלב שלם.
הנקודה היא שכל מעשי אלימות שיטתיים נשענים על אמונה שכזאת. הקלגס תמיד מאמין שהוא ממגר אויב – והנורא הוא הקלות הבלתי נתפסת שבה נקל לשכנע אנשים מסוימים שבני אדם אחרים הם אויב מסוכן (גם אם הם מנושלים, חסרי כל, נשים, ילדים וקשישים). הם מאמינים שהם עושים את הדבר הנכון, שהם נלחמים על זכויותיהם הבסיסיות. ובדרך הם משמידים עם. ככה זה תמיד, חיילי צה"ל אינם שונים במאום מכל קבוצה רצחנית אחרת.
.