Skip to content
21 בדצמבר 2009 / עידן לנדו

"יש לנו חורים וצריך למלא אותם": על שיר של יעקב ביטון

מתוך "מטעם" 20, דצמבר 2009

1. העולם מלא שירים, העברית מלאה שירים, אבל רק מעטים-מעטים הם באמת שירים טובים. ומתוכם, מעטים-מעטים הם שירים פוליטיים טובים. כל כך הרבה שירים-סתם קיימים, שנהיה קל יותר ויותר להבחין בשירים הטובים. שיר יסודי, שיר חזק, יבלוט מיד, כמו יהלום המונח בין המון חלוקי נחל.

2. שיר יסודי מתחיל ביסודות – בחלל. וכאן, שני חללים מקבילים, משתקפים זה בזה. הבית (משכן מעבדת השיניים) והפה. הנכנס בשערי הבית נכנס לעומק הלוע. השפתיים – השושן שבשער.

3. על החלל הכפול ניצבת המטאפורה המרכזית: "בית העקורים הזה". הבית בטלביה, שתושביו נעקרו, והפה של הדובר (למעשה, שלנו, כנרמז מגוף ראשון רבים), ששיניו נעקרו או ייעקרו. החוץ הוא הפנים. וכמה מזעזע ההיפוך הזה של הדמיון השגור: אנחנו מתבקשים לחשוב על הפנים הפרטי (הפה החולה) כאילו היה החוץ הפוליטי (בית העקורים), ולא להיפך. 

4. גם הזמן כפול: ההווה (אור פלורוסנטי) נוכח בו-זמנית עם העבר (ערבסק חלוד). לא צריך להרחיב.

5. וישנו כאב נרמז, כאב הכרוך בכל טיפול בשורשי השיניים, אלא שמישהו מופקד על שיכוך הכאב, הרדמתו והשכחתו: אור הקרח הפלורוסנטי. כפילות החלל נמשכת: אור הקרח המוטל על שער הבית, אור הקרח שמטילה הנורה הפלורוסנטית על פיו הפעור של המטופל.

6. של מי הכאב? של מי שנעקר או של מי שנעקרו ממנו? האם הבית כואב את העקירה של תושביו, האם השיניים העקורות מתגעגעות אל הפה?

7. "אנחנו צריכים להמשיך ללעוס"; מן הציווי מצטלצלים הכוח והמרות; אנחנו כבר במרחב הפוליטי. מי מצווה עלינו ללעוס, ואת מה? ללעוס מזון כמו שלועסים מלים חבוטות? ללעוס כדי לשמור על הרעש באוזניים, להדוף את השקט? ושימו לב – "להמשיך". תמיד לעסנו, והמרפא למכאובינו, מסתבר, הוא להמשיך ללעוס.

8. "יש לנו חורים וצריך למלא אותם". הנה נקודת התהום של השיר, האמת של חיינו. החורים מהדהדים את העקורים. יש לנו חורים – בבתים, בזיכרון, בפה המדבר. ונדמה שאין די בחומר המילוי, "השנים והמזון" – שנים ממלאות בתים וזכרונות, מזון ממלא פיות – כי תמיד נחוץ עוד. חיינו מחוררים.

9. יש אשליות בדרך, והדרך ארוכה – השורה הארוכה בשיר – יש מקסמי-שווא, כאילו השורשים ייגאלו (יצמיחו שוב שיניים טבעיות?), או שמא העקורים ישובו לשורשיהם. אבל הגאולה חרבה. וכמה מרירות בוקעת מן ההרגעה הזאת – "אין דאגה כלל". אין דאגה, הפה לא יוושע. ימצאו תותבות, סוף סוף זה מה שעושים במעבדות שיניים.

10. כנגד הגאולה החרבה, נותר רק הצימאון, אותו לא ניתן למלא; חור בלי תחתית. ואפשר, בהחלט אפשר לקרוא את הצימאון הזה משני הכיוונים: צמאונו של העוקר וצמאונו של הנעקר, שחיים בזמן הווה-עבר כפול (האור הפלורוסנטי, הערבסק החלוד), ועל כן עומדים מחוץ לזמנים (כלומר, הפכו מהיסטוריה למיתוס) – הצימאון אל מילוי החורים, הפסקת הלעיסה המתמדת, שחזור הבריאות הטבעית של הבית, של הפה.

11. בריאות הפה היא בריאות הנפש; "טלביה" היא מרכז לבריאות הנפש.

14 תגובות

להגיב
  1. עופר / דצמ 21 2009 21:29

    שיר חזק מכתב עת חזק

  2. בוהה / דצמ 21 2009 23:15

    לא לכל הגיג קוראים שירה, גם אם זה מתפרסם במטעם.

  3. נעה / דצמ 22 2009 00:48

    לא לכל טוקבק קוראים תגובה, גם ובעיקר אם הוא מתפרסם בעילום שם.

  4. עומר ריינהארט / דצמ 22 2009 06:24

    כי אחרת אין טעם לחשוף את "חוכמתך".

  5. עמרם / דצמ 22 2009 07:08

    שיר יפה מאוד. הבית בטלביה הזכיר לי בית אחר, שבו התגוררה גולדה מאיר, ובו הורתה לשבור בפטישים כתובת קרמיקה אמנותית ומפוארת בשפה הערבית, כדי שאורחיה – מזכיר האו"מ למשל, לא יעלו על דעתם שהבית היתה פעם פלסטיני –

    והנה תמונה ומלים. זה לא שיר, אבל זה עצוב לא פחות
    http://www.zochrot.org/images/File/%20%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%9F.pdf

  6. עידן / דצמ 22 2009 07:47

    אכן טקסט יפה. זה בית ידוע מאד, ולא הכרתי את הסיפור על גולדה. מעין פרה-פיגורציה של ציפי לבני שציוותה על הפלסטינים להוציא את הנכבה מהלקסיקון שלהם.

  7. מנהמת ליבי גם / דצמ 22 2009 11:07

    זה שיר על עקורים (פלשתינאים,יהודי המזרח שנעקרו מבתיהם) או שיר על חוסי בית חולים
    לחולי נפש?הבור הוא אותו בור,החור אותו חור שלתוכו נופל השיר שרוקד על שתי חתונות על קביים מטאפוריים.כוונות מתוחכמות יש כאן,הישגים בשירה לכשלעצמה – אין.אבל מה חשוב השיר,העיקר המסר החלוד.
    ש"צ

  8. יעל טל / דצמ 22 2009 17:39

    ועכשיו באמצע כתיבת איזו עבודה, בזמן שעלה לי בראש איזה שהוא דימוי שמקביל בין ישראל לבין נפגעת טראומה שסובלת מרה-ויקטימיזציה, נזכרתי בקטע שקראתי פעם, שכתבה מישהי שניסתה להסביר את המעין-פנטזיה להיפגע שוב ושוב, לא בשביל לנסות לתקן את החוויה הראשונית שבה הייתה חסרת אונים (אני חושבת שזה ההסבר המקובל שניתן לרה-ויקטמיזציה) אלא בשביל לייצר שוב ושוב כאב שתהיה לו כביכול איזו שהיא סיבה ידועה, שתוכל למלא את החור שהטראומה הותירה.

    המחשבה הזו על חורים ומילוים החזירה אותי לקרוא שוב את השיר. אבל כשחזרתי אסוציאציות אחרות כבר השתלטו כנראה על הקריאה. עכשיו נראה לי מעניין לנסות להבין את השיר כשואב מרעיונות של לאקאן, בגלל תהליך כינון הזהות דרך האחר (הפלורסנט והמעבדה על הבית שתושביו נעקרו ממנו), בגלל חורי הנפש (מה שאנחנו לא יכולים לדעת על עצמנו, שרק האחר יודע, אלא שאנחנו מתעקשים לנסות למלא אותם לבד כדי להיטהר מהחלק של האחר בנו) שאנחנו מספקים להם תחליפים כל זמן שאנחנו חיים, וכל זמן שהאיווי הנצחי (הצימאון) ממשיך לגרום לנו לחפש אותם.
    אמנם זה ניסוח מאוד פשטני, אבל זו רק זריקת כיוון.

    האמת היא שגם זה יכול להתקשר לעניין הרה-ויקטמיזציה, כי בעבר הזהות שלנו כוננה מול אחר אחר (נאצי) והיום אנחנו מנסים שוב ושוב למלא את החור הזה בזהותנו באמצעות בלבול קל בזמנים שגורם לנו להתייחס לאחר הנוכחי (הפלסטיני) כאל הצורר הנאצי ולהתעקש לנצח אותו הפעם. אולי אלו התותבות של תעתוע השעה וגאולת השורשים החרבה (מנסים לגאול את הנספים, שהם אולי שורשי המדינה).

    ואולי סתם אני כופה על השיר אסוציאציות שעולות לי בגלל העבודה הזו.. (שקשורה, אגב, כמו שאולי גם השיר קשור, לפוסט "כולנו בסידור העבודה" (אולי אני לא מדייקת בנוסח הכותרת) ולשאלות שעלו בתגובות אליו בזמנו)

  9. עידן / דצמ 22 2009 19:27

    אני די מסכים עם הפסקה השניה שלך. מה שאת קוראת "איווי נצחי" רודף גם את הפלסטינים, מסיבות מובנות, וגם את הישראלים, מסיבות עמוקות יותר. רעיון הרה-ויקטימיזציה לא נראה לי כאן הולם, אלא אם כן מדובר על המקרבן שרוצה שוב לקרבן את הקורבן…

  10. יעל טל / דצמ 22 2009 20:03

    שמתעקשת להישאר בעמדת קורבן היא באמת כזו שקשה יותר לקבל. וגם אני לא יודעת עוד מה היחס שלי אליה. אני נוטה מצד אחד להסכים עם הגישה שטוענת שישראל מתעקשת לשמר את עצמה בעמדת קורבן ושהעובדה שהיא מפעילה בפועל המון כוח ושולטת בעם אחר ומתנהלת בכוחנות וכו' לא אומרת שהיא מצליחה לצאת מהעמדה הזו, ולתפוס עמדת סובייקט שיכול לקחת אחריות על המצב.
    מצד שני, קל נורא להסתכל על כל ההתנהלות הישראלית רק מהזוית של אינטרסים צרים (כלכליים, שלטוניים וכו') של חבורת פוליטיקאים תאווי כוח ולראות משום כך בהתנהלותם ככן מונחית היטב ונשלטת היטב וכו'.

    אבל אז מה עושים עם כל הרגשות שמעורבים במצב, עם הגזענות, עם חרדות ההשמדה, עם התחושות הנרקסיסטיות, עם שנאת האחר, ועם מבנה הפיצול שמארגן כלכך הרבה מהחוויות של כלכך הרבה א/נשים כאן.

    אין ספק לדעתי בכך שיש לא מעט א/נשים שהם מספיק ציניים ובעלי אינטרסים חזקים מספיק בשביל להוביל התנהלות חסרת תוחלת כמו שלנו, אבל ייתכן שיש גם מצע מאוד נוח שמאפשר לרוב הא/נשים פה לקבל את צורת השיח (או חוסר השיח) הישראלית (נניח באותו פוסט על הסינדרום של ביבי, אני זוכרת שאחרי שקראתי אותו חשבתי שאולי דווקא ביבי לא חולה בסינדרום שתיארת, הוא פשוט מכיר היטב את החברה שהוא חי בה).

    מן הסתם גם אם מקבלים את הגישה האינטרסובייקטיבית (כפי שמציגה אותה ג'סיקה בנג'מין) שרואה בשני הצדדים לסכסוך כמצויים בעמדות קורבן ומתקשים לקחת אחריות ולצאת מהן, אין בזה כדי להצדיק משהו מהמעשים של ישראל מחד, או כדי להאשים את הפלסטינים במצבם מאידך. וגם אין טענה לסימטריה מבחינת האחריות שמוטלת על כל צד כדי לעשות צעד לכיוון קבלת אחריות והכרה באחר. זו גישה שעדיין רואה בצד אחד פוגע ובצד השני נפגע, בצד אחד מקרבן ובצד השני קורבן, אבל היא רואה ביחסים האלה יחסים שאין בהם סובייקטים שיכולים לקחת עמדה, כל צד מגזיר את עצמו ביחס לאחר תוך שלילה שלו ולא יכול משום כך לקבל את הכרת האחר (זה רעיון שגם מושפע מהיגל- אני חייבת להכיר באחר כדי לקבל הכרה בסובייקטיביות שלי. כשאני לא מכירה בקיומו של אחר אני גם לא מכירה בעצמי וכו').

    לאן הרעיון הזה יכול להוביל אני עוד לא ממש יודעת, אבל מנסה לברר. בכל אופן, אני חושבת שבינתיים לא צריך לחוש כלכך מאויימים מהרעיון שחוויות עבר של יהודים הן חלק ממה שמוביל להתנהלות של ישראל היום, כי אין במחשבה הזו שום דבר שמפחית במשהו מהאחריות של ישראל. ההיפך, המטרה של כיוון כזה היא לפתוח פתח להתחיל לקחת אחריות. להפוך סוף סוף למודעים לכך שאנחנו משחזרים יחסי קורבן-מקרבן, רק שהפעם אנחנו בתפקיד המקרבן.

  11. עידן / דצמ 23 2009 00:36

    יש מתח לא פתור בין השיח הנפשי-טיפולי לשיח המוסרי-שיפוטי. והמתח אומנם סובב סביב מושג הסובייקט והאוטונומיה שלו. במידה שהשיח הנפשי מערער על האוטונומיה של הסובייקט, מכוח עבר טראומתי או אפילו נוסחה פורמלית של "אני מוגדר רק לנוכח האחר" – בה במידה השיח המוסרי מתקשה לתבוע מאותו סובייקט מעורער אחריות על מעשיו.

    לדעתי חלק ניכר מהבלבול הזה הוא מפירות הבאושים של הפוסטמורניזם ועירוב התחומין הרדיקלי שלו; כבר אי אפשר לדבר על סובייקט בלי הבנייה חברתית, ומנגד, אפשר בלי בעיה לדבר על "פתולוגיה של חברה". להבדיל מהרבה אנשים שחושבים שזה נורא מגניב לדבר באותו עולם מושגים על זירות שונות כל כך, אני חושב שהרווח יוצא בהפסד.

    הדיון הזה מאד מסובך (בטח לא הכרחי לשיר של ביטון… רק שלא יחשבו שהתכוונתי לעשות ממנו פיגום). אני דוגל בהפרדה ברורה בין העולם הנפשי, שבו אין זולת סובל, לבין העולם הבין-אישי, שבו תמיד יש זולת עם פוטנציאל לסבל. אין לי שום בעיה להכיר בזכרון הקולקטיבי היהודי והחרדות שהוא מייצר, גם באופן תעמולתי, ועדיין לטעון שהזכרון הזה לא מעניק ליהודים שום זכות עודפת על פני הפלסטינים.

    אם הפלסטינים ייאלצו לחכות עד שאחרון היהודים ייפטר מתסביכי השואה שלו – השלום אף פעם לא יגיע. והנה רעיון ממש מהפכני: אולי השלום עם הערבים יעזור קצת לפתור את התסביכים ("הצמאון שמחוץ לזמנים") של היהודים. ובא לציון גואל.

  12. יעל טל / דצמ 23 2009 09:46

    אתה מתאר מתח שבו התחום הפסיכולוגי עסוק רק בתסביכיו של הסובייקט, שנחשבים על ידי תחום זה כשוללים את האוטונומיה שלו או מעניקים לו איזו שהיא חסינות בפני שיפוט מוסרי, ואת התחום המוסרי כתחום שקשור רק בעקרונות צדק ומנותק לחלוטין מרגשות או התנהלויות שנוח להסביר בעזרת מושגים פסיכולוגיים. אבל אין צורך להמשיג כל תחום בצורה שמפרידה אותה בהכרח מהשני.

    בעוד אתה דוגל בהפרדה ברורה, אני לא דוגלת בהפרדות כמעט אף פעם, וחושבת שהרבה מאוד פעמים יש הרבה מה להרוויח מניסיון להמשיג בעיה מתחום אחד בשפה של תחום אחר וללמוד מהאופן שבו היא נפתרה בתחום זה. חשוב רק, כמובן, איך עושים את זה, ושזה לא ייעשה באופן שבו תחום אחד (נניח המוסרי) עובר רדוקציה לתחום אחר (נניח הנפשי) כך שאיבדנו את העקרונות הבסיסיים והמהותיים שלו לגמרי. אבל זה לא מה שאמור לקרות, ומי שמנסה לנצל הסברים פסיכולוגיים כדי לפתור מאנשים אחריות למעשיהם מתעלם מהעובדה שכולנו בעלי אותה מידה של אוטונומיה (או אותו חוסר של חופש בחירה מוחלט) ובכל זאת חלה עלינו, בצדק, אותה מידה של אחריות מוסרית (להוציא כמובן את אלו שבאמת אין להם שום שליטה על מעשיהם כתוצאה ממחלות נפשיות חמורות)

    בכל אופן, אולי הקושי שלך עם הקישור בין שני התחומים הוא גם כי אתה תופס את התחום הפסיכולוגי ככזה "שבו אין זול סובל", כלומר שמתמקד כולו רק בתהליכים פנימיים ושוכח מהעולם שבחוץ. אבל זו ממש לא צורת החשיבה של מרבית הפסיכולוגיה היום. אפילו אם נתייחס דווקא לתיאוריות אינטרהפסיכיות ולתיאוריות שתופסות את היחסים של הסובייקט עם האחר כנגזרות אך ורק מתהליכים פנימיים של הסובייקט, מבלי שיש לאחר, האובייקט לדידן של תיאוריות כאלה, חשיבות של ממש בפני עצמו (כסובייקט נפרד עם רגשות משלו וכו'), גם אז יש חשיבות רבה לאופן שבו מתנהלים מול אותו אחר (אם גורמים לו סבל, למשל).
    ובתיאוריות אינטרסוביקטיביות יש חשיבות רבה דווקא ליכולת להכיר באחר כבסובייקט נפרד, שגם מסוגל לכאוב ולסבול, ומתוך כך לתהליכים שבהם אני לומדת לקחת אחריות על הפגיעה בו. כך שמכאן קל יותר לעשות את הקישור לתחום החברתי-פוליטי. בכל אופן, להגיד שאין "זולת סובל" בפסיכולוגיה זה פשוט לא נכון. וכמו שכבר כתבתי גם קודם, וודאי שהכרה בטראומות עבר לא נותנת לאף אדם/קבוצה זכות עודפת כל שהיא על פני קבוצה אחרת, או התחמקות מאחריות מוסרית.

    וכיוון שהתחומים הםסיכולוגי והפוליט אינם מופרדים בעיניי, באמת לא צריך לחכות ולפתור קודם תחום אחד ורק אז לעבור לאחר. אבל כיוון שממילא השלום המיוחל מתעכב, לא יכול להזיק בינתיים לנסות להביא למצב שבו נהפוך אולי מתישהו לחברה שיכולה לנהל שיח על הכיבוש ולקחת אחריות עליו, בזמן שבו אנחנו גם עושים מאמצים אחרים לסיים את הכיבוש. בקיצור, אפשר לעבוד בכמה רבדים באותו זמן, כי הם לא מוציאים האחד את השני.

  13. פרנסיס / ינו 9 2010 21:28

    משורר אדיר.בין הקולות היותר מעניינים שיש כיום.
    (לבוהה אני מציעה שימשיך לבהות ואם אפשר אז (בדממה.

  14. מיה / אפר 11 2016 22:24

    כישרון פלאי ונדיר (וגם אדם מלא קסם)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: