"יש לנו חורים וצריך למלא אותם": על שיר של יעקב ביטון

לא לכל הגיג קוראים שירה, גם אם זה מתפרסם במטעם.

כי אחרת אין טעם לחשוף את "חוכמתך".

אכן טקסט יפה. זה בית ידוע מאד, ולא הכרתי את הסיפור על גולדה. מעין פרה-פיגורציה של ציפי לבני שציוותה על הפלסטינים להוציא את הנכבה מהלקסיקון שלהם.

ועכשיו באמצע כתיבת איזו עבודה, בזמן שעלה לי בראש איזה שהוא דימוי שמקביל בין ישראל לבין נפגעת טראומה שסובלת מרה-ויקטימיזציה, נזכרתי בקטע שקראתי פעם, שכתבה מישהי שניסתה להסביר את המעין-פנטזיה להיפגע שוב ושוב, לא בשביל לנסות לתקן את החוויה הראשונית שבה הייתה חסרת אונים (אני חושבת שזה ההסבר המקובל שניתן לרה-ויקטמיזציה) אלא בשביל לייצר שוב ושוב כאב שתהיה לו כביכול איזו שהיא סיבה ידועה, שתוכל למלא את החור שהטראומה הותירה.

המחשבה הזו על חורים ומילוים החזירה אותי לקרוא שוב את השיר. אבל כשחזרתי אסוציאציות אחרות כבר השתלטו כנראה על הקריאה. עכשיו נראה לי מעניין לנסות להבין את השיר כשואב מרעיונות של לאקאן, בגלל תהליך כינון הזהות דרך האחר (הפלורסנט והמעבדה על הבית שתושביו נעקרו ממנו), בגלל חורי הנפש (מה שאנחנו לא יכולים לדעת על עצמנו, שרק האחר יודע, אלא שאנחנו מתעקשים לנסות למלא אותם לבד כדי להיטהר מהחלק של האחר בנו) שאנחנו מספקים להם תחליפים כל זמן שאנחנו חיים, וכל זמן שהאיווי הנצחי (הצימאון) ממשיך לגרום לנו לחפש אותם.
אמנם זה ניסוח מאוד פשטני, אבל זו רק זריקת כיוון.

האמת היא שגם זה יכול להתקשר לעניין הרה-ויקטמיזציה, כי בעבר הזהות שלנו כוננה מול אחר אחר (נאצי) והיום אנחנו מנסים שוב ושוב למלא את החור הזה בזהותנו באמצעות בלבול קל בזמנים שגורם לנו להתייחס לאחר הנוכחי (הפלסטיני) כאל הצורר הנאצי ולהתעקש לנצח אותו הפעם. אולי אלו התותבות של תעתוע השעה וגאולת השורשים החרבה (מנסים לגאול את הנספים, שהם אולי שורשי המדינה).

ואולי סתם אני כופה על השיר אסוציאציות שעולות לי בגלל העבודה הזו.. (שקשורה, אגב, כמו שאולי גם השיר קשור, לפוסט "כולנו בסידור העבודה" (אולי אני לא מדייקת בנוסח הכותרת) ולשאלות שעלו בתגובות אליו בזמנו)

שמתעקשת להישאר בעמדת קורבן היא באמת כזו שקשה יותר לקבל. וגם אני לא יודעת עוד מה היחס שלי אליה. אני נוטה מצד אחד להסכים עם הגישה שטוענת שישראל מתעקשת לשמר את עצמה בעמדת קורבן ושהעובדה שהיא מפעילה בפועל המון כוח ושולטת בעם אחר ומתנהלת בכוחנות וכו' לא אומרת שהיא מצליחה לצאת מהעמדה הזו, ולתפוס עמדת סובייקט שיכול לקחת אחריות על המצב.
מצד שני, קל נורא להסתכל על כל ההתנהלות הישראלית רק מהזוית של אינטרסים צרים (כלכליים, שלטוניים וכו') של חבורת פוליטיקאים תאווי כוח ולראות משום כך בהתנהלותם ככן מונחית היטב ונשלטת היטב וכו'.

אבל אז מה עושים עם כל הרגשות שמעורבים במצב, עם הגזענות, עם חרדות ההשמדה, עם התחושות הנרקסיסטיות, עם שנאת האחר, ועם מבנה הפיצול שמארגן כלכך הרבה מהחוויות של כלכך הרבה א/נשים כאן.

אין ספק לדעתי בכך שיש לא מעט א/נשים שהם מספיק ציניים ובעלי אינטרסים חזקים מספיק בשביל להוביל התנהלות חסרת תוחלת כמו שלנו, אבל ייתכן שיש גם מצע מאוד נוח שמאפשר לרוב הא/נשים פה לקבל את צורת השיח (או חוסר השיח) הישראלית (נניח באותו פוסט על הסינדרום של ביבי, אני זוכרת שאחרי שקראתי אותו חשבתי שאולי דווקא ביבי לא חולה בסינדרום שתיארת, הוא פשוט מכיר היטב את החברה שהוא חי בה).

מן הסתם גם אם מקבלים את הגישה האינטרסובייקטיבית (כפי שמציגה אותה ג'סיקה בנג'מין) שרואה בשני הצדדים לסכסוך כמצויים בעמדות קורבן ומתקשים לקחת אחריות ולצאת מהן, אין בזה כדי להצדיק משהו מהמעשים של ישראל מחד, או כדי להאשים את הפלסטינים במצבם מאידך. וגם אין טענה לסימטריה מבחינת האחריות שמוטלת על כל צד כדי לעשות צעד לכיוון קבלת אחריות והכרה באחר. זו גישה שעדיין רואה בצד אחד פוגע ובצד השני נפגע, בצד אחד מקרבן ובצד השני קורבן, אבל היא רואה ביחסים האלה יחסים שאין בהם סובייקטים שיכולים לקחת עמדה, כל צד מגזיר את עצמו ביחס לאחר תוך שלילה שלו ולא יכול משום כך לקבל את הכרת האחר (זה רעיון שגם מושפע מהיגל- אני חייבת להכיר באחר כדי לקבל הכרה בסובייקטיביות שלי. כשאני לא מכירה בקיומו של אחר אני גם לא מכירה בעצמי וכו').

לאן הרעיון הזה יכול להוביל אני עוד לא ממש יודעת, אבל מנסה לברר. בכל אופן, אני חושבת שבינתיים לא צריך לחוש כלכך מאויימים מהרעיון שחוויות עבר של יהודים הן חלק ממה שמוביל להתנהלות של ישראל היום, כי אין במחשבה הזו שום דבר שמפחית במשהו מהאחריות של ישראל. ההיפך, המטרה של כיוון כזה היא לפתוח פתח להתחיל לקחת אחריות. להפוך סוף סוף למודעים לכך שאנחנו משחזרים יחסי קורבן-מקרבן, רק שהפעם אנחנו בתפקיד המקרבן.

אתה מתאר מתח שבו התחום הפסיכולוגי עסוק רק בתסביכיו של הסובייקט, שנחשבים על ידי תחום זה כשוללים את האוטונומיה שלו או מעניקים לו איזו שהיא חסינות בפני שיפוט מוסרי, ואת התחום המוסרי כתחום שקשור רק בעקרונות צדק ומנותק לחלוטין מרגשות או התנהלויות שנוח להסביר בעזרת מושגים פסיכולוגיים. אבל אין צורך להמשיג כל תחום בצורה שמפרידה אותה בהכרח מהשני.

בעוד אתה דוגל בהפרדה ברורה, אני לא דוגלת בהפרדות כמעט אף פעם, וחושבת שהרבה מאוד פעמים יש הרבה מה להרוויח מניסיון להמשיג בעיה מתחום אחד בשפה של תחום אחר וללמוד מהאופן שבו היא נפתרה בתחום זה. חשוב רק, כמובן, איך עושים את זה, ושזה לא ייעשה באופן שבו תחום אחד (נניח המוסרי) עובר רדוקציה לתחום אחר (נניח הנפשי) כך שאיבדנו את העקרונות הבסיסיים והמהותיים שלו לגמרי. אבל זה לא מה שאמור לקרות, ומי שמנסה לנצל הסברים פסיכולוגיים כדי לפתור מאנשים אחריות למעשיהם מתעלם מהעובדה שכולנו בעלי אותה מידה של אוטונומיה (או אותו חוסר של חופש בחירה מוחלט) ובכל זאת חלה עלינו, בצדק, אותה מידה של אחריות מוסרית (להוציא כמובן את אלו שבאמת אין להם שום שליטה על מעשיהם כתוצאה ממחלות נפשיות חמורות)

בכל אופן, אולי הקושי שלך עם הקישור בין שני התחומים הוא גם כי אתה תופס את התחום הפסיכולוגי ככזה "שבו אין זול סובל", כלומר שמתמקד כולו רק בתהליכים פנימיים ושוכח מהעולם שבחוץ. אבל זו ממש לא צורת החשיבה של מרבית הפסיכולוגיה היום. אפילו אם נתייחס דווקא לתיאוריות אינטרהפסיכיות ולתיאוריות שתופסות את היחסים של הסובייקט עם האחר כנגזרות אך ורק מתהליכים פנימיים של הסובייקט, מבלי שיש לאחר, האובייקט לדידן של תיאוריות כאלה, חשיבות של ממש בפני עצמו (כסובייקט נפרד עם רגשות משלו וכו'), גם אז יש חשיבות רבה לאופן שבו מתנהלים מול אותו אחר (אם גורמים לו סבל, למשל).
ובתיאוריות אינטרסוביקטיביות יש חשיבות רבה דווקא ליכולת להכיר באחר כבסובייקט נפרד, שגם מסוגל לכאוב ולסבול, ומתוך כך לתהליכים שבהם אני לומדת לקחת אחריות על הפגיעה בו. כך שמכאן קל יותר לעשות את הקישור לתחום החברתי-פוליטי. בכל אופן, להגיד שאין "זולת סובל" בפסיכולוגיה זה פשוט לא נכון. וכמו שכבר כתבתי גם קודם, וודאי שהכרה בטראומות עבר לא נותנת לאף אדם/קבוצה זכות עודפת כל שהיא על פני קבוצה אחרת, או התחמקות מאחריות מוסרית.

וכיוון שהתחומים הםסיכולוגי והפוליט אינם מופרדים בעיניי, באמת לא צריך לחכות ולפתור קודם תחום אחד ורק אז לעבור לאחר. אבל כיוון שממילא השלום המיוחל מתעכב, לא יכול להזיק בינתיים לנסות להביא למצב שבו נהפוך אולי מתישהו לחברה שיכולה לנהל שיח על הכיבוש ולקחת אחריות עליו, בזמן שבו אנחנו גם עושים מאמצים אחרים לסיים את הכיבוש. בקיצור, אפשר לעבוד בכמה רבדים באותו זמן, כי הם לא מוציאים האחד את השני.

כישרון פלאי ונדיר (וגם אדם מלא קסם)