לא צריך לפנות התנחלויות

קצר ולעניין

לא בגלל ש"יהודי לא מגרש יהודי".

לא בגלל ש"אסור להעמיד את חיילי צה"ל בדילמה".

לא בגלל הקרע שתחולל סרבנות הימין.

וכמובן, לא בגלל שההתנחלויות חוקיות.

לא צריך לפנות התנחלויות, כי פשוט לא צריך.

צריך לצאת מהשטחים. מכל השטחים, באופן מיידי. לחזור לקו הירוק. כבר 42 שנה צריך.

אבל מי אמר שהמדינה, או הצבא, או מישהו בכלל, צריך לפנות את המתנחלים?

עכשיו לאט יותר

במסגרת הסכם שלום עתידי עם המדינה הפלסטינית, רוב שטחי הגדה המערבית יעברו לריבונות זרה. המחוייבות הישראלית היא להעביר את השטחים שכבשה ב-1967 לידי הבעלים החוקיים שלהם, ובייחוד את מיליוני הדונמים שהופקעו ועליהם הוקמו התנחלויות יהודיות.

מה יקרה עם האזרחים הישראליים שמתגוררים בשטחים שיוחזרו? ובכן, יקרה מה שקורה עם כל אזרח שנמצא בטריטוריה זרה. אם טוב לו שם, שיישאר במעמד של נתין זר במדינת פלסטין. אם רע לו שם, שימהר ויארוז את עצמו ויחזור לתחומי הקו הירוק.

הרעיון הפשוט-להדהים הזה אינו חדש. לפני שנים נחשפתי אליו בטור של ב. מיכאל, ומאז שמור לו מקום של כבוד במדף הפתרונות השפויים-עד-טירוף במוחי. בשורות הבאות אנער ממנו את האבק. אולי הוא מגוחך, אבל לבטח אינו מגוחך יותר מרעיון הפינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים.

לנוחיות השלטונות, מוצע נוסח למכתב שיישלח לכל מתנחל ומתנחלת (לשון זכר במכתב ננקטת מטעמי נוחיות בלבד).

ההתפנות מהשטחים: פרוייקט אישי ולאומי

א.נ,

כפי שידוע לך, יישוב מגוריך נמצא על קרקע פלסטינית, ובמסגרת הסכם השלום שנחתם בתאריך XXX, בעוד שנה יעבור שטח זה לריבונות פלסטינית.

החל מתאריך YYY, שנה מיום שליחתו של מכתב זה, יפקעו זכויותיהם של כל רשויות מדינת ישראל בשטח זה – צה"ל, שב"כ, ומשרדי הממשלה השונים. החל מאותו יום – לא תהיה שום נוכחות של כוחות ביטחון ישראליים באזור מגוריך. מדינת ישראל תחדל לערוב לבטחונך, כפי שאינה יכולה לערוב לבטחונו של כל אזרח ישראלי שבוחר לטייל במכסיקו, טורקיה או הודו.

מדינת ישראל הקימה מִנהלת התפנות (ראה טל' וכתובת למטה) שעומדת לשירותך בכל עניין ועניין הקשור להתפנותך מביתך (ודוק: התפנותך, לא הפינוי שלך). המדינה מכירה באחריותה לך ולרכושך, באשר היא זו שאישרה ועודדה את הימצאותך שם. על כן, היא הקציבה לך חבילת פינוי בסך ZZZ אלפי שקלים וכן שלל הטבות מס למשך תקופת התאקלמות של שנתיים.

כל שירותי ההובלה והאיחסון הכרוכים במעבר מוצעים לך בחינם. המדינה גם מתחייבת למצוא לך מגורים חלופיים בתוך 8 חודשים אם לא תצליח לעשות זאת בכוחות עצמך. צוות מסור של אנשי מקצוע בכל התחומים – דיור, תעסוקה, חינוך, רווחה ובריאות – יסייע לך בחזרה הקשה לתחומי הקו הירוק.

שים לב: מערך התמיכה והסיוע למתפנים תקף רק בגבול הריבונות הישראלית. לשון אחר, בתאריך YYY, היום שבו יעבור השטח לידיים פלסטיניות, יפוג תוקפו של מערך התמיכה והסיוע בשטחי הגדה המערבית. החל מיום זה ואילך, כל אזרח ישראלי שיימצא בשטחי הגדה ייאלץ לפתור את בעיותיו – הלוגיסטיות, מוניציפליות או בטחוניות – מול הריבון החדש בשטח, קרי, נציגי הממשלה הפלסטינית.

שים לב: מדינת ישראל לא תשלח ולו חייל או שוטר אחד לפנות אותך מביתך. יחסי המדינה איתך הם יחסי אחריות הדדית בין בוגרים, לא יחסי גננת-פעוט. יש לך שנה שלמה להתפנות מרצונך; שנה שלמה שבה משאבי עתק יועמדו לרשותך, שנה שבה הנסיגה מהשטחים הכבושים תהיה הפרוייקט הלאומי החשוב ביותר של ישראל.

בתום שנה זאת, אם לא תתפנה – האחריות כולה שלך.

מדינת ישראל מכירה בקשר העמוק של המתנחלים לאדמת ארץ ישראל, קשר שעבור חלקם עולה בחשיבותו על זיקתם למדינה. המדינה אינה מעמידה עצמה מעל צו התורה, ולכן אינה כופה עליך להתפנות; אתה אל תכפה עליה להמשיך לשלוט על 3 מיליון פלסטינים נגד רצונם.

בברכת שנת שיתוף פעולה וחזרה לפרופורציות, מִנהלת ההתפנות

תרגיל רציונלי או היתממות?

אורח החשיבה שעומד מאחורי הגישה הזאת הוא זר ומוזר לישראלים, ובייחוד למתנחלים. אלה רגילים שהמדינה נשרכת אחריהם, ברטינה או בצהלה, וטורחת לנקות את כל הבלגן שהם מחוללים בארשת מתרפסת. המתנחלים יכולים לנאץ קציני צה"ל, לכפור בזכותה של מערכת המשפט להעמידם לדין, לצפצף בריש גלי על כל תקנה או חוק שישראלים אחרים כפופים להם – רק מפני שהם יודעים שתמיד, בסופו של היום, יתאחדו שוב בחיבוק פייסני עם אותו ממסד מנואץ.

ובל נשכח את עובדת הקיום הבסיסית בשטחים: ההתנחלויות מתקיימות על כידוני צה"ל. ללא מערך האבטחה העצום של צה"ל בשטחים – גדרות, מחסומים, סיורים – לא היה ניתן לקיים את ההתנחלויות יותר משבוע. גם הכנופיות האלימות של הר חברון ויצהר יודעות זאת; הם יכולים להתעלל ברועי צאן ולכרות מטעי זיתים רק משום ש"האח הגדול", צה"ל, מגן עליהם מפני סכנת נקמה פלסטינית. כן, כזאת היא גבורתם; גבורתו של הבריון השכונתי שאף אחד לא מתעסק איתו כי אבא שלו הוא עבריין שמחזיק באוטו ערימה של לומים וסכינים.

לכל זה כבר התרגלנו. השאלה היא האם צריך להתרגל לכך שאלה יהיו פני היחסים בין המתנחלים למדינת ישראל גם כאשר תעמוד על הפרק הנסיגה משטחי הגדה המערבית. שהרי מדובר ביחסים מעוותים להחריד, כפי שכל פסיכולוג מתחיל יעיד: יחסים שמושתתים על חוסר אחריות בסיסי, עקרוני ומוחלט, של האזרח כלפי המדינה; שמצידה, גומלת לו באחריות-יתר ומעניקה לו מחילה עקרונית ומוחלטת על כל נבלה שיוצאת תחת ידו.

רעיון הפינוי בכוח, כמו גם הדרך בה יושם בפינוי גוש קטיף, הוא פרי ההילולים של היחסים המעוותים האלה. במקום לבחור בדרך השפויה והבוגרת, ולהותיר את ההחלטה האישית על ההתפנות בידי המתנחל, בוחרת המדינה בדרך הלא-שפויה וההיסטרית של התנגשות מכוונת ראש-בראש, וגרירה על עפר של אנשים בוגרים בציצת ראשם, תוך הנהון אימהי סלחני.

אם כן, מטרתה הראשונה של הצעת ההתפנות, כאלטרנטיבה ל"משחק היחיד בעיר", הפינוי בכוח, היא זאת: תרגיל להשבת השפיות, שיחזור הרציונליות האזרחית.

באופן טבעי, עולות שתי התנגדויות.

1. "זאת היתממות, ברור שאף מתנחל לא ירצה להישאר לגור תחת ריבונות פלסטינית, וברור שהמדינה הפלסטינית לא תתיר למתנחלים להישאר במקומם."

לא, לא ברור. יש מתנחלים שבאמת מעדיפים ארץ על מדינה, ויש נכונות בהנהגה הפלסטינית לקבל אוכלוסית מתנחלים לשטחה. מן הסתם, לא מדובר בפיתרון שיגרוף אחריו המונים; אבל זאת בדיוק הנקודה – למתנחלים יש ברירה. הם רק צריכים להתחיל להפנים מושג חדש לחלוטין עבורם – לכל בחירה יש מחיר.

2. "אסור למדינת ישראל להפקיר את אזרחיה לטרור הפלסטיני, שבלי ספק יסתער עליהם ברגע שצה"ל יסוג מהשטחים."

הטענה הזאת מניחה מראש את מה שראוי לערער עליו – המחויבות האבסולוטית של מדינת ישראל לאזרחיה גם מחוץ לשטחה הריבוני. ישראלי שמחליט, על דעת עצמו, להסתובב בפרברי הפשע של בוגוטה או בשדות הקרב של צ'צ'ניה לא יכול לצפות שידו הארוכה של צה"ל תגן עליו בכל אשר יילך; ואם הוא מתעורר בבוקר מבותר לכמה חתיכות – יש לו רק את עצמו להאשים. "אבל השטחים זה לא בוגוטה!", אני שומע מהיציע. זהו, שכן; אחרי ההיפרדות מהם, השטחים הם לא שלנו. תחזרו על המלים האלה כמה פעמים בראש: השטחים לא שלנו. השטחים לא שלנו.

נוסח ההצעה במכתב למעלה מותח קו ברור וחד בין אחריותה המכסימלית של המדינה למתנחלים עד תאריך היעד YYY, ופקיעתה של האחריות הזאת לאחריו. זה לא נקרא להפקיר; זה נקרא לכבד את חופש הבחירה האישי של האזרח.

בונוס אחד או שניים

בונוס מיידי מהחלפת דיסקט הפינוי בכוח בדיסקט ההתפנות הוא שכל גילויי הסרבנות מימין, כגון איומי החיילים בחטיבת "כפיר" שלא ישתתפו בפינוי – מצטמקים לגודלם הטבעי, הלא-חשוב בעליל. אם אין פינוי בכוח – אין למה לסרב. חסל סדר החגיגה התקשורתית המנופחת הזאת.

למה זה בונוס? מכמה טעמים. טעם ראשון הוא ההשוואה הנלוזה בין סרבנות השמאל לסרבנות הימין, והטענה שמושמעת תדיר כאילו הראשונה סללה את הדרך לאחרונה. בעניין הזה כבר נאמר מספיק, ואין זה המקום להמשיך ולדוש בהבדלים התהומיים בין שני סוגי הסירוב. מכל מקום, הורדת הפינוי בכוח מעל סדר היום תוריד ממנו, מניה וביה, את הסירוב הימני; וכך ייחסך מרבים וטובים הצורך המייגע לשוב ולשנן מדוע הנסיבות החריגות שמצדיקות סירוב ליטול חלק בפעולות כיבוש ובפשעי מלחמה אינן מתקיימות במצבים שבהם מוטלת על הפרק העברת אוכלוסיה כובשת לשטח לא כבוש.

טעם שני הוא שהשמאל לא ימצא את עצמו שוב נופל למלכודת הדבש של מבחן הנאמנות הפטריוטית, כפי שקרה, למרבה הצער, בפרשיות האחרונות של חטיבת כפיר. איומי החיילים שלא ישתתפו בפינוי התנחלויות מעוררים חשש אמיתי שהצבא, החל מרמת החייל הפשוט ועד לדרגים הגבוהים ביותר, כבר הפנים את סדר היום הלאומני-מתנחלי, ועתה הוא מציב גבולות ברורים לשלטון. המרד כבר כאן, כפי שכתב עמיתי ל"רשימות", נעם לסטר. הגדיל לעשות יואל מרשק, מרכז אגף המשימות של הקיבוץ הארצי, שהזדרז להתקשר למח"ט כפיר ולהציע לו את "מיטב הנוער הקיבוצי", על מנת לאזן את פשיטת הרגל הערכית של החטיבה. למי שלא זוכר, זהו אותו יואל מרשק שבזמנים אחרים מתייצב לצד פלסטינים במסיק הזיתים שלהם, תחת רדיפות המתנחלים.

החששות האלה כנים, אולם יש לתמוה מה להם לסדר יומו של שמאל פעיל במדינה שממילא כבר נשלטת על ידי הצבא. נדמה שרבים בשמאל עדיין שבויים באשליה שבישראל שוררת הפרדה ברורה, כמו בכל דמוקרטיה אמיתית, בין השלטון האזרחי לבין הזרוע הצבאית; ושהצבא בדמוקרטיה הישראלית אינו אלא מכשיר שלטוני צייתן, הכפוף לחלוטין לדרג המדיני.

לאמיתו של דבר, אף פעם זה לא היה ממש כך, ובישראל יש מסורת ארוכה של רמטכ"לים שניהלו את מדיניות הביטחון של ישראל בעודם במדים, או זמן קצר לאחר שפשטו אותם ונכנסו ללשכת שר הביטחון. השינוי העיקרי שבישרו שנות ההתנחלות, ובמיוחד שני העשורים האחרונים, היה שפתאום הצבא התמלא בכיפות סרוגות ובשיח דתי-אמוני – סממנים שהם בגדר סדין אדום לשמאל החילוני. קודם לכן, מעורבותו העמוקה של הצבא בקביעת מהלכי השלטון הישראליים היתה "שקופה" מדי, אינטימית מכדי לעורר מחאה.

ובשפה בוטה יותר: תמיד זה היה צבא שיש לו מדינה, ולא להיפך. רק שקודם הצבא הזה שהיתה לו מדינה היה "שלנו"; עכשיו הוא "שלהם".

הבעיה העיקרית של הצבא בישראל היא לא שיעור המתנחלים במפקדיו אלא כוחו העצום, שלוחותיו התמנוניות במערכת החינוך, בשוק העבודה, בחיים הפוליטיים ובכל הבט של חיינו (עד לתדמית של כוכבי בידור, כידוע). מה שאנחנו צריכים, בדחיפות, זה לא צבא "פחות לאומני", אלא "פחות צבא". הניסיון הבלתי פוסק לעצב את אופיו של הצבא, החרדה מ"דמותנו" כפי שהיא משתקפת בו – גם כשהם נובעים ממניעים נאצלים – משקפים את הקושי העצום של האזרח הישראלי לדמיין את זהותו האזרחית והאנושית במנותק מן ההוויה הצבאית. בדרכם שלהם, הם תורמים לביצורה של הצבאיות כתשתית העומק הבלעדית של הישראליות; אין ולא תהיה קולקטיביות אחרת בלתה.

ישראל היא מדינה מיליטריסטית באופן קיצוני, והחברה האזרחית המתכווצת שלה חייבת להתעשת ולהציב גבולות ברורים לצבא, בכל אתר ואתר, לנטרל אותו, ולהחזירו לממדיו הטבעיים.

ועל כך בדיוק מופקד השמאל. לא להחזיר את צה"ל ל"ידינו" (התנועה הקיבוצית) מ"ידיהם" (המתנחלים), אלא להוציא את המדינה כולה מידי צה"ל!

והכי חשוב, לחשוף את הספין

הערך החשוב ביותר שטמון בהצגת אלטרנטיבת ההתפנות כנגד הדיבור על פינוי בכוח הוא מניעת הספין הגדול שלפיו מתנהל מאבק איתנים בין הממשלה למתנחלים על עתיד ההתנחלויות.

הספין הזה הוא כה עתיק ונדוש, שלא אתחיל אפילו לספר בו כאן. הבה נודה מיד: כל הענן העצום הזה, הזמזום הבלתי נפסק אודות "מאחזים בלתי חוקיים", "הקפאת בניה", "פינוי התנחלויות" – זמזום שחולף כבר 30 שנה בין ישראל לוושינגטון ורמאללה – איננו מותיר שום חותם במציאות. במציאות – בונים, במרץ בונים, ומספר המתנחלים כבר חצה את קו ה-300 אלף. כך היה תמיד, וכך יהיה. די להעמדות הפנים, ולפחות – די להאמין להם בשמאל.

שום ממשלה ישראלית לא תפנה את בית אל, או עפרה, או אריאל, או אפרת, או קדומים. לא ממשלת ימין ולא ממשלת שמאל. לא עם לחץ אמריקני ולא בלי לחץ. זה פשוט לא הולך לקרות, חברים, תוציאו לכם את זה מהראש. מדובר בנתון יסודי של המציאות הישראלית פוסט-1967: בשטחים הכבושים מתנחלים, לא מתקפלים.

[פינוי ישראלי יזום עולה בדעתי רק במסגרת תרחיש קטסטרופלי-אזורי כה קיצוני, שאינני מעז להגות בו].

לא זה המקום לתהות מה מקורו של עיקרון היסוד הזה של המדיניות הישראלית זה יותר מ-40 שנה; מה בדיוק חלקו של החזון המשיחי, מה חלקו של השיקול הבטחוני, כמה מזה נעוץ בפשטות בגרגרנות כלכלית (שאיבת מים ממאגרי הגדה), איסלאמופוביה וכו'. הניתוח מסובך, אבל השורה התחתונה פשוטה וגלויה לעין כל: ישראל כל הזמן בונה בשטחים, ומעולם לא פינתה התנחלות (משחקי התופסת של המאחזים הם בגדר הסחת דעת – קריצה הדדית בין המתנחלים למדינה מאחורי גבה של ארה"ב, וגם של השמאל).

אם זהו העקרון המדיני היסודי, הרי שכל הדיבורים על ניגוד אינטרסים בין המתנחלים למדינה, שיגיע לכלל פיצוץ באיזשהו תרחיש פינוי עתידי, הם דיבורי סרק. אין ניגוד אינטרסים כזה, כי המדינה היא מתנחלת והמתנחלים הם עצם מעצמה של המדינה (לפעמים אף מוברגים היטב במנגנון הממשלתי). כל מה שיש הוא הצגות מחזוריות של "עימות" בין חיילים לנערי גבעות משולחי רסן, לפטם בהן את התקשורת העולמית ואת השמאל הישראלי.

המסר התעמולתי הוא ברור: קשה הפינוי כשאול. מול נחישותה של המדינה לשמור על החוק, עומד ציבור קנאי שאינו בוחל בהתקפות על נציגי החוק. מדובר בהצגה, גם אם השחקנים עצמם – נערי גבעות מכאן וחיילים פשוטים מכאן – אינם ערים לכך וממלאים את תפקידם מתוך אמונה תמימה שהם אכן ניצבים משני צידי המתרס. זאת הצגה משום שהתסריט שלה נכתב מראש, מעל ראשי השחקנים, על ידי קבוצה מצומצמת של מנהיגים – בממשלה ובהנהגת יש"ע.

ההצגה הזאת הגיעה לשיאה הדרמטי, שובר הלב, בפינוי גוש קטיף; אותה "טראומה" שנהגתה והוצאה לפועל מתוך התכוונות לחרות על ליבו של כל ישראלי את הלקח המתבקש: לא עוד. אם זה מה שקורה כשמפנים 7,000 איש, האל ישמור ממה שצפוי בפינוי של 300 אלף איש. הנה כך שירתה ה"התנתקות" את הנצחת הכיבוש בגדה המערבית (הדברים אף נאמרו בגלוי בסביבתו של אריק שרון, והיו מי שהבינו זאת מראש).

ובכן, חסדו של האל לא יהיה נחוץ – אם לא יהיה פינוי בכוח. האלטרנטיבה, מודל ההתפנות (בתמיכה נדיבה אך תחומה-היטב של השלטונות), חוסכת את המאבק המיוזע והפוטוגני בין החיילים למתנחלים, על כל עוצמתו הרגשית. כך מיורט, עוד טרם בואו לעולם, הספין של "המדינה נגד המתנחלים", ובמקומו ניצבת המדינה לראשונה אל מול תהייתו הנוקבת של האזרח: האם את לצידי, או לצד פורעי החוק בשטחים? אם את לצידי – תני להם צ'אנס להתפנות בכבוד, ואז תניחי להם לנפשם.

(ואם את לצידם… לפחות עכשיו אני יודע. הדברים על השולחן. סוף סוף אני מבין מול מה ומי אני עומד).

הו התמימות, חושב לעצמו הקורא העייף; באמת נראה לך שהמדינה תשאיר להם את הבחירה? באמת נראה לך שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בהתפנות רצונית?

הו התמימות, משיב הכותב העייף לא פחות; באמת נראה לכם שהמדינה תכפה עליהם את הבחירה? באמת נראה לכם שהתנחלות אחת תיעקר ממקומה בפינוי בכוח?