חודש: אוגוסט 2009

הבלוג יוצא לחופשת קיץ, מאוחרת מדי, עד… בוא נאמר, אחרי החגים. נשאיר את זה פתוח. אולי תהיה עוד גיחה אחת בשבוע הבא.

בסוף השבוע אני טס עם משפחתי לסנטה קרוז, קליפורניה, שם נשהה שנה לרגל שבתון. למען הסר ספק, ארגיע את כל המודאגים: בבלוג לא יחול שינוי מהותי. לא אתחיל לסקר את ליגת הפוטבול האמריקאית ולפרש מהלכים מדיניים בוושינגטון. שיקולי הכתיבה והעריכה כאן לא ישתנו: רק דברים שמעניינים אותי, שיש לי הבנה כלשהי בהם, ושיש בהם עניין לציבור (אומנם קטן, אבל מסור). מכאן יובן שמה שהיה הוא שיהיה.

הריחוק הגיאוגרפי יכול, לעתים, להגביל את היכולת שלך לראות או להבין משהו. אבל הוא יכול גם לחדד אותה. מכל מקום, בעידן האינטרנטי, כשמקורות המידע מבוזרים כל כך, חשיבות המיקום הגיאוגרפי הופכת למשנית. ישנה כמובן הטרוניה הקבועה כלפי מי שלא יושב כאן: "מה אתם מטיפים לנו מחו"ל, קודם תסבלו כאן ורק אז תפתחו את הפה".

סבלתי כאן וגם אמשיך לסבול, כשאחזור מהשבתון. ממילא במקרה הפרטי שלי, גם לפני המעבר, לא חסרו תירוצים לפסול מראש את דברי (באיזה זכות אתה מדבר, יא שמאלני / אשכנזי / אקדמאי / בלשן / סרבן / פוסט-ציוני / ולאחרונה, כמה מרענן, גם מיזוגן). כך שהמעבר לחו"ל לא יעלה ולא יוריד.

את הכינוי "פוסט-ציוני", אגב, מצאתי לאחרונה מודבק לשמי באיזה אתר שטנה. התמיהה הראשונה שלי היתה כמובן: פוסט ציוני? מישהו קרא אצלי פעם פוסט ציוני?

התמיהה השניה היתה שכבר מזמן אין לי מושג מה זה "ציוני", ועל כן גם אין לי מושג מיהו זה שנמצא "פוסט" לציוני. יש אנשים שדעותיהם "שמאלה" ממני שמגדירים עצמם ציונים. יש גם ימנים, כידוע, שכופרים במלכות, ומתנערים מן התואר "ציוני". כל העיסוק הזה בתגיות לשוניות וזכויות היוצרים עליהן משעמם, ובעיקר זורע טשטוש היכן שנחוצה בהירות. אני יכול להצהיר באופן קונקרטי על עמדותי בשורה של נושאים פוליטיים וחברתיים; אם מישהו חפץ לסכם את כלל ההצהרות האלה תחת הכותרת "ציוני" או "פוסט-ציוני", הוא עושה זאת על אחריותו בלבד.

טוב, לענייננו. בשבועות האחרונים הבלוג היה פעיל מאד לא מפני שהיה לי פנאי, בדיוק להפך. פשוט "ניקיתי את השולחן" מכל מיני חומרים שהצטברו במגירות. זה המקום אולי להאיר את עיניהם של מי מהמגיבים בעניין פשוט. זמן העלאת הפוסט איננו בהכרח זמן כתיבתו! פוסט שעולה בבוקר יום שלישי אולי נכתב באישון ליל חצי שנה לפני כן! כן כן, פלאי הטכנולוגיה (ומי בכלל יכול לכתוב בבוקר?).

דחק המעבר לחו"ל, לצערי, לא איפשר לי לכתוב על דברים חשובים שקורים עכשיו. גם לא יהיה לי זמן בשבועות הקרובים לכתוב עליהם, אבל המצפון נוקף אותי, אז לפחות אזכיר משהו שלמיטב ידיעתי חלף בשתיקה גמורה.

שני דו"חות מקיפים התפרסמו בשבוע שעבר על ההשלכות ארוכות הטווח של המצור על עזה על רמת התברואה, תעסוקה, תזונה ותשתיות בתוך הרצועה. הדו"ח הראשון הוא של עמותת "גישה", וכותרת התקציר שלו מאששת דברים שכתבתי כאן לפני חצי שנה: "ישראל מחלישה את התשתיות בעזה לקראת המלחמה הבאה". הדו"ח השני, של OCHA, פורס תמונה סטטיסטית רחבה של תוצאות המצור. משני הדו"חות עולה תמונה מזעזעת. שניהם שמים דגש על הסירוב של ישראל לאפשר לפלסטינים לשקם את הריסות עזה – סירוב שמתמצה באיסור על הכנסת סולר תעשייתי, חומרי בניין, חלקי חילוף לגנרטורים ולמתקני טיהור שפכים ועוד. קשה אפילו להעריך כמה תושבים מתו, חלו או הגיעו לתת-תזונה בגלל מדיניות שתירוצה הרשמי הוא "החזרת גלעד שליט".

מה שלא קשה להעריך זה שממשלת ישראל, ניתן לומר באופן שיטתי, מניחה את התשתית לפלישה הבאה לעזה. השאלה היחידה היא אם זה יקרה תחת כהונתו של ביבי או של מחליפו (לבני? מופז?).

העניינים האלה כרגיל אינם זוכים לשום דיון בתקשורת. אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ולפחות ייתן להם חשיפה וניתוח בבלוגוספירה.

ומה עוד אייחל? שכל אחד מאיתנו, לילה לילה לפני שהוא/היא הולך/כת לישון, יקדיש עשר שניות של זעם רותח על המחדל הגדול ביותר של ממשלות ישראל מאז דחיית הצעת השלום של סאדאת (בתיווך יארינג) ב-1971.

[סגרתי לתגובות כי אני מתנתק מהאינטרנט וממילא לא אוכל להתייחס למגיבים. אריבדרצ'י]

הרשימה הזאת מתחילה ביין, ושלא כמו הפתגם, סופה לצער לבב אנוש. היא מתחילה במשהו קטן מאד, שולי לכאורה, ויוצאת ממנו אל דבר כללי ועמוק מאד בחיינו. היא משקפת, ואולי גם מבססת, את הרעיון שהאמת הלא-צפויה תמיד חבויה במובן מאליו, בפרטים הטריביאליים, כה טריביאליים שהם חומקים מן העין ומן השכל.

דקארט צדק: אין תחליף לספק.

הנה למשל טקסט נטול ספקות, שהופיע ב-ynet לפני כחודש.

"הפעם אני בגוש עציון, וכדי להיות פייר עם כל מי שהולך לתקוע כאן טוקבק שלא קשור ליין, אומר כבר מראש שחבל לו על הזמן. שיקח ספר היסטוריה לכתה ז', איפה שמדובר בו על מלחמות השחרור והעצמאות, וילמד. אם נשים את הקלפים על השולחן אז נכון שלא חסרות צרות שמגיעות מכל מיני בנות עין, אבל יש ויש, ובזאת תם החלק ההסטורי-מדיני של שיחתנו להיום."

הכותב הוא שגיא קופר, וכך נפתחת כתבתו על יינות גוש עציון. כדרכו של קופר, הכתבה יסודית, מעמיקה ומשעשעת. למי שלא יודע, קופר הוא ידען גבינות ויין מופלג, שידיעותיו נפרשות החל מן המבנה המולקולרי של גבינת הצ'דר, דרך הסטורית גידול הלתת שממנה מיוצרת הבירה הבלגית וכלה בהרכב הקרקע האידאלי לגידול כרמים ליין בורדו. הוא גם עורך אתר היין והאלכוהול "בקבוק".

במלים אחרות: שגיא קופר מבין במה שהוא כותב. לא צריך לקרוא יותר משלוש רשימות שלו כדי להתרשם: הבנאדם שולט בעובדות.

העובדות של היין, כלומר. נחזור לציטוט בעניין גוש עציון. למעשה, מדובר בטקסט רומזני וסתום. נחוצה עבודה פרשנית. אני מניח שלו היינו מטריחים את קופר לפרש את דבריו, היה אומר בערך כך: תראו, בשנות ה-40' היתה התיישבות יהודית בגוש עציון. במלחמת העצמאות נפלו יישובי הגוש בידי הלגיון הירדני לאחר קרב גיבורים שהסתיים בטבח. בעקבות מלחמת ששת הימים, חודשה ההתיישבות היהודית בגוש. חזרנו לשטחים שהיו שלנו. לא כיבוש ולא נישול.

ואת כל זה, מזכיר לנו קופר, תוכלו לקרוא בספר הסטוריה לכתה ז'.

כאן מתעוררות שתי שאלות. האחת, ספר הסטוריה ישראלי או פלסטיני? ובניסוח אחר, מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית? שאלה שניה: למה חשוב כל כך לקופר להבטיח לקורא שגוש עציון "שייך לנו"?

נתחיל בשאלה השניה. מבין השורות עולה העמדה המתגוננת-מצטדקת הבאה. אני, שגיא קופר, בעיקרון נגד נישול פלסטינים מאדמותיהם. לו היה לי ספק שיקבי גוש עציון הוקמו על אדמה שנגזלה בכוח – לא הייתי מעלה על דעתי לכתוב עליהם. כלומר, אני מניח לשיקולים מוסריים להשפיע על החלטותי המקצועיות. אני לא עיוור למחיר האנושי שכלכלת ההתנחלויות גובה מן הצד הפלסטיני.

אבל כאמור, ביררתי (בספר הסטוריה לכתה ז') וגיליתי שאין מה לדאוג. השטח שלנו.

אלמלא היה זה הלך המחשבה של קופר, קשה להבין מדוע בחר לפתוח את הרשימה בציטוט שהובא לעיל. מה אכפת לקורא מההסטוריה של גוש עציון? הקורא נכנס לכתבה כדי להתבשם מן היינות של הגוש, לא מן הריחות הרעים שנודפים מן ההסטוריה שלו.

כנראה שלקופר כן אכפת. עובדה שהוא מסביר ומצטדק.

בשלב זה, אומנם, מתעורר ספק קל לגבי אמינותו של ההסבר, בהתחשב בכך שרק חודשיים לפני כן קופר לא בחל בכתיבת ביקורת דומה על יינות ברקן. הביקורת ההיא אפילו לא נדרשה לפתיח המצטדק; וכי מה ניתן כבר לומר – נא עיינו בספרי ההסטוריה של כתה ד', שלפיהם היתה מושבה יהודית בברקן בשנות ה-30'?

ועוד ניתן לשאול: אם זכותם ההסטורית של תושבי הגוש הצדיקה את החזרה אליו – מה לגבי זכותם ההסטורית של תושבי מנשייה וטלביה? האם קופר דוגל בזכות שיבה אוניברסלית?

נניח לכל זה ונחזור לשאלה הראשונה: מה הקשר בין מה שכתוב בספר הסטוריה לכתה ז' להסטוריה האמיתית?

אין קשר. הדברים ידועים (למי שחפץ לדעת), ולפני שבועיים אף סוכמו באופן מאיר עיניים בכתבה של עקיבא אלדר ב"הארץ". כיוון שמדובר במיתוס של ממש (המצור על גוש עציון, שיירת הל"ה, הלוחמים שמסרו את נפשם, השבויים), כדאי להתוודע אל העובדות – שניה לפני שלוגמים מן היין העציוני.

ארבעה יישובים היו בגוש ההסטורי: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. שטחם הכולל היה כ-10,000 דונם. שטחו של גוש עציון כיום הוא כ-70,000 דונם. סך האדמות השייכות למועצה האזורית גוש עציון הוא 280,000 דונם.

כלומר: שטח הגוש כיום הוא פי 7 משטחו ההסטורי, ושטחו המתוכנן הוא כמעט פי 30 מן הגוש ההסטורי. הערים אפרת ובית"ר עלית, מן היישובים הגדולים בגדה, מצויות לחלוטין מחוץ לשטח ההסטורי של הגוש.

על זה היה ביבי משיב: נו, ריבוי טבעי.

הבעיה היא שהריבוי תופס רק לגבי השטח של היהודים (וככה השיטה עובדת). שהרי שטחי המחיה של הפלסטינים – תושבי האזור עוד לפני 1948 – רק הצטמצמו מאז. ומכל מקום, הטענה שלפיה זכויות מקרקעין יכולות לצמוח להן כך, פי 30, במהלך השנים, היא טענה מופרכת, ממש כמו הטענה שאם קניתי 3 חולצות בחנות הלבשה, תוך שנה מוקנית לי בעלות על כל המדף.

מה שמעניין הוא שאת הטענה המופרכת הזאת אף אחד בעצם לא טען. כלומר, לא קופר ולא תושבי הגוש יאמרו באופן מפורש שזכויות הקרקע מ-1948 צמחו באופן חוקי פי 30. זאת קדם הנחה, לא טענה; קדם הנחות אינן פתוחות לדיון ועל כן אי אפשר לסתור אותן.

מה שכן נאמר, בפועל, הוא זה: היינו בגוש, חזרנו אליו, והוא שלנו. ככה זה, ולעזאזל העובדות.

ובכל זאת, למי שמתעקש, ע"ע ספר הסטוריה לכתה ז', שם שם.

מה שאותי מעניין בכל הסיפור הזה הוא היכולת המעוררת השתאות של שגיא קופר להיות בו-זמנית שני אנשים שונים לחלוטין. בכל הקשור ליין ואוכל – לקטן עובדות קפדני, בעל השכלה מהממת ממש; ובכל הקשור לשטחים – הבה נאמר בעדינות, נבער מדעת.

איך זה יכול להיות? עובדה, יכול. כאן המקום להבהיר ששגיא קופר הוא רק דוגמה, כמובן, ואין לי דבר אישי נגדו. למעשה, הנה גילוי נאות: בילדותי הרחוקה שגיא ואני גרנו באותו רחוב. לא היינו חברים, כי הוא גדול ממני בכמה שנים, אבל יש לי רק זכרונות טובים ממנו (הוא היה שחקן פינג פונג מצוין). מאז חלפו יותר מ-25 שנה, שבהן לא התראינו אפילו פעם אחת. מן הכתיבה שלו אני למד שהוא אדם לבבי וחריף. הביקורת הנוכחית רק משתמשת בו כדוגמה מייצגת.

מייצגת מה? מייצגת סוג של סכיזופרניה אפיסטמית בשמאל הישראלי. אתה פוגש את האנשים האלה מכל עבר. רחבי השכלה, סקרנים, יודעים הרבה מעבר לממוצע בתחומים שמעניינים אותם, יודעים דבר או שניים על הפער בין מיתוס למציאות, לא מקבלים כמובן מאליו את דבר השררה, יודעים לחשוב בעצמם.

עד שזה מגיע לשטחים. ושם – כל התועפות הללו נגוזות, ובמקומן צץ תועמלן שלטוני שהוא ההיפך הגמור מכל מה שהם: שטחי, לא מברר עובדות, מדקלם ססמאות, מנפנף ספקות, יודע הכל מראש ואין דרך לחדש לו דבר.

שתי נפשות סותרות, חיות בכפיפה אחת. פלא קליני.

דמו בנפשכם שהייתי שולח לשגיא קופר עלון פרסומי ובו הייתי מצהיר שהיקב שלי הוא היחידי בעולם שמייצר את היין ששתו הפיניקים לפני 3,000 שנה. אבל בדיוק אותו יין. סביר להניח שקופר היה מגחך ומשליך את העלון שלי לזבל.

אבל את ספר ההסטוריה מכתה ז' והקשקושים שלו על גוש עציון הוא לא משליך לזבל, אלא מצטט ביראת קודש. הנה הסכיזופרניה.

באיזשהו מקום אתה חושד שהיחס האגבי, הלא-מתעניין בעליל בעובדות הכיבוש, שאופייני לחלקים נרחבים בשמאל, אינו שונה מהותית מן היחס של הימין. קלף את שכבתו החיצונית, ואתה מגיע אל הליבה האדנותית שלו, מעבר לכל העמדות הפנים.

זה הולך בערך ככה.

אני יודע את העובדות, והן לצידנו.
לא לא, העובדות לצידנו, זה בדוק.
טוב, אולי העובדות הן קצת אחרות, אבל מה זה חשוב?
אוקיי, העובדות הפוכות. אבל הארץ שלנו, לא?
תפסיק כבר לבלבל לי את המוח עם העובדות, טוב?
אנחנו כבר יושבים כאן, ואין לנו כוונה להתפנות.
עובדה.

עכשיו, המטרה של התרגיל הנוכחי היא לא להפוך את לוגמי היין העציוני למחרימי התנחלויות קנאים. המטרה שלי צנועה הרבה יותר: להכניס בהירות ומעט כנות לכאוס האידאולוגי שמסתחרר בראשו של השמאלן המצוי.

הייתי רוצה לשמוע, באופן גלוי, מאנשים כמו קופר, שאין להם בעיה לרכוש יין מגוש עציון ובכך לחזק את מפעל ההתנחלויות. כלומר, הייתי רוצה לשמוע את זה מהם אחרי שהם כבר הפנימו שגוש עציון (ולפחות 85% ממנו) הוא התנחלות. שלא יספרו לעצמם ולי סיפורים. שיגידו גלויות: כן, זה כיבוש, ואני שלם עם המחיר שלו. שווה לי לנשל פלסטינים מאדמתם בשביל לספק את צרכי הארומה והעפיצות השוטפים שלי.

קחו דוגמה מעוזי ארד, היועץ לביטחון לאומי, שעל השאלה מדוע יש להשאיר את הגולן (שטח כבוש, כזכור) בידינו, משיב בפשטות: "מצורכי מים, נוף ויין". צריך להוריד את הכובע בפני אדם כזה, שפיו וליבו שווים. אני אומר את זה בלי שמץ ציניות; נחוצים לנו עוד עוזי ארדים בשמאל. אנשים שמבינים עד הסוף את מחיר העמדות הפוליטיות שלהם.

כי זאת אחת המחלות הכרוניות של השמאל – הנתק בין האידאולוגיה למעשה, בין ההבנה השכלית לבין ההתנהגות היומיומית. בעוד שהימני הממוצע מבין היטב שבשביל למנוע פינוי התנחלויות צריך להתעמת עם המשטרה, ולשתול משת"פים בצמרת צה"ל, ולהציב שלושה קרוואנים על כל אחד שמפונה – השמאלני הממוצע לא מבין שהמינימום שהוא נדרש לעשות כדי להתנגד להתנחלויות הוא להפסיק לממן אותן מתקציב הפנאי שלו. עד כדי כך מגעת הבוסריות הפוליטית שלו.

ואם השמאל לא מסוגל להתנתק, פיננסית ומקצועית, מההתנחלויות – איזו הצדקה יש לו לצפות מהשלטון לעשות זאת? אם אתה ממשיך לרכוש ירקות שגדלים בשטחים, וקונה מוצרי אלקטרוניקה שמיוצרים בשטחים, וסוחר עם קבלנים שבונים בשטחים – מה אתה מלין על ממשלתך?

אפילו שרי אריסון הבינה: הכיבוש מתחיל בתוכנו.

אבל מה כבר יועיל החרם הפרטי שלי, אתה תוהה. ומה מועיל הקול הבודד שלך בקלפי? ומה מועילה ההצטרפות הבודדת שלך להפגנה "למען השלום"? מה מועילה כל פעולה פוליטית של אדם בודד?

אולי אתה לא בודד? עלה בדעתך פעם ש-50 אלף אזרחים שמחרימים את ההתנחלויות יתרמו לשלום יותר מ-500 אלף אזרחים שהצביעו "קדימה"?

אוקיי, נניח שחשבת על כל זה, ועדיין הגעת למסקנה שפשוט לא מתאים לך להחרים את ההתנחלויות וכל מה שקשור בהן. יותר מדי טרחה, יותר מדי שיבושים לאורח החיים שאליו התרגלת.

זכותך המלאה. בקשתי היחידה היא שמרגע זה תכיר בכך שאתה דוגל במדינה דו-לאומית.

כי ככה זה. אי אפשר להמשיך לתמוך בהתנחלויות באונה אחת של המוח ובאונה השניה לפנטז על שתי מדינות לשני עמים. כי כבר אין טריטוריה למדינה הפלסטינית, ואין טריטוריה כי ההתנחלויות כל הזמן מתרחבות ומתחזקות, והן מתרחבות ומתחזקות גם בגללך.

וכבר היום אנו נמצאים רגעים מועטים לפני שהמסך יורד על האופציה של שתי מדינות לשני עמים. אולי הוא כבר ירד. עם 300,000 מתנחלים ושום גורם פוליטי באופק שמסוגל להניע מהלך לאומי של נסיגה והתכנסות לקו הירוק – בהחלט יכול להיות שכבר איחרנו את הרכבת.

והתחנה הבאה היא מדינה דו-לאומית.

אה, שכחתי שאפשר לעצור בתחנה צדדית ולהיתקע בה: מיסוד האפרטהייד. לא יוצאים מהשטחים, וממשיכים להחזיק 3 מיליון פלסטינים ללא זכויות אזרח בסיסיות. בלי הגבלה. עד ההתפרצות הבאה. ובעצם, גם אחריה.

אז תמשיך לשתות את היין שלך, באמת, אני לא רוצה להפריע. אתה תתלבט לך בין "תשבי" ל"ברקן" ל"גוש עציון", ובינתיים יתלבטו תושבי קרואת בני-זיד בגדה המערבית אם להזמין מכלית מים, להביא ג'ריקנים על חמור, או פשוט להסתפק בטיפות הארעיות שמטפטפות אחת ל-10 ימים מברזיהם החרבים. ישראל מצמיאה את הפלסטינים, שמעת על זה? הבה נדייק: רשות המים ו"מקורות" מצמיאות אותם: שואבים את המים שנאגרו בשטחי הגדה ומזרימים אותם להתנחלויות. לשם מה? למשל, להשקיית כרמים. הרבה מים צריך כדי לייצר יין.

אז תשתהה קצת על הרגע המענג הזה, שבו מתגלגלת לגימת היין על לשונך, ותחשוב על הדרך שהיא עשתה, ועל השורה הארוכה של האנשים, המובסים מצד אחד והמנצחים מצד שני, שהעבירו אותה מיד ליד עד שנחתה על שולחנך, ממש צמוד לספר ההסטוריה לכיתה ז', שעדיין מונח שם, ושבו אתה מעלעל מפעם לפעם.

[פורסם ב"דקה", גיליון 5, קיץ 2009]

בהוקרה לעמוס קינן ז"ל, אבי הסאטירה העברית

– שלום לאורחנו, הסאטיריקן, ושלום למאזינים בבית.
– שלום שלום, ואין שלום.
– נהוג לפתוח ראיונות כאלה בשאלה "מהי לדעתך מידת ההשפעה של הסאטירה?", לקבל את התשובה השגרתית "אפסית", ולהמשיך מיד לשאלה הבאה: מהי התכונה החשובה ביותר אצל הסאטיריקן?
– סאטיריקן בלי תכונות עדיף על סאטיריקן עם תכונות.
– כלומר?
– תכונות מפריעות לראייה. עדיף להשיל אותן.
– מה הסאטיריקן רואה?
– פערים בין יומרות לביצועים.
– זה נכון גם למאמן כושר.
– נכון. בהבדל היחידי שמאמן הכושר שואף להעלות את הביצועים לרמת היומרות, בעוד שהסאטיריקן מערער על היומרות מלכתחילה.
– אבל אנשים זקוקים ליומרות. זה סוג של תמרור, כיוון דרך.
– אנשים גם זקוקים לסטירות בפנים. זה סוג של תמריץ, ריענון דרך. כיווּן שאינו ריענון סופו ניוון (אם ייסלח לי על הניגון).
– הסאטיריקן, אם תרשה לי, הוא אדם שאינו מסוגל לסלוח על חולשות אנוש.
– כן, ולכן נדיר למצוא סאטירה משובחת בכתביהם של כמרים ואחיות רחמניות. ובכל זאת, לא כל חולשה מוציאה את הסאטיריקן מכליו. רק חולשה שמחוללת נזק סביבתי.
– לדוגמה?
– לדוגמה, פלוני הולך לים עם חבריו, ומסרב להיכנס למים בתואנות שונות, רק כדי להסתיר את העובדה שאינו יודע לשחות. לעומתו, פלמוני שולח חיילים ליהרג במלחמה, רק משום שאין לו את האומץ לשלם את מחיר השלום – ויתור על אדמה, על כבוד, על צידקתו הטהורה. חולשתו של פלוני מעוררת חמלה; זו של פלמוני מעוררת לכל הפחות זעם.
– האם הסאטיריקן חייב להיות זועם כדי להיות אפקטיבי?
– האם המראיין חייב להיות בנאלי כדי להיות אפקטיבי?
– מה מרגיע את הסאטיריקן?
– להשתכשך באגם האמת.
– ישתכשך, איפוא.
– אי אפשר. האדם משקר לעצמו בלי הרף.
– ומה הבעיה עם זה?
– הבעיה מתחילה כשמתחילים לפרק את "האדם" הזה לחלקיו. ואז מסתבר שיש מי שמשקר ביודעין, ויש מי שמשקר שלא ביודעין, ויש מי שמשקרים לו והוא יודע זאת, ויש מי שמשקרים לו ואינו יודע זאת. וככל שיורדים בסולם האחריות והידיעה, כך השקרים כואבים יותר.
– מה אכפת לסאטיריקן שאנשים נהנים לסבול? שיניח להם.
– ומה איתו? מה אכפת לאנשים שהסאטיריקן נהנה לסבול מכתיבת סאטירה? שיניחו לו.
– כלומר, הסאטירה היא סוג של ריפוי עצמי, עוד טרם היותה תיקון לציבור.
– הייתי אומר שהיא סוג של קילקול עצמי, עוד טרם היותה ביזוי לציבור.
– מה רוצה הסאטיריקן?
– קצת צומי, זה הכל.
– ובכל זאת?
– לזקוף נופלים ולעורר ישנים.
– הזכות ליפול והזכות לישון הן זכויות יסוד של השלווה האנושית.
– אתה מתכוון זחיחות, לא שלווה. גם הזכות לצרוח והזכות להוקיע הן זכויות יסוד. והזחיחות – איזו מילה מגונה! – הסאטירה רואה אותה ומיד עולה לה הדם לראש.
– למה אדם שפוי יטריח עצמו להקשיב לסאטיריקן?
– כי בכל אדם שפוי מסתתר שדון קטנטן של אי שפיות. והסאטיריקן משדר את מסריו העל-שפיוניים היישר לאזניו של השדון הזה. זורע זרעי פורענות בלב הזחיחות.
– זה קצת יומרני.
– כבר ציינת שאנשים זקוקים ליומרות. גם הסאטיריקן, חרף מראית העין המטעה, הוא אדם.
– מדבריך עולה שאדם שפוי, אם הוא כבר מקשיב לסאטירה, עושה זאת נגד רצונו המודע.
– לסאטיריקן לא אכפת אם אנשים רוצים או לא רוצים להקשיב לו. גם לא חשוב לו כל כך שיסכימו איתו או שיבינו אותו. חשוב לו רק הצעד הראשון: העירעור, הוצאת הקהל משיווי משקלו.
– לכן הוא מטיח עלבונות?
– עלבונות הם מפלטו הזול של הבדחן. הסאטיריקן לעולם לא מחשיב את האישיות של מאזיניו מספיק כדי לעלוב בה.
– בכל זאת אנשים לעתים קרובות נעלבים מסאטירה.
– האמת מעליבה. כל ראי יגיד לך את זה.
– זה דימוי דמגוגי. הסאטירה איננה ראי, שהרי היא מושתתת על עיוות והקצנה.
– רק כדי לאזן את העיוות וההקצנה המובְנים עמוק כל כך במה שאתה מכנה "נורמליות".
– ועדיין, הסאטיריקן מתרכז בצדדים מסויימים של המציאות ומתעלם מאחרים.
– מי לא? בכל פעם שאתה פוקח עיניים בבוקר אתה מתחיל להיות סלקטיבי. השאלה היא מה ההצדקה לבחירות שלך לראות או לא לראות.
– ומה היא?
– מעל הכל – תקוף את השררה, את הכוח. סאטירה טובה תמיד תחמיר עם חזקים במקום שהיא סולחת לחלשים. היא תלעג להם לא בתור אנשים ספציפיים (עם מבטא או תסרוקת נלעגים) אלא בתור פונקציונרים של הכוח. סאטירה גרועה אינה מבחינה בין חלשים וחזקים. ואנטי-סאטירה, כלומר שלוחה נוספת של הכוח, לועגת רק לחלשים.
– איני יכול שלא להבחין באוצר המלים האלים שלך: סטירות בפנים, תקיפה, לעג. האם הסאטיריקן הוא אדם אלים?
– לא יותר מאחרים. האלימות משחררת. במקרה הזה, האלימות של הסאטיריקן משחררת את הקהל שלו.
– יהיו שיתהו האם אלימות היא הדרך הנכונה להניע ולהשפיע על אנשים.
– הרבה תוהים יש, וחלקם אלימים להחריד.
– מה פירוש?
– העמדה הזאת של המתלבט הנצחי, החותר תמיד אחר שביל הזהב, העמדה שמתאמצת כל הזמן להיות אמפתית במידה שווה לכל הצדדים בכל עימות שהוא – היא עמדה אלימה.
– אתה מדבר בפרדוקסים.
– בכלל לא. משום שהתביעה הזאת לחלק את הצדק באופן שוויוני בין כל הצדדים בהכרח תקפח את הצודקים יותר לטובת הצודקים פחות (ותמיד יש צד שצודק יותר). כך שהיא דורשת מהצודקים יותר (כלומר, המקופחים יותר) להבליג ולקבל בהכנעה הסדר לא הוגן, בשם איזשהו איזון קדוש ומופרך.
– לפעמים החיים מורכבים יותר מאשר שחור ולבן.
– המורכבות היא פריבילגיה של החופשיים והשבעים. מי שבטנו מקרקרת ומגף מסומר מונח על צווארו רואה את החיים בפשטות גמורה. הדרישה להיות מורכב, ועל כן לטייח את העוול הפשוט, המזדקר מאליו, היא דרישה אלימה – אלימה הרבה יותר מן האקט הסאטירי.
– לפחות היא מנוסחת במתינות. אנשים מעדיפים שידברו אליהם יפה.
– אנשים גם מעדיפים לאכול בייקון וגלידת שמנת ולבהות בשעשועוני טלוויזיה. הסאטיריקן לא עובד אצל "האנשים" ולא מקבל מהם משכורת.
– אבל הוא כן רוצה שיקשיבו לו, לא? הוא לא רוצה להבריח את הקהל.
– אם יחדור רעיון חדש לקודקודו הקשה של הקהל לפני שיברח, דיינו. הסאטיריקן אינו מבקש מן הקהל להישאר; להיפך, שהות ממושכת מדי במחיצתו רק תסב לסאטיריקן אי נעימות מעיקה.
– זה הדדי.
– מצויין. לרווחת כל הצדדים.
– לא נראה לי שמי מהקהל ירצה בכלל להישאר עם סאטיריקן כזה.
– ברור. שהרי גולת הכותרת של הסאטירה הנעלית ביותר היא כמובן זו: הרשעת הקורא.
– חשבתי שצריך להרשיע את החזקים.
– נכון, אך לא להשאיר את הקורא חף מפשע. הוא חייב לחוש, במקום כלשהו, שותף לעוול או לצביעות שאותה תוקף הסאטיריקן. כך מפעיל הסאטיריקן את הקורא נגד עצמו. אחרת אין שחר לדיבורים על "תיקון" – שהרי החזקים באמת, כמובן, אינם טורחים לקרוא את הסאטיריקן.
– מי שם את הסאטיריקן להרשיע בכלל?
– אותו קורא בדיוק. הסאטירה מרשיעה את הרע שבאדם בשמו של הטוב שבאדם – אותו אדם ממש. ואפילו הרע עצום והטוב זעיר – הסאטירה תמצא לה נקודה ארכימדית להניע את הראשון באמצעות השני.
– נדמה לפעמים שהסאטיריקן אינו מאמין שקיים טוב באדם.
– אתה מבלבל אותו עם הניהיליסט. אין סאטירה ניהיליסטית.
– על כל פנים הסאטיריקן נמשך לכיעור, ואף מתמוגג ממנו באופן חולני משהו.
– זה סוג של מרי בעריצות היופי.
– אולי די כבר עם ססמאות הזן האלה?
– זה אילוץ. רעל בולעים במנות קטנות ומרוכזות. בכל מקרה, הסאטיריקן חושד מראש באנשים בעלי רגישות אסתטית מופלגת. שהרי הפגיעוּת האסתטית ("הו, כמה גס ומכוער!") משמשת תכופות לבידוד העוקץ המוסרי, יצירת חיץ נייטרלי בין העוול לבין הצופה. הכיעור מספק תירוץ מושלם להפניית המבט הצידה. לכן הסאטירה מעלה על נס את הערך האופטי של הכיעור: להיישיר אליו מבט, לכונן איתו שותפות נגד הניכור.
– נשאלת השאלה מהו הערך המוסרי הנשגב כל כך בתחושת גועל.
– עניין של טעם. לא פחות מכך, נשאלת השאלה מהו הערך הלא-מוסרי בתחושת השגב האסתטי.
– אתה משחק במלים.
– הסאטיריקן מואס במשחקי מלים. בכלל, מלים לדעתו נהנות מיוקרה מופרזת. הוא היה מעדיף לראות אותן חוזרות לפרופורציה צנועה יותר.
– הכיצד? הרי מלים הן הנשק העיקרי שלו.
– מדיום גרידא, לא יותר או פחות טוב מכל מדיום אחר. אנשים מפתחים יחסים אינטימיים להחריד עם מלים – תשוקות, כעסים, סלידות. כל אלו הן מכשולים בפני הסאטיריקן, שמבקש לנער את הקורא מכבלי האסוציאציות הפרטיות שלו, ולפתוח אותו אל העולם. וישנם כמובן המקַצקְצים.
– מי?
– המתעקשים על קוצו של יוד. תמיד ימצאו דרך להתחמק מן המסר של הטקסט ולהתמקד בשימוש ה"נכון" או "לא נכון", "מדוייק" או "לא מדוייק", במילה מסויימת. אתה מדבר אליהם אתיקה, והם משיבים לך סמנטיקה. שום חייל שהפך לרוצח לא יעורר בהם את החרון שהם ממטירים על חיריק שהפך לסֶגול סורר. סוג של עיוורון רצוני נרכש, כמו האסתטציזם.
– אם כך, הסאטיריקן מקדיש את מרצו לקריעת המסכים החוצצים בין המצפון לבין המציאות.
– עכשיו אתה שוגה ביומרות. הסאטיריקן אינו יכול להניח שכל קוראיו ניחנו במצפון.
– אבל אם כך מלאכתו חסרת תוחלת! במהרה יחליק במדרון הניהיליזם.
– לא בהכרח. הסאטיריקן יכול להניח, באופן מינימלי, שקוראיו ניחנו בשכל ישר וברתיעה אינסטינקטיבית מסתירות. על כן יעמידם בפני הסתירות שהם מעדיפים לשכוח, ויאלצם לבחור.
– אבל אם אין מצפון, הרי…
– שאין ערובה שיבחרו בצדק ולא ברֶשע. נכון, ועדיין הסאטיריקן מעדיף בחירה מפורשת ברשע, הנעשית לאור יום, מאשר בחירה הנעשית במחשכים ומתכסה במתק שפתיים. קל יותר להיאבק ביריב גלוי וכן מאשר ביריב סמוי ומתעתע.
– שוב "יריב", "להיאבק". שוב הנפש המוקשחת והמרירה הזאת. הסאטיריקן נראה לי יצור בודד, קוצני ואומלל.
– המראיין נראה לי יצור סקרני ותאב דעת.
– שטויות. זאת עבודה כמו כל עבודה אחרת.
– בדיוק.
– עושים אותה אנשים רגילים, מהסיבות הרגילות. לא בשביל להשיג משהו.
– בדיוק.
– אני יודע אם מישהו קורא את זה? מבין? מגיב? לא. אין לי מושג. ובכל זאת אני ממשיך לראיין. כמה טפשי לחשוב שאנשים פועלים כדי להשיג מטרות. אנשים פועלים כדי לחיות. וחיים… לא כדי. לא בשביל. חיים בשביל לחיות. כן, כן – החיים! החיים הם הם העניין. כמה נורא.
– זהו, הבנת. אני יכול ללכת?