חטיבת "כפיר": שומר נפשו ירחק
חשיכה גדולה, משני סוגים, רובצת על פעילות צה"ל בשטחי הגדה המערבית. הסוג האחד הוא חשיכת אי הידיעה: הבורות העצומה של רוב הישראלים ביחס לדיכוי היומיומי שהוא מנת חלקם של תושבי הגדה הפלסטיניים. הסוג השני הוא חשיכת הידיעה החלקית: אותם שברירי מידע שבכל זאת מסתננים דרך הפילטר התקשורתי ומנגנוני ההדחקה השגרתיים צבועים כולם בצבע שחור, בלתי חוקי בעליל.
ולכן צריך לחפש בנרות את נקודות האור הזעירות, הבודדות, ולהתברך בהן, ולשמור עליהן טוב טוב, שיפיצו אור גדול על סביבתן.
אור גדול במיוחד משפיע עלינו הסרבן השני בחטיבת כפיר (ולא הראשון, כפי שדיווח "הארץ"), רב"ט ד' מגדוד חרוב, שנשלח ל-30 ימי מחבוש, אחרי שנקעה נפשו ממסכת ההתעללויות שלהן היה עד במסגרת שירותו. במכתבו למפקדיו הוא כותב: "הדעה הרווחת אצל הלוחמים כלפי הערבים היא שהם חיות פרא שיש להשמידן ולא בני אדם", ושהדברים שהוא רואה בשטחים מזכירים לו את סיפורי הפוגרומים ששמע מבני משפחתו. דובר צה"ל, כדרכו, מכחיש: החייל משתמש בסירוב מצפוני כדי לעזוב את היחידה. מה שנקרא, פחחח. היש דרך גרועה יותר לעזוב יחידה? להדביק למצחך את אות הקלון של הסרבן, שתלווה אותך בכל אשר תלך?
אומץ גדול במיוחד נדרש מאדם בן 19 לעמוד מול מערכת שלמה, ובמיוחד מול המערכת הברוטלית של חטיבת כפיר, ולהגיד "עד כאן". אני יכול רק לשער שנסיבותיו האישיות של ד' אפילו מכבידות יותר, בהיותו ממשפחה רוסית. אם משפחתו מזדהה פוליטית עם המחנה שאליו משתייכים יותר מ-80 אחוזים מיוצאי חבר העמים, צפויים לו מאבקים כואבים אף יותר עם האנשים הקרובים לו. כבר כתבתי כאן לא פעם שהסיבה העיקרית שמונעת מבחורים צעירים שסולדים מן הכיבוש לסרב איננה פוליטית כי אם חברתית-פסיכולוגית: המחיר הכבד שגובה השבירה של "אחוות הלוחמים", שנתפסת כבגידה. כנראה שנבצר מבינתו של דובר צה"ל כיצד יכול חייל בחטיבת "כפיר" למצוא דופי מוסרי בפעילותה בשטחים.
ד' עצמו ממהר להבהיר: "חשוב לי שיידעו שזה לא עניין שמאלני-פוליטי, אלא משהו אנושי", אבל מותר להניח שבעוד שנה או שנה וחצי הוא כבר לא יתנער מן התווית השטנית הזאת, "שמאלני-פוליטי", ויבין שה"פוליטיות" של פעולה במרחב הפומבי איננה נקבעת על פי כוונתו הפנימית אלא על פי תוצאות הפעולה והאופן שבו היא נתפסת על ידי הסביבה. גם "שוברים שתיקה" לקו במחלת הנעורים הזאת, ההתנערות הנאיבית מן הפוליטיות, עד שהבינו דבר פשוט: עצם השירות בשטחים, לא פחות מן הסירוב לו, הוא מעשה פוליטי. השירות הוא מעשה פוליטי-לאומני, הסירוב הוא מעשה פוליטי-שמאלני, ולא חשוב אם המשרת/סרבן מודעים לכך, מצהירים על כך או מכחישים זאת. למעשה, הפער בין התודעה הא-פוליטית של היחיד לבין המשמעות הפוליטית של בחירותיו, או מחדליו, הוא נכס פוליטי ממדרגה ראשונה של השלטון; סגירת הפער הזה, באמצעות העמדת היחיד על משמעותה הפוליטית של פעולתו (אף מבלי לנסות להשפיע עליה) – היא תפקידו העליון של האקטיביזם הפוליטי.
ד' נקט במעשה פוליטי מובהק, ואכן שמאלני, שכן למרבה הצער, "משהו אנושי", כדבריו, הפך מזמן בארץ הזאת לעניין שרק שמאלנים מתעניינים בו. התקופה הקרובה תהיה קשה במיוחד מבחינתו – תקופה של ניתוק קשרים ונידוי חברתי. אני מאד מקווה שארגוני הסירוב וההתנגדות יידעו לאמץ אותו אל ליבם מתוך הבנה למצבו. ד' מצטרף לאיתי מלמד, הסרבן הראשון מחטיבת כפיר, שכבר עבר תהליך של בירור אידאולוגי עקרוני, ואינו מתכחש למשמעות מעשיו. שתי סנוניות ראשונות, מאוחרות למדי, שאולי מבשרות על תחילתו של סדק פנימי בחטיבה הבעייתית הזאת.
אם היו שואלים אותי (כן, אני יודע שאף אחד לא שואל אותי) איך פותרים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הייתי כמובן אומר – קודם כל פינוי טוטאלי של השטחים. אבל אם היו שואלים אותי – טוב, בתור צעד ראשון, על מה אתה ממליץ? במקרה כזה, אני ממליץ פשוט לסגור את חטיבת "כפיר". לא "לרענן נהלים", לא "רענון ערכי", לא שיחות מפקד, ולא להחליף את סגל הפיקוד כל חודשיים. לסגור, לפרק, לבטל את הרעיון המעוות הזה, הרקוב מיסודו, של חטיבת שיטור-כיבוש, שמבוססת על כוח סדיר, בחורים בני 18-21, שמעבירים את שלוש שנות השירות שלהם בנגישׂה מתמדת באוכלוסיה אזרחית – מעצרים, מחסומים, פשיטות על כפרים וכדומה. המסנגרים אומרים: אין מה לעשות, החיכוך המתמיד עם הפלסטינים ("חיות הפרא", לפי מכתבו של ד') מייצר גם מקרים חריגים. ואני טוען: החטיבה כולה היא מקרה חריג – בהגדרת המשימה שלה ובהגדרת דרכי הפעולה. המסנגרים אומרים: איך בדיוק אתה מציע להתמודד עם הטרור בשטחים? ואני משיב את התשובה החבוטה: בתור התחלה, לרדת להם מהווריד. אם יש משהו שאני משוכנע בו לחלוטין, הוא שפעילותה של "כפיר" ייצרה יותר טרור ממה שהיא מנעה.
לקצרי הזיכרון, ולמען הדורות הבאים, הנה תזכורת מן השנתיים האחרונות לפועלה של החטיבה שמחזיקה בשיא חקירות מצ"ח (מאות תיקים) על פגיעה בפלסטינים.
יולי 2007: פרשת דהרייה – קצין וחיילים חטפו מונית פלסטינית, כפתו את הנהג וירו בעובר אורח.
נובמבר 2007: חייל בעט בעציר כפות.
ינואר 2008: חיילים בגדוד "דוכיפת" צילמו את עצמם מתעללים בפלסטינים.
ינואר 2008: שלושה חיילים מגדוד "לביא" הפשיטו סדרן מוניות והיכו אותו עד אובדן הכרה.
פברואר 2008: סדרת התעללויות בכפיר; "לוחצים על הגרוגרת של הילד ומסתכלים על השעון".
פברואר 2008: שלושה חיילים מגדוד "חרוב" היכו שני נערים והצמידו מפזר חום לפניו של אחד.
אוגוסט 2008: ארבעה חיילים היכו רוכל פלסטיני, כפתו והשליכו אותו בצד הכביש.
ספטמבר 2008: קצין וחייל היכו פלסטיני לצורך תישאול.
דצמבר 2008: חייל מגדוד "חרוב" הלם בראשה של צלמת עיתונות בקת רובה ופצע אותה.
אפריל 2009: נהג של כוח סיור התעלל באופן סדרתי בנהג טרקטור פלסטיני.
מאי 2009: מח"ט כפיר, אל"מ איתי וינרוב, מצדיק סטירות, חניקות וברכיות לצורך תישאול.
יוני 2009: עדויות על ביזה והתעללות בחטיבת כפיר.
(הי, כמה לינקים פתחתם? אהה. עכשיו תחזרו אחורה ותכריחו את עצמכם לפתוח עוד שניים. רק עוד שניים).
אלה, כאמור, רק המקרים שדווחו בתקשורת, מתוך מאות תיקי מצ"ח שנפתחו בחטיבת כפיר בשנים האחרונות. יש להניח שעל כל פלסטיני שמגיש תלונה, יש כמה וכמה שנמנעים מכך, מחשש לנקמת החיילים או סתם מחוסר אמון במערכת. בהערכה זהירה (אף כי אין נתונים רשמיים), ניתן לשער שחיילי וקציני החטיבה היו מעורבים באלפי מקרי התעללות, השפלה ומכות כלפי פלסטינים בשלוש שנות קיומה.
החטיבה הזאת (לצד מג"ב) היא הכידון המלובן של הכיבוש הישראלי. חייליה עוברים שטיפת מוח; הם משוכנעים שהם מגנים בגופם על אזרחי ישראל. קציניה מייצאים את שטיפת המוח לתלמידי תיכון, לוכדים אותם כשהם עוד קטנים ורכים. אני, אזרח ישראלי, משוכנע שהם מסכנים אותי ואת יקירי. כל יום שלהם בשטחים מייצר עוד אויבים שמבקשים את נפשי.
לכן – לפרק, לאלתר. ועד הפירוק – לסרב.
————————————————————————————————-
[בשולי הדברים: לבלוג הזה נקלעים כל הזמן קוראים תמימים, שמציגים שאלות מאד אלמנטריות. סוגית הסרבנות מזמינה עשרות שאלות כאלה: האם לגיטימי לסרב לחוק במדינה דמוקרטית, כיצד מאזנים בין צו המצפון לצו החוק, מה בין סרבנות לפציפיזם, מה לגבי סרבנות הימין, וכיוב'. אותם קוראים סבורים, בתמימותם, שהשאלות שמטרידות אותם מעולם לא עלו על דעתם של אחרים. ולא היא; כבר קיימת בישראל "ספרות סירוב" ענפה, בת 30 שנה כמעט (מאז מלחמת לבנון הראשונה), שבה לובנו כל השאלות האלה באופן מאד יסודי. ואני מתכוון כולן.
אני בספק גדול אם ניתן, במסגרת בלוג, לעשות צדק לשאלה העקרונית של הסרבנות. לכל היותר ניתן לדון בסיטואציות ספציפיות ולהדגים כיצד הן ממלאות את תנאי היסוד שנדרשים לאקט הסירוב. אני לא מתכוון לפתוח כאן דיון על עצם תנאי היסוד האלה, שכאמור, נדונו בהרחבה בעבר. התנצלותי מראש למי שסבור שאני מתחמק מן הדיון. אני לא, פשוט אין לי כוח להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. יתכבד כל אחד ויעשה את שיעורי הבית שלו.
בפוסט קודם, למען המתעניינים, כללתי הרבה מראי מקום וקישורים לדיון העקרוני בסרבנות. פוסט אחר, שפורסם עם פרוץ "עופרת יצוקה", עסק בסירוב להשתתף במבצע הזה, ומאמר ישן יותר התייחס לסירוב להשתתף בפעולות שיטור בשטחים. הפוסט הנוכחי הוא רק לבנה אחת, ספציפית לחטיבת "כפיר", בתשתית המוצקה שעליה נשענת תנועת הסרבנות].
לא למות טיפש 
עוד סימני קריאה במדרון הנורא שאנחנו מתדרדרים בו (אם כי הסרבן ד' ואיתי מלמד הם שני מאורות גדולים מאוד שלא נשאר דבר מאשר להתפעל מאומץ הלב שלהם)
ורק לנושא הסרבנות אם יותר לי לתרום את תרומתי הצנועה לפני שאני עוזרת אומץ לחזור ולפתוח עוד כמה לינקים, אז שני ספרים שנמצאים ברשותי:
"גבול הציות" (בעריכת ישי ודינה מנוחין) – תנועת יש גבול , הוצאת "סימן קריאה" 1985
"עד כאן!" – עדויות של סרבנים – בעריכת פרץ קדרון. הוצאת חרגול 2004
והזוועה מהמעשים
רק לקרוא את הטוקבקים….. אין מה להגיד His master's voice
החיילים האלו הם האגרופים והבעיטות של המסכנים מבני עמנו שלא ניתנה להם נעבעך האפשרות לפגוע בערבים
פורסם בשעה 9:32 בבוקר. רוב האנשים עובדים בשעות כאלה. מסתבר שאתה לא.
השאלה למה אני צריך לממן מכספי המסים שלי את העצלנות האקדמית שלך.
אברהם היקר,
זו ההזדמנות שלך להיפרד מהעדר, לנתב את הרגשות הקטנוניים והמרושעים שלך למשהו חיובי – ולהפוך לסרבן מס.
הבעיה שלך היא כמובן עם הדעות שלי, ולא עם שעת היום שאני בוחר לפרסם אותן. לו הייתי מפרסם באותה שעה מאמר ציוני נלהב, לא היית פוצה פה. אבל מכיוון שאין לך אומץ לומר מילה אחת להגנתם של הבריונים מ"כפיר", שלא לדבר על טיעון אינטליגנטי בעניין הסרבנות, אתה מקשקש על עצלנות אקדמית.
גם צבוע וגם פחדן.
"הם משוכנעים שהם מגנים בגופם על אזרחי ישראל." כנראה שפה בדיוק הבעיה. כזכור, בין 2000 ל-2004 נהרגו מאות מאזרחי ישראל בפיגועי טרור, ומאז יש ירידה חדה בכמות הפיגועים והנפגעים. ב-2007 למשל היה פיגוע התאבדות יחיד, וכך גם ב-2008, לעומת כמה עשרות פיגועים (הכוונה לפיגועי התאבדות קטלניים בלבד) ב-2002. ב-2002 נהרגו (לפי ויקיפדיה) 231 ישראלים בפיגועי התאבדות; ב-2007 ו-2008 ביחד נהרגו ארבעה. הפיגוע היחיד שהיה ב-2007 התרחש באילת, והמחבל הגיע דרך סיני; זאת בגלל הקושי להוציא פיגועים מהגדה ושבירת תאי הטרור שם.
עידן "משוכנע לחלוטין שפעילות חטיבת כפיר ייצרה יותר טרור משמנעה".
אני לעומתו משוכנע שלפחות חלק מהירידה בכמות הפיגועים נובע מפעילות הצבא (בכלל זה כפיר) והשב"כ בשטחים. אם צריך לומר זאת: ב"פעילות" אין הכוונה למקרי ההתעללות, שאותם צריך לעקור.
אז שישאירו את כפיר ויהרסו את החומה והגדר. הולך?
אין ספק שצה"ל מסוגל להפחית את כמות הטרור שעצם נוכחותו בשטחים (עם המתנחלים גזלני האדמות) יוצרת.
מתייחסת לפיגועי ההתאבדות בישראל, ולאזרחים הישראלים שנהרגים בהם.
אילו כתב מישהו שנוכחות צה"ל בשטחים מפחיתה את נוכחות צה"ל בשטחים, זה אכן היה בלתי הגיוני.
אך זה לא מה שטענתי ולא ברור לי איך הצלחת להבין זאת, חשבתי שהייתי די ברור.
אני טוען, שנוכחות צה"ל והשב"כ בשטחים מפחיתה את פיגועי ההתאבדות, ולכן אותם נערים שמשוכנעים "שהם מגנים בגופם על אזרחי ישראל" אכן מגנים בגופם על אזרחי ישראל.
מקווה שזה היה מובן יותר הפעם.
אלא בגופם של הפלסטינאים אותם הם מכים, מטרטרים, משפילים ומציקים.
וכל טרטור כזה מייצר מוטיביציה חזקה יותר לפיגוע הבא.
שהבחור חייב את התווית שמאלני. הבחור יכול לתמוך בהתנחלויות, להאמין שרק בעזרת צבא יהודי חזק נוכל להתגבר על הטרור ושהשיטה הקפיטליסטית היא המוצלחת ביותר ועדיין לסרב להתעלל בבני אדם, בני לאום אחר.
בא נער, נקט במעשה אמיץ, הצליח להשתחרר משטיפת המוח הימנית ומייד קופצים עליו שוטפי המוח השמאלנים.
זה נבלה וזה טריפה, ואני מנחש שהתגובה הזאת תצונזר כמו הרבה מאוד תגובות כאן, למרות שבעל הבלוג רואה עצמו כלוחם למען החירות, השוויון, הדמוקרטיה וחופש הביטוי.
מתי היו בארצנו/ם הקטנה "אין פיגועים" / לחימה במאה האחרונה?
כל הזמן נלחמים מאז שהוכרזה הציונות. פעם בגללם פעם בגללנו. הנוכחות המשולבת יחד לא מייצרת שמחה גדולה.
הכיבוש הוא שיא מתמשך במאה הזו של נוכחות כפויה של אחד הצדדים אבל רק שיא (כמובן שגם בו יש פיקים של נוכחות רעה כמו כפיר ומתנחלים אחרים)
כמו שאמר אתמול משעל, הוא לא ישקוט עד שלא יוחזרו הפליטים לישראל – מה שיצור נוכחות כפויה של הפלסטינים הפעם. וכמובן לא יביא מזור למקום.
תקנה אין פה. גם לא המושיע החדש של השמאל אובמהלא יביא אותה.
או בקיצור יותר קל להיות פה קיצוני ולצאת מזה בשלום (בשני הצדדים הם מואדרים) מאשר לחיות כשפוי או אפילו לסרב.
דכדוך.
יואל פיטרברג – סא"ל במילואים. טייס מסוקי קרב, מחותמי מכתב הטייסים הסרבנים. קיבל את צל"ש הרמטכ"ל בשנת 1987.
"עשרים וחמש שנה, בעצם, שחלמתי להיות טייס ולוחם בישראל, הייתי עסוק בלכבוש ובלהרוג מחבלים, אנשים, נשים, חפים מפשע, כן חפים מפשע, לא חפים מפשע. הייתי פשוט עסוק להוציא לפועל מדיניות שהיא לא מדיניות של הגנה על המדינה שלנו. היא מדיניות של התקפה, של כיבוש, של הרבה רוע ואינטרסים שלא קשורים למדינה שלנו ולתועלת של מדינת ישראל, אלא לאינטרסים האישיים של האנשים שמשחקים בצבא ככלי ציני, למילוי הגחמות של עצמם … לתאוות הכוח הפוליטי, זה התחיל במלחמת של"ג והמשיך בשבע עשרה השנים שהיינו בלבנון, שהייתי שמה מאות גיחות מבצעיות, לבצע ירי על אמבולנסים ומכוניות שסתם נסעו בכביש ועל בתים, שאתה לא יודע מה יש בהם ולהכניס טילים בחלונות, שאין לך מושג מה קורה שם. ולירות ללא הכרה פשוט על רחובות ולבצע ירי של תותחים על מקומות, שאתה לא בטוח מי נמצא שם. יש רק אנשים רעים? לא. אני בטוח שיש שמה גם אנשים טובים" (יואל פיטרברג מתוך הסרט).
במאי הסרטים התיעודיים, דוד בן שטרית, בחר להמשיך את העיסוק בסוגיות כואבות בחברה בישראל בסרט "אבי היקר, שקט יורים …" (2006).
סרט זה עסק בשאלת הסרבנות
http://www.notes.co.il/mati/20563.asp
"אין ספק שצה"ל מסוגל להפחית את כמות הטרור שעצם נוכחותו בשטחים (עם המתנחלים גזלני האדמות) יוצרת. "
האם יש צורך להזכיר שוב ששנות הטרור הקשות ביותר היו לפני 67? לפני שחייל כלשהוא שירת בשטחים?
עד מתי ישקרו שמאלנים חסרי בושה ומצפון?
אנא גבה את טענתך בנתונים, או לפחות במראי מקום. אין לה כל בסיס, למיטב ידיעתי.
אתה באמת יודע אפס היסטוריה?
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8_%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99#.D7.9C.D7.A4.D7.A0.D7.99_.D7.A7.D7.95.D7.9D_.D7.9E.D7.93.D7.99.D7.A0.D7.AA_.D7.99.D7.A9.D7.A8.D7.90.D7.9C
אתמצת לך למקרה שקשה לך לקרוא –
113 הרוגים במאורעות תרפ"ט ב1929 לפני שהיתה קיימת מדינה יהודית (שלא לדבר על כיבוש).
400 הרוגים בין 1936-1939 (כנ"ל)
בין השנים 49-56 (לפני הכיבוש) – 340 ישראלים הרוגים. עוד 125 הרוגים אחרי מבצע קדש (כן, שוב פעילות צבאית מצמצמת את הטרור ולא גורמת לטרור…)
תלמד קצת היסטוריה…
ולא ראוי לתגובה. כבר התחלתי לכתוב תגובה ארוכה והתחרטתי; אין לי עניין לפתח דיאלוג עם אנשים שתוקפים אותי אישית.
רק להשכילך, ב-9 השנים האחרונות בלבד נהרגו 730 ישראלים בידי פלסטינים. אין לזה שום תקדים בתולדות הסכסוך.
http://www.btselem.org/Hebrew/Statistics/Casualties.asp
לגבי הנסיבות ההסטוריות של הטרור שאתה מזכיר – כאמור, יש לי תשובות, אבל לא אל אנשים כמוך.
אפשר לראות שיש ירידה של הרוגים ישראלים עם השנים (אם מסתכלים על העשר שנים האחרונות בנפרד), מה שבהחלט יכול להצביע על קשר ישיר והופכי עם נוכחות צבאית בשטחים.
בשנות ה-40 נרצחו 756 יהודים בידיי טרוריסטים.
אבל לדעתי זאת גישה קצת פשטנית להסתכלות על הנושא.
אם נפגעת מהטון הגס של דברי, לא התכוונתי לנהוג בך בגסות רוח עידן. אני מעריך אותך מאוד כאדם חושב וכותב, אתה בהחלט יודע לפעול היטב למען המטרה שלך (חיסול היישוב היהודי בארץ ישראל) הבעיה שלי היא שאתה מסתיר את המטרה שלך, וזה יכול לעורר בי זעם. אני בטוח שאתה יודע היסטוריה לא פחות ממני, ולכן כשאני כותב "תלמד היסטוריה" המטרה היא להבהיר לאנשים שבאמת לא יודעים את ההיסטוריה, איזה מניפולציה עצמתית ושקרית אתה מנסה להפעיל עליהם. כל האמצעים כשרים אצלך כדי לחסל את השריד האחרון לקולוניאליזם המערבי, היישוב היהודי בארץ ישראל.
אז אחד האמצעים האלו הוא השקר שחזרו עליו כל כך הרבה שכמעט הפך לאמת – שהטרור קיים בגלל הכיבוש (של השטחים שמעבר לגבולות 67)
הטרור אכן קיים בגלל הכיבוש, אבל לא בגלל זה של 67 אלא בגלל זה של 1882, 1904, 1948 וכו, הוא קיים בגלל עצם הרצון היהודי ליישוב יהודי עצמאי על שטחים בארץ ישראל. רעיון שהפלשטינאים פוסלים עד היום, ולראיה תגובתם לבקשת ביבי שיביעו את הסכמתם אליו ("גם עוד מליון שנה לא נכיר במדינה יהודית").
כלומר, מעולם לא היתה השלמה פלשטינאית עם יישוב יהודי עצמאי בארץ ישראל בשום גבולות שהם, ולכן הטרור, דחית תכנית החלוקה, וכו וכו.
כל השאר רק תעמולה שקרית של השמאל שחלחלה כל כך חזק לתודעה עד שכמעט הצליחה להשכיח את האמת.
ועידן, הכל שאלה של איפה אתה מחליט למתוח את הקו כשאתה בא לפרש עובדה היסטורית.
עובדה שבין 1967 ל1993 נהרגו מספר זניח של יהודים בפעולות טרור בהשוואה לשנים שלפני הכיבוש.
לאחר איזשהוא ענין היסטורי קטן שקרה ב1993 אנחנו עדים לעליה דרמטית במספרי ההרוגים בפעולות טרור.
אז אתה מסיק מזה שזה הכל בגלל הכיבוש בעצם. אבל קשה שלא לשים לב שהכיבוש היה שם כבר כמעט 30 שנה בלי יותר מדי טרור. ומה שהביא את הטרור הוא דווקא הנסיון לשים קץ לכיבוש – כלומר הפגנת חולשה.
ושוב מה שהפסיק את הטרור בגדה הוא נחישות והפגנת כוח במבצע חומת מגן והפעילות שבאה אחריו.
ולאחר מכן שוב, ההתנתקות מעזה מפגינה חולשה ומעודדת טרור מעזה בהיקפים הולכים וגדלים.
מבצע עופרת יצוקה מפגין נחישות וכוח ומצמצם את הטרור עד כה למספרים מינימלים.
אז את העובדה ההיסטורית (מספר הרוגים בשנה מסוימת) ניתן לפרש כראות עיניך, בהתאם לתהליך ההיסטורי המקביל שאתה מניח שגרם לה.
כל אחד יקרא וישפוט מה התהליך ההיסטורי שהוא בוחר כדי להסביר לעצמו את המצב.
המספרים נכונים, ההסטוריה לא.
מה שאתה מפרש כניסיון "לשים קץ לכיבוש" – אני מניח שכוונתך לאוסלו – אני מפרש כניסיון, מוצלח למדי, להעמיק אותו. עובדה שמספר המתנחלים שולש מאז אוסלו. באוסלו ויתרו הפלסטינים על הקשר ההכרחי בין פתרון שתי המדינות לבין נסיגה טריטוריאלית ישראלית מהשטחים. הם משלמים על זה עד היום. לציבור הישראלי אוסלו נמכר כתהליך שלום, אבל כבר בחודשים שלאחריו היה ברור שהכוונה היא להתנחל סופית ב-60% מהגדה ולהותיר לפלסטינים 40% בשליטה מוניציפלית עצמית. זה "אוסלו".
גם ההתנתקות, כפי שאני מבין אותה, נועדה להעמיק את השליטה בגדה. בעצם, יש ציטוטים מפורשים של שרון, כשהסביר אותה לציבור, שמוכיחים את הלינקג' הזה. וביחס לעזה, ההתנתקות לא רק שלא סיימה את הכיבוש, אלא אף הרעה אותו. מעולם מצבה של עזה לא היה גרוע יותר.
על הדברים האלה אפשר להתווכח בלי סוף, הרי תמונת המציאות של רוב הישראלים מאד שונה ממה שאני מציג כאן. המטרה שלי היא לא לשכנע אותך בתמונת המציאות הזאת, אלא להראות לך שמנקודת מבט פלסטינית, יש הגיון עקבי בגרף הטרור. התקופות העקובות מדם הן התקופות שבהן הכבידה ישראל את ידה על הפלסטינים – בפועל, גם אם הרטוריקה היתה הפוכה.
אני לא רואה את ההגיון העקבי הזה.
מההנחה שככל שמכבידים את היד הטרור גובר נובע שבין השנים 67 ל93 אמורים להיות הרבה יותר הרוגים ישראלים בפעולות טרור מאשר בין 48 ל67, שנים שבהם ישראל כלל לא שלטה בשטחים, ובטח ובטח הרבה יותר מאשר ההרוגים לפני 48 שאז לא היתה קיימת מדינה יהודית.
אבל כשבודקים את המספרים מתברר שזה לא כך, מכאן נובע שההנחה לא נכונה. או לפחות לא עקבית כפי שאתה טוען.
כמו כן מאז 2003 ישראל מכבידה ידה בגדה, הטרור לפי ההגיון העקבי שלך אמור ללכת ולהתגבר, בפועל הטרור הולך ומצטמצם, כמעט ונעלם. מאז תחילת 2009 ישראל מכבידה ידה באמצעות מבצע צבאי, הרג והרס נרחב בעזה ושוב הטרור מצטמצם.
מ93 ועד 98 ישראל מוסרת שטחים לשליטה מלאה צבאית ואזרחית של הרשות הפלשטינאית, אתה יכול לטעון שלישראל כוונות נסתרות, דברים דומים ניתן לטעון לגבי הפלשטינאים לאור דברים שאמר ערפאת ש"אולי לא בימי חיי אבל דור אחר כך לא יהיה אף יהודי בפלשטינה"
על דבר אחד אתה לא יכול להתווכח, לראשונה שטחים שהיו תחת כיבוש ישראלי עוברים לשליטה פלשטינאית מלאה, הטרור בתגובה הולך וגובר.
בשנת 2000 ישראל נסוגה מלבנון בעקבות טרור של חיזבאללה, בספרו של גלעד שר על המשא ומתן בשנת 2000, אפשר למצוא איום שערפאת השמיע באזניו כששמע על הנסיגה ש"מה שחיזבאללה עשה לכם זה כלום לעומת מה שאנחנו יכולים לעשות"
כלומר ערפאת תופס את הנסיגה מלבנון כחולשה (והוא לא היחיד, גם נסראללה מבטא תובנות דומות בנאום קורי העכביש המפורסם שלו) ומחליט בעקבותיה להגביר את הטרור בשטחים.
אז אני מציע שוב לשיפוטם של הקוראים את המשוואה ההרבה יותר עקבית – ככל שישראל מכבידה ידה הטרור קטן, ככל שהיא מוותרת ומגלה חולשה, הטרור גובר.
ההיסטוריה הלא רחוקה מצביעה על קשר הופכי ברור בין נוכחות צבאית ישראלית בשטחים, לבין היקף הטרור בישראל (במובן זה: כמות הפיגועים והנפגעים בקרב אזרחים ישראלים).
הנוכחות הצבאית הישראלית ירדה בעקבות אוסלו, וכמה שנים לאחר מכן החלו גלי טרור קשים יותר ויותר. מ"חומת מגן" ואילך יש נוכחות צבאית ישראלית מוגברת בכל מקום בגדה, ורמת הטרור ירדה באופן חד. קשה לי להבין איך אפשר להתכחש לקשר הזה. אפשר לומר: עצם הנוכחות הצבאית היא טרור ולכן במאזן הכולל לא מרוויחים. אם נצא משם נקל על הפלסטינים, נמנע מקרים כמו אלה שבקישורים, ונשלם – כמו שמשלמים על בחירה מוסרית – במחיר של פיגועי התאבדות ושל קסאמים מהגדה על ערי השרון וירושלים.
אבל לטעון, שנוכחות צה"ל אינה מונעת טרור ושיציאתו (המיידית, ללא כל הסכם) לא תביא עמה טרור לסוגיו – לא רק שזה לא נכון, אני לא מאמין שמישהו יקנה את זה. פרט למי שמשוכנע ממילא. אולי יש איזה אפקט רגשי באופן שבו הוצגה רשימת הקישורים.
תעמולה בלתי מוסרית וזולה של סרבן שירות יהודי שמגייס את הפעילות המבצעית החשובה בשטחים לצרכים פוליטיים זולים ושיקריים.
איך אתה מעז להכפיש את חטיבת כפיר ואת צה"ל כולו?
מקרי האלימות יצאו מתוך יאוש ושינאה של החיילים, שצריכים להלחם בכל יום נגד אותם ברברים שמסוגלים לבצע פיגועי התאבדות.
על אנשים שמוכנים להתאבד העיקר להרוג כמו שיותר יהודים אתה מגן ?
מאז הפעילות של חטיבת כפיר בגדה, הטרור ירד ופחת ברמה משמעותית!
ואיך אתה מציק את הסרבן רב"ט ד' , לאחר מילותיו של דובר צה"ל, ואותו סרבן לא סתר את מילותיו של דובר צה"ל, ואף לא תיקן מילה אחת אפילו?
מדובר צה"ל נמסר: "החייל המדובר משרת כלוחם בגדוד כשנה וארבעה חודשים. בחלק גדול משירותו ניסה לעזוב את היחידה מסיבות שונות, ולא צלח הדבר בידיו. רק לפני כחודש וחצי בחר להשתמש ב"סרבנות המצפון" כסיבה לעזוב את היחידה. לראיה, גם לאחר שיחה עם מפקדיו ולמרות שלא נשלח לשום משימה מבצעית המשיך החייל לסרב לבצע משימות מנהלתיות כגון תורנות מטבח".
אם פעילות צה"ל בשטחים , מפחיתות באופן משמעותי את פיגועי ההתאבדות, אז מי אתה שתבוא בתלונות על כמה מקרי התעללויות בפלשטינים?
צה"ל – כשמו ,מגן! לא תוקף!
הוא לא גורם לטרור, הוא מגן מטרור!
כשהוא נמצא, הטרור פוחת
כשהוא לא נמצא, הטרור חוגג!
קצת היגיון בריא ממש לא יזיק לך!
היה לי את העונג המפוקפק להיות מ"מ הקמה של אחד מהגדודים בחטיבה ב-1995. אז בימי אוסלו העליזים הגעתי לגדוד חרוב שאמור היה לקום על חורבותיהן של פלוגות החרמ"ש של האינטיפדה הראשונה. באופטימיות של התקופה, החליטו סוף סוף לסים קץ לסיוט המתמשך של פלוגות החרמ"ש ולאגד אותן לכדי גדוד חי"ר רגיל (אכן הייתי שותף לפינוי ג'נין וקבטיה עם הגדוד).
מה שמצאתי כשהגעתי היה אוסף שבור למדי של חיילים, חלקם בעלי פוטנציאל, שצה"ל התייחס אליו כמיץ של הזבל. הם כינו עצמם המג"ב של צה"ל.לא היה קל לנסות לשקם את החיילים ואת הפלוגה הזאת, וחלק נכבד מהעבודה היה כרוך בהוצאת המנטליות המג"בניקית שלהם (כולל התעללויות די קשות בפלסטינאים) וניסיון ליצור מהם חי"רניקים. כל אימון עלה בדם, גם אצל החיילים, וגם מהמערכת הצבאית.
זמן קצר אחרי שהשתחררתי החליטו בצה"ל שהמצב בשטחים לא יישתפר, ומגדוד חי"ר חזר גדוד חרוב לגדוד שטחים. מה שהיה פעם פלוגות חרמ"ש רקובות עכשיו הפך להיות גדודים שהנם כנראה רקובים.
מן הסתם גם האופטימיות של נער בן 20 שהגיע כמ"מ כבר מזמן התחלפה.