מה באמת קרה בשכונת זיתון?

בבוקר יום שני, ה-4 לינואר, הרג צה"ל בשכונה 48 אזרחים – יותר מכל תקרית אש בודדת אחרת במהלך המתקפה. איך ולמה זה קרה? צה"ל שומר על שתיקה

כבר במהלך המתקפה על עזה היה ברור שהציבור הישראלי אינו מקבל תמונת מצב אמיתית של המתרחש. כלי התקשורת הישראליים יישרו קו עם האיסור להיכנס לעזה – ואפילו לא טרחו להיעזר בעיתונאים ובמקורות מידע שכבר נמצאו בעומק השטח. וכך קרה שבשעה שכל העולם נחשף בזמן אמיתי לאירועים קשים ואף מחרידים, צף לו הישראלי הממוצע בענן של בורות פסטורלית.

והנה, לאחר הפסקת האש, הותר סוף סוף לעיתונאים הישראליים לחזור לעזה. אלא שעכשיו כבר אין מי שיקשיב להם. הסיפור האמיתי הפך להיות מערכת הבחירות; עזה כבר תוייקה כסיפור (הצלחה!) ששמנו מאחורינו. ושוב לא נדע מה לעזאזל קרה שם, בשלושת השבועות שבמהלכם המטיר צה"ל כמות בלתי נתפסת של פגזים על עזה.

אחד האירועים הקיצוניים ביותר במתקפה התרחש עם תחילת המבצע הקרקעי, בשכונת זיתון. קרוב ל-50 אזרחים נקטלו שם בין ה-3 ל-4 לינואר, בידי חטיבת גבעתי, ועשרות רבות עוד נפצעו וגססו למוות – כולם בני משפחה מורחבת אחת. האירועים בזיתון זכו לסיקור נרחב בתקשורת הבינלאומית, ועוררו גל של מחאה וזעזוע. בארץ הם כמעט ולא נודעו – למעט סיקור שטחי למדי ב-ynet, וכמה איזכורים חולפים פה ושם – שום כלי תקשורת מרכזי לא דיווח עליהם (אשמח להיווכח שאני טועה, ושהחמצתי דיווח כלשהו). הנה כך זה קורה: מרחק 3 שעות נסיעה מאיתנו, הרג צה"ל נשים וילדים, ואנחנו אפילו לא ידענו.

כמובן שנשאלת גם השאלה – ולו היינו יודעים, מה היינו עושים? שאלה טובה, אבל לא הפעם. הפעם אני רק רוצה שיידעו. שלפחות יידעו מה קרה שם.

את השתלשלות האירועים שתובא להלן ליקטתי מכמה מקורות שונים (כולם מובאים בסוף הפוסט). אין לי ספק שהם מציירים תמונה לא שלמה, ואולי אפילו מוטֵית לפרקים, של מה שבאמת קרה. ויחד עם זאת, אין לי ספק שגם כך, גרעין האמת שבהם מזעזע כל כך, שהדעת לא סובלת את השתיקה סביבם. מן הדין שהאמת על זיתון תצא לאוויר העולם ותטלטל את מי שעוד אפשר לטלטל.

השתלשלות האירועים

שכונת זיתון נמצאת בפאתיה הדרומיים של עזה. ביום שבת, ה-3 לינואר, החל צה"ל להפגיז את השכונה, ובמקביל כיתר אותה ומנע יציאת תושבים. בלב השכונה התגוררה משפחת סמוני המורחבת במספר בתים סמוכים, כמה מאות נפשות, שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. במהלך יום ראשון, ה-4 בינואר, החל צה"ל להוציא תושבים מבתיהם ולרכז אותם בבתים בודדים, כמה עשרות נפשות בכל בית.

בביתו של עטיה סמוני (47) התכנסו 19 איש להעביר את הלילה ביחד. ביום ראשון ב-7:20 בבוקר נשמעו דפיקות של חיילים על הדלת. עטיה ירד לפתוח להם, עם תעודת זהות בידיים מורמות. כשפתח את הדלת, נורה למוות. בנו, פרג', ראה את זה מחלון הקומה השניה.

החיילים פרצו לבית, עלו לקומה השניה, וירו לתוך החדר שפרג' שהה בו. מן הירי נפצעו כמה אנשים, ונהרג אחיו החורג של פראג', אחמד בן ה-4, שהיה בזרועותיו. גם אמו של אחמד נהרגה.

גם בביתה של פטימה סמוני (37) שהו אנשים רבים ביום ראשון. בעקבות אזהרות הצבא שלא יישארו בביתם, יצאו אחדים מהם ביום שני בבוקר לרחוב סאלח א-דין. הם נופפו לעבר טנק ישראלי בפיסות בד לבנות. מיד נפתחה עליהם אש כבדה. בעלה של פטימה ואחיו נהרגו במקום והיא נפצעה. הם נסו לבית שכן, אבל גם הוא הופגז. שני בניה של פטימה, בני 15 ו-17, נהרגו. ילדיה הצעירים יותר נפצעו.

רוב בני המשפחה רוכזו במחסן בטון גדול של ואיל סמוני (40). ביום ראשון בבוקר כבר היו שם הרבה מאד נפשות – 70 איש לפי עדות אחת, 100 איש לפי עדות אחרת. האנשים רוכזו בחופזה, כך שלא היו להם מזון או מים במחסן. גם התינוקות נותרו ללא מזון. מה שאירע בשעות הקרובות תואר בידי עדים שונים לגופים ועיתונאים בלתי תלויים.

ביום שני ב-6 בבוקר, החליטו כמה גברים ללכת להביא אל המחסן בני משפחה מבית סמוך. זאת מתוך הנחה שצה"ל מודע לכך שבית ואיל סמוני הפך למקלט האזרחים הגדול בשכונה ולכן לא יפגע בו. שלושה גברים ניגשו לדלת ויצאו החוצה. מטח ירי מיידי של צה"ל הרג אחד מהם במקום, ופצע את שני האחרים. מיד לאחר מכן נשמע פיצוץ אדיר – פגז או טיל פגע בתקרת המחסן. בשוך הרעש והאבק, היו פזורות במחסן קרוב ל-30 גופות. ילדים, נשים וזקנים. בתוך שניות המקום הפך לגיהנום. עשרות פצועים נותרו שם, בלי יכולת לזוז. רק קבוצה קטנה של אנשים הצליחה לברוח לבית סמוך, שם שמרו כ-40 חיילים על 30 תושבים. עיני הגברים היו מכוסות בבד.

מייסא סמוני (19) היתה בין הניצולים מההפגזה והגיעה אל הבית שבו שהו החיילים, יחד עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם מוסא, הגיס שלה (בעלה נהרג בפיצוץ). החיילים ששמרו על הבית נתנו לה עזרה ראשונה וצירפו את מוסא אל יתר הגברים. ידיו נקשרו ועיניו כוסו. החיילים שיחררו את מייסא עם התינוקת ואמרו לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. מייסא הבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי". היא יצאה אל הכביש יחד עם תושבים אחרים והם נלקחו בידי אמבולנסים פלסטיניים לבי"ח שיפא.

הם היו בני מזל. רוב הפצועים שכבו יומיים בין ההריסות, גוססים לאיטם. במרחק של מטרים ספורים מאיתם – בבתים סמוכים וברחוב סלאח א-דין – שהו עשרות חיילים של צה"ל. הם ידעו על קיומם של עשרות פצועים במחסן של ואיל סמוני, כי הגיעו אליהם כמה ניצולים מן ההפגזה. למרות זאת, החיילים לא עשו דבר, ואף מנעו מצוותי ההצלה של הסהר האדום והצלב האדום להיכנס למתחם.

רק ביום רביעי, ה-7 לינואר, אחר הצהריים, הורשו צוותי ההצלה להיכנס. לעיניהם התגלה מחזה מחריד. בחדר אחד התגלו 16 גופות: 7 נשים, 6 ילדים ו-3 גברים. 4 ילדים, עדיין חיים אבל באפיסת כוחות, נמצאו צמודים לגופות אימותיהם. אנשי הצלב האדום (שאינם פלסטינים) ושליח האו"ם הגדירו את האירוע כ"מזעזע לחלוטין".

פרמדיק של הצלב האדום העיד כי צה"ל לא התיר לצוותי ההצלה להכניס למתחם מצלמות, מכשירי רדיו או טלפונים סלולריים, ציוד שהם נושאים איתם דרך שגרה במשימות כאלה.

ביום חמישי חולצו עוד 103 ניצולים מן המתחם, תשושים מרעב וצמא. ביום ראשון, ה-11 בינואר, חולצו עוד 12 גופות של בני משפחת סמוני. סך ההרוגים ממשפחת סמוני: 48.

הלוויתם של הילדים אחמד, מוחמד ועיסא סמוני, עזה. תצלום: אי-פי

תגובות דובר צה"ל

תגובה אחת: "צה"ל מצוי בעיצומם של התחקירים שלאחר מבצע "עופרת יצוקה". עם סיומם יגובשו מסקנות והמלצות ויטופלו בהתאם".

תגובה שניה: "הצבא הוכיח את נכונותו להימנע מפעולות על מנת להציל חיי אזרחים, ולהסתכן בפגיעה בחיילים בכדי לסייע לאזרחים חפים מפשע. כל האשמה רצינית נגד התנהלות הצבא תיבדק בהתאם, אם תתקבל תלונה רשמית".

תגובה שלישית: "הצבא חוקר את מה שקרה בזיתון. אין זה נכון שחיילים הורו לתושבים להתכנס בבית אחד. חיילי צה"ל אינם פוגעים באזרחים במתכוון. אתם חושבים שאנחנו אומרים לאנשים להיכנס לבית ואחר כך הורגים אותם בכוונה? החמאס מחביא את אנשיו בקרב אוכלוסיה אזרחית, ליד בתי ספר ובתי חולים, ומחייב את חיילי צה"ל לפעמים לפתוח באש הגנתית, שלעתים הורגת אזרחים. אנו נוטים לשכוח שבשנת 2000 היו לנו פיגועי התאבדות בישראל, ברחובות בבתי קפה ובאוטובוסים, ו-50 אחוז מהמתאבדים היו מן החמאס".  

11 שאלות

1. האם יש עדות כלשהי על אש שנורתה לעבר צה"ל מאחד מבתי משפחת סמוני?

2. האם נמצאו אמצעי לחימה כלשהם באחד מבתי משפחת סמוני?

3. זיתון ממוקמת בפאתי עזה. ההפגזה עליה פתחה את המבצע הקרקעי. צה"ל הקיף את השכונה במכשולים פיזיים. האם ייתכן שצה"ל פשוט תיכנן להפוך את זיתון למחנה זמני לכוחות גבעתי? האם ייתכן שהשכונה "טוהרה" לא מפני שנורו ממנה רקטות אלא לצרכים לוגיסטיים בלבד?

4. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שנופפו בבד לבן, כפי שכבר עולה מעדויות של אזרחים בשכונות אחרות? אם כן, למה?

5. האם חיילי צה"ל פתחו באש על אזרחים שיצאו מפתח ביתם, מבלי לבדוק אם הם חמושים? אם כן, למה?

6. האם חייל צה"ל ירה בילד בן 4 בעודו בזרועות אחיו?

7. מדוע ירה צה"ל פגז (מסיבי, בלי ספק) על המחסן של ואיל סמוני, למרות שחיילים ריכזו שם עשרות תושבים במהלך היממה הקודמת? מיהו המפקד שהורה להפגיז את המחסן?

8. לשם מה כפתו חיילי צה"ל וקשרו את עיניהם של גברים ממשפחת סמוני בבית הסמוך למחסן של ואיל? האם חיילי צה"ל השתמשו בגברי המשפחה כ"מגן אנושי"? כלומר, האם נקטו בשיטה ה"מפלצתית" שצה"ל מייחס לחמאס?

9. מדוע לא הגישו חיילי צה"ל עזרה ראשונה לעשרות הפצועים שבבית המופגז, במשך 48 שעות?

10. מדוע לא התיר צה"ל לצוותי הצלה להיכנס למתחם במשך 4 ימים? מדוע לא התיר להם לפחות להיכנס בין יום שני ליום רביעי, 48 שעות שבמהלכן כנראה לא נורתה עוד אש בקרבת הבתים?

11. מדוע נאסר על צוותי ההצלה לצלם את זירת האירוע? האם צה"ל ניסה להסתיר או לסלק ראיות?

כתובות על הקיר

העיתונות הישראלית לא יצאה מגידרה לחקור את טבח זיתון. למעשה, היא בקושי דיווחה עליו. לעומת זאת, כולם הזדעזעו מן הכתובות והנאצות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. ציור של מצבה ועליו הכתובת: "ערבים: 1948-2009"; "1 הלך, 999,999 נשארו"; "עשו מלחמה ולא שלום"; וכמובן, "מוות לערבים", הישן והטוב.

"חבל שאירועים בודדים מטילים כתם על הצבא", אמר גורם צבאי, "ככלל, החיילים שפעלו במבצע הבינו היטב מה מותר ומה אסור וביצעו את ההנחיות באופן מלא. רבים מהם אף הקפידו לשמור על הסדר בבתים שבהם שהו, העניקו עזרה לאוכלוסיה פלסטינית ואף סייעו לבעלי חיים שנותרו קשורים ורעבים".

בתגובה לגילוי כתובות הנאצה, נמסר מדובר צה"ל כי "צה"ל רואה בחומרה כל פגיעה ברכוש מסוג זה והדבר סותר את ההנחיות שקיבלו החיילים ממפקדיהם ערב המבצע". ועוד נמסר: "לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

יפה שחיילי צה"ל מסייעים לבעלי חיים רעבים. יפה גם שמענישים במלוא החומרה על "פגיעה ברכוש". וטוב שיש קוד אתי. השאלה שעדיין מנקרת היא מה הקשר בין כל הפעלתנות הקוסמטית הזאת לבין הטבח בזיתון. האם מישהו ייתן את הדין על מה שקרה שם? האם חיילי צה"ל מונחים לסייע לבעלי חיים רעבים אבל לא לפלסטינים גוססים? האם הם נענשים במלוא החומרה על שרבוטים גזעניים אבל לא על ירי, מטווח קצר, על ילדים ונשים?

סיכום

אני לא עיתונאי מקצועי ולא משפטן. את המלאכה שעשיתי כאן – איסוף דיווחים ועדויות, הצגת שאלות מתבקשות – יכול לעשות כל אזרח חושב (עם מעט רצון וסבלנות). כמות הדיווחים, אופיים, ומקדם האמינות הגבוה של המקורות, הגיעו (כבר מזמן) למסה קריטית שאין הדעת סובלת אותה. לצערי, מי שהיו אמורים לעשות את המלאכה הזאת בזמן אמת, כשהשטח עוד "טרי" – העיתונות הישראלית ורשויות החוק – מעלו בתפקידם. אולי הפוסט הזה יזיז משהו.

מאחורי העדויות והדיווחים עומדים ניצולים, פרמדיקים, עיתונאים מכמה עיתונים רציניים בעולם, ופעילי זכויות אדם. כולם יחדיו רוקמים נראטיב מפורט ולכיד על האירועים שהתרחשו בשכונת זיתון בין ה-3 ל-7 לינואר. זהו נראטיב מעורר חלחלה, מזעזע, שהשכל והדמיון מנסים שוב ושוב להדוף מעליהם, אך לשווא.

צה"ל עדיין לא סיפק ולו הסבר מינימלי לאירועים. להבדיל מההפגזה על בית הספר של אונר"א בג'באליה, במקרה של זיתון צה"ל אפילו לא טען שנורתה לעברו אש מן הבתים של משפחת סמוני (כזכור, גם במקרה של אונר"א, צה"ל חזר בו, עובדה שמרבית הישראלים אינם יודעים, או מסרבים לדעת). בחלל הריק הזה נותרו תלויות שאלות קשות מאד, וספקות קודרים. מדובר בתקרית שמאפילה בחומרתה על הטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שכבר נחקרת בחו"ל; הן מבחינת היקף הנפגעים, הן מבחינת הספק הגדול שבכלל נורתה אש מכיוון בתי משפחת סמוני, והן מבחינת כמות המפקדים והחיילים שהיו מעורבים, במעשה או במחדל, באירועי זיתון.

אין לי ספק שצה"ל ימצא ויעניש את מי ששירבט את הכתובות הגזעניות על קירות הבתים בזיתון; הם מצטלמות לא טוב בעולם. השאלה היא האם גם כאן, כמו במקומות אחרים, נחזה שוב בגמביט המוכר של "והיה מחננו טהור". ואם כך, אולי באמת אין מנוס מהפקדת החקירה של אירועי זיתון בידיים חיצוניות, בזירה הבינלאומית?

מקורות

הגארדיאן
וושינגטון פוסט
לוס-אנג'לס טיימס
ניוזוויק
ניו-יורק טיימס
בצלם: עדויותיהם של מייסא, פרג' ופאהד סמוני
ynet
אל-ג'זירה