אש אש, רגיעה רגיעה, סוף

תעשיית הספינים הבטחונית שלנו שוברת את השיאים של עצמה כל יום. פעם היה דרוש מרחק של כמה שבועות, אולי חודשים, מן העובדות לאשורן, כדי לטוות סיפור בדיוני שמעוות אותן לחלוטין. כיום לא חולפים ימים ספורים, לפעמים אפילו יממה בודדת, בין האירוע כפי שהיה, לבין השקר שמופץ בעקבותיו. מדהים להיווכח, שוב ושוב, איך שקרים שנלעסים בחריצות בידי כתבים ופרשנים, הופכים ל"אמת" הרשמית כה מהר.

5 חודשים החזיקה התהדיאה ("רגיעה") מעמד. אומנם היו הפרות קלות, משני הצדדים, אבל זו בהחלט היתה התקדמות אחרי הקטל ההדדי של תחילת השנה.

והנה כך התרסקה התהדיאה.

ב-4 לנובמבר חדר כוח צה"ל לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נראה, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס (העיתונים קוראים להם "מחבלים"; אני קורא להם "לוחמים". מי שנלחם מול כוח צבאי הוא לוחם, לא מחבל ולא טרוריסט. אצלנו שומרים את הביטוי "לוחם" רק לחיילינו, בין אם הם תוקפים לוחמים או אזרחים פלשתינים).

מיד, ולא רגע לפני כן, קרסה הרגיעה השברירית בסיחרור המוכר: מטחי קסאמים וגראדים שפוגעים באזרחים ישראלים וברכוש, תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירת המעברים (כלי לחץ שהשימוש בו אינו תלוי בהתנהגות החמאס, כפי שמתואר כאן), החשכת עזה, בלימת הסיוע ההומניטארי, ויתר פתרונות הפלא של המוח האנליטי שעומד בראש מערכת הביטחון שלנו.

הביטחון והספין. שכן מיד לאחר ההפרה הישראלית הבוטה של הרגיעה התחילו לעבוד על "הסיפור הרשמי". מי שממש מתעמק בדברים האלה מגלה נסים ונפלאות. למשל, הסיפור הרשמי לא תמיד נקבע מראש; לפעמים הוא משתנה מיום ליום, בהתאם לתנודות דעת הקהל. עכשיו כולם "יודעים" שהחמאס בעצם שבר את הרגיעה. אבל בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל בעצם עשתה זאת. אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. ברור שזה לא נחשב הפרה, בשיח הישראלי; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי צה"ל חדר לשטח פלשתיני (זוכרים שעזה "שוחררה"? שהם אמורים להיות ריבונים בשטחם?) והרג שם 6 לוחמים. ממש כמו בלבנון, לפני המלחמה האחרונה, ישראל מתקשה להפנים את ההדדיות של מושג ה"גבול": הם לא נכנסים אלינו ואנחנו לא אליהם. לא לא, אצלנו הגבול הוא תמיד "בשבילם"; בשבילנו, הוא בגדר המלצה בלבד. ברצוננו נחצה אותו, נעשה מה שבא לנו בשטח האויב (כלומר, השטח שהפקדנו בידיו, בעירבון מוגבל), וכשהוא יתעורר לנקום בנו – ניילל לשמים: תראו אותם, שברו את כללי המשחק.

אם צה"ל לא מסוגל לשמור על הרגיעה – שיאמר זאת בפה מלא. ואז יידעו כולם, כולל תושבי שדרות ואשקלון, שחייהם ושלומם של אזרחי ישראל לא מספיק חשובים כדי לשמור על הפסקת האש. מה שמחליא כלך כך הוא הרטוריקה הפייסנית, השקרנית, שנלווית לתוקפנות הישראלית. והרי מדובר בדפוס חוזר ונשנה: בכל פעם שמפלס הדם יורד, והקרקע בשלה להסדרים מקיפים יותר, קופץ להם הפיוז, לגנרלים שלנו. שקט לא יהיה כאן.

מה הקפיץ אותו הפעם? הנה ניתוח חריף של צבי בראל מ"הארץ". בראל מזכיר שלפי ההסכם שהושג ביוני בתיווך המצרי, עוד חודש היתה ישראל אמורה להחיל את כללי הרגיעה גם בגדה המערבית. כלומר, להפסיק עם הפשיטות היומיומיות בחברון ובשכם ולתת לחמאס להשתלט שם על כוחותיו. בראל משער: "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב רגיעה גם שם". ריסוק התהדיאה, אם כן, על חשבון שלומם של תושבי הדרום, נועד להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

אני מסכים, אבל יש עוד. כמו תמיד, המדיניות הישראלית היא תערובת של רישעות ואיוולת. בראל מצביע על הרישעות (הקרבת תושבי הדרום לטובת משחק פוליטי ציני), וסביר שזו אכן מנחה את חשיבתם של ה"אנליטים" במערכת. אבל ישנם תמיד גם חמומי המוח, מפקדי השדה, שמבעבעים "לחץ מבצעי" כלפי מעלה בתקופות רגיעה, וכשהוא מצטבר ומצטבר, אין לו מוצא אלא בפיצוץ. איוולת שטופת דם, לאו דווקא רישעות. וגם אין לי ספק שבצד הפלשתיני יש כאלה ויש כאלה, אלא שכמו תמיד, אני את חרפתנו אגיד, לא את חרפתם.