חודש: יוני 2008

לא נעים למתוח ביקורת על נשים בכלל ועל אימהות בפרט, וודאי שלא נעים לעשות כך כאשר הן מפגינות תחת הקריאה "תנו לשמש של גלעד לזרוח". אבל במקרה הזה מדובר בהפגנה שפוגעת הן בכבוד השבוי והן בכבוד האשה. ולכן צריך לומר את הדברים.

יוזמת ההתארגנות, ישראלה שידלוב, מדגישה כי מדובר באמהות לחיילים, ולא בהתארגנות פוליטית. "אין לנו שום קשר לשום גוף, זה בא מנקודת מוצא של אמהות והורות, אנחנו פועלות מהבטן האימהית שלנו… "המסר שלי הוא גיוס מלא וקרבי, זה הבית שלי, זה החינוך שאנחנו מעבירות לילדינו אבל אנחנו רוצות להאמין שיש לנו גב ותמיכה שבמידה וייפלו בשבי המדינה תפעל להחזרתם. אין מחיר לילדינו… גלעד הוא הילד של כולנו, אנחנו אמהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד ואנחנו חייבות להמשיך ולהתמיד כדי שכולנו נוכל לקבל אותו בפרחים" (תמרורי האזהרה האדומים הם שלי, ע"ל).

הנה עיוותי המחשבה והמוסר, אדום אחרי אדום.

"לא בהתארגנות פוליטית" – ודאי שמדובר בהתארגנות פוליטית; אין עניין יותר פוליטי היום מעיסקת השבויים. ומה פשר ה"ניגוד" הזה בין אמהות לחיילים לבין התארגנות פוליטית? האם אין מקום לאמהות בפוליטיקה? האם אין מקום לתודעת האמהוּת בשיקולים פוליטיים? מדוע לעזאזל דווקא נשים מאמצות את ההנחות השוביניסטיות האלה? מדוע נשים שכבר טורחות להפגין ו"להתלכלך" בפוליטיקה ממהרות לעקר את פעולתן ממשמעותה?

"מהבטן האימהית שלנו" – הו, ביטוי אומלל. הנה הן שוב הנשים "שחושבות מהבטן" (מגחך לו הגנרל הכרסתן המצוי). טוב שהזכרתן לנו מה מניע את האשה. הכי עצוב, כמובן, שהנשים האלה אינן מבינות כי ההידרשות ל"בטן האמהית" מעידה על חולשה ולא על חוזק; על ויתור מראש להיכנס לזירת הטיעונים הפוליטיים. והרי יש טיעונים מצויינים, אומנם מ"הראש האבהי" (לא עלינו), לשחרור מיידי של גלעד שליט. וחשוב מכך: יש טיעונים מוסריים מוחצים, הנוגעים לא רק לחייו שלו אלא לחיי כל האזרחים שהפכו בני ערובה למנהיגים צמאי דם, משני עברי הגדר של עזה. לא בראש ולא בבטן שוכן המוסר, אלא בנקודה שלישית, שוות-מרחק מהם, נגישה במדה שווה לכל אדם, אם רק ירצה בכך.

"גיוס מלא וקרבי" – כמובן, אחרת מי יקשיב לנו? הבטן האמהית שקוראת לשחרור שליט היא אותה בטן שממשיכה לנפק חיילים קרביים. וברצון, במסירות! ואנחנו לא רואות כל קשר בין החינוך הזה לבין המדיניות שהובילה למצור על עזה, מצור שגלעד שליט, שלא בבחירתו, השתתף באכיפתו, ועל כן נלקח בשבי. אנחנו מסרבות לראות את הקשר, כי זה כבר עניין לראש, ואנחנו, כאמור, פועלות מהבטן.

"החינוך" – נדרוש מבנינו להתגייס (רק לקרבי!), "זה הבית שלי" (ואיזה בית זה אם לא נהרגים עליו?), ונמשיך להיות מופתעות, מוכות תדהמה, כשהם ייפצעו, ייהרגו או יישבו, והמדינה לא תנקוף אצבע למענם.

"להמשיך ולהתמיד" – במה? בחינוך לקרבי? בתמיכה ללא סייג בממשלה? בהפגנות מהבטן?

עכשיו יקומו כמה מליצי או מליצות יושר ויגידו שזאת חוכמה מאד קטנה לתקוף את הנשים האלה, שבסך הכל הן קורבנות של שטיפת מוח אדירת ממדים. וזה נכון, במידה מסויימת, כפי שזה נכון לכל אזרח כאן. אבל זאת יש להיזהר באפולוגטיקה מסוג כזה, שמוחלת מראש לאזרח על כל עיוורונותיו וחטאיו, ומגלגלת אותם אוטומטית על "השלטון", ה"שיטה", "מבנה העל" וכיוב'. ונדמה לי שההגנה הזאת פוקעת מרגע שמחליט האזרח, כפי שהחליטו הנשים הללו, לקום ולעשות מעשה – פוליטי בהכרח, גם אם בהכחשה. מרגע שהטיל את עצמו אל הזירה הפוליטית, חלה על האזרח הזה אחריות נוספת, ולפחות זאת: האחריות לעמוד בפני ביקורת.

הדברים חשובים שבעתיים כשמדובר בנשים ובאמהות, שעדיין תופסות נפח קטן מדי בפוליטיקה הישראלית. מי שרוצה להשפיע חייבת לדעת את חוקי המשחק, וחייבת לקחת ברצינות את דרישתה שקולה וערכה יהיו שווים לקולו וערכו של כל גבר. עם הזכויות באות החובות. והחובה הראשונה היא לא להפוך את נשיותך לבדיחה, לא לבזות את הדגל שבשמו את נושאת את קולך.

דינו של כל מחקר מדעי על הבסיס הביולוגי של ההומוסקסואליות לעורר ויכוחים סוערים, ויש להניח שגם המחקר שפורסם היום יוטל לזירת ההתכתשות בין הומואים ולסביות לבין הומופובים ולסבופובים. בקצרה, המחקר העלה כי: (1) לנטייה מינית יש ביטוי נוירולוגי; (2) האסימטריה הגברית בין גודל ההמיספרות, והסימטריה הנשית ביניהן, מתהפכות אצל ההומואים והלסביות: ההומואים בעלי המיספרות סימטריות, והלסביות בעלות המיספרה ימנית מעט גדולה יותר (כמו גברים הטרוסקסואלים); (3) הקישורים בין האמיגדלה (אזור בעל תפקיד חשוב בתגובות רגשיות) לבין חלקים אחרים במוח גם הם מקבילים בין גברי-הטרו ונשות-לסבו ובין גברי-הומו ונשות-הטרו.

מעניין. אבל מה זה בעצם אומר? לא יזיק, מפעם לפעם, לנער את האבק מעל אמיתות פשוטות, רציונליות, שמעמידות את המחקרים האלה בפרספקטיבה הנכונה. והפרספקטיבה הזאת, למרבה הצער, חושפת את העובדה שרובם המכריע הוא בעל משמעות זניחה לחלוטין לסוגיות פוליטיות ואידאולוגיות. זה לא אומר שהם מיותרים – מדע לא צריך להצדיק את עצמו במינוף שהוא מספק או לא מספק לעמדות אידאולוגיות. זה רק אומר שכמו רוב המחקרים המדעיים, אין למחקרים האלה השלכות ברורות על חיי היומיום שלנו.

ראשית, מבין שלוש התגליות, ה"תגלית" הראשונה היא אמת טריביאלית. ודאי שיש לנטייה מינית ביטוי נוירולוגי, מהסיבה הפשוטה שלכל תכונה נפשית או התנהגותית יש ביטוי כזה. גם להעדפת גזר או לסלידה ממוזיקת ראפ יש ביטוי נוירולוגי. רק ספיריטואליסטים גמורים, שמאמינים כי רוח האדם אינה חומרית ולכן אינה מתבטאת במוח, יכחישו זאת. אם אינך ספיריטואליסט/ית, אם כן, התיר/י לעצמך להישאר שווה נפש ל"תגלית" (1).

תגליות (2) ו-(3) אכן מעניינות יותר, גם אם לא מפתיעות: הידיעה העממית המצטברת בדבר הבדלים רגשיים והתנהגותיים בין המינים, כמו גם בין הומואים ולסביות, מאשרת את הממצאים האלה. מדובר בנטיות ססטיסטיות (לא מאד דרמטיות) שאינן מאיימות על האינדיבידואליות של שום אדם: כשם שיש גברים מאד מילוליים ונשים בעלות חוש מרחבי מפותח, כך יש גם הומואים שמנווטים מצויין ולסביות רהוטות (שני הפרמטרים הקוגניטיביים העיקריים שבהם תועדו אסימטריות בין המינים, לאורך שנים).

מה זה אומר על המקור של ההבדלים האלה? מעט מאד. ייתכן שמדובר בהבדלים נרכשים, שנובעים ממסלולי חיברות שונים. ייתכן שיש הטייה גנטית מסויימת לצד זה או אחר. וייתכן מאד (למעשה, ודאי) שיש תפקיד מכריע לתהליכים הורמונליים שמשפיעים על מוח העובר בשלביו הראשונים. התוצר הסופי של כל האינטראקציות הסבוכות האלה הוא ההבדלים שחוקרי המוח מתעדים. תשובה חותכת לשאלה "תורשה או סביבה" – אין כאן, וכנראה שלעולם לא תהיה. אישיות היא סכום עצום של ריבוא גורמים.

בדיון הציבורי על ההומוסקסואליות, ממהרים הצדדים לנכס להם "אמיתות מדעיות" לביצור טיעוניהם. מהלך שגרתי של ההומופובים הוא הטענה שמדובר בסטיה "נפשית" שמקורה בלגיטימציה חברתית, עניין הנתון לשליטה רצונית, ועל כן, כפוף גם לגינוי מוסרי. המהלך הנגדי של הומואים רבים הוא להכחיש שמדובר בעניין "נפשי", להתעקש על הבסיס הביולוגי של הנטייה המינית, ומתוך כך, כביכול, להוציאה מחוץ לתחום הבחירה החופשית, וממילא מחוץ לתחום המוסר.

שני המהלכים נפסדים. ראשית, האבחנה בין "נפשי" ל"ביולוגי" היא אבחנה מופרכת (שוב, להוציא ספיריטואליסטים; וצריך להזכיר שהיהדות, להבדיל מן הנצרות ודתות המזרח, היא במקורה דת אנטי-ספיריטואליסטית, שאינה מכירה בנשמה חוץ-גופית). שנית, אין קשר לוגי בין הבסיס של התכונה – חברתי או ביולוגי – לבין יכולת השליטה בה. רגש הבושה שאנו חווים כשאנו עירומים מול זרים הוא לחלוטין נרכש (ובחברות מסוימות, אינו קיים) – ובכל זאת, אינו נשלט. הצורך להשתין, לעומת זאת, הוא ביולוגי לחלוטין, ובכל זאת – נשלט.

מה שלא יהיה המקור הסיבתי של ההומוסקסואליות, לא מדובר ב"בחירה" מודעת. לשם כך אין צורך במעבדות מחקר או בכתבי קודש: צריך פשוט להקשיב להומואים והלסביות. לא ידוע לי שאי פעם הומו או לסבית בחרו להיות כאלה, למרות שבהחלט ידוע שחלקם בוחרים לחיות בכחש, נגד נטייתם הטבעית.

ובכן, לא בחירה, כי אם נתון בסיסי של האישיות, יהיה מקורו אשר יהיה. זו עובדת היסוד הרלבנטית לדיון הציבורי, ומולה צריך לעמוד ולגבש עמדה. המדע לא יחשוב בשבילנו.

[לינק למחקר שהתפרסם ב-PNAS, רק דרך מוסד אקדמי בעל הרשאה: >>>]

עכשיו זה כבר ברור: שוב נכנסים לעזה. שוב נכנסים בעזה. זה יקח אולי שבועות, ימים, אולי רק כמה שעות, אבל העניין כבר סגור; הפור נפל. תיכף ייפלו גם האזרחים.

היכנסו למקלטים, תושבי ניר עוז. נוסו על נפשותיכם, תושבי עזה. הכינו את האלונקות, התחבושות, האינפוזיות, הפרוטזות, התכריכים. מלאו היטב את שק הדמעות שלכם. היפרדו מאנשים יקרים. עשו סקס בפעם האחרונה. הביטו שוב אל חוף הים התיכון הנפלא, המבוזבז, הרובץ לרגליכם. הקדישו עוד דקה אחת של מחשבה, מיותרת לחלוטין, לחיים שעברו והחיים שיעברו עליכם בצל ההפגזות, ועוד חצי דקה של מחשבה לסיכוי הלא מבוטל בכלל שזאת תהיה מחשבתכם האחרונה.

ובשכוך זעקות הפצועים ואבק הבתים המנותצים, עימדו מול מנהיגיכם ודירשו שוב, בפעם האלף, את הדבר היחידי שידעתם לדרוש: עוד פגזים, עוד הרס, עוד מוות בבקשה.

זה שהמצב בזבל – כולם יודעים. זה שהסכסוך האלים עם שכנינו רק מחריף והולך – כולם יודעים. זה שלישראל יש חלק נכבד בליבוי האש – הרבה יודעים. זה שגם בצד השני נמצאים אנשים שרוצים להפסיק להרוג וליהרג ולחיות בשלום – מעט יודעים. מה שבטוח, הגורמים הרשמיים בישראל דואגים כל הזמן שגם המיעוט הזה יתפוגג. שם, בחדריהם הסמויים מן העין, יושבים פקידים חמורי סבר, ושוקדים על מלאכת קודשם: להסתיר מאזרחי מדינת ישראל את העובדה הפשוטה ש"האויב" שמולם מורכב גם הוא מאנשים, בשר ודם, שרוצים לחיות בשקט. הגילוי הזה הוא כה מזעזע, כה בלתי נתפס, עד שאין לחסוך מאמצים כדי לבלום אותו בפתחי הכניסה לישראל; שלא יחדור חס וחלילה למרחב הציבורי שלנו ויטע ספק בלבבות הנתינים.

הדוגמאות מתרבות מיום ליום. מנהל המרפאות של ארגון "רופאים לזכויות אדם", סאלח חאג' יחיא, נחקר על ידי השב"כ והוכרז "מנוע בטחונית" להיכנס לרצועת עזה, לא לפני שפוזרו לעברו גם רמזי הפחדה מגונים. במסגרת תפקידו, חאג' יחיא נפגש עם גורמים שונים ברצועה, ובשב"כ כנראה לא מבסוטים מהחופש הזה שנטל לעצמו נציג הארגון (לא במקרה הם נטפלו לערבי); רופאים צריכים לתת זריקות, לא להקשיב, חלילה, לתלונות של הפציינטים.

פרופ' נורמן פינקלשטיין, יהודי אמריקאי ומבקר חריף של מדינת ישראל, נעצר בנתב"ג וכניסתו לארץ נאסרה, בעילה המגוחכת שנפגש עם אנשי חיזבאללה בלבנון (והמתווכים הגרמניים בעסקת השבויים לא נפגשו איתם?). הנה אדם שמדבר בפועל עם אויבינו, ואולי אף מסוגל להעביר כמה מסרים מהם שלא עברו צנזורה קפדנית; קישטא, לא רוצים לשמוע.

קצת לפני כן, סירבה ישראל להתיר את כניסתו של הארכיבישוף הדרום-אפריקני, דזמונד טוטו, שסייר ברצועת עזה ונפגש עם איסמעאיל הנייה. הסירוב הזה רק מגמד את המדינה שלנו, לא את טוטו – זוכה פרס נובל לשלום ומופת אנושי של מאבק לזכויות אדם. עוד זוכה פרס נובל לשלום, ג'ימי קרטר, זכה כאן לכתף צוננת מאד, רק משום שהעביר מסרים פרגמטיים מנשיא סוריה.

בחודש האחרון מתקשטים להם הפרשנים שוב ושוב בשורותיה של רחל המשוררת: "אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא". ה"מצורע" הוא אולמרט וה"בשורה", כביכול, היא חידוש שיחות השלום עם סוריה. והלא שקר אוחז שקר כאן. אולמרט איננו מצורע (בוודאי לא בקרב מצביעי השמאל), ולבטח אין לו כל בשורת שלום בכיסו, לכל היותר חופן ספינים חבוטים.

האמת המרה היא שהצרעת ושאר התירוצים (טרור, פריימריס, משבר המים) נועדו להרחיק עובדה בסיסית אחת מתודעת האזרחים: אנחנו לא נאבה בשורות שלום, נקודה.

וכך, במסגרת מדיניות סתימת האוזניים, יש להבין את האיסורים הנקמניים שהושתו על מרדכי וענונו וטלי פחימה: אל תדברו עם האויב עלינו ואל תדברו איתנו על האויב. וכך יש להבין את האיסור השערורייתי על כניסת עיתונאים לרצועת עזה, שכל כולו נועד למנוע מעינינו ואוזנינו לראות ולחוש מה המצור וההפגזות מחוללים שם; וכך יש להבין את הירי הקבוע, מדי שבוע, על מפגיני בילעין, ישראלים ופלשתינים ואזרחים זרים שמתעקשים לדבר למרות חומת ההפרדה.

לא יעזור להם. לאמת יש תכונה בלתי ניתנת להכחדה: היא מחלחלת דרך כל המחיצות, היא מאירה את כל הפינות החשוכות. בסוף כולם מכירים בה. השב"כ ומשרד הפנים יודעים זאת, ובכל זאת, מתנחמים בטווח הקצר: הם ימשיכו לסתום לנו את האוזניים ולהחשיך לנו את העיניים, ובינתיים תיזָרע ותפרח כאן שנאת חינם לתפארת, בורות ופרנויה להמונים.