לא נעים למתוח ביקורת על נשים בכלל ועל אימהות בפרט, וודאי שלא נעים לעשות כך כאשר הן מפגינות תחת הקריאה "תנו לשמש של גלעד לזרוח". אבל במקרה הזה מדובר בהפגנה שפוגעת הן בכבוד השבוי והן בכבוד האשה. ולכן צריך לומר את הדברים.
יוזמת ההתארגנות, ישראלה שידלוב, מדגישה כי מדובר באמהות לחיילים, ולא בהתארגנות פוליטית. "אין לנו שום קשר לשום גוף, זה בא מנקודת מוצא של אמהות והורות, אנחנו פועלות מהבטן האימהית שלנו… "המסר שלי הוא גיוס מלא וקרבי, זה הבית שלי, זה החינוך שאנחנו מעבירות לילדינו אבל אנחנו רוצות להאמין שיש לנו גב ותמיכה שבמידה וייפלו בשבי המדינה תפעל להחזרתם. אין מחיר לילדינו… גלעד הוא הילד של כולנו, אנחנו אמהות לחיילים בעבר, בהווה ובעתיד ואנחנו חייבות להמשיך ולהתמיד כדי שכולנו נוכל לקבל אותו בפרחים" (תמרורי האזהרה האדומים הם שלי, ע"ל).
הנה עיוותי המחשבה והמוסר, אדום אחרי אדום.
"לא בהתארגנות פוליטית" – ודאי שמדובר בהתארגנות פוליטית; אין עניין יותר פוליטי היום מעיסקת השבויים. ומה פשר ה"ניגוד" הזה בין אמהות לחיילים לבין התארגנות פוליטית? האם אין מקום לאמהות בפוליטיקה? האם אין מקום לתודעת האמהוּת בשיקולים פוליטיים? מדוע לעזאזל דווקא נשים מאמצות את ההנחות השוביניסטיות האלה? מדוע נשים שכבר טורחות להפגין ו"להתלכלך" בפוליטיקה ממהרות לעקר את פעולתן ממשמעותה?
"מהבטן האימהית שלנו" – הו, ביטוי אומלל. הנה הן שוב הנשים "שחושבות מהבטן" (מגחך לו הגנרל הכרסתן המצוי). טוב שהזכרתן לנו מה מניע את האשה. הכי עצוב, כמובן, שהנשים האלה אינן מבינות כי ההידרשות ל"בטן האמהית" מעידה על חולשה ולא על חוזק; על ויתור מראש להיכנס לזירת הטיעונים הפוליטיים. והרי יש טיעונים מצויינים, אומנם מ"הראש האבהי" (לא עלינו), לשחרור מיידי של גלעד שליט. וחשוב מכך: יש טיעונים מוסריים מוחצים, הנוגעים לא רק לחייו שלו אלא לחיי כל האזרחים שהפכו בני ערובה למנהיגים צמאי דם, משני עברי הגדר של עזה. לא בראש ולא בבטן שוכן המוסר, אלא בנקודה שלישית, שוות-מרחק מהם, נגישה במדה שווה לכל אדם, אם רק ירצה בכך.
"גיוס מלא וקרבי" – כמובן, אחרת מי יקשיב לנו? הבטן האמהית שקוראת לשחרור שליט היא אותה בטן שממשיכה לנפק חיילים קרביים. וברצון, במסירות! ואנחנו לא רואות כל קשר בין החינוך הזה לבין המדיניות שהובילה למצור על עזה, מצור שגלעד שליט, שלא בבחירתו, השתתף באכיפתו, ועל כן נלקח בשבי. אנחנו מסרבות לראות את הקשר, כי זה כבר עניין לראש, ואנחנו, כאמור, פועלות מהבטן.
"החינוך" – נדרוש מבנינו להתגייס (רק לקרבי!), "זה הבית שלי" (ואיזה בית זה אם לא נהרגים עליו?), ונמשיך להיות מופתעות, מוכות תדהמה, כשהם ייפצעו, ייהרגו או יישבו, והמדינה לא תנקוף אצבע למענם.
"להמשיך ולהתמיד" – במה? בחינוך לקרבי? בתמיכה ללא סייג בממשלה? בהפגנות מהבטן?
עכשיו יקומו כמה מליצי או מליצות יושר ויגידו שזאת חוכמה מאד קטנה לתקוף את הנשים האלה, שבסך הכל הן קורבנות של שטיפת מוח אדירת ממדים. וזה נכון, במידה מסויימת, כפי שזה נכון לכל אזרח כאן. אבל זאת יש להיזהר באפולוגטיקה מסוג כזה, שמוחלת מראש לאזרח על כל עיוורונותיו וחטאיו, ומגלגלת אותם אוטומטית על "השלטון", ה"שיטה", "מבנה העל" וכיוב'. ונדמה לי שההגנה הזאת פוקעת מרגע שמחליט האזרח, כפי שהחליטו הנשים הללו, לקום ולעשות מעשה – פוליטי בהכרח, גם אם בהכחשה. מרגע שהטיל את עצמו אל הזירה הפוליטית, חלה על האזרח הזה אחריות נוספת, ולפחות זאת: האחריות לעמוד בפני ביקורת.
הדברים חשובים שבעתיים כשמדובר בנשים ובאמהות, שעדיין תופסות נפח קטן מדי בפוליטיקה הישראלית. מי שרוצה להשפיע חייבת לדעת את חוקי המשחק, וחייבת לקחת ברצינות את דרישתה שקולה וערכה יהיו שווים לקולו וערכו של כל גבר. עם הזכויות באות החובות. והחובה הראשונה היא לא להפוך את נשיותך לבדיחה, לא לבזות את הדגל שבשמו את נושאת את קולך.

