על שנאת הבזבוז של הדקדוק

הטבע לא סובל בזבוז. אמת זו מתגלה שוב ושוב ככל שאנו מעמיקים להבין את החוקיות העומדת מאחורי תופעות פיזיקאליות או ביולוגיות. במקרים רבים אנו מגלים, שהטבע בוחר "לפתור" בעיה הנדסית מסויימת בדרך שכרוכה במינימום מאמץ. שתי דוגמאות לעקרונות מינימיזציה כאלה הם תצורות של בועות סבון והקיפול המרחבי של מולקולות חלבון.

כידוע, מסגרת מתכת תלת-ממדית שמשוקעת במי סבון יוצאת מן המים כשהיא אוחזת תצורה מרהיבה של משטחים מצטלבים. רק במאה ה-19 הסתבר שתצורה זו אינה מקרית, והיא מצייתת לחוקים מתמטיים קשיחים. המשטחים של מי-הסבון ערוכים כך ששטח הפנים הכולל שלהם הוא מינימלי – אין כל דרך אחרת לחבר את מסגרת המתכת במשטחים ששטח הפנים הכולל שלהם יהיה נמוך יותר.

מולקולת החלבון מורכבת משרשרת של חומצות-אמינו המקופלת במרחב. הקיפול המרחבי של כל מולקולת חלבון הוא "תעודת הזהות" שלה, וקובע רבות מתכונותיה. מסתבר שגם קיפול זה אינו מקרי, ומוכתב על-ידי שיקולי מינימיזציה. לכל קיפול יש רמת אנרגיה אופיינית, המבטאת את פוטנציאל האינטראקציה הכימית של חומצות-האמינו בחלבון עם סביבתן. חישוב האנרגיה הזאת הוא בעיה סבוכה עד מאד, אך באופן מופלא – החלבון פותר אותה באופן אוטומטי: הוא פשוט מסתדר במרחב באופן שבו רמת האנרגיה שלו היא מינימלית. גם כאן, הטבע בוחר באופצייה ה"זולה".

האם קיימים עקרונות מינימיזציה באירגון של השפה האנושית? על פניו, נראה שלא. שפה היא מערכת עצומה ורב-ממדית, שכוללת לא מעט כפילויות ואלמנטים חופפים. יחד עם זאת, במהלך 20 השנים האחרונות התגלו מספר עקרונות דקדוקיים שדומה כי הם מונחים על-ידי שיקולי מינימיזציה של "מאמץ". השאלה האם מדובר כאן בגילויים של עקרון-אב עמוק, חוצה-דיסציפלינות, או באנלוגיה שטחית גרידא, היא שאלה פתוחה, שלא נוכל לענות עליה כאן. במקום זאת נביט בעקרון אחד שכזה.

בבעיית בועות הסבון הממד שעובר מינימיזציה הוא שטח פנים; בבעיית קיפול החלבון זו אנרגיה תרמודינאמית. בבעייה הדקדוקית שלפנינו, הממד שעובר מינימיזציה הוא מרחק, וליתר דיוק מרחק תחבירי. באופן כללי, פעולות תחביריות מסויימות, היוצרות זיקה בין שתי עמדות במשפט, שואפות לצמצם את טווח הזיקה הזאת למינימום.

הביטו במשפטים הבאים:
 
1. בימי הביניים החקלאים היו מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
2. בימי הביניים החקלאים מגדלים היו שני סוגי תירס בלבד.      
 
שני המשפטים נבדלים בסדר של הפועל העיקרי ("מגדלים") ופועל העזר ("היו"). כמו כן, (1) נשמע טבעי יותר מ-(2), המצלצל ארכאי משהו. הבדל זה מרמז, אם כי עדיין לא מוכיח, ש-(1) הוא מבנה בסיסי, ו-(2) גזור ממנו. גם מבט השוואתי על מבנים מקבילים בשפות אחרות מחזקת רושם זה. עדות נוספת היא העצמאות הפרוזודית של שני הפעלים ב-(1) לעומת צמידותם ב-(2). את הרצף "היו מגדלים" ניתן להגות עם הפסק בין שתי המלים, אך לא כך ברצף "מגדלים היו". אכן, מאייכים שונים של הפועל יכולים לשבור את הרצף הראשון ולא את השני (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי):
 
3. בימי הביניים החקלאים היו לרוב מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
4. * בימי הביניים החקלאים מגדלים לרוב היו שני סוגי תירס בלבד.         
 
מכאן ניתן להסיק, שהרצף "מגדלים היו" נגזר מן הרצף "היו מגדלים". כלומר, פעולה תחבירית מסויימת – תנועה תחבירית – מקדמת את "מגדלים" ומצמידה אותו ל"היו" מצידו הימני, הצמדה שמתבטאת גם בהפיכתם לרצף פרוזודי בלתי נתיק.

כעת, שימו לב שמשפטים כמו (1) ו-(2) נשמעים לא פחות טבעי בעברית כאשר הפועל והנושא מחליפים מקומות, כך שהפועל מופיע לפני הנושא. מאחר שיש לנו שני פעלים בכל משפט, ניתן להעביר כל אחד מהם, או את שניהם יחדיו, לעמדה שלפני הנושא. האפשרויות שמתקבלות הן כדלקמן:
 
5. בימי הביניים היו מגדלים החקלאים שני סוגי תירס בלבד.
6. בימי הביניים מגדלים היו החקלאים שני סוגי תירס בלבד.      
7. בימי הביניים היו החקלאים מגדלים שני סוגי תירס בלבד.
8. * בימי הביניים מגדלים החקלאים היו שני סוגי תירס בלבד.
 
נקרא לעמדה שאחרי הרכיב הראשון ("בימי הביניים") "העמדה השנייה". (5) נגזר מ-(1) באמצעות הזזת רצף שני הפעלים לעמדה השנייה, וכך גם (6) נגזר מ-(2). בשני המקרים התוצאה דקדוקית (שוב, (5) טבעי יותר מ-(6), אך שניהם אפשריים). מה שמעניין הוא שמ-(1) ניתן גם לגזור את (7), על-ידי הזזת "היו" בלבד לעמדה השנייה, אבל לא את (8), על-ידי הזזת "מגדלים". כזכור, (2) נגזר מ-(1) באמצעות הצמדה של "מגדלים" מימין ל"היו", היוצרת רצף פרוזודי בלתי נתיק. ניתן לטעון, איפוא, שאי אפשר לגזור את (8) מ-(2), משום שהדבר כרוך בשבירת הרצף הפרוזודי (בדומה ל-(4)). אבל שימו לב שעדיין נותרת השאלה: מדוע לא ניתן לגזור את (8) מ-(1), עוד לפני יצירת הרצף הבלתי נתיק? במלים אחרות, מה מונע את הזזת "מגדלים" מן העמדה שאחרי "היו" ישירות לעמדה השנייה?

האם "מגדלים" פשוט אינו יכול להופיע בעמדה השנייה? לא, משום שבזמן הווה, בהיעדר פועל עזר, הוא יכול:
 
9. בימינו מגדלים החקלאים עשרים סוגי תירס.
 
הבעיה ב-(8), כך נראה, היא שבתנועתו לעמדה השנייה, הפועל העיקרי מדלג מעל פועל העזר. זאת תנועה ארוכה, "יקרה" מדי, במצב שבו תנועה קצרה וזולה אפשרית – כמו ב-(7). במלים אחרות – בדיוק משום שקיימת אופציה דקדוקית למלא את העמדה השניה בפועל העזר הקרוב אליה, נפסלת האופציה למלא אותה בפועל העיקרי המרוחק ממנה. הפועל העיקרי יכול להגיע לעמדה השנייה רק כ"טרמפיסט" על פועל העזר, כמו ב-(6)-(5), או כאשר שום פועל עזר אינו עומד בדרכו, כמו ב-(9).

הנה, אם כן, עיקרון מינימיזציה דקדוקי: תנועה תחבירית קצרה עדיפה על תנועה ארוכה. ניסוח זה, כמובן, כללי מדי, שכן הוא אינו מפרט מתי בדיוק ניתן להשוות שתי תנועות (מתי הן שקולות" תחבירית), ואיך מודדים מרחק תחבירי (ספירת מלים, מסתבר, אינה מספקת). אך יש בכוחו להדגים את טיבן "ממזער המאמץ" של תנועות תחביריות.

נביט בתוצאה נוספת של אותו עיקרון. כיצד יוצרים שאלה בעברית? התהליך פשוט. ממירים את הרכיב התחבירי שמעוניינים לשאול אודותיו במילת שאלה מתאימה, ומקדמים אותה לתחילת המשפט. כך נגזרים (11) ו-(12) מ-(10), למשל:
 
10. גיל שיכנע את רינה לדבר על בלשנות.
11. את מי גיל שיכנע לדבר על בלשנות?
12. על מה גיל שיכנע את רינה לדבר?
 
מה קורה כאשר רוצים לשאול שאלה כפולה? האסטרטגיה בעברית ובשפות רבות אחרות היא להזיז מילת שאלה אחת לתחילת המשפט, ולהשאיר את השנייה במקומה המקורי. שימו לב כעת שהבחירה איזו מילת שאלה להזיז, ואיזו להשאיר, איננה חופשית:
 
13. את מי גיל שיכנע לדבר על מה?
14. * על מה גיל שיכנע את מי לדבר?
 
ננסה להבין איך (13) נגזר. ראשית, ממירים ב-(10) את "את רינה" ב"את מי" ואת "על בלשנות" ב"על מה", כך שמתקבל שלב הביניים (15):
 
15. גיל שכנע את מי לדבר על מה.
 
כעת מזיזים ב-(15) את "את מי" לתחילת המשפט, ומשאירים את "על מה" במקומו. התוצאה, כפי שרואים ב-(13), דקדוקית. מדוע (14) לא דקדוקי? בגזירה של (14), אחרי יצירת (15), מזיזים את "על מה" לתחילת המשפט, ומשאירים את "את מי" במקומו. שימו לב שהתנועה של "על מה" בגזירה זו מדלגת על פני "את מי", בעוד שהתנועה של "את מי" בגזירה של (13) לא מדלגת על פני "על מה". הסיבה היא שעמדת המושא הישיר של "שיכנע" קרובה יותר לתחילת המשפט מעמדת המושא העקיף של "לדבר".

במלים אחרות, התנועה התחבירית ב-(13) קצרה יותר מזו שב-(14). עקרון המינימיזציה של התנועה התחבירית קובע שהתנועה הקצרה עדיפה, ולכן הדרך היחידה ליצור שאלה כפולה היא להזיז את מילת השאלה הימנית ביותר לתחילת המשפט, ולהשאיר את השנייה במקומה. גם כאן, כמו ב-(8)-(7), המערכת נמנעת מ"בזבוז אנרגיה" מיותר במצב שבו ניתן להגיע לתוצאה שקולה בדרך זולה יותר. עובדות כאלה, שרק הדגמנו אותן בעברית, מאפיינות עקרונות דקדוקיים לא מעטים, שמתגלים שוב ושוב בשפות רבות. מסתבר שהדקדוק, כמו הטבע, שונא בזבוז.