Skip to content
13 במאי 2008 / עידן לנדו

על שאלת האוטונומיה של התחביר

במערכת מודולרית כמו מערכת הדקדוק, שכל חלקיה פועלים במשולב, מתעוררות באופן טבעי שאלות "ממשק"; כלומר, שאלות הנוגעות לתקשורת בין המודולים השונים. כיצד מתקשרים המורפולוגיה והתחביר, או הסמנטיקה והתחביר? שאלה מרכזית שמעסיקה בלשנים זה כמה עשורים, היא עד כמה "אוטונומי" התחביר. במלים אחרות, איזה חלק מן הכשירות התחבירית שלנו אינו תלוי ואינו מותנה בכשירויות לשוניות אחרות, לדוגמה, הכשירות הסמנטית. דרך אחרת לשאול זאת היא: לאילו תכונות סמנטיות, אם בכלל, התחביר רגיש? באיזה ידע סמנטי, אם בכלל, הוא משתמש?

ניתן לדמיין תשובות שונות לשאלה זו. תשובה אחת, שהיתה פופולרית מאד לפני כ-40 שנה, היתה שהתחביר אוטונומי לגמרי. תשובה אחרת, בעלת שורשים הסטוריים קדומים יותר, גורסת שכל התחביר "פרזיטי" על הסמנטיקה, ובעצם אין לו קיום עצמאי. בין שני הקטבים הללו פרוש מגוון של עמדות ביניים. תזת "האוטונומיה של התחביר" היתה עמדה רדיקלית מאד בזמנה, שעוררה התנגדות רבה, אך בפועל הוכיחה עצמה כעמדה פורייה: במאמץ לאשש או להפריך אותה, התגלו עובדות רבות ונוסחו עקרונות דקדוקיים שונים, שהראו שאכן התחביר, במידה לא מעטה, אינו תלוי בסמנטיקה. יחד עם זאת, במהרה הובן שאי אפשר להחזיק בגירסה הרדיקלית הראשונית, שכן קיים אוסף תכונות סמנטיות, מצומצם אבל אוניברסלי, שמשפיע ישירות על התחביר.

כיצד מגלים את אוסף התכונות הללו? איך מתחילים? אפשר אולי למנות את כל התכונות הסמנטיות שנראות לנו רלבנטיות. נחשוב על תכונות של שמות עצם, פעולות או טענות:
 
1. האם שם העצם מציין בעל חיים מבויית או לא?
2. האם שם העצם מציין חומר אורגאני או מלאכותי?
3. האם הפעולה מוסרית או לא?
4. האם הפעולה הכרחית או מיותרת?
5. האם הטענה אמיתית או שקרית?
6. האם הטענה משכנעת או לא?
 
התכונות ב-(6)-(1) כולן בעלות חשיבות קוגניטיבית ראשונה במעלה בחיי היומיום. כל בן אנוש חייב, מגיל צעיר מאד, לדעת להבחין בין בעלי חיים מבוייתים ופראיים, שכן לאבחנה זו יש השלכות מיידיות על התייחסותו אליהם. ודאי שחשוב לנו לדעת אם טענה ששמענו היא אמיתית או שקרית, האם פעולה שנדרשנו לבצע מוסרית או לא וכיוב'.

למרות שאין חולק על חשיבותן של תכונות אלה – מתברר שהן לחלוטין לא רלבנטיות לדקדוק. ככל הידוע לנו, אין שום כלל דקדוקי, בשום שפה שהיא, שמותנה באחת התכונות הללו. לא נמצא באף שפה כלל בנוסח "אם שם העצם שבעמדת הנושא מציין בעל-חיים מבויית, אז נטיית הפועל תהיה X, ואם הוא מציין בעל-חיים פראי, נטיית הפועל תהיה Y". לא נמצא גם כללים כמו "טענות אמיתיות יופיעו אחרי המילה X, טענות שקריות אחרי המילה Y". במלים אחרות – מבחינת הדקדוק האנושי, כל התכונות ב-(6)-(1) פשוט לא קיימות. הן לא מעניינות את הדקדוק, לא משתקפות בו ולא משפיעות עליו.

חשוב להבין שהעובדה הפשוטה הזאת בכלל איננה טריביאלית. קל להעלות על הדעת מציאות שונה, שבה תתקיים זיקה הדוקה יותר בין החשיבות הקוגניטיבית של תכונות סמנטיות לבין האפקט התחבירי שלהן. ככלות הכל, התכונות ב-(6)-(1) משפיעות גם משפיעות על הבטים אחרים של הקוגניציה וההתנהגות שלנו – אמונות, תגובות חברתיות וכד'. מדוע אינן משפיעות על הדקדוק?

התשובה העמוקה לשאלה הזאת תהיה חייבת לקחת בחשבון את כל הגורמים הפיזיים והביולוגיים שהשפיעו על עיצוב הדקדוק שלנו, תחום שמעט מאד ידוע עליו כיום. במקום להיכנס לספקולציות, ננסה להבחין, באופן אמפירי, אלו תכונות סמנטיות בכל זאת רלבנטיות לדקדוק. הפעם נעשה זאת מתוך התבוננות קרובה במה שעולה מתוך השפה עצמה.

במשפטים נעדרי פועל בעברית, ניתן להשתמש באוגד או להשמיט אותו:
 
7. גיל שוטר.
8. גיל הוא שוטר.
9. גיל שיכור.
10. גיל הוא שיכור.
 
שימו לב ש-(8)-(7) הם שווי-משמעות: השם "שוטר" הוא חד משמעי, ושני המשפטים פשוט טוענים שקבוצת השוטרים כוללת את גיל. לעומת זאת, (10)-(9) אינם בהכרח נרדפים. למעשה, (9) הוא דו-משמעי, ורק אחת ממשמעויותיו מתקיימת ב-(10). התכונה "שיכור" יכולה לציין מצב חולף, או תכונת אופי קבועה. בעוד שגם (9) וגם (10) מתיישבים עם הקריא "גיל הוא בעל התכונה הקבועה של היות שיכור", הרי שרק (9) מתיישב עם הקריא "גיל נמצא במצב שכרות חולף". במלים אחרות, נוכחות האוגד "הוא" מחייבת את קריא התכונה הקבועה ופוסלת את קריא המצב החולף.

מסקנה זו מתחזקת כאשר בוחנים שמות תואר שמעצם משמעותם יכולים לציין רק מצב חולף. במקרה כזה, תוספת האוגד פשוט תניב משפט בלתי אפשרי (המצויין בכוכבית):
 
11. גיל נגיש/נוכח.
12. * גיל הוא נגיש/נוכח.
           
באופן פשטני, ניתן לנסח את הכלל הבא:
 
13. במשפט לא פעלי, האוגד מתיישב רק עם נשוא שמציין תכונה קבועה.
 
שימו לב שהתיאור "מציין תכונה קבועה", כשלעצמו, הוא תכונה סמנטית; כאמור, זו התכונה הסמנטית שמבחינה בין "שוטר" ל"נגיש". (13) הוא כלל דקדוקי שמתייחס מפורשות לתכונה סמנטית, תכונה שחייבת להיות זמינה לתחביר. כמובן, אי אפשר לבסס מסקנה גורפת כל כך כל בסיס דוגמה אחת או שתיים. אבל מסתבר שבמקרה הנוכחי, האבחנה בין תכונה קבועה למצב חולף היא אכן אבחנה חשובה בשפות רבות. בספרדית, למשל, קיימים שני פעלי "היה"; אחד מופיע עם נשוא שמציין תכונה קבועה, השני עם נשוא שמציין מצב חולף.

נביט בדוגמאות נוספות. במשפטי זיקה בעברית, הבנויים על המושא הישיר, ניתן לחזור על מושא זה עם כינוי גוף או לא (קו תחתון מציין זהות רפרנציאלית):
 
14. הזקנה שיוסי מראיין קמה מהכיסא.
15. הזקנה שיוסי מראיין אותה קמה מהכיסא.
 
דומה שהבחירה בין הצורה הקצרה (14) לצורה הארוכה (15) היא עניין של העדפה תלויית-הקשר; הדקדוק עצמו מאפשר את שתיהן. אך למעשה, מתברר שיש הקשרים שמחייבים את הצורה הארוכה:
 
16. * הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת קמה מהכיסא.
17. הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת אותה קמה מהכיסא.
 
מדוע כינוי הגוף ניתן להשמטה ב-(14) אך לא ב-(16)? מהו "ההבדל שעושה הבדל" בין שתי דוגמאות אלה? שוב, כל מיני אפשרויות עולות על הדעת, ואי אפשר להחליט ביניהן בלי לבדוק בפועל מהי ההכללה הנכונה. מי שבודק לעומק, מגלה שהתכונה הרבלנטית מאד ספציפית: האם הפעולה במשפט הזיקה היא רצונית ומכוונת או לא. כאשר הנושא של משפט הזיקה הוא בן אנוש, כמו "יוסי" ב-(14), הוא מסוגל – אך לא מוכרח – לפעול באופן רצוני. אבל כמובן שנושא כמו "מוסיקת רוק" ב-(16) איננו מסוגל לפעולה רצונית. כינוי הגוף הכרחי רק כאשר הפעולה לא רצונית ומכוונת.

שימו לב שאין חשיבות לעצם היותו של הנושא בן-אנוש, אלא רק לשאלה האם הפעולה היא רצונית או לא. בהנחה שתינוק אינו בוכה באופן רצוני ומכוון, (18) אינו דקדוקי ללא "אותה" אחרי "מעצבן"; לעומת זאת, כיוון שהפעולה ב-(19) היא במפורש מכוונת, ניתן לוותר על "אותה".
 
18. * הזקנה שהתינוק הבוכה מעצבן קמה מהכיסא.  
19. הזקנה שהדייר החדש בכוונה מעצבן קמה מהכיסא.
 
הוכחה סופית להכללה שלנו באה מפעלים שיכולים לשנות את משמעותם כליל כאשר הם מציינים פעולה רצונית. הביטו בזוג הבא:
 
20. הזקנה שהבוס מעסיק קמה מהכיסא.
21. הזקנה שהבוס מעסיק אותה קמה מהכיסא.
 
הפועל "מעסיק" יכול לציין "מחזיק את X כמועסק/ת", או "ממקד את מחשבותיו של X". שימו לב שהמשמעות הראשונה כרוכה בפעולה רצונית מצד הנושא, והשנייה לא כן. ואומנם, (20) יכול להתפרש רק במשמעות הראשונה, ואילו (21) מאפשר את שתיהן.

נוכל לנסח כלל תיאורי כדלקמן:
 
20. במשפט זיקה הבנוי על מושא ישיר פנימי, כינוי גוף הכרחי בעמדת המושא אם הפעולה במשפט איננה רצונית ומכוונת.
 
כמובן ש-(20) טעון הסבר, דבר שלא נוכל לעשות כאן. יתירה מזאת, קוראים עירניים ישימו לב לכך ש-(20) תקף רק במידה שהפועל במשפט הזיקה מציין השפעה פסיכולוגית – עוד עובדה שנותיר ללא הסבר. לענייננו, חשובה העובדה ש-(20) מזהה תכונה סמנטית רלבנטית לתחביר, קרי, "האם הפעולה רצונית ומכוונת או לא". גם כאן, בדיקה השוואתית בשפות העולם מגלה שמדובר בתכונה חשובה מאד לתיאור תופעות תחביריות מגוונות.

גילינו, אם כן, שתי תכונות סמנטיות שהתחביר רגיש אליהן, במובן זה שיש כללים תחביריים המתייחסים אליהן ישירות: האם הנשוא מציין תכונה קבועה או מצב חולף, והאם הפועל מציין פעולה רצונית ומכוונת או לא. האם מוצדק לומר ששתי תכונות אלה הן בעלות חשיבות קוגניטיבית גדולה מזו של התכונות ב-(6)-(1)? ככל הנראה, לא. כל קביעה כזאת תהיה לא מבוססת. יחד עם זאת, החקירה הבלשנית יוצרת חיץ ברור בין שתי קבוצות התכונות, וקובעת שרק אחת מהן נגישה ורלבנטית לתחביר. כך בנוי הדקדוק המנטלי, וזהו אופיו של הממשק בין התחביר לסמנטיקה. יהיו מי שיצרו על כך שהממשק הזה איננו אינטואיטיבי באופן מיידי; אולם הבלשן צריך לברך על כך שעולם החקירה שלו איננו מובן מאליו, ורק התמודדות מקיפה עם עובדותיו מחלצת ממנו תובנות כלליות אודות השפה האנושית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: