Skip to content
13 במאי 2008 / עידן לנדו

על יישים תיאורטיים ונושאים ריקים

ההסבר המדעי, על-פי תפיסה פופולרית אחת, מנסה להעמיד את הלא-נודע על הנודע. כלומר, לקחת תופעה לא מוכרת ולתת לה הסבר במונחים של חוקים או עקרונות מוכרים. אף שיש גרעין של אמת בתיאור הזה, יש לא פחות, ואולי יותר, אמת בתיאור ההפוך: המדע מעמיד את הנודע על הלא-נודע. מהו הנודע? נתוני תצפית, "חומר הגלם", התופעות עצמן. מהו הלא-נודע? העצמים והעקרונות הסמויים, שאינם ניתנים לתצפית ישירה. כך למשל מוסברת התופעה הנגישה לחושים של הגיאות והשפל באמצעות כוח בלתי נגיש לחושים – הכבידה – הפועל בהתאם לחוקים מתמטיים הנמצאים לחלוטין מחוץ לעולם ההתנסות החושית. היישים התאורטיים המכוננים של המדע המודרני – שדה אלקטרומגנטי, קווארקים, הכוחות היסודיים בטבע ועוד – כולם "בלתי נודעים" במובן הבסיסי ביותר. "החומר שממנו עשוי העולם", אמר פעם פיסיקאי נודע, "הוא חומר המחשבה".

לאמיתו של דבר, רוב אנשי המדע הם ריאליסטים גמורים. מה שהם מכנים "יישים תיאורטיים" – רק משום אי היכולת לצפות בהם ישירות – קיימים לדידם לא פחות מגוש בטון או חריץ גבינה. העדויות לקיומם של יישים כאלה הן בהכרח עקיפות, אך אין בכך פגם מהותי; עדות עקיפה מוחצת עדיפה על עדות ישירה רופפת. חושי יכולים לשכנע אותי שניצב מול עיני עץ מלבלב, בעוד שבעצם כל מה שהרשתית שלי קולטת הוא דימוי שהופק במציאות וירטואלית. לעומת זאת, חושי עיוורים לחלוטין לשטף חלקיקי הנייטרינו שעובר דרכי ברגע זה, ואף על פי כן, יש אינספור עדויות עקיפות לאמיתותו הוודאית של שטף זה.

עם התפתחותו של מדע הבלשנות, היה זה אך טבעי שגם בו יצוצו, במהלך הזמן, יישים תיאורטיים. מהו יש תיאורטי בבלשנות? אלמנט דקדוקי מסויים, שאין עדות ישירה לקיומו. כיוון שהעדות הישירה בשפה (המדוברת) היא הקיום הצלילי, הפונטי, אנו מדברים על אלמנטים דקדוקיים נעדרי קיום פונטי; הם שם, אבל לא הוגים ולא שומעים אותם.

איך יודעים שהם שם? כמו בכל תחום מדעי אחר, באמצעות עדויות עקיפות. נביט עכשיו על אלמנט אחד כזה, ונציג שני טיעונים שמאששים את קיומו.

פעלים לא מעטים מסוגלים לקחת משלים פסוקי, שהפועל בו נושא נטייה או לא נושא נטייה. צורת הפועל הלא נטוי נקראת "שם הפועל", או צורת המקור. בזוג המשפטים הבא ממוסגר המשלים של הפועל העיקרי בסוגריים.
 
1. הבמאי החליט [שהוא מצלם את הסרט במדבר].
2. הבמאי החליט [לצלם את הסרט במדבר].
 
הפסוקית עם הנטייה ב-(1), "שהוא מצלם את הסרט במדבר", כוללת נושא – כינוי הגוף "הוא". כינוי גוף זה יכול (אך לא חייב) להתייחס חזרה לשם העצם "הבמאי", כך שהמשפט מובן "הבמאי החליט שהוא, הבמאי, מצלם את הסרט במדבר". במקרים כאלה, נכנה את שם העצם הראשון "מזהה", ונסמן את יחס הזהות הרפרנציאלית בינו לבין כינוי הגוף באמצעות קו תחתון.

שימו לב שפסוקית המקור ב-(2) "לצלם את הסרט במדבר" איננה כוללת נושא. ואף על פי כן, היא מתפרשת באופן דומה מאד לפסוקית ב-(1): "הבמאי החליט שהוא, הבמאי, מצלם את הסרט במדבר". כאן, חשוב לציין, יחס הזהות הכרחי, לא רק אפשרי.

אך כאן מתעוררת שאלה: זהות בין מה למה? המבנה התחבירי הגלוי של (2) מכיל נושא אחד – "הבמאי". יחד עם זאת, מבחינה סמנטית, ברור שיש כאן שני נושאים: נושא אחד לפועל "החליט", נושא שני לפועל "לצלם", והם מקיימים זהות רפרנציאלית: הראשון הוא המזהה של השני. זוהי הרמה הסמנטית, רמת המשמעות. אבל ראינו כבר ברשימה קודמת שהיחס בין הסמנטיקה לתחביר איננו חד-משמעי. לא כל אלמנט סמנטי ממופה לאלמנט תחבירי, וגם לא להיפך.

זוג הדוגמאות ב-(2)-(1), אם כן, מעורר שאלה מעניינת: האם הנושא הסמנטי המובלע של "לצלם" ב-(2), מיוצג גם באופן תחבירי? האם יש לו קיום תחבירי, מעבר לקיום הסמנטי? במלים אחרות, האם המשלים הפסוקי ב-(2) מכיל מעין כינוי גוף בלתי-נראה (ליתר דיוק, בלתי-נשמע), המקביל בתפקידו ל"הוא" במשלים הפסוקי ב-(1)? אם התשובה חיובית, הרי שנקרה על דרכנו יש תיאורטי דקדוקי – אלמנט חסר קיום פונטי, אך בעל קיום תחבירי וסמנטי מוצק. אכן, יש לא מעט סיבות להניח, במקרה הזה, שפסוקיות מקור כדוגמת זו שב-(2) מכילות נושא תחבירי בלתי נשמע – או בעגה הבלשנית, "נושא ריק". נתבונן בשני טיעונים המבססים מסקנה זו.

הזכרנו קודם ששם עצם יכול לשמש מזהה לכינוי גוף במשפט, כפי שמתפקד "הבמאי" ביחס ל"הוא" ב-(1). בדומה לכינויי גוף, גם כינויים הדדיים, כמו "אחד את השני", "זה לזה" וכיוב', יכולים להתייחס למזהה קודם במשפט. למעשה, כינוי הדדי מחייב מזהה, בעוד שכינוי גוף אינו מחייב.
 
3. רינה הזמינה אותם.
4. * רינה הזמינה אחד את השני.
5. גיל ורינה הזמינו אחד את השני.
 
לכינוי הגוף "אותם" ב-(3) אין מזהה דקדוקי; הוא מתפרש בהתאם להקשר השיחתי שבו הוא נאמר. הכינוי ההדדי "אחד את השני", לעומת זאת, מחייב מזהה, ברבים ולא ביחיד, מה שמסביר את הניגוד בין (4) ו-(5). שימו לב כעת שכאשר יש לכינוי גוף מזהה דקדוקי, הוא יכול להיות מפוצל בין שני שמות עצם נפרדים. בניגוד לכך, המזהה של כינוי הדדי חייב להיות שם עצם רציף אחד (שיכול להיות מורכב משני שמות עצם מחוברים ב-ו' החיבור, כמו ב-(5)).
 
6. רינה הציעה לגיל את העוגיות שלהם.
7. * רינה הציעה לגיל את העוגיות אחד של השני.
8. רינה הציעה לילדים את העוגיות אחד של השני.
 
כינוי הגוף "הם", המוכל בכינוי השייכות "שלהם" ב-(6), מתייחס למזהה מפוצל – הצירוף של "רינה" ו"גיל", שני שמות עצם בלתי רציפים במשפט. שימו לב שאפשרות כזאת אינה קיימת ב-(7); למעשה, (7) לא רק חסר פשר, אלא גם לא דקדוקי. משפט (8) משמש כבקרה; הוא מראה לנו שהבעיה ב-(7) היא אכן הפיצול של המזהה של הכינוי ההדדי. ברגע שהמזהה הוא שם עצם אחד, ברבים, הבעיה נפתרת.

ננסח את מסקנות הדיון עד כאן כדלקמן:
 
9. המזהה של כינוי גוף יכול, אך המזהה של כינוי הדדי אינו יכול, להיות מפוצל (כלומר, צירוף של שני שמות עצם לא רציפים).
 
כעת נחזור למשפטים שמכילים פסוקיות מקור. הדוגמה הקריטית היא (10), וקיימות שתי אפשרויות לנתח אותה מבחינה תחבירית – (11) או (12):
 
10. גיל הציע לרינה לעזור אחד לשני.      
11. גיל הציע לרינה [לעזור אחד לשני].    
12. גיל הציע לרינה [ X לעזור אחד לשני].           
 
ראשית, (10) מוכיח שניתן להציב כינוי הדדי בתוך פסוקית מקור, גם אם אין שום שם עצם ברבים במשפט. מהו המזהה של הכינוי ההדדי? לפי (11), זהו הצירוף של שמות העצם הבלתי רציפים "גיל" ו"רינה". כזכור, אפשרות זאת נפסלה על בסיס (7), שהצדיק את התנאי ב-(9). נותרת אם כן אפשרות הניתוח ב-(12): פסוקית המקור מכילה נושא תחבירי "ריק", לא נשמע, שמסומן כ-X. נניח ש-X הוא מעין כינוי גוף. נושא זה הוא המזהה של הכינוי ההדדי "אחד לשני"; ומכיוון שהוא כינוי גוף, המזהה שלו, בתורו, יכול להיות מפוצל – הצירוף של "גיל" ו"רינה".

בקצרה, אנו טוענים שהמבנה התחבירי של (10) הוא (12), המקביל לחלוטין ל-(13):
 
13. גיל הציע לרינה [ שהם יעזרו אחד לשני].       
 
נניח שמישהו מכחיש שקיים נושא תחבירי בפסוקית המקור ב-(10). אזי מוטל עליו להסביר כיצד יכול המזהה של הכינוי ההדדי במשפט זה להיות מפוצל, בסתירה ל-(9). נניח שמישהו מכחיש את התקפות של (9); אזי מוטל עליו להסביר מדוע לא ייתכן מזהה מפוצל ב-(7). נראה כי ההנחה שפסוקית המקור מכילה נושא ריק היא היחידה שמתיישבת עם כל העובדות. הנה כי כן, טיעון חזק, גם אם עקיף, לקיומו של יש תיאורטי דקדוקי.

הטיעון השני נסמך על הגיון דומה. הביטו במשפטים הבאים:
 
14. היא אמרה שהם נפגשו ב-6.
15. * היא אמרה שהוא נפגש ב-6.
16. היא אמרה שהוא רצה להיפגש ב-6.
 
פעלים מסויימים, כמו "נפגש" (בהופיעו ללא צירוף היחס "עם…"), מחייבים נושא ברבים; מכאן הניגוד בין (14) ל-(15). מה שמעניין ב-(16), הוא שאותו פועל שלא התיר ב-(15) נושא ביחיד, מופיע במשפט שבו הנושא הגלוי היחידי הוא ביחיד. מדוע כינוי הגוף "הוא" "מתנגש" עם הפועל "נפגש" ב-(15) אך לא עם שם הפועל "להיפגש" ב-(16)? התשובה המתבקשת היא שהנושא של "להיפגש", בעצם, איננו "הוא", אלא נושא ריק, סמוי, בתוך פסוקית המקור. ההוראה של נושא זה מכילה את המזהה "הוא", אך אינה זהה לו; ניתן לייצג זאת כך:
 
17. הוא רצה [ X (=הוא ואחרים) להיפגש ב-6].
 
גם כאן, ללא התיווך של X, הנושא הריק בפסוקית המקור, קשה להבין כיצד מתיישב הנושא הגלוי "הוא" עם הפועל "להיפגש". דוגמאות כמו (16) מעוררות שאלות מעניינות ביותר אודות יחס הזיהוי בין הנושא הגלוי לנושא הריק, שלא כאן המקום לבררן. כמו (10), גם (16) היא דוגמה פשוטה שהשלכותיה מרחיקות לכת. שתיהן מדגימות יפה את הכורח לייחס לדוברי השפה ידע של מבנים תחביריים מופשטים, שבנויים בין השאר מיישים תיאורטיים לחלוטין לא טריביאליים.

6 תגובות

להגיב
  1. אילן איטם / אוק 26 2013 15:41

    מאמר מעניין אך יש לי מספר שאלות
    1. כשכתבת "בקצרה, אנו טוענים שהמבנה התחבירי של (10) הוא (12), המקביל לחלוטין ל-(13):" מקביל לחלוטין אמור עם זאת להיות **יחסי*** – כלומר אם יש סקלה שאומדת את ההקבלה, וה"לחלוטין ממש" שבה הוא באינסוף, הרי שבמקרה הזה הקבלה לחלוטין היא למשל גודל 100 או 1000 בסקלה אינסופית – כי אין דבר כזה הקבלה מוחלטת – בין שני מיבנים שונים או עם מילים שונות ( גם לא של אותו משפט בשני מקומות שונים )

    2. לגבי ההקבלה – האם לא מודבר בהקבלה סמנטית, של המשמעות ? כלומר בכל הנוגע למשמעות ייתכן שאין דבר כזה הקבלה תחבירית. מה דעתך ?

    3. מתן משפטים קצרים נטולי קונטקסט כדוגמה הוא בעייתי גם אם נכון שלא ניתן לכתוב מאמרים ללא דוגמאות קצרות.
    הגודל הסקלארי של "תקף" \ **"עילג"** \ "נכון" \ "בתוך השפה" על משפט מסוים הוא משהו משתנה מאוד לגבי הרבה משפטים. למשל "גיל הציע לרינה לעזור אחד לשני." ***איננו נכון תחבירית** אצל לא מעט דוברים שישתמשו ב "שיעזרו אחד לשני"בלבד .

    4. בתור דוברים של שפה יכולתינו לקבוע "נכונות תחבירית" אובדת מהר יחסית בגלל "מנגנון התעייפות" – לאחר בדיקה של מספר משפטים על גבול ה**עלגות** המסננת השפתית שלנו מאפשרת קבלת עוד מקרי קצה שהם בין עלגים לשגויים. יכולת השיפוט שלח דובר השפה נפגמת מהר מאוד.

    5. דוקא מקרי הקצה משמשים מאוד את הבלשנות המודרנית. האם יש ענף ו\או מאמרים שמתייחסים לסוגיות אלו ?

  2. עידן לנדו / אוק 26 2013 18:44

    אילן,

    1. כמובן שיש כזה דבר "מקביל לחלוטין". המבנה של "יוסי הוא עשיר" ו"מיכל היא ענייה" הוא מקביל לחלוטין, למעשה זהה ב-100 אחוז. הבחירה השונה של המלים אינה משליכה על המבנה התחבירי כאן. במקרה של (10) ו-(12) השתמשתי במונח "מבנה מקביל" ולא "זהה" כי יש הבדל קל בין המבנה של פסוקית נטויה ופסוקית מקור. אבל ההבדל לא רלבנטי לדיון, כי הדיון מתמקד בעמדת הנושא של הפסוקית, ובהבט הזה, אין הבדל: הן ב-(10) והן ב-(12) יש נושא תחבירי בפסוקית המשלים.

    2. ההקבלה היא גם סמנטית וגם תחבירית. התחלתי מן ההקבלה הסמנטית, ואז הצבתי במפורש את השאלה: "זוג הדוגמאות ב-(2)-(1), אם כן, מעורר שאלה מעניינת: האם הנושא הסמנטי המובלע של "לצלם" ב-(2), מיוצג גם באופן תחבירי? האם יש לו קיום תחבירי, מעבר לקיום הסמנטי?". ההקבלה התחבירית איננה ניתנת להסקה מן ההקבלה הסמנטית ודורשת טיעונים נפרדים; הטיעון בדבר הכינוי ההדדי והזיהוי החלקי הוא בדיוק טיעון כזה. שים לב שמבחינה סמנטית לא ברור למה (16) עדיף על (15), אם כל מה שנחוץ הוא לפרש את "הוא" כקבוצה שכוללת את "הוא". אבל המבנה התחבירי ב-(16) מאפשר את זה, וזה של (15) לא.

    3. עול ההוכחה הוא על מי שטוען שהקונטקסט רלבנטי לטיעון. האמירה שקונטקסט חשוב בשפה היא טריביאלית ואף בלשן לא יתווכח עליה. יחד עם זאת, יש עובדות שאינן תלויות הקשר. הניגוד בין (15) ל-(16) אינו תלוי הקשר, ולמעשה, אף אחת מן העובדות המהותיות בסדרת המאמרים הזאת איננה תלוית הקשר. אם נראה לך שטעיתי, אנא מצא את ההקשר שהופך את השיפוט מ"דקדוקי" ל"לא דקדוקי" או להיפך.
    העובדה שהרבה דוברים יעדיפו לומר "גיל הציע לרינה שיעזרו אחד לשני" על פני "גיל הציע לרינה לעזור אחד לשני" איננה בבחינת שיפוט דקדוקי, כי שיפוטים במובן הבלשני אינם קשורים להעדפות; הם פשוט מתייגים מבעים כאפשריים או בלתי אפשריים. מעט מאד דוברים יגדירו את (12) כבלתי אפשרי, וזאת על אף שהם עצמם אולי לא היו הוגים אותו. לבסוף, גם אם קיימת קבוצת דוברים כזאת, היא לא משליכה על המסקנה הרחבה של המאמר. עבור קבוצת דוברים גדולה מאד (12) דקדוקי ולכן תומך בקיומם של נושאים ריקים.

    4. "רוויה" ביכולת השיפוט היא עובדה מוכרת וידועה לכל בלשן שמבצע עבודת שדה או מציג שאלונים לדוברים, ויש דרכים מוכרות להתמודד ולעקוף אותה.

    5. לא ברור לי מה זה "מקרי קצה". בלשנים מתעניינים בכל סוגי המשפטים – מן הבנאליים ביותר ועד למורכבים ביותר. בהיעדר שאלה תיאורטית ברקע, אין משמעות לאבחנה בין "מקרה אמצע" ל"מקרה קצה". כל השערה והנתונים הרלבנטיים לה.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אוק 27 2013 12:16

    ת-ו-ד-ה , לא פשוט לסקפטימוס 😦

    איך היית מנתח – מבחינת הנושא – את המשפט "הבמאי החליט [על צילום הסרט במדבר]".
    מהמעט שאני רואה , אם מחליפים: להחליט+שם פועל ב "להחליט על+ שם עצם", אז מבצע הפעולה יכול להיות מישהו אחר לא מוגדר.
    למשל "השופט החליט [לפזר את הכנסת] "- השופט כנראה כבר פיזר, בעבר, את הכנסת
    ו"השופט החליט [על פיזור הכנסת]" – או שהוא פיזר, או שהוא החליט שהכנסת צריכה להתפזר ( באופן מיידי ) אולי
    עם רמז שדרושה פעולה של מישהו אחר, פרוצדורה כלשהי, כדי שההחלטה תתממש.
    הפלא ופלא זה עובד גם על הדחת לחיאני

  4. ilanetam / אוק 27 2013 12:19

    האנונינימי זה אני – לא נכנסתי עם שם המשתמש

  5. עידן לנדו / אוק 27 2013 13:01

    כן, אבחנה נכונה. השליטה על הנושא של שמות פועל היא הכרחית אבל השליטה על הנושא של שמות פעולה היא אופציונלית. ליתר דיוק, בשמות פעולה יש רגישות לקסיקלית שאין בשמות פועל. למשל, אחרי הפועל 'ניסה' השליטה הכרחית בשני המבנים (מי שאוכל הוא בהכרח גיל).

    1. גיל ניסה לאכול פטריות הזיה.
    2. גיל ניסה אכילת פטריות הזיה.

    אחרי הפועל 'החליט', כמו ששמת לב, תהיה שליטה הכרחית עם שם הפועל בעוד ששם הפעולה די נייטרלי, מאפשר שליטה או קריא שבו הנושא של שם הפעולה הוא מישהו אחר. ולבסוף, אחרי הפועל 'הסתייג' בכלל אי אפשר לשים שם פועל, ושם הפעולה יעדיף "אנטי-שליטה" (מי שאוכל איננו גיל).

    3. * גיל הסתייג לאכול פטריות הזיה.
    4. גיל הסתייג מאכילת פטריות הזיה.

    ההכללה היא ששמות פועל (כמשלימי פועל) תמיד מחייבים שליטה, אבל בשמות פעולה היחס זה תלוי בבחירת הפועל הראשי. מסקנה טבעית מכך היא ששליטה במקרה הראשון מקודדת כיחס תחבירי ובמקרה השני היא יחס סמנטי בלבד. אבל כאן אעצור לפני שנתחיל להסתבך.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / יונ 9 2014 21:45

    יפה מאוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: