Skip to content
13 במאי 2008 / עידן לנדו

על הדקונסטרוקציה של הסובייקט

ברשימות הקודמות השתמשנו לא פעם במושג "נושא", "נושא תחבירי" או "נושא דקדוקי". במקום אחד טענו שהנושא התחבירי אינו חופף בהכרח לנושא הסמנטי; במקום אחר טענו שנושא תחבירי יכול להיות "ריק", כלומר, משולל קיום פונטי. בכל הדיונים הללו לא התעכבנו יותר מדי על הגדרת מושג הנושא, ופשוט הנחנו שקיימת הסכמה כלשהי לגביה. אך לאמיתו של דבר, המצוי בבלשנות המודרנית יודע עד כמה הדבר רחוק מן האמת. מושג "הנושא הדקדוקי" ניצב בעבר ובהווה במרכז החקירה הבלשנית, ומספר התיאוריות הכרוכות בו רק גדל והולך. מותר לומר בביטחון שאין כל הסכמה כללית כיום בקרב חוקרי הלשון בדבר הגדרה מדוייקת וחד-משמעית של "הנושא". יתירה מזאת, בלשנים לא מעטים מאמינים שלא בכדי הדבר, שכן מושג "הנושא" הוא פיקציה תיאורטית, צביר הטרוגני כל כך של תכונות ואפיונים עד שאין בו כל ערך הסברי.

על מנת להבין כיצד הגיעו הבלשנים למסקנה מוזרה זאת, בשעה שבתי הספר בכל העולם ממשיכים לשנן לתלמידים את האבחנה בין נושא-נשוא-מושא, צריך להכיר את השונות העצומה בין האלמנטים שמתוארים כ"נושאים" בשפות רבות בעולם. לא נוכל לעשות זאת כאן, כמובן. תחת זאת נתמקד במופעים השונים של נושא המשפט העברי, ונשאל– האם יש להם דבר מה משותף?

נוח לפתוח את הדיון באמצעות הצגתם של הקריטריונים העיקריים לזיהוי הנושא של המשפט. שימו לב שכל קריטריון מתמקד בהבט אחד של "הנושא", ואין כל קשר הכרחי ביניהם.
 
הנושא הוא…
1. הדבר שאודותיו נסוב המשפט.
2. מי שפועל, או מחולל את הפעולה במשפט.
3. בהכרח שם עצם.
4. שם העצם שקובע את נטיית ההתאם של הנשוא.   
 
הבעיה העיקרית עם קריטריונים אלה היא שאף אחד מהם איננו הכרחי, ואף לא מספיק, להיותו של אלמנט כלשהו "נושא". בנוסף, במקרים רבים הקריטריונים סותרים זה את זה, ולא ברור מי מהם עדיף.

הביטו ב-(1). אומנם נכון שבמקרים רבים, בהיעדר אינטונציה מיוחדת, הנושא הדקדוקי יהיה גם "נושא השיח", הדבר שאודותיו מדובר; לדוגמה, (6). אבל מה בדבר דוגמאות כמו (7)-(9)? (כוכבית מציינת משפט בלתי אפשרי).
 
6. האיש הגבוה הוביל את הילדה המתולתלת.
7. את הילדה המתולתלת, האיש הגבוה הוביל.
8. * את הילדה המתולתלת, האיש הגבוה הובילה.
9. זה טפשי שלא הדליקו את האור.
 
כל דובר ילידי שיישאל על כך, יגיד ש-(6) אולי נסוב על "האיש הגבוה", אבל (7) בפירוש נסוב על "הילדה המתולתלת". באופן כללי, יש להודות שקריטריון (1) די מעורפל, משום שסיטואציות שיח שונות יכולות בקלות להטות את החלטתנו על הדבר שאודותיו נסוב המשפט. אך האם נסכים לזיהוי "הילדה המתולתלת" כנושא ב-(7), בהסתמך על (1)? אם כן, כיצד ניישב זאת עם העובדה שדווקא "האיש הגבוה" הוא שם העצם שקובע את נטיית הפועל, כפי שמלמד הניגוד בין (7) ל-(8)? קריטריונים (1) ו-(4) "מתנגשים" בדוגמה (7). ומה בדבר משפטים כמו (9), המכילים "נושא סתמי"? ידוע שנושא סתמי, כשמו כן הוא – אלמנט נטול משמעות. האם ניתן לומר ש-(9) נסוב על "זה"? מה זה "זה"? איך יכול משפט להיות נסוב על אלמנט נטול משמעות?

קריטריון (2) לא מקדם אותנו הרבה:
 
10. הגדר הקיפה את המגרש.
11. מיכל בת 11.
12. האם למשפט הזה אין נושא?
 
משפטים כמו (12)-(10) ואינספור אחרים אינם מכילים שום נושא שפועל או מחולל פעולה; פשוט, לא מתחוללת בהם שום פעולה, גם אם הם מכילים פועל, כמו (10). האם נרצה להסיק מכך שמשפטים אלה אינם מכילים נושא? קרוב לוודאי שלא. הדוגמאות ב-(12)-(6) מראות דבר חשוב: קריטריונים סמנטיים או פרגמטיים כמו (2)-(1) – כלומר, קריטריונים מבוססי-משמעות – אינם יכולים לספק אפיון ממצה ומועיל של מושג הנושא הדקדוקי. הם מעורפלים מדי, כלליים מדי, ופשוט אינם חלים על נתח נכבד ממשפטי השפה הטבעית. בילדותי למדתי בבית-הספר שהנושא של "אסור לעשן" הוא "לעשן", וההסבר היה: כי זה כמו "העישון אסור". עד היום אני מצטער שלא שאלתי את המורה מה הנושא של "חבל לעשן". באמת, מה עושים כשאין אנלוגיה? (*"העישון חבל" אינו דקדוקי).

נכון, תמיד אפשר לאכוף בכוח קריטריונים כמו (2)-(1). יכול מישהו להכריז: כן, (7) נסוב על "האיש הגבוה"; ב-(10) דווקא יש פעולה, וכיוב/. אלו יהיו הכרזות, לא הסברים; הן יהיו מנותקות מן השיפוטים הטבעיים של דוברי השפה, ובתור שכאלה חסרות כל ערך, זולת אולי להציל תיאוריה שוקעת.

נשאלת השאלה – האם קריטריונים תחביריים, דוגמת (4)-(3), מוצלחים יותר? במובן מסויים, כן; אלו קריטריונים ברורים לגמרי, ולכן קל לבדוק את תקפותם. למרבה הצער, מתברר שגם הם יוצרים לא פחות בעיות משהם פותרים. ראשית, שימו לב שבמשפטים נעדרי פועל הנושא אינו חייב להיות שם עצם, בסתירה ל-(3): ב-(13) הנושא הוא צירוף יחס, וב-(14) הוא צירוף (שם) תואר.
 
13. מאחורי השידה זה מחבוא טוב.
14. אדום עם פסים זה לא מה שאני צריך עכשיו. (מצביע על חולצה)
 
גם כאן, יכול מישהו להכחיש שהעמדה לפני "זה" היא עמדת הנושא; אולם ברור שעמדה זאת קובעת את ההתאם במשפט, כנדרש מן הנושא על-פי קריטריון (4):
 
15. מיכל זאת הילדה שממול.
 
יחד עם זאת, גם קריטריון (4) בעייתי בפני עצמו. האם מקור ההתאם במשפט תמיד יהיה הנושא התחבירי? הביטו במשפט (16):
 
16. היו אמורים להגיע הרבה אוהדים לאצטדיון.
 
הפועל והתואר הראשיים, "היו" ו"אמורים", מתאימים עם "הרבה אוהדים". אבל שם העצם "הרבה אוהדים" נמצא בתוך פסוקית המקור ולא בפסוקית הראשית. במלים אחרות, המבנה של (16) הוא (17) ולא (18):
 
17. היו אמורים [להגיע הרבה אוהדים לאצטדיון].
18. היו אמורים [להגיע] הרבה אוהדים לאצטדיון.
 
הסיבה ש-(18) איננו מבנה אפשרי היא שהוא מפר כלל תחבירי בסיסי: מאייך של פועל חייב להימצא בפסוקית של הפועל. ב-(18) "לאצטדיון" מאייך את שם הפועל "להגיע", אך אינו כלול בפסוקית שלו. אבל אם המבנה של (16) הוא (17), "הרבה אוהדים" גם הוא כלול בפסוקית המקור. יחד עם זאת, הבחנו כבר שזהו שם העצם שקובע את ההתאם על הפועל ושם התואר הראשיים. אם קריטריון (4), שקושר "נושא" עם התאם, תמיד תקף, אנו נאלצים להסכין עם הפרדוקס הבא: הנושא של המשפט הראשי יכול להימצא בתוך פסוקית משועבדת. זו מסקנה אבסורדית, והיא מאלצת אותנו לדחות גם את (4) כקריטריון הכרחי להגדרת "נושא".

על פניו, נראה שהדיון שלנו מוליך למסקנות פסימיות. מושג "הנושא" עבר דקונסטרוקציה שיטתית, עד שלא נותרה בו תכונה מהותית אחת. כפי שציינתי, בלשנים רבים היום חיים בשלום עם המסקנה הזאת. במקום לחפש אחר "הגביע הקדוש" – אותה תכונה מסתורית שתגדיר, אחת ולתמיד, את כל הנושאים בכל השפות – הבלשנים נקטו בגישה מוכרת מתולדות המדע: הם פירקו את הבעיה הגדולה לבעיות קטנות יותר, ותקפו אותן בנפרד. כך, יש תיאוריה מסויימת, בתחום חקר השיח, שמאפיינת את "הדבר שעליו נסוב המשפט"; יש תיאוריה אחרת, בתחום הסמנטיקה הלכסיקלית, שמתארת כיצד פעולות ואירועים מיוצגים בשפה; ויש תיאוריה תחבירית שמטפלת ביחסי התאם בין שמות עצם לפעלים במשפט. התיאוריות הללו מודולריות, אך מקיימות אינטראקציה הדדית כמו גלגלי שיניים האחוזים זה בזה. מושג ה"נושא" איננו מושג יסודי עוד, ממש כפי שמושג ה"אלקטרון" איננו עוד מושג יסודי בפיסיקה.

האם זה אומר שבלשנים חדלו להשתמש במונח "נושא"? לא, ממש כפי שהפיסיקאים לא החליפו את מושג האלקטרון, בדיבורם היומיומי, ברשימה הטרוגנית של חלקיקים וגדלים יסודיים יותר. זה אומר פשוט שאלה גם אלה מודעים לכך שיש פער בין השפה שבה אנו מדברים על התופעות לבין התופעות עצמן. וגם כשהעולם מתפרק לנו מתחת למבט, השפה מפתה אותנו אל הסינתזה.

3 תגובות

להגיב
  1. zusha / מאי 29 2008 12:36

    המממ… עוד דוגמא לחוסר הקשר בין הנלמד בבתי הספר לבין גוף הידע של המקצוענים. .- דרך אגב לא בכל העולם מחויב הדובר הילידי ללמוד דקדוק. מעניין לשמוע היכן כן. בארהב – לא
    אני מנחש שבצרפת הפומפוזית כן. ולאור העובדה שהמרחק בין שפת הדיבור לשפת הכתב התיקנית הולך ותופח נשאלת האלה אז בעצם לשם מה לבזבז שעות לימוד ואנרגיות כה רבות.
    האם ההתעקשות על הוראת לשון בביהס וחובת הבחינה אינם ביטוי לכך שאנו חברת מהגרים שבה רכישת שפת האם תלויה בהתערבות ממסדית?? האם זו צורת ההתערבות הנדרשת?? והאם היא מביאה לתוצאות להן מיחלים??

  2. עידן / מאי 29 2008 12:58

    לעניות דעתי, אכן, רוב מה שנלמד בשיעורי דקדוק בבי"ס הוא אכן מיותר. אני לא רוצה להתחייב על "על מה שנלמד", פשוט משום שעבר זמן רב מאז שחבשתי את ספסל הלימודים. אבל אני חש על בשרי, כמרצה לבלשנות, כמה שטויות מביאים הסטודנטים שלי אל המקצוע מתוך מה שלימדו אותם בבי"ס.
    אין קשר לדעתי בין לימודי דקדוק וחברת מהגרים. העברית נרכשת בדיבור היומיומי, לא בבית הספר. הרי יש אינספור מהגרים שלומדים לדבר ברחוב, מבלי שאי פעם ישבו בכיתה. באשר לסוג ההתערבות הנדרשת – אני חסיד של אי התערבות. לפוליטיקאים יש לומר – הסירו ידיכם מכל מה שקשור לשפה (עיין ערך הניסיון האחרון של לימור לבנת לנשל את הערבית ממעמדה הרשמי בישראל). הם לא מבינים בזה, והם רק מזיקים.

  3. עומר / יול 8 2009 06:29

    נהניתי מאד לקרוא את המאמר. רק הערה קטנטנה: האלקטרון עודו מושג יסודי בפיזיקה (לפחות לפי המודל הסטנדרטי).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: