דילוג לתוכן
13 במאי 2008 / עידן לנדו

דיאלוג על טבעו של הידע הלשוני

בין לינגיוס הבלשן לסקפטיוס הספקן, כפי שנרשם מפיהם בצהרי יום אביב באתונה

 

סקפטיוס: ראו מי זה מתקרב לעברי על שביל הגן, אם זה לא לינגיוס ידידי משכבר הימים!
לינגיוס: בוקר טוב לך סקפטיוס, הנבון והטוב שבידידי. וכי גם אתה יצאת ליהנות מזיו השמש ומן הפריחה המבושמת בגן עירנו?
סקפטיוס: הו לינגיוס, אותי לא תוליך שולל. לא שוחר טבע אתה, ואינך מחפש את חברתם של שוחרי טבע.
לינגיוס: אכן, בוחן כליות ולב אתה, סקפטיוס.
סקפטיוס: ברור לי, מהטיית ראשך, ומן הזיק המתרוצץ בעיניך, שיצאת אל הגן במטרה הרגילה שלך: לצוד לך עובר אורח תמים לשיחה מעמיקה.
לינגיוס: הממ… טוב, האמת ש…
סקפטיוס: אף מילה נוספת. העניין גלוי וברור כשמש הזאת הקופחת על ראשנו. אך מכיוון שעיתותי בידיי, ומזמן כבר לא ציחצחתי חרבות של מילים, אשמח למלא את תפקיד הקורבן התורן.
לינגיוס: קורבן, סקפטיוס?
סקפטיוס: וכי איך אחרת ייקרא למי שמפקיר את עצמו בידי לינגיוס, הערום מנחש השדה, אמן הטיעון וההיסק, מי שמסוגל לכשף בכוח מילותיו את הגרוע שבאויביו, לכרוך סביבו באיטיות את קורי ההיגיון המצמית, ואז לנעוץ בו את דקירת הארס האחרונה, הסופית, שמותירה את הקורבן מעולף חושים, נכנע ומתמסר?
לינגיוס: הו סקפטיוס, אל נא תפריז בתיאורים סנטימנטליים, כדרכו של רומנטיוס. הלא אתה יודע שאין לי עניין ב"ציחצוח חרבות" וב"כשפים" למיניהם. האמת, אותה גבירה שאין מושלה, היא הורתי היחידה, ואליה אחתור כל ימי.
סקפטיוס: מי שמדבר על רומנטיוס… מילא. נעזוב את הגינונים וניגש למעשים. אני רואה שאתה מעוניין בשיחה על נושא חשוב ונוקב. על מה אתה מעוניין לשוחח?
לינגיוס: מדוע שאלת "על מה אתה מעוניין לשוחח"?
סקפטיוס: מה זאת אומרת "מדוע"? כי אני חפץ לדעת על מה אתה מעוניין לשוחח.
לינגיוס: לא הבנת אותי, סקפטיוס יקירי. כוונתי היתה, מדוע שאלת את שאלתך כפי ששאלת אותה? מדוע ניסחת אותה כך ולא אחרת?
סקפטיוס: וכי איך היה עלי לנסח אותה? עדיין איני מבין אותך, לינגיוס.
לינגיוס: ראה, אני מצטט את דבריך מלפני חצי דקה: "אני רואה שאתה מעוניין בשיחה על נושא חשוב ונוקב. על מה אתה מעוניין לשוחח?". במשפט הראשון, משפט חיווי, השתמשת במילה "שיחה". במשפט השני, משפט שאלה, החלפת אותה במילה "לשוחח".
סקפטיוס: ומה בכך? הריני להודיעך, לינגיוס מכובדי, שאני נוהג לעשות כך כל הזמן. משנה מלים ממשפט אחד למשנהו. גרוע מכך: כל חברי הטובים עושים זאת, חבורה מופקרת שכמותנו.
לינגיוס: תמיד הערכתי את שנינותך, סקפטיוס. אך הרשה לי להזכיר לך את עקרון היסוד של רודפי האמת באשר הם, שהוא…
סקפטיוס: זוכר, זוכר. "אין דבר פחות מובן מאליו מן המובן מאליו".
לינגיוס: בדיוק. ובהקשר הנוכחי, המובן מאליו הוא המלים שבוקעות מפינו מבלי משים. תרשה לי להציג לך את הבעיה באמצעות דף הפפירוס הזה?
סקפטיוס: בבקשה. כאשר אבדתי, אבדתי.
לינגיוס: ארשום כאן ארבעה משפטים, מתוכם שניים שאמרת – משפטים (2) ו-(3) – ושניים שלא אמרת – משפטים (1) ו-(4).

1. אתה מעוניין לשוחח על נושא חשוב ונוקב.
2. אתה מעוניין בשיחה על נושא חשוב ונוקב.
3. על מה אתה מעוניין לשוחח?
4. * על מה אתה מעוניין בשיחה?

סקפטיוס: לינגיוס, אני בספק גדול שדוגמה (4) ראויה להיקרא "משפט". לא רק שאני לא אמרתי אותה, קשה לי לדמיין שמישהו בכלל יגיד משהו כזה.
לינגיוס: מהיר כתמיד, סקפטיוס. הקדמת אותי. זוהי בדיוק המשמעות של הכוכבית במשפט (4): היא מציינת שזהו משפט בלתי אפשרי בשפה שלנו, עברית.
סקפטיוס: משונה מאד, שני פילוסופים יווניים מפטפטים בעברית. מכל מקום, אני כבר הבנתי על מה אתה מעוניין לשוחח: על בלשנות.
לינגיוס: מודה באשמה. ובעניין העברית, סקפטיוס, בעצם הדבר פחות משונה ממה שנדמה לך. שכן גם אם היינו מדברים יוונית עתיקה, משפט (4) היה בלתי אפשרי בשפתנו. או כמו שהבלשנים אומרים – לא דקדוקי. בעצם, למיטב ידיעתנו, בשום שפה בעולם לא ניתן לשאול שאלה כמו (4). זו שאלה בלתי אפשרית.
סקפטיוס: באמת? מעניין מאד. אבל מה זה אומר, בעצם?
לינגיוס: רגע, סקפטיוס, אתה כבר ממהר למסקנות. אני עוד טורח לעורר את השתאותך מן העובדות. אמור לי סקפטיוס: מנין אתה יודע ש-(4) לא דקדוקי?
סקפטיוס: מה פירוש? זה פשוט לא משפט בעברית. אף אחד לא מדבר ככה. מן הסתם זאת הסיבה שניסחתי את שאלתי בצורת משפט (3).
לינגיוס: אכן כך, סקפטיוס. אבל אני שואל שאלה עקרונית, שנוגעת לידיעה הלשונית שלך, אשר זוג המשפטים (4)-(3) רק מדגים אותה. אני שואל איך אתה יודע שיש משפטים שאפשר לומר בשפתך, ואילו אחרים אי אפשר? על מה מתבססת האבחנה הזאת, שהיא לכאורה כה ברורה מאליה?
סקפטיוס: הממ… אני מודה שאף פעם לא ממש התעמקתי בשאלה הזאת. אולי, לינגיוס, התשובה טריביאלית? תכופות אני מוצא שהפילוסופים חופרים וחופרים בשעה שהתשובה מונחת מתחת אפם.
לינגיוס: הנח לפילוסופים וחזור אל הבלשנים. אודה לך אם תאיר את עיני מה מונח מתחת לאפי.
סקפטיוס: ובכן, לינגיוס, אני מניח שהידיעה שלי כי משפט (4) אינו אפשרי בעברית, או כדבריך לא דקדוקי, נעוצה בפשטות בעובדה שמעולם לא שמעתי אותו, לא כילד ולא כמבוגר, נהגה בסביבתי.
לינגיוס: אם כך, הרשה לי להוסיף משפט נוסף לפפירוס שלנו:

5. בעודן פוסעות בנכלוליות לאורכה של ההיפותזה, נדהמו שתי הגחמות לגלות שלושה עשר חלומות ירוקים, חסרי צבע בעליל, שהיו מוטלים על צידם כמו הוכחות גיאומטריות שאיש לא ליקק מעודו.

סקפטיוס: אה, תפסת אותי. אף פעם לא שמעתי את משפט (5)…
לינגיוס: ואף על פי כן אתה יודע, בוודאות גמורה, שאין בו כל רבב דקדוקי.
סקפטיוס: דמיון פרוע יש לך, לינגיוס.
לינגיוס: הבט, סקפטיוס, בניגוד בין (4) ו-(5). מצד אחד (4) – משפט קצר, כמעט זהה לחלוטין למשפט דקדוקי, (3), אבל לא דקדוקי בעליל. ומצד שני (5) – משפט ארוך ומפותל, לא דומה לשום משפט ששמעת בחייך, ואף על פי כן – דקדוקי לחלוטין.
סקפטיוס: אני מסכים, למרות שמעולם לא היה עולה על דעתי להגות את (5).
לינגיוס: גם בדעתי לא, עד לרגע שבו נזקקתי למשפט כמוהו, מה שמוכיח שהוא בכל זאת אפשרי. וזאת בניגוד למשפט (4), שפשוט איננו אפשרי בעברית. יתירה מזאת: את משמעותו של (4) לא קשה לנחש – זו פשוט המשמעות של (3). בעוד שמשמעותו של (5) מעורפלת מאד, אם בכלל ניתנת להבנה. מכאן ניתן להסיק, שדקדוקיות איננה תלויה במשמעות; משפטים מסויימים פשוט אפשריים, ואחרים אינם אפשריים, בין אם משמעותם סבירה, מוזרה, או אפילו לא קיימת.
סקפטיוס: אכן.
לינגיוס: אני גם בטוח, סקפטיוס, שכל דובר עברית יסכים לתיאור הזה, ויבחין מיד בהבדל הדקדוקיות בין (4) ל-(5).
סקפטיוס: אני מניח שהצדק עמך.
לינגיוס: והרי הסכמת אתי, שלא אתה ולא אף דובר אחר של עברית, מן הסתם, נחשף אי פעם למשפט (5). אם כך, החידה נותרה בעינה: לפנינו שני משפטים שלא שמענו מעולם עד לרגע זה, (4) ו-(5). אחד מהם דקדוקי, והשני אינו דקדוקי. מכאן, שהשיפוט הלשוני שלנו…
סקפטיוס: … אינו יכול להתבסס על הכרות מוקדמת עם המשפטים. לגזור מסקנות גם אני יודע, לינגיוס. אך נדמה לי שניתן לשנות את ההיפותזה הראשונית שלי – הנאיבית, ללא ספק – כך שהחידה שלך תבוא על פתרונה.
לינגיוס: כולי אוזן.
סקפטיוס: אומנם לא שמענו את המשפט הספציפי (5), אך שמענו משפטים דומים לו, או בעלי מבנה דומה. ומהם למדנו שניתן ליצור משפטים כאלה בעתיד. לעומת זאת, מעולם לא שמענו משפטים דומים ל-(4), ועל כן לא ניתן להכליל מניסיון העבר למשפט כמו (4).
לינגיוס: אתה מבין, סקפטיוס, את ההשלכות של טענתך החדשה? הלא (5) הוא רק דוגמה אחת. והלא הסופרים שלנו ממלאים עמודים שלמים במשפטים ארוכים ומתפתלים. ידוע לי אף על סופר אחד מסויים שמסוגל להתחיל משפט בעמוד אחד ולסיים אותו חמישה עמודים לאחר מכן.
סקפטיוס: לצערי, גם אני מכיר את המושכים ומושכים בעט, ולא חדלים.
לינגיוס: תסכים אתי שקשה יהיה לטעון שאנו שופטים את המשפטים בספרים אלה כדקדוקיים רק משום ששמענו דומים להם בעבר.
סקפטיוס: ייתכן ששמענו משפטים בעלי מבנה דומה.
לינגיוס: אודה לך אם תסביר לי למה אתה מתכוון ב"מבנה". ומתי שני משפטים הם בעלי מבנה דומה, למרות שהאחד אורכו חמש מלים והשני חמישה עמודים.
סקפטיוס: אני מודה, לינגיוס, שאין לי מושג איך מגדירים מבנה של משפט. אני לא בלשן.
לינגיוס: אין לך מושג מודע שכזה, אך וודאי שיש לך מושג לא מודע של מבנה. שהרי אותו מושג לא מודע של מבנה משמש אותך, כדבריך, בהשוואת משפטים מוכרים ולא מוכרים.
סקפטיוס: כפי הנראה.
לינגיוס: שהרי אם תשאל בלשן מקצועי מהו המבנה של משפט (5), הוא ימטיר עליך מבול של מונחים כמו שיעבוד דקדוקי, שם הפועל, פסוקיות זיקה, מבנה ארגומנט וקטגוריות ריקות.
סקפטיוס: אני אעמיד פנים שלא שמעתי את הסלט הזה שיצא לך מהפה.
לינגיוס: הוא שאמרתי. הידיעה הלשונית שלך, ושל כל דובר, מבוססת על עקרונות דקדוקיים לא מודעים – מה שאתה כינית "מושג של מבנה" – והם מושא מחקרו של הבלשן. אתה אומנם לא תזהה אף אחד מן העקרונות שהבלשן מגלה, ואף על פי כן, אתה כבר יודע אותם, באופן מובלע, ולמעשה יודע אותם בצורה מושלמת, בעוד שהבלשן עדיין נאבק לגלותם.
סקפטיוס: אבל מה פירוש הביטוי "ידיעה לא מודעת"? כיצד זה אפשרי? הלא כל דבר שידוע לי, מניה וביה גם מודע לי. אם אני יודע ששמך לינגיוס, מן ההכרח שאני גם מודע לכך, לא?
לינגיוס: האם אתה טוען שידיעה לא מודעת היא בלתי אפשרית?
סקפטיוס: לא רק בלתי אפשרית מבחינה אמפירית, אלא גם מבחינה לוגית טהורה!
לינגיוס: אמור לי סקפטיוס, אתה הולך לפעמים לישון?
סקפטיוס: כמובן שכן, אך אם אתה רומז שאני לא מספיק עירני עכשיו…
לינגיוס: לא, לא. ואמור לי עוד דבר: כשאתה ישן, האם אתה יודע ששמי לינגיוס?
סקפטיוס: איך אפשר לענות על כך?
לינגיוס: ממה נפשך, סקפטיוס, האם אתה מתאר לעצמך שכל עוד אתה ער, אתה יודע ששמי לינגיוס, אבל ברגע ההירדמות פורחת ממך ידיעה זו ונעלמת אל האין, ומספר שעות לאחר מכן, ברגע יקיצתך, שוב צצה לה ידיעה זו בראשך, היישר מן האין? וכיוצא בזה בשאר הידיעות שלך. במלים אחרות, האם אתה משער בנפשך שבזמן השינה אינך יודע דבר? והלא לפחות לנשום אתה עוד יודע!
סקפטיוס: אני מודה שזו תהיה השקפה אבסורדית.
לינגיוס: כלומר, גם בשנתך אתה יודע ששמי לינגיוס.
סקפטיוס: כן.
לינגיוס: ויחד עם זאת, אינך מודע לידיעה זו בזמן שנתך.
סקפטיוס: וכיצד אהיה מודע? אני ישן!
לינגיוס: מכאן, סקפטיוס, שידיעה ומודעות אינן חופפות, ובפרט, תיתכן ידיעה לא מודעת.
סקפטיוס: הצדק עימך.
לינגיוס: ועל כן לא תתקשה לקבל כעת שגם הידיעה הלשונית שלך היא מן הטיפוס הזה.
סקפטיוס: איני מוצא פגם בהגיונך, אך עדיין נראה לי מוזר שאיני מודע למלים שבוקעות מפי.
לינגיוס: הו, ודאי שאתה מודע למלים עצמן. אך אינך מודע לתהליך צירופן זו לזו, למנגנון התחבירי. תרשה לי
לתת לך אנלוגיה.
סקפטיוס: בבקשה.
לינגיוס: בוא נחשוב על יכולות קוגניטיביות אחרות שלנו. ראייה, למשל. ידוע לנו שמדובר במערכת מורכבת להפליא, החל מן הגירוי האלקטרומגנטי שמפעילים הפוטונים על הרשתית, דרך השדרים החשמליים שמועברים בתאי העצב, עבור בניתוח הדימוי החזותי לפי פרמטרים של קווים, בהירות, תנועה וכדומה, בקורטקס הראייה שלנו, ועד להרכבת שני הדימויים הדו-ממדיים שמגיעים משתי העיניים לכדי תמונה תלת-ממדית אחת. כל התהליך המסובך הזה, בעצם, מתרחש באופן אוטומטי, מתחת לסף המודעות.
סקפטיוס: והנמשל?
לינגיוס: הנמשל הוא היכולת הלשונית שלך: מורכבות מופלאה, שמסתתרת מתחת לפני שטח פשוטים למראה, נעדרי מודעות עצמית.
סקפטיוס: אז אני די חכם, בסך הכל, לא?
לינגיוס: חכם מאד, סקפטיוס, ומשום כך אני נהנה מחברתך. אך זה מחזיר אותי לשאלה הראשונית שלי: מנין לך החוכמה הזאת? כיצד רכשת את הידיעה הלא מודעת הזאת, האינטואיטיבית, שמאפשרת לך להבחין בין משפטים אפשריים ולא אפשריים? הסכמנו כבר שהכרות מוקדמת עם המשפטים אינה הסבר מתקבל על הדעת.
סקפטיוס: הסכמנו.
לינגיוס: והסכמנו גם שאותה ידיעה שלך חייבת להכיל עקרונות דקדוקיים, מופשטים למדי, שמגדירים ומנבאים אילו מבנים אפשריים בשפה ואילו אינם אפשריים.
סקפטיוס: הסכמנו.
לינגיוס: אם כך, מנין הידיעה הזאת?
סקפטיוס: אני מודה, לינגיוס, שאני לא מבין מה כל כך מסתורי כאן. נניח שיש לי ידיעה לא מודעת של עקרונות דקדוקיים. מנין יש לי אותה? אני משנה כעת, באופן מינימלי, את התשובה הראשונית שלי. לא מן המשפטים ששמעתי, אלא מן המבנים של המשפטים ששמעתי.
לינגיוס: אל נא תקצר רוחך, סקפטיוס, אני רק מנסה להבין את דבריך. אם הבנתי נכונה, אתה טוען כעת שבמהלך היחשפותך לאלפי ומיליוני משפטים בימי חייך, הצלחת לחלץ מהם, איכשהו, "מושג של מבנה". את המבנים שהיו נוכחים במשפטים אלה סיווגת – באופן לא מודע – כמבנים דקדוקיים. כעת, כל שעליך לעשות, בפוגשך משפט חדש, הוא לחלץ גם מתוכו את המבנה, ופשוט לבדוק: האם המבנה הזה כבר הופיע בעבר, הרי שהמשפט דקדוקי, ואם לא – הוא איננו דקדוקי.
סקפטיוס: בדיוק כך, לינגיוס. הצלחת לפרק לחלקיקים את הטענה שלי, לא ברור לי לשם מה, אבל דייקת בכל הפרטים.
לינגיוס: שתי קושיות לי אליך. האחת, כיצד בדיוק "מחלצים" מבנה של משפט? נחזור לזה מיד. השניה, שעליה אני מבקש ממך להשיב, היא מדוע לא נפגשת מעולם במבנים לא דקדוקיים?
סקפטיוס: מה זאת אומרת? כי הם לא דקדוקיים! אתה הוא זה שהגדיר "לא דקדוקי" כ"בלתי אפשרי". וכיצד אפשר לפגוש משפט בלתי אפשרי? האם לעת זקנה קפצה עליך חיבה לפרדוקסים, לינגיוס?
לינגיוס: לא ולא. אני שואל, מדוע המבנים שאינם אפשריים אינם אפשריים? הרי מדובר באי-אפשרות אמפירית, לא לוגית. נחזור רגע למשפט (4). הוא יכול היה להיות דקדוקי, ממש כמו (3), ובכל זאת איננו. למה? תשובתך היתה: כי מעולם לא נתקלנו במשפט בעל מבנה דומה. שאלתי כעת היא: למה לא נתקלת במבנה דומה? הרשה לי להניח שתשובתך כעת תהיה – כי משפט (4) אינו דקדוקי לא רק עבורנו, אלא גם עבור כל הדוברים שאי פעם נחשפת אליהם, ודוברים אלה מעולם לא הגו משפטים בעלי מבנה דומה.
סקפטיוס: קראת את מחשבותי.
לינגיוס: אך תשובה זו רק הודפת את החידה דור אחד אחורה. מדוע כל הדוברים שאי פעם נחשפת אליהם לא הגו משפטים בעלי מבנה דומה לזה של (4)? מן הסתם, כי הם עצמם לא נחשפו…
סקפטיוס: אני רואה לאן אתה מוביל. הסתבכתי ברגרסיה אינסופית.
לינגיוס: לצערי, כן. וממילא, המדע אינו מסתפק בהסברים הסטוריים בנוסח "כך היו הדברים תמיד". עבור המדע, המציאות שהולידה את המציאות העכשווית טעונת הסבר לא פחות ממנה.
סקפטיוס: אם כך, תן לי לנסות כיוון אחר. אולי העקרון המסביר את הידיעה הלשונית איננו קשור לחשיפה מוקדמת, אלא ללימוד והוראה. פשוט לימדו אותנו איך מדברים נכון, ולכן איננו עושים טעויות כמו (4), ומיד מזהים אותן כטעויות כשמישהו אחר הוגה אותן.
לינגיוס: מי לימד אותנו?
סקפטיוס: ההורים, הגננת, המורים בבית-הספר.
לינגיוס: סקפטיוס יקירי, הרשה לי להזכיר לך מהי בדיוק אותה ידיעה לשונית שאותם אנשים היו אמורים ללמד אותך. מדובר בעקרונות דקדוקיים מופשטים למדי, לא בכללי נימוס לשוני כגון "לא אומרים איחס על אוכל". לשם הדגמה, העיקרון שפוסל משפטים כמו (4) ניתן לניסוח כך: אין להוציא רכיב תחבירי מתוך צירוף שמני. האם מישהו אי פעם לימד אותך את העיקרון הזה?
סקפטיוס: לא זכור לי. אמי עליה השלום אומנם היתה מוהלת כמה סוגי שמנים זה בזה, אבל "צירוף שמני" לא עלה על דל שפתיה.
לינגיוס: ואיך יעלה? זהו מונח טכני של בלשנים. העקרון עצמו, למעשה, התגלה רק לפני פחות מ-40 שנה, מה שלא הפריע לדוברי עברית – וכאמור, לדוברי כל השפות האנושיות – לציית לו הרבה לפני שהתגלה. גם תפוחים נהגו ליפול מטה מן העצים הרבה לפני שחוק הכבידה התגלה ונוסח.
סקפטיוס: אבל לינגיוס ידידי, הרי זו השוואה מופרכת. התפוח מציית לחוקים פיזיקליים, חיצוניים לו לגמרי. בעוד שלפי דבריך, אנחנו מצייתים לחוקים דקדוקיים-פסיכולוגיים שמצויים בתוך ראשנו!
לינגיוס: הצדק איתך, ההבדל שריר וקיים. אך האם הוא באמת משנה את התמונה? היתרון היחידי שיש לנו על התפוח, הוא האפשרות לדמיין מה היה קורה אלמלא היינו כפופים לחוקים השולטים בנו. כך שאנו יכולים לדמיין משפטים לא דקדוקיים, כמו (4), בעוד שהתפוח אינו יכול לדמיין תנועה שמפירה את חוק הכבידה. ויחד עם זאת, בשעה שאנו מדברים זה עם זה, אנו כפופים לחוקי השפה, לא פחות מאשר התפוח שכפוף לכבידה.
סקפטיוס: איני מבין למה אתה חותר.
לינגיוס: אמור לי סקפטיוס: האם מישהו לימד את התפוח ליפול מטה?
סקפטיוס: אתה ודאי מתלוצץ. כמובן שלא.
לינגיוס: אם כך, מה גורם לך לחשוב שמישהו לימד אותך לדבר?
סקפטיוס: אה, לפעמים אתה פשוט מרתיח את דמי. רק משום שאני, הקטן והדל-ממעש, לא הצלחתי לחשוב על מנגנון שילמד את תורת הדיבור לילדים, לא אומר שאין מנגנון כזה בנמצא.
לינגיוס: מובן שלא. אך לא די בעצם היתכנותו הלוגית של מנגנון כזה. צריך להראות שהוא אכן מסוגל ללמד אותך את העקרונות הלא מודעים של שפתך, ולא רק מסוגל – אלא עושה זאת בפועל. בהיעדר הצעה קונקרטית כזאת, מוטב להמשיך הלאה.
סקפטיוס: טוב, אני מודה שמאד לא סביר להניח שהורי או מורי הם אלה שלימדו אותי עקרונות דקדוקיים כמו זה שמסביר את (4). אבל ברור שמשהו אודות השפה שלי למדתי מהם.
לינגיוס: אין ספק בכך. את אוצר המלים הראשוני שלך רכשת מתוך חשיפה לדיבור של מבוגרים, וחלקו דרך הוראה מפורשת. מישהו הצביע לידך על כדור ואמר: "זה כדור". זה בלתי נמנע, ולו רק משום שבכל שפה יש שמות שונים לעצמים, לפעולות ולמצבים. לא נולדנו עם הידיעה שכדור מכונה "כדור". אבל ענייננו כאן, סקפטיוס, הוא לא במלים עצמן, אלא בדקדוק, וליתר דיוק בתחביר: אותו מנגנון מנטלי שמאפשר לך לצרף מלים באינספור דרכים, חלקן חדשות לגמרי, ומדריך את השיפוטים הדקדוקיים שלך.
סקפטיוס: אם לא לימדו אותי את המנגנון הזה, אולי פיתחתי אותו לבדי?
לינגיוס: כלומר, אתה מעלה את האפשרות שהגעת אל העקרונות הדקדוקיים הלא מודעים שלך בכוחות עצמך?
סקפטיוס: למה לא? הרי אני מסוגל ללמוד דברים לא פחות מורכבים: פילוסופיה, מתמטיקה, מוזיקה. אולי גם הידיעה הלשונית שלי היא פרי לימוד עצמי.
לינגיוס: אשמח לבחון את האפשרות הזאת. רק אמור לי זאת, סקפטיוס: כיצד בדיוק לימדת את עצמך דקדוק?
סקפטיוס: בוא נניח את ההסבר הפשוט ביותר, שתמיד יש להעדיפו. כלי לימודי ראשוני במעלה הוא האנלוגיה. אדם רואה דוגמה א', וגוזר ממנה גזירה שווה לדוגמה ב'.
לינגיוס: כלומר, שמעת משפטים מסויימים, וגזרת מהם גזירה שווה למשפטים חדשים.
סקפטיוס: אכן.
לינגיוס: אתה עדיין זוכר, סקפטיוס, שהמשימה הזאת מחייבת אותך להיות מסוגל "לחלץ" מבנה מתוך משפט, שכן העקרונות הדקדוקיים מנוסחים במונחי מבנים כלליים, לא במונחי משפטים ספציפיים.
סקפטיוס: זוכר.
לינגיוס: ויכולת זו, יכולת החילוץ, גם היא חלק מן הידיעה הלשונית שלך?
סקפטיוס: כמובן.
לינגיוס: יוצא, סקפטיוס, שעל מנת לשפוט האם משפט ב' דקדוקי, יש צורך בידיעה לשונית, שמאפשרת אנלוגיה ממשפט קודם א'. בעוד שכדי להיעזר במשפט א' לצורך אנלוגיה, יש לחלץ ממנו קודם כל את המבנה שלו; אלא שחילוץ זה, כדבריך, נשען על ידיעה לשונית מוקדמת, שגם אותה, אין מנוס, צריך לרכוש בדרך האנלוגיה.
סקפטיוס: שוב הסתבכתי במעגל קסמים?
לינגיוס: אני חושש שכן.
סקפטיוס: מה עושים?
לינגיוס: נראה לי שאין מנוס מן המסקנה, שגם אם חלק מן הידע הלשוני שלך נרכש בדרך האנלוגיה, לא ייתכן שכולו כזה. חייב להיות חלק בסיסי יותר, מוקדם יותר, שלא נרכש באמצעות אנלוגיה, ושעצם קיומו מאפשר את הפעלתה.
סקפטיוס: אם כך, אתה מודה שלפחות חלק מן הידע הלשוני שלנו מקורו באנלוגיה?
לינגיוס: לא הודיתי בכך, סקפטיוס. הדבר טעון הוכחה. כידוע לך, לא מעט רעיונות שמקורם בשכל הישר מצאו את מקומם בפח האשפה של המדעים. המשיכה האינטואיטיבית שלנו לאנלוגיה היא מין "שכל ישר" שכזה. למעשה, קל להראות שרעיון האנלוגיה מעורר יותר בעיות משהוא פותר.
סקפטיוס: כיצד?
לינגיוס: הבט, כבר רביעיית המשפטים שלנו (4)-(1) מהווה טיעון נגד רכישת שפה באנלוגיה. אך כדי שלא לשעמם אותך, נבחן אולי דוגמאות חדשות.
סקפטיוס: בבקשה, הפפירוס כולו שלך.
לינגיוס: הבט במשפטים הבאים:

6. סוקרטס ניקה את השולחן מהאבק.
7. סוקרטס ניקה את האבק מהשולחן.
8. סוקרטס ניקה את השולחן במטלית.
9. * סוקרטס ניקה את המטלית בשולחן.

סקפטיוס: רגע, לינגיוס. משפט (9) איננו ממש בלתי אפשרי. הוא אפשרי תחת התרחיש – המוזר ביותר, אומנם – שסוקרטס משתמש בשולחן כדי לנקות מטלית.
לינגיוס: דק אבחנה כתמיד, סקפטיוס. אבל שים לב שתרחיש מוזר שכזה איננו נחוץ ב-(7). למעשה, (6) ו-(7) הם שווי-משמעות, בעוד שהמשמעות של (8) כלל איננה אפשרית ב-(9); רק המשמעות המוזרה שתיארת אפשרית שם.
סקפטיוס: אני מסכים.
לינגיוס: במלים אחרות, (9) לא דקדוקי תחת התרחיש הנורמלי, שבו סוקרטס משתמש במטלית לניקוי השולחן. והשאלה היא למה.
סקפטיוס: אני מקווה שאתה לא שואל אותי, לינגיוס. למיטב ידיעתי, סוקרטס לא ידוע בהרגלי ההיגיינה שלו.
לינגיוס: שים לב, סקפטיוס, מה תנבא כאן תאוריית האנלוגיה שלך. נדמה לעצמנו ילד קטן ששומע לראשונה את המשפטים (6) ו-(7). הילד מבחין – לא במודע, כמובן – שמילת היחס 'מ-' יכולה להחליף את מיקומה בין שני המושאים, מבלי שינוי במשמעות; פעם היא מופיעה לפני "האבק", ופעם לפני "השולחן". מודרך על-ידי האנלוגיה, הילד יכול בקלות להסיק את הכלל: כאשר הפועל "ניקה" מופיע עם שני מושאים, ניתן להחליף את מיקומה של מילת היחס בין שני המושאים, בלי שינוי במשמעות.
סקפטיוס: אני חושב שהבנתי, למרות שאני חייב להודות שהמונחים הבלשניים האלה די מייגעים.
לינגיוס: מה שרק מגביר את ההשתאות שלנו לנוכח ביצועי הילד, הלא כן? אך תראה מה קורה כעת. הילד שומע את משפט (8). מצוייד בכלל, שהופק על דרך האנלוגיה מן הזוג (7)-(6), הילד מסיק: ניתן להעביר את מילת היחס 'ב-' מן "המטלית" ל"שולחן". אך התוצאה, אבוי, היא (9), שאינו דקדוקי.
סקפטיוס: נו?
לינגיוס: מה נו? אף ילד לא אומר משפטים כמו (9), סקפטיוס! וגם אם מישהו אומר אותם, הוא אינו מתכוון לתאר בהם את התרחיש של (8), שבו המטלית מנקה את השולחן. והשאלה אליך היא זאת: אם אנלוגיה היא כלי הבניין העיקרי של הידע הלשוני שלנו, מדוע איננו מבצעים אנלוגיות כאלה? כיצד אנו יודעים להימנע מאנלוגיות שמייצרות משפטים לא דקדוקיים?
סקפטיוס: כנראה שלא מפעילים אנלוגיות בצורה עיוורת. ישנן איזשהן מגבלות שמונעות אנלוגיות לא רצויות.
לינגיוס: כלומר, הידע הלשוני שלנו חייב להכיל לא רק יכולת לבצע אנלוגיות, אלא גם מגבלות על יכולת זו.
סקפטיוס: מן הסתם.
לינגיוס: ותאמר לי, סקפטיוס, מגבלות אלה – מנין באו?
סקפטיוס: אל תגיד לי. לא בדרך האנלוגיה…
לינגיוס: הגיון ברזל, סקפטיוס. כך שתיאוריית האנלוגיה הולכת בדרך כל בשר, נאספת אל אבותיה – תיאוריית ההכרות המוקדמת עם המשפטים, ותיאוריית הלימוד וההוראה מבחוץ.
סקפטיוס: לינגיוס, מכשף ארור שכמותך. מה אתה רומז? שיש לנו ידע לשוני עשיר ומופשט ולא מודע, שמקורו סתום ומסתורי? הוא פשוט צץ לו כך בראשנו משומקום? הצטרפת למיסטיקונים, ידידי?
לינגיוס: הכיצד, סקפטיוס? מה הוכחנו עד כה? שאין מקור חיצוני סביר לידע הלשוני שלנו, נכון?
סקפטיוס: נכון.
לינגיוס: ושגם "לימוד עצמי" אינו מקור סביר, נכון?
סקפטיוס: נכון.
לינגיוס: האם נובע מכך שאין מקור סביר בכלל לידע הלשוני שלנו?
סקפטיוס: הממ… טוב, נותרה עוד אפשרות, מסתורית לא פחות, והיא שמקורו של הידע הוא פשוט אנו. הוא מצוי בנו מלכתחילה, טבוע בנו מלידה.
לינגיוס: יפה אמרת. ומדוע תקרא לאפשרות זאת מסתורית?
סקפטיוס: משום שתשובה כזאת סותמת את הגולל על הניסיון להבין מנין בא הידע הזה.
לינגיוס: האומנם? אני מחזיר אותך לדוגמה שנתתי ממערכת הראייה שלנו. מערכת חישובית מורכבת, הכפופה לחוקים קשיחים ופועלת באופן אוטומטי. או למשל – היכולת הבסיסית שלנו ללכת, להניע את הרגליים בתיאום מושלם, להפעיל מערכת שרירים ומפרקים מסובכת, לשמור על שיווי משקל וכדומה. גם היא כפופה לחוקים ביו-מכאניים, וגם היא אוטומטית לגמרי.
סקפטיוס: ובכן?
לינגיוס: מה מקורן של "ידיעות" אלה? האם מישהו לימד אותך לראות, סקפטיוס? ללכת?
סקפטיוס: עזרו לי ללכת, כתינוק.
לינגיוס: וגם עזרו לך לדבר, באמצעות גירויים מילוליים. אבל אף אחד לא ישב איתך והסביר לך איך להפעיל את המערכת המוטורית המסובכת של רגליך, ממש כפי שאף אחד לא ישב איתך והסביר לך איך להפעיל את המערכת הדקדוקית המסובכת שבראשך.
סקפטיוס: אני מסכים.
לינגיוס: ועדיין, משום מה, טבעי לך להניח שידיעת ההליכה טבועה בך מלידה, בעוד שידיעת הדיבור היא נרכשת. ולא עולה על דעתך לכנות בתואר "מסתורית" את האפשרות שידיעת ההליכה היא מולדת, כפי שכינית את האפשרות שידיעת השפה היא מולדת.
סקפטיוס: אך מה נותר עוד לעשות אחרי שמניחים שהמערכת מולדת? זה נשמע כמו סוף הסיפור.
לינגיוס: כלל וכלל לא. זו תחילתו של סיפור אחר, מרתק עד מאד. כמו כל מערכת ביולוגית, חוקרים את המבנה הפנימי שלה, האינטראקציה עם מערכות שכנות, ההסטוריה האבולוציונית שלה, הבסיס הגנטי, ועוד ועוד. רק לאחרונה התגלו, במשפחות עם ליקוי שפה תורשתי, שני גנים שאחראים בין היתר על התפקוד הלשוני.
סקפטיוס: לינגיוס יקירי, אתה שוכח שהגנים יתגלו יותר מאלפיים שנה אחרי מותנו.
לינגיוס: הנוקדנות תהרוג אותך יום אחד, ידידי. שמא נמשיך לצעוד לעבר הפינה המוצלת ההיא?
סקפטיוס: בשמחה. יש לי עוד הרבה נושאים חשובים שאני מעוניין בשיחה על.
לינגיוס: סקפטיוס, נדמה לי שהתחלת לדבר במשפטים לא דקדוקיים.
סקפטיוס: גם אותך עוד תהרוג הנוקדנות, לינגיוס, גם אותך.

14 תגובות

להגיב
  1. אלן / יול 31 2008 07:42

    פשוט נפלא! משעשע, מאיר עיניים ושיטתי. תודה.

  2. נימרוד / פבר 24 2009 02:14

    הניסוח באמת מזכיר את הדיאלוגים האפלטונים
    עם קריצה להומור מונטי פייתוני משובח

    עשוי היטב

    רק חבל שאין תשובות קונקרטיות – כמו תמיד במסות מסוג זה
    ואני מסייג ביקורת זו בך שעוד לא קראתי את המשך המאמרים

  3. ehudamir / נוב 5 2010 04:47

    התענגתי עד למאד, אך מעי חמרמרו בהיזכרי בנוער של ימינו, אשר רק "רוקדים עם ברווזים" ו"כוכב גוסס" ותכניות בלע מסוג זה לנגד עיניו, ואתעצב אל לבי ואשאל נפשי למות ואתחרט יען כי יפה בחוץ כרגע אז אולי אחר כך.

  4. דובי קננגיסר / יול 12 2013 09:12

    משום מה הרשומה הזו קפצה לי פתאום בקורא הרסס, אז אנצל את ההזדמנות כדי להגיב.

    נבחן שני משפטים:

    אני רוצה ללכת
    רוצה אני ללכת

    שניהם דיקדוקיים? כן. מצויין. עכשיו באנגלית

    I want to go
    * Want I to go

    השני לא דיקדוקי. האם דובר האנגלית הילידי לומד את ההבדל בין שני המשפטים באופן פורמלי? ודאי שלא – הוא לומד מתוך הדוגמאות שהוא שומע אגב גדילתו בסביבה דוברת אנגלית. אבל כבר הראינו שאין שום דבר "טבוע" בחשיבה האנושית שמחייב סדר מילים כזה, או בכלל דבקות כלשהו בסדר מילים כלשהו. בעברית אפשר לשנות את הסדר בצורה מאוד חופשית, בעוד שבאנגלית הסדר נוקשה יותר, ובשפות אחרות הוא עשוי להיות אפילו נוקשה עוד יותר מכך.

    מכאן אנחנו למדים שני דברים: א. ישנם הבדלים דיקדוקיים בין שפות שהם בהכרח תוצר תרבותי ולא נובעים מתוך נטייה טבעית של המוח.
    ב. בני אדם יכולים בקלות ללמוד את הכללים הדקדוקיים הללו בכל זאת, מבלי שילמדו באופן פורמלי.

    בהנתן א' ו-ב', לא ברור למה עלינו להניח שדווקא אותם כללים דקדוקיים שבמקרה קיימים בכל השפות הטבעיות, הם אותם כללים דקדוקיים שאינם יכולים להלמד על ידי ילדים באותה הדרך שהם לומדים אוצר מילים או את הכללים הדיקדוקיים הספציפיים של השפה.

    אני לא מערער על הטענה הבסיסית שהיכולת של המוח האנושי ללמוד שפות נובעת מתוך הגנטיקה שלנו – ברור שכן. אבל הטענה הגנרטיבית היא פשוט פונקציונליסטית מדי לטעמי. המוח האנושי לא התפתח *כדי* שתהיה לנו שפה. הוא התפתח באופן אקראי, והתועלת שבנגישות לשפה הצדיקה את בחירת המסלול האבולוציוני הזה. אבל מכיוון שקשה לחשוב על יתרון אבולוציוני למי שמצליח להבדיל בין משפט דיקדוקי לבין משפט לא דיקדוקי (להבדיל ממי שמייחס משמעות לא נכונה למשפטים – זה יכול להיות בעייתי יותר), הרי שהטענה שהמוח האנושי מחווט באופן הספציפי שיהפוך את המשפט "על מה אתה מעוניין בשיחה?" לבלתי דקדוקי בכל שפה בהכרח נעשית נלעגת משהו.
    אפשר להעלות על הדעת ניסוי (מחשבתי, לפחות), שבו נגדל ילד בסביבה שתקפיד על דיבור כזה שבו הצורה "על מה אתה מעוניין בשיחה" תהיה דקדוקית לגמרי. האם לדעתך הילד יסרב לקלוט את הדקדוק של השפה הזו? יתנגד לו? יתעקש לדבר בצורה המקובלת בשפות טבעיות? לי נראה ברור שלא. ומכאן אין הכרח שהצורה הזו נובעת מתוך מבנה המוח האנושי.

    עכשיו, אני בטוח שאני לא הגאון הראשון שעולה על הביקורת הזאת. השאלה שלי היא – מה התשובה של הבלשנים הגנרטיביים לביקורת הזו?

  5. עידן לנדו / יול 12 2013 13:26

    דובי, זה קפץ לך כי תיקנתי טעות דפוס ברשימה. מנפלאות הרסס.

    אני אשוב במהרה לשאלות שלך. רק אעיר שבכל מקום שכתבת "נראה לי ברור" אתה מאמץ הנחות אפריוריות במקום שבו יש כבר תוצאות אמפיריות. תן למציאות להפתיע אותך לפני שאתה מחליט מה היא.

  6. עידן לנדו / יול 12 2013 17:06

    דובי,

    אפשר לפרק את התגובה שלך, אבן אחרי אבן, ולהראות לך כמה לא מובן מאליו כל תהליך רכישת השפה. זה תרגיל קצת מייגע אבל בכל זאת אעשה אותו.

    ההתחלה:

    1. אני רוצה ללכת.
    2. רוצה אני ללכת.

    שניהם דקדוקיים? רגע, עצור. בעברית המדוברת שלי ושל כל מי שאני מכיר, (1) אפשרי ו-(2) לא. אף אחד לא אומר משפט כמו (2). משפטים כאלה מופיעים בטקטסטים, לא בשפה דבורה, וגם בטקסטים יש להם תפוצה מאד ברורה (בד"כ בספרי ילדים, בתוך נראטיב). אני מתעכב על זה כדי לחדד את מושג הדקדוקיות – מושג טכני, לא אינטואיטיבי, אבל שימושי מאד לתיאורטיקן: משפט אפשרי בשפה המדוברת. (2) אינו כזה, ולכן הצימוד של (1) ו-(2) הוא כבר טעות מתודולוגית. אין דובר ילידי שהדקדוק המנטלי שלו מייצר באותו אופן (באמצעות אותה מערכת כללים) הן את (1) והן את (2); זהו צירוף הטרוגני.

    אפשר להרחיב על הדוגמה הפשוטה (1). יש שם שם פועל, "ללכת". שמות פועל כאלה מופיעים ללא נושא דקדוקי ובכל זאת הנושא מובן באמצעות תהליך מאד מורכב שנקרא control. אם מעניין אותך ללמוד עוד על "נושאים ריקים", הנה הרשימה שלי מן הסדרה:

    https://idanlandau.com/2008/05/13/%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A9%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%9D/

    ואם ממש בא לך להתעמק, הנה הספר שלי שפורסם ממש בחודשים האחרונים:
    http://www.cambridge.org/us/academic/subjects/languages-linguistics/grammar-and-syntax/control-generative-grammar-research-companion

    כל זה לכאורה לא קשור, אבל בעצם כן קשור. יש מורכבות עצומה מתחת לפני שטח פשוטים לכאורה, וכדי להבין את גודל הבעיה של רכישת השפה (והסיבה העמוקה לכך שהיא לא יכולה להיות אינדוקטיבית בלבד) צריך להבין גם את גודל ההישג – המורכבות העצומה שנרכשת בזמן מהיר כל כך.

    נמשיך. כדי לא לערב משלבים טקסטואליים, ניקח זוג אחר שמדגים את כוונתך.

    3. הילדים נעלמו.
    4. נעלמו הילדים.

    אתה טענת: סדר המלים ב-(4) אפשרי בעברית אך לא באנגלית. מכאן הסקת: יש הבדלים דקדוקיים שהם "תוצר תרבותי", ובני אדם יכולים ללמוד אותם בלי בעיה.

    ראשית, אין שום קשר ל"תרבות" במובן שאני או אתה מבינים אותה. מילה נייטרלית יותר היא "סביבה". כן, יש הבדלים בין שפות, זה באמת לא ניוז גדול. אבל מה שמרתק כל כך את הבלשן הוא שטווח השונות מצומצם להפתיע – בתוך מרחב של אלפי אפשרויות וקומבינציות, השפות האנושיות מממשות רק פינה קטנה מאד של צירופים. בדוגמאות כל כך פשוטות (סידור של 2-3 מלים) כמעט שאי אפשר להיווכח בעובדה הזאת. אבל ברגע שאתה עובר למשפטים אמיתיים, שהמורכבות שלהם גדולה יותר, אתה מגלה את זה.

    רק כדי להמשיך עם הדוגמה, שים לב שאפילו אפשרות (4) מוגבלת בעברית מדוברת, כפי שרמזתי ביחס ל-(2), ושינוי מינימלי של הפועל הופך את המשפט למאד מגושם. "רקדו הילדים" כבר נשמע הרבה פחות טבעי מ"נעלמו הילדים". למה? איזה פעלים יכולים להופיע לפני הנושא ואיזה אחריו? מסתבר שיש הכללה מעניינת מאד, שחוצה את קבוצה הפעלים באופן שמתגלה בשפה אחר שפה באפקטים אחרים. למשל, הפעלים שיכולים להופיע לפני הנושא בעברית יופיעו באיטלקית עם פועל העזר essere ואלה שאינם יכולים יופיעו עם פועל העזר avere. אתה, כדובר ילידי, "יודע" את האבחנה באופן לא מודע, והבלשנים מנסים כבר שנים להבין אותה. זה פלא, ושום הסבר "סביבתי" לא יכול להסביר מדוע הדיכוטומיה הזאת במערכת הפועל עובדת כך ולא אחרת. הנה עוד על התופעה הספציפית הזאת:
    https://idanlandau.com/2008/05/13/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%95-%D7%A0%D7%92%D7%9E%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%90%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%9C%D7%94/

    נחזור לשוני בין השפות. השאלה היא: מה בדיוק מאפשר לילד האנגלי לרכוש דקדוק שונה מן הילד הישראלי? איך השונות מתאפשרת? וחלק הכרחי מן ההסבר הוא שהשונות מאד מצומצמת, כך שטווח ההיפותזות שלו נתון מראש, והוא יכול בקלות לנווט ביניהן מבלי ללכת לאיבוד. עובדה טריביאלית מפילוסופיה של המדע היא תת-היקבעות התיאוריה על ידי הנתונים; במקרה הנוכחי האנלוגיה היא תת-היקבעות הדקדוק המנטלי על ידי הקלט הלשוני. סגירת הפער מתאפשרת הודות למגבלות הדקדוק האוניברסלי.

    עוד לשאלתך: יש הבדל של איכות, ולא רק של כמות, בין כללים שניתנים ללמידה "סביבתית" (כגון הבדלי סדר מלים) לבין כללים אוניברסליים שאין שום אלגוריתם לחילוצם מן הקלט הסביבתי. האחרונים מופשטים הרבה יותר ודרגת הריחוק שלהם מן הנתונים החושיים מאד גבוהה. אני לא אומר שזאת חוסר היתכנות לוגית; אני אומר שנכון להיום אין מודלים אינדוקטיביים שמתחילים אפילו לגרד את פני השטח של המורכבות הנצפית בשפה האנושית.

    בעניין הזה אני ממליץ לך לקרוא פולמוסון שבקרוב מאד יעלה לרשת בכתב העת "אודיסיאה" ביני לבין בלשנים מן הסוג המתנגד לגנרטיבים, בדיוק על הסוגיה הזאת. היא כמובן לא חדשה, אפשר לקרוא עליה בפולמוסים של חומסקי מלפני 40 שנים.

    "המוח האנושי לא התפתח *כדי* שתהיה לנו שפה. הוא התפתח באופן אקראי, והתועלת שבנגישות לשפה הצדיקה את בחירת המסלול האבולוציוני הזה. אבל מכיוון שקשה לחשוב על יתרון אבולוציוני למי שמצליח להבדיל בין משפט דיקדוקי לבין משפט לא דיקדוקי"..

    אני לא הכנסתי אבולוציה לדיון, זה אתה עשית. לי אין מושג מה התועלת האבולוציונית בדקדוק האנושי (להבדיל ממערכת תקשורת פשוטה הרבה יותר), ולכן לא אנסה לענות על שאלה כזאת בכלל. אני מסכים איתך שכנראה שפה התפתחה כקואופטציה של מבנים נוירולוגיים אחרים. זה לא חשוב לענייננו, כי במשפט הבא טועה טעות חמורה בהניחך שהבדלה בין משפט דקדוקי לאי-דקדוקי יכולה להעניק יתרון אבולוציוני. גם מי שדוגל באדפטיביות של הדקדוק האנושי לא חייב להסכים למסקנה הזאת. היכולת להבדיל בין דקדוקי לאי-דקדוקי נגזרת מ, נשענת על מנגנונים קוגניטיביים שמאפשרים את, משקפת יכולת שמעוגנת ב – דקדוק המנטלי. בדיוק כמו שחוש הריח של האדם לא התפתח במטרה להבחין בין גרביים שראויות לכביסה לגרביים שאפשר ללבוש.

    היכולת להבחין בין דקדוקי ללא-דקדוקי צפה לפני השטח תחת תישאול של בלשן, אבל היא עומדת ביסוד כל משפט שאתה הוגה או מפענח. היא-היא הסיבה שאתה לא מדבר במשפטים לא-דקדוקיים והיא-היא הסיבה שאתה לא מייחס למשפטים שמושמעים אליך משמעויות בלתי-אפשריות.

    לבסוף, הניסוי שאתה מדמיין בסוף בעצם נעשה. לא בילדים, מסיבות אתיות ברורות, אבל גירסה שלו נעשתה עם ה-linguistic savant הידוע בשמו "כריס". הנה הספר, מאד מומלץ לקריאה:
    http://www.amazon.com/The-Mind-Savant-Language-Modularity/dp/0631190171

    כריס נולד עם כישרון בלתי רגיל לשפות ששורה ביחד עם פיגור שכלי חמור. הוא רכש קרוב ל-20 שפות (בשנת חיבור הספר) באופן כמעט מושלם, ומה שהכי קל לו זה מה שהכי קשה לנו – נטיות מורפולוגיות של פעלים וכו'. אבל היכולת הקוגניטיבית הכללית שלו מאד ירודה, עד כדי כך שהוא מאושפז במוסד סגור. העניין הרב שהוא עורר נבע מן ההוכחה האלגנטית שיכולת לשונית היא מודול מובחן במוח ואיננה פרזיטית על יכולות כלליות; אתה יכול להבין כבר כמה זה מערער את התפיסה שעם קצת אינטליגנציה ויכולת אנלוגית אפשר לרכוש שפה מהסביבה.

    לכריס אין אפילו קצת אינטליגנציה, והוא נכשל במשימות אריתמטיות של כיתה ב'. אבל בשפות הוא אלוף. אז עשו איתו סדרת ניסויים, אני רק אתאר בקצרה ניסוי שאתה שכפלת בניסוי הדמיוני שלך מבלי דעת. לימדו אותו שפה מלאכותית שהכללים שבה צייתו לכללי הדקדוק האוניברסלי , למעט כלל אחד: יצירת שלילה. הכלל הזה היה פשוט מאד לתיאור אבל שום כלל כמוהו לא מופיע באף שפה טבעית: כדי להפוך משפט חיובי לשלילי, קח את המילה השלישית והצב אותה בתחילת המשפט.

    בלשנים יודעים שהבעיה בכלל הזה איננה עצם התזוזה של אלמנטים (זה קורה בהרבה מאד מבנים כמו שאלות וסביל וכו') אלא בזיהוי "השלישית". בדקדוק המנטלי שלנו אין כזה דבר, "מילה שלישית", כיוון שהוא איננו סופר מלים, אלא עובד על יחידות ניתוח מבניות (structure dendence). הכלל המלאכותי שיצרו לכריס קל מאד לזיהוי עבור דובר אינטיליגנטי אבל לא עבורו (בגלל האינטליגנציה הפגומה) והוא מצוי מחוץ לטווח ידו של מנגנון רכישת השפה, מן הסיבות שהזכרתי.

    ואכן, כריס נכשל כליל בזיהוי וברכישת הכלל המאד פשוט הזה. זאת עדות חזקה מאד לכך שרכישת שפה מתבצעת באמצעות כלים קוגנטיביים ייחודיים (וזאת בנוסף לכלים המוכרים לכולנו, אנלוגיה וכו', שנחוצים כדי ללמוד הבדלי-שטח בין שפות, אוצר מלים וכו').

    קיצרתי מאד אבל גם הארכתי מאד, ולכן אסיים. רק תודיע לי אם נחה דעתך.

  7. דובי קננגיסר / יול 12 2013 17:32

    כמובן שלא נחה, אבל לא אטריח אותך בהגיגיו של הדיוט. אני מכיר טיעונים מנוגדים, במיוחד מצד העוסקים בבינה מלאכותית. אך אין לי הכלים כדי להכריע בין הגישות, כמובן.

  8. עידן לנדו / יול 12 2013 18:52

    העניין הוא לא טיעונים, אלא תוצאות. אין תוצאות מוכחות של רכישת שפה באמצעות מודלים של בינה מלאכותית שמתקרבות אפילו למה שילד בן 4 עושה. באחריות. לכן הדיון התיאורטי קצת לא לעניין, כי אין מחלוקת על כך שאולי הדברים הם אחרת. רק שכרגע אין שום אלטרנטיבה משכנעת.

  9. הלנה מגר-טלמור / מרץ 18 2021 22:51

    מופלא ופלאי.

  10. Reuven Wimmer / מרץ 19 2021 00:45

    ארוך כעידן שלם, אבל מרתק…

  11. מירי ברק / מרץ 19 2021 06:21

    נפלא עידן!

  12. ujanissary / מרץ 19 2021 06:41

    ד״א, תפוח הנופל בשדה הכובד אינו מרגיש שום כוח הפועל עליו… במעבדה זו התפוח חסר משקל.
    ההליכה מובילה את היצורים הנעים ממקום למקום ועל כך אפשר לבנות השקפת עולם בהיביוריסטית. ומי שעיניו בראשו הולך לאן שהוא מסתכל או מסתכל לאן שהוא הולך… אך השפה, אם אינה מיועדת לתקשורת אז מה הועילה האבולוציה בתקנתה? וככלל באיזה אופן מספקים תהליכים מוטטיביים (אקראיים) סימוכים לעקרון הסיבתיות? כדי שדבר אחד (מאורע) יגרור דבר (מאורע) אחר דרושה סיבתיות. אך איך נסביר את הסיבתיות? המדע מניח את הסיבתיות כעקרון ראשוני המנחה את השתלשלות המאורעות אך אם סיבה ומסובב הינן סטטיסטיות (רב יקום) היתכן יקום שבו האבולוציה היתה מיצרת ״אלטרנטיבה קונטית״ לשפה; ובה מחשבות אינן עוברות ניסוח מילולי מפה לאוזן אלא עוברות בין ישות לישות כאילו הן שזורות (בפעולה מרחוק)? במצב נפשי זה אפשר להידרדר די מהר במדרון הרמב״מי שלפיו אלוהים הוא הדבר האחד והיחיד שמהווה את סיבת עצמו. פיזיקאים רבים נוהגים להחליף את ״אלוהים״ במשוואה זו עם היקום. ומאחר שמלכתחילה היה הלוגוס (הפרגמנט הראשון) אז יוצא שהלוגוס הוא סיבת עצמו.

  13. Yael / מרץ 19 2021 22:44

    "מעוניין בשיחה על" – לא אתפלא אם תרגום מכונה יכול לייצר משפט כזה, ולא אתפלא אם יש אלפי בלשנים שבודקים למה. מעניין ביותר, תודה

  14. Nina Ramon / מרץ 20 2021 11:47

    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: