דילוג לתוכן
16 בדצמבר 2022 / עידן לנדו

"איש בלי חרצן": על האני המפורק ועל היעדרו

זיכרון הכרחי לזהות האישית, אך אינו מספיק. בפרדוקס מפורסם מן המאה השמונה-עשרה הראה הפילוסוף תומס ריד כי ייתכן שאדם זקן יזכור אירועים מחייו כאדם צעיר אבל לא מחייו כילד, בעוד שכאדם צעיר עדיין זכר את אירועי ילדותו. לו זיכרון בלבד היה מכונן את הזהות האישית, הזקן והצעיר היו אותו אדם, הצעיר והילד היו אותו אדם, אבל הזקן והילד היו אנשים שונים. פרדוקס. אם כך, נחוץ רצף כלשהו של מצבים מנטליים – זיכרונות, כוונות, רצונות – מבלי שתידרש זהות מוחלטת בין כל שני שלבים לאורך הרצף הזה. חזרנו לדימוי פרוסות הלחם. האם מה שהופך אותן לכיכר, ליש אחדותי, הוא הסמיכות שלהן במרחב ובזמן, הדוֹמוּת של כל שתי פרוסות סמוכות זו לזו במרקם, בגוני המעטה החיצוני, במבנה בועות האוויר שבתוכן? האם הדומות הזאת ומידתה (הפרוסות יותר או פחות דומות) הוא עובדה בעולם או תוצר של הדמיון האנושי?

שוב אנחנו צועדים על פי תהום של פרדוקסים. מיהו בעל הדמיון ששופט את מידת הדומות בין הפרוסות של "האני" – אם לא אותו "אני" שאין להניחו מראש? כשאני חושב על הזהות האישית שלי לאור מודל כיכר הלחם, אני יכול לזהות הרבה מאוד "פרוסות", אבל הצרה היא שהן אינן מאורגנות בשום תבנית. לא רק ממד הזמן נאבק עליהן, אלא גם ממדים סובייקטיבים לגמרי, כגון צבעים וריחות שמשכו אותי, מלודיות שמתנגנות בי כבר שנים, אנשים ומקומות שאני פוגש בהם שוב ושוב. כל אחד מושך לכיוונו. זה לא כיכר לחם, זה משטח עבודה עצום, מקומח, שפזורות עליו ללא סדר פיסות בצק מרודד, גושי בצק שטרם רודדו, פרוסות לחם יבשות וחצי אכולות, צנימים שרופים למחצה ומערוך שלא נעשה בו כל שימוש. זה אני, אין דימוי מדויק יותר שלוכד את תחושת "הזהות" שלי (ולעולם לא אסיר ממנה את המירכאות, כי רק הן מזכירות לי שמה שאחוז ביניהן הוא סימן ללא מסומן, שגרת לשון שאינני מבין).

לקריאת המסה במלואה במהדורה המקוונת של "גרנטה", לחצו כאן.


[בשנה החולפת פורסמו שתי מסות אחרות שלי ב"גרנטה", כאן וכאן]

13 תגובות

להגיב
  1. תמר אהרונסון / דצמ 16 2022 15:20

    תודה על מסה מרגשת, עמוקה ומפעימה!
    כתבתי על הנושא מהזווית הפסיכואנליטית, אם תרצה לקרוא, בשני מאמרים שהם אחד למעשה:
    https://www.betipulnet.co.il/particles/the_osteoporotic_self_part_one

    https://www.betipulnet.co.il/particles/the_osteoporotic_self_part_two

    תמר

  2. עידן לנדו / דצמ 16 2022 15:38

    תמר, תודה רבה גם לך! מהצצה ראשונית מצאתי לא מעט אזורי חפיפה (וגם את פסואה). אקרא בעניין רב.

  3. ujanissary / דצמ 16 2022 18:07

    נו… אז מה! נחזור לדקארט: העצמי, המטיל ספק בקיומו, בין שהוא מוצק או מתנזל וזורם ואפילו מתאדה וגז, אינו יכול להתכחש להטלת הספק. כשם שהיזכרת, העצמיות בוחנת עצמה חזור ובחון ונכשלת.
    באינדוקציה סיזיפית נטען שלמרות הכישלון היא נועדת להיבחן בידי אותה ישות חמקמקה ומבוזרת המושקעת בעצמיותה, מילולית, עד מתקתקות מבחילה.
    וטוב שלפעמים, ביום השביעי בשבת, כאשר ״בדי האילנות מתעצמים בתשוקה לגבוה,״ היא יודעת חמדה שלא היתה כמוה.

  4. אלי ברודרמן / דצמ 16 2022 20:05

    הבעיה נעוצה בניסיון לתפוס את "הזהות" זו שבמרכאות וזו שלא באופן אחד, שהוא בד"כ האופן האנאליטי המברר, הממיין, המצמיד תגים וסמלים ולעולם יחטא בפירוק ועוד פירוק וכך הלאה. הבעיה נעוצה במתודה עצמה ולא במרחב כביכול חמקמק. המרחב נתון. ההתנסויות, הזיכרונות, הרצונות, המגעים, השירים וכד' הם נתונים עתה נשאלת השאלה איך מתודית נתייחס אל כל הנ"ל. ברגסון כתב במבוא למטפיזיקה: "כל התצלומים של איזו עיר, שצולמה מכל נקודות המבט השונות יכולים להשלים זה את זה בלי סוף, אך לעולם לא ישוו לאותו טופס בולט ומובלט היא העיר עצמה, אשר בתוכה אנו מטיילים. כל התרגומים של פואמה לכל הלשונות שבעולם יכולים להוסיף גוונים על גוונים ולתת מתוך שכלול הדדי ותיקוני גומלין כביכול, דמות נאמנה יותר ויותר מהפואמה המתורגמת, אבל לעולם לא ימסרו את משמעותו הפנימית של המקור……..היוצא מזה, שדבר מוחלט לא יושג על ידינו אלא מתוך אינטואיציה ואילו כל השאר תלוי באנליזה." בובר קרא לזה מימוש (ריאליזציה) מול התמצאות (אוריינטציה). ההתמצאות היא המוד/האופן האנאליטי בו אנו מנסים לתפוס תופעות ואובייקטים בעולם, לעומת המימוש בו החוויה היא חוויה של מלאות ומימוש של הנמצא בעולם אליו אנו מתכוונים. האינטואיציה של ברגסון והמימוש של בובר הם אופן תפיסה אחדותי-אסתטי במידה רבה שדרכו ניתן לחוש את הזהות שלנו. לדעת, להבין דבר ללא סמלים, ללא סימנים ללא שפה. במקומות האלה החורגים מהשפה והאופן האנאליטי של בירור הדברים…….שם ניתן להבין מי אני, גם אם האני כגלעין אינו קיים, האינטואיציה של קיומו (הרי ישות כלשהי מצביעה על ההיעדר) מהווה יסוד מארגן של איך-שלא -נקרא-לו.

  5. עידן לנדו / דצמ 16 2022 20:30

    תודה אלי. ה"בעיה" שאתה מתאר היא לא הבעיה שהטקסט מתאר. אתה אומר שאין דרך אנליטית להמשיג את האני. למעשה, רוב הדרכים שנתקלתי בהן הן אנליטיות, ואכן, אינן מספקות. אבל הטקסט מתאר "כישלון" חווייתי, שמשותף לי ולאחרים, והוא היעדר תפיסה אינטואיטיבית של האני. זאת לא בעיה של ניתוח יתר. וזאת גם לא בעיה של "חווית עולם" פגומה, יכולה להיות לאדם חווית עולם עשירה ורב-ממדית, ועדיין לא יורגש בה אני כלשהו, מארגן או ממשמע. חשוב לומר שאנשים נבדלים מאד בעוצמת החוויה של הזהות האישית שלהם, ואני תיארתי כאן את עצמי וכותבים אחרים שחשים בדומה לי. זה לא מודל אוניברסלי.

  6. ujanissary / דצמ 17 2022 22:29

    אני מרשה לעצמי להוסיף שבעיית הזהות בוואקום קשה יותר מאשר ביקום שבו ישנה אינטראקציה בין הבריות. כשם שאין אהבה או שנאה בוואקום כך הדבר עם הזהות האישית. אהובינו יודעים לזהות אותנו מתוך הקהל הגדול — Y en las multitudes el hombre que yo amo

  7. Omer Sharvit / דצמ 18 2022 17:00

    נהדר

  8. nina ramon / דצמ 21 2022 10:45

    ואולי הגיע הזמן להפסיק לנסות ולהגדיר / להמשיג דברים, ופשוט לחוות אותם, להיות אותם? קאמי: האני שלי ברצותי להגדירו ולסכמו, הוא מים זורמים בין הצבעות.

  9. nina ramon / דצמ 21 2022 10:46

    סורי. בין האצבעות.

  10. עידן לנדו / דצמ 21 2022 11:00

    נינה, ראי תשובתי לאלי. זה לא מה שיפתור את הבעיה.

  11. nina ramon / דצמ 21 2022 11:21

    עידן, העניין הוא שאני לא רואה כאן בעיה. יש אני. הוא כמו יהלום. רב-פנים, multi-facets. ושוב קאמי: זו השאיפה המטורפת שלנו לבהירות שרוצה את הכל מכל הכיוונים. בפועל זה לא קיים. הבהירות שאתה מחפש מצויה בעולם האידיליות של אפלטון. אולי. אני טוב לי עם אמיתות שבהישג-יד (:

  12. עידן לנדו / דצמ 21 2022 18:26

    נינה, אני כמובן לא אשכנע אותך שיש לך בעיה, אבל גם את לא תשכנעי אותי שלי אין. וכמו שכתבתי לאלי, היא נחווית בעוצמות שונות אצל אנשים שונים. בפשטנות, בקצה אחד, פתולוגי, יש אנשים שסובלים קשות מהיעדר תחושת אני (או חלקים שלו), נקלעים להזיות או מחשבות אובדניות. זה כמובן לא יועיל ואפילו יהיה גס לב להסביר להם ש"אין להם בעיה אמיתית". בקצה השני יש אנשים "שאין להם שום בעיה", שאננים כמוך. באמצע, פזורים בכל מיני נקודות, נמצאים רחל חלפי, קלוד לוי-שטראוס, אני ואחרים. האם האנשים האלה נבדלים רק ב*רצון* לבהירות או אולי גם בחווית התשתית (היעדר סוכנות, היעדר רצף בזמן וכו')? נדמה לי שגם וגם.

  13. nina ramon / דצמ 26 2022 09:26

    עידן, פירשת לא נכון / בטעות את אמירתי שאין בעייה. להיפך. העניין הוא שבהגדרה אין אפשרות להגיע להסבר ממצה של ה"אני", מה שהופך את הכל לבעייה אחת גדולה; ואיך מזה הגעת לקביעה ש"אין בעייה" משמעה שאננות – ??? לשמיים הפתרונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: