דילוג לתוכן
19 באפריל 2022 / עידן לנדו

ישראל והטראומה של השמדה: על התפיסה הישראלית את הסכסוך הישראלי-ערבי / דן דינר

הקדמה

המאמר שלפניכם נכתב לפני ארבעים שנה. הכותב, דן דינר, אז היסטוריון צעיר שחילק את זמנו בין גרמניה לישראל, ייעד אותו "בעיקר לקוראים לא יהודים", כפי שמבהירה הערת שוליים בתרגום המאמר. הוא פורסם באנגלית ב-1983 ותורגם לעברית בידי אורי רם ב-1986. לימים היה דינר לאחד ההיסטוריונים החשובים בעולם לתולדות גרמניה במאה ה-20 ולזיכרון השואה; אורי רם היה לאחד מבכירי הסוציולוגים הישראלים. המאמר הופיע במגזין "פוליטיקה" שיצא לאור במימון תנועת רצ. עורכיו הראשונים היו יוסי שריד ועדית זרטל, ולאחר שנתיים החליף אותם גדעון סאמט. היה אז דבר כזה בישראל – כתבי עת בעלי תפוצה שבהם הופיעו מאמרים רחבי יריעה בנושאי תרבות, הסטוריה ופוליטיקה. היה אפשר למצוא בהם גם טקסטים רדיקליים כגון זה של דינר. היום אין להעלות על הדעת דברים כאלה, מחוץ לנישות אקדמיות מצומצמות.

מדי שנה, לפני יום השואה, אני נזכר במאמר של דינר וצר לי שהוא אינו ידוע ברבים ואינו נגיש ברשת, שכן הוא אחד מאותם מאמרים בודדים, לטעמי, שראוי להם התואר "מכונן". דינר עצמו רחק מן הציבוריות הישראלית. בצעירותו היה חבר "מצפן", והדבר אינו ניכר יותר מאשר כשהוא מתאר את הסכסוך הישראלי-ערבי כבעל בסיס קולוניאלי – תיאור שהיה בעבר נחלתם של מתי מעט וברבות השנים הפך להיות רווח וכמעט מובן מאליו, לפחות בעולם המחקר האקדמי. בשנות ה-80' נרעשו העיתונים הישראלים בכותרות כמו "מרצה ישראלי צעיר באוניברסיטת פרנקפורט מטיף לחיסול מדינת ישראל" ("ידיעות אחרונות", אוקטובר 1980) ו"אוהד אש"ף מועמד למשרה באוניברסיטת תל אביב" ("מעריב", יולי 1984). בגוף הידיעות עצמן מתברר שדינר קרא להכרה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בשילוב עם משטר בינלאומי במקומות הקדושים ושיבה מאד מצומצמת של פליטים לשטחי 1948. בקיצור, קווי היסוד של הסכם ז'נבה, 20 שנים לפניו.

זהו מאמר בפסיכו-היסטוריה; ניסיון להבין את ההיסטוריה מתוך עיון ברבדים הנפשיים של האנשים שחווים ועושים אותה. לפתח רובצת סכנת הפסיכולוגיזציה, ודינר ער לה ("אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית", הוא כותב). למעשה, הוא מחדד את הפער בין הבסיס החומרי של הסכסוך הישראלי-ערבי – מאבק על טריטוריה ומשאבים – לבין התפיסה המיתית שלו בתודעה הישראלית, תפיסה שמעבר לכל כאן וכל עכשיו ("טרנס-היסטורית"). רק מבט שמשלב את שני הממדים האלה מסוגל להעניק הסבר אמיתי לסכסוך, ובעיקר לקיבעון שלו בלופ אינסופי שחוזר על עצמו.

דינר כתב את המאמר בסוף שנת 1982. זו נקודת זמן חשובה בהיסטוריה הישראלית: מלחמת לבנון זה עתה הסתיימה (אף כי השהות ברצועת הביטחון המדממת תימשך עוד 18 שנה), וראש הממשלה מנחם בגין, בספטמבר של אותה שנה, פרש בפועל מניהול הממשלה (באוגוסט 1983 הודיע רשמית על התפטרותו). בגין וה"בגיניזם" מוזכרים לא אחת במאמר כגילום המזוקק ביותר של תפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי כהמשך ישיר לרדיפות היהודים באירופה. אלה דברים שהיו מובנים מאליהם לישראלים שהכירו את נאומיו, לפני ארבעה עשורים, אבל יש צורך להזכירם שוב, דווקא בתקופה של התרפקות מימין ומשמאל על זכרו של בגין. מפלגת העבודה כוננה את מפעל ההתנחלויות, אך מי שהזניק אותו למעמד של מציאות בלתי הפיכה היה בגין. בעשור שבין 1967-1977 אושרה הקמתן של 22 התנחלויות בלבד. לעומת זאת, מרגע עליית בגין לשלטון ועד לסוף 1983 אושרו 103 התנחלויות; אלה הוקמו בחיפזון, ללא תכניות מתאר, ללא דיונים תקציביים, בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ותוך עיקום מתמיד של החוק הישראלי – כל זאת תחת בגין, האיש שנחקק בזכרוננו כמגן שלטון החוק.

טראומת השואה וחוסר האונים היהודי מול ההשמדה ליוותה את הפוליטיקה הישראלית מראשיתה. בגין כמובן לא המציא אותה ולא היה היחיד שהפיק ממנה תועלת; אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי שהפך אותה למסד העקרוני של כל תפיסתו הפוליטית, ובמיוחד מול הפלסטינים. פסיכולוגית "הפיצוי", במילותיו של דינר, סייעה לבגין אישית להתמודד עם שדי העבר ובמיוחד עם האשמה שרדפה אותו כל חייו, על נטישת משפחתו וחברי בית"ר בפולין. במלחמת לבנון בגין דימה את ערפאת המסתתר בבונקר בביירות להיטלר שהסתתר בבונקר בברלין. "היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה", כתב עמוס עוז במאמר תגובה. השמאל הליברלי התייחס אל בגין בתערובת של זלזול וסלידה; הפראזות הנפוחות, הקורבניות הנצחית. אך דינר, במאמרו שכאן, תפס באורח נבואי כמעט, שהבגיניזם איננו הלך רוח חולף והוא עומד להפוך לתשתית הזהות הישראלית. הוא צדק; כולנו בגינים, ולא במובן הטוב.

אין להבין את האובססיה של בנימין נתניהו עם "האיום הגרעיני" של איראן אלא במונחים דומים, כמו-שואתיים; ולמעשה, נתניהו עצמו חזר על האנלוגיה הזאת עד בלי די. אין ספק שהיא חדרה עמוק לתודעה הישראלית והתלכדה עם אותה טראומה מכוננת. הישראלים דבקים בה, ולכן גם לא יחליפו את יום השואה הפרטי שלהם ביום השואה הבינלאומי. הטקסים הצבאיים באושוויץ והנאומים השנתיים שם מלמדים שהקישור בין טראומת ההשמדה לבין צידוק הכוח הצבאי הפך למובן מאליו; הרטוריקה השכיחה של "העולם כולו נגדנו", הזיהוי האוטומטי של ביקורת על ישראל והציונות עם אנטישמיות – כל אלה הם מרכיב של קבע במציאות הישראלית, חומר לכותרות עיתונים מדי יום ביומו. דינר הבחין ביסוד הנפשי המעוות שלהם, והבין כי הזמן לא ירפא אותם: "חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך", הוא כתב לפני 40 שנה. טראומות אינן נמחקות. צריך לחיות איתן. הפוליטיקה מתחילה בשאלה כיצד בוחרים לעשות זאת: באמצעות שכפול בלתי פוסק של המצב הטראומתי (דימוי עצמי של קורבן נטול הגנה מול השמדה טוטאלית ממשמשת ובאה) או באמצעות חיזוק ההבנה שהעצמי וסביבתו השתנו לבלי הכר מאז אירוע הטראומה, היחלצות מעמדת הקורבן ונטילת אחריות אמיתית על מעשינו.

המאמר של דינר נמצא על רצף של היגדים תרבותיים שהניחו את האצבע על הזיקה הרעילה בין טראומת השואה לבין צידוק הכיבוש וההתאכזרות לפלסטינים. נזכיר רק נקודות ציון בולטות. שנתיים לפניו (1980) פירסם בעז עברון את מאמרו "השואה – סכנה לעם", שבמידה רבה הטרים חלק גדול מטענותיו של דינר, וניתח באזמל חד את שלל הדיבידנדים התעמולתיים שישראל הפיקה מזכרון השואה. גם הוא קריאת חובה, ועל כן העליתי אותו לצפייה בקישור הקודם. ובהמשך: מאמרו של יהודה אלקנה "בזכות השכחה" (1988), המיצג התיאטרלי פורץ הדרך של דוד מעיין "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" (פסטיבל עכו, 1991), סרטו של אייל סיון "יזכור – עבדי הזיכרון" (1990), והספרים "שואה בחדר האטום" של משה צוקרמן (הוצאה עצמית, 1993) ו"האומה והמוות" של עדית זרטל (דביר, 2002). יהודה אלקנה היה אופטימיסט; הוא סבר שהעניין בידינו, היכולת לגבור על הטראומה נתונה לנו, אם רק נחליט להתפלש פחות בזיכרון הקורבן הנצחי. דינר ספקן יותר, כמעט פסימיסט; הוא מרבה לדבר על "תפיסת הסכסוך" ו"תפיסת השואה" כמו היו תגובות רפלכסיביות ולא תוצרים של שיג ושיח פוליטיים, שמאחוריהם עומדים אינטרסים קרים (ועל כן כדאי לקרוא במקביל אליו את מאמרו של בעז עברון, שמבליט יותר את הצד האינטרסנטי). כך או כך, אני ממליץ לקוראים להגיע אל סופו של המאמר. שם, במילים פשוטות וצלולות, דינר מסביר כיצד הטראומה של ההשמדה – חלקה אותנטי וחלקה מהונדס בתעשיית הזיכרון – מחבלת בחיי הישראלים והפלסטינים, מסכנת את שלומם, והופכת את ישראל למקור סכנה לכל יהודי באשר הוא.

אני מודה לדן דינר ולאורי רם על הרשות לפרסם מחדש את המאמר המתורגם בבלוג. כל ההדגשות במאמר שאורכן גדול ממילה – הן שלי.

* * *

ישראל והטראומה של השמדה: על התפיסה הישראלית את הסכסוך הישראלי-ערבי

מאת: דן דינר

אל הסכסוך הישראל-ערבי מתלווים דימויים ורגשות שמקורם במקום אחר ובזמן אחר. התפיסה הישראלית של הסכסוך רוויה התנסויות שנרכשו מחוץ לסכסוך עצמו, עמוסה חוויות מן ההיסטוריה המערבית בכלל ומן ההיסטוריה האירופית והגרמנית הקרובה בפרט. את ההסבר למאפיין הזה של הסכסוך אי אפשר למצוא רק בכך שישראלים רבים מוצאם מאירופה וכי הם נשאו עימם לישראל את מטען התנסותם.

אכן, היהודים, שבמהלך ההיסטוריה היו עם ללא ארץ, נושאים בזכרונם הקיבוצי יותר היסטוריה עולמית מכל עם אחר. אין פלא, לפיכך, שהם נוטים למקם את ההיסטוריה העכשווית שלהם ברצף טראנס-היסטורי, ונוטים שלא להבחין היטב במאפייניה הספציפיים. אך בכל אלה אין כדי להסביר מדוע הסכסוך הישראלי-ערבי מצטייר כתסריט סוריאליסטי שבו משמשים בערבוביה הווה מזרח-תיכוני ועבר אירופי. בייחוד בלט הדבר בהקשר של מלחמת לבנון, וביטוי מובהק של מגמה זו נמצא באישיותו של מנחם בגין, הנוהג להפנות גבו למציאות ולהרחיק מבטו אל העבר. אך עירוב העבר בתוך ההווה לא היה נחלתם של מנהיגי ישראל בלבד. גם בגרמניה המערבית, באירופה ובמערב בכלל, רווחה המגמה לשפוט את התנהגותה של מדינת ישראל על פי אמת-המידה של העבר. על פי שיטה לא בדוקה זו נבחנו מעשיה של ישראל בהשוואה לנקודה השיא של הברבריות בהיסטוריה – ההשמדה ההמונית של היהודים בידי הנאצים. השאלות של הסכסוך עצמו נדחקו לקרן זווית – בעיות ההווה עורפלו בצעיף של מטאפורות היסטוריות.

הסכסוך בן מאת השנים על פלסטין-ארץ ישראל בין יהודים שהיגרו אליה במטרה להקים בה מדינה או שנמלטו אליה מפני רדיפות, לבין תושביה הערבים שהיו לעקורים, הוא בעיקרו של דבר סכסוך דמוגרפי. היהודים בעלי השאיפות הלאומיות חתרו לכינון מדינה שקיומה יובטח באמצעות רוב יהודי שיאפשר הן עליונות מטריאלית והן לגיטימציה דמוקרטית פורמאלית. תנאי לכך היה הפיכתה של האוכלוסיה הערבית למיעוט, ודבר זה הצריך כמובן את נישולה הפוליטי והלאומי, ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, אף את נישול זכויות הערבים כפרטים וכאזרחים. זהו היסוד הקבוע בסכסוך הדמוגרפי שנסב, כאמור, על עצם כינונה של מדינה יהודית, או – מנקודת הראות הערבית – על שמירת אופיה הערבי של הארץ. בעיני הערבים הפלסטינים נתפסה ההתיישבות וההתנחלות היהודית שבהנהגת התנועה הציונית כאיום על עצם קיומם, אף אם האמצעים שנקט הישוב היהודי בתחילה היו כלכליים ותחוקתיים יותר מאשר אלימים. באופן טבעי ניסתה האוכלוסיה הערבית להגן על עצמה מפני הנישול הזה, ש"בדרכי נועם". מתוך התגוננות זו, היא מצאה עצמה בתפקיד התוקפן. במישור התודעתי ממלא היפוך היסטורי זה תפקיד מכריע בסכסוך, שכן בעיני הישראלים – למודי הלקח ממאות שנות התנסות באירופה – הוא שימש בסיס לתפיסה שהנה שוב, נופלים הם קורבן לשיטנה ונעשים מטרה לאלימות. היפוך זה של מתגונן/תוקפן אף איפשר לישראלים להדחיק את רגשי האשם שנבעו מעקירתם ומנישולם של הפלסטינים מארצם במהלך ההתיישבות היהודית והסכסוך. על רקע זה יש להבין את המחלוקת המרה השוררת בין הצדדים לא רק על פירושן של העובדות הכרוכות בסכסוך אלא אף על עצם התרחושתן או אי-התרחשותן של עובדות מסוימות.

המאפיין העיקרי בתבנית תפיסת הסכסוך אצל רוב הישראלים הינו הכחשת אותם מרכיבים בתהליך של יצירת המדינה אשר הביאו לדחיקת רגליהם של הערבים הפלסטינים, ומעל הכל, הכחשת קיומה של יישות פלסטינית. הממשות הפלסטינית המוכחשת (או המודחקת) הזו הוחלפה באינטרפרטציות המבוססות על התנסותם הקשה של היהודים באירופה, כמי שסבלו מרדיפות וכמי שעמדו בפני השמדה מוחלטת. ההסברים הללו מתפקדים כמחסום בפני תפיסות אפשריות אחרות של המציאות. לפיכך נוטים הישראלים, והיהודים בכלל, להבין את הסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי במונחים של מודלים הסבריים המבוססים על אנטישמיות ועל השואה. אולם אין להבין מכך כי מדובר כאן רק בתהליך סובייקטיבי של קיבעון טראומטי. ללא גרעין אובייקטיבי הנותן ביסוס מוחשי ומסגרת של ממש לזכרונות ההיסטוריים, האישיים והקולקטיביים, היה קשה לזכרונות לעורר את התחושות החזקות שהם מעוררים. ואכן, גרעין כזה קיים בסכסוך.

מהיות הסכסוך "קולוניאלי" או "דמוגרפי", משתמעת האפשרות של דחיקה הדדית אשר עלולה אף להסלים לסכנת חיסול. זאת משום שסכסוך בעל אופי כזה קשה ליישב בפשרה, לפחות לא באותו מובן שיש לפשרה בסכסוך טריטוריאלי, כמו למשל זה שהיה בין גרמניה וצרפת. בסכסוך בעל אופי כזה, מה שמוטל על כפות המאזניים איננו פיסת קרקע זו או אחרת, אלא עצם קיומה של היישות הקולקטיבית היהודית-ישראלית, וקיומה של היישות הערבית-פלסטינית. זו הסיבה לכך שהצדדים בסכסוך מגלים נוקשות כה רבה, ואין הבדל רב בעניין זה בין אנשי צבא ואזרחים, שכן הצדדים הלוחמים כאן הם היישויות הקולקטיביות בכללן, ולא רק משטרים או מסגרות שלטוניות מוגדרות.

האופי הקולוניאלי ולפיכך המוחלט, של הסכסוך על ארץ ישראל הוא, אם כן, הפתח הממשי שדרכו זורמים אל התודעה הישראלית דימויים ומטאפורות מן השואה שעברה על יהודי אירופה. מכאן יובן מדוע בעיני הישראלים תבוסה צבאית משמעה השמדתם, וממילא מדוע הם רואים לנכון למנוע אפשרות כזו בכל דרך העומדת לרשותם.

כיוון שבסכסוך גלומה אפשרות הכחדה של קבוצה אחת בידי האחרת וכיוון ששורשיו הקולוניאליים של הסכסוך ואופן ההתפתחות שלו מוכחשים בעקשנות על ידי יהודים וישראלים, הרי המאורעות הקשורים בו מפורשים על ידם כהמשך של התרחשויות היסטוריות שארעו מחוץ לתחומו של הסכסוך. וכך, הסכסוך הממשי על הארץ הופך כאילו למשני והוא רק מספק תפאורה מחודשת – מזרח-תיכונית – למחזה שכבר התרחש באירופה. כלומר, כפי שאמרנו, הישראלים נוטים לפרש את הסכסוך במונחים שנלמדו מנסיונם באירופה ולא במונחים של המקום והזמן שבהם מתרחש הסכסוך בפועל. אסונות המתרחשים במהלך הסכסוך נראים כאותות מאיימים של שואה. אך למרבית האירוניה, הנסיון הבלתי-נלאה למנוע שואה כזו רק מגביר את הסבירות שהיא אמנם תתרחש. התפיסה היהודית-ישראלית של הסכסוך, המעמיסה עליו זכרונות מחרידים מזוועות אירופה, מקשה על בחינה רצינית של פתרונות היסטוריים (שיש בהם מידה של סיכון) אשר הוצעו, מוצעים, ויוצעו בעתיד.

היבט נוסף של הסכסוך, המגביר את הרלוונטיות של ההתנסות היהודית באירופה, קשור לכך ששמירת קיומה של מדינה יהודית בישראל מחייבת למנוע מתושביה הערבים גישה למוקדי הכוח הלאומיים. ביטול האפליה של הערבים בישראל, כלומר, שינוי מבני שתכליתו הכרה בזכויות האינדיווידואליות והקולקטיביות של הפלסטינים, יערער את זהותה הלאומית היהודית של המדינה. ההצעה לפתור את הסכסוך באמצעות ביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל מעוררת, לפיכך, בקרב הישראלים ובקרב יהודים בכלל, פחדים קיומיים אשר מקורם, אף הוא, בהתנסותם באירופה שבה נשללה זכות הקיום הקולקטיבי של היהודים וזכותם לאורחות חיים משלהם.

המהפכה הצרפתית שיחררה את היהודי כפרט והעניקה לו שוויון זכויות מלא, אך היא לא העניק חסותה לישות יהודית קולקטיבית כלשהי. זכויות קולקטיביות אמורות לא רק לאפשר את קיומה של תרבות ייחודית, אלא אף להכיר הכרה פוזיטיבית בשוני שבין תרבות לתרבות, שוני שהיהודים שילמו עליו בדמם במהלך ההיסטוריה. כאשר אורחות חיים שונות מתקבלות בברכה הן מאבדות את חשיבותן הפוליטית ואף נעשות למקור של יצירה תרבותית. אך כאשר אורחות חיים המאפיינות קבוצה מסוימת נדחות, הן נעשות למרכיב העיקרי בזהות הקבוצתית וחשיבותן מתפשטת לכל תחומי החיים. ומאחר שההתנסות ההיסטורית של היהודים בעניין זה היתה שלילית כאמור, נתפס כל ניסיון לטשטש את ייחודם התרבותי היהודי כאיום מוחלט וחמור שיש להתנגד לו בכל הכוח.

השואה גרמה לשינוי מהותי בתפיסה העצמית היהודית. מאז ואילך העניק הרוב המכריע של היהודים את תמיכתו לישראל. תמיכה זו נובעת לא במעט מרגשות האשמה על האי הצלחה למנוע את השואה, בייחוד בקרב היהדות האמריקאית שחשה כי בשנות הארבעים היא לא ניצלה את מלוא כוח ההשפעה הפוליטי שהיה לה. מאז השואה היתה ישראל למרכיב ראשוני בתפיסה העצמית היהודית. רק עם תום מלחמת העולם השנייה ולאחר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה בידי הנאצים, גמרו הניצולים אומר להקים בית לאומי בישראל. הדרך האחת והיחידה של הכרה עצמית יהודית, הציונות, נתפסה עתה במשנה תוקף כתאוריה של ההתנסות האיומה שידעו היהודים בגולה. העם היהודי ראה כיצד עמדו רוב בני העמים האחרים מנגד בשעה שהוא נטבח והמסקנה היתה נסיגה קולקטיבית אל עבר הסתגרות עצמית.

כבר במאה ה-19 התפתחה הציונות כתיאוריה הצופה אסון ההולך ומתרגש. מאות שנים של סבל יהודי באירופה הולידו בקרב הוגי הציונות פסימיזם שחזה את התגברות האנטישמיות ומשבר חריף בציוויליזציה המערבית, אשר היהודים יהיו קורבנותיו הראשונים: אך אפילו מתוך פסימיות זו לא שוערו ממדי האסון העתיד להתרחש. לאחר שההשמדה אמנם התרחשה, נראו כל דפוסי ההכרה העצמית היהודיים האחרים כצאצאים אופטימיסטים להפריז של ההשכלה והאמנסיפציה. הציונות המבקשת מדינה ליהודים כאילו קיבלה עתה גושפנקה מההיסטוריה עצמה.

אולם המסקנה כאילו הפרשנות ההיסטורית של הציונות אינה מוטלת עוד בספק הינה מופרכת. בטיעון הציוני משמשים בעירבוביה ההתנסות של השואה, הפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית והמדיניות הציונית בפועל בתקופה שעד מלחמת העולם השניה. טיעון זה מונע נקיטת מדיניות מפוכחת מצד ישראל, העשויה לחלץ את הסיכסוך מן המבוי הסתום.

הטיעון הציוני גורס כי מדינה יהודית ריבונית היא הערבות היחידה לכך כי ביום פקודה יוכלו יהודים נרדפים למצוא מקלט. עוד גורס הטיעון כי אילו היתה קיימת מדינה כזו לפני השואה, היו ניצלים חייהם של יהודים רבים. העובדה כי היהודים שהיגרו לארץ ישראל אמנם מילטו נפשם מן הנאצים כאילו מוכיחה את צדקתו של הטיעון הזה, אך למעשה כך מילטו את נפשם גם יהודים שהיגרו למקומות אחרים בעולם שאליהם לא הגיעה ידם של הנאצים. כך שמבחינה זו אין ייחוד למקלט שמצאו היהודים בארץ ישראל. למעשה, ארץ ישראל היתה על סף סכנה. במהלך המלחמה הגיעו הכוחות הגרמניים עד שערי מצרים ובתכניתם היה להמשיך צפונה כדי להנחית מכה לאינטרסים הבריטיים באזור וכדי להגיע לאגף הדרומי של ברית המועצות. יהודי ארץ ישראל הכינו עצמם להתגוננות מפני הנאצים, אך התוצאה החזויה של המאבק בין כוחות לא שקולים אלה היתה ברורה.

ליהודים בארץ ישראל חיכה, איפוא, אותו גורל כמו ללוחמי גטו ורשה. רק תבוסתו של רומל בקרב המכריע עם הצבא הבריטי באל-עלמיין סיכלה את תכניות הגרמנים וחסכה מן היהודים בארץ ישראל גורל מר. מיותר כמעט לומר, אך היהודים בארץ ישראל ניצלו משום שהיו באזור שבו שלטו בעלות הברית ויד הנאצים לא יכלה להשיגם, ממש כפי שניצלו היהודים באנגליה או אלה שבברית המועצות.

ניתוח זה אינו מאשש כמובן את תפיסת ההיסטוריה הציונית. למרות זאת, באמצעות תפיסה טלאולוגית – הגורסת כי מי שניצל היה אמור להינצל משום שבחר בדרך הנכונה – הפכה הציונות את ההישרדות המקרית הזו (מקרית, במובן של דחיית הדטרמיניזם המשתמע מן ההיסטוריוגרפיה הציונית) לאירוע המאשש את האידאולוגיה שלה: היישות הלאומית היהודית בארץ ישראל הוכיחה עצמה כמקלט ליהודים; מדינה יהודית היתה עשויה לקלוט עוד יהודים רבים ולהציל את חייהם; וכיוון שמוראות העבר עלולים לחזור בעתיד, אסור בשום אופן לוותר לעולם על קמצוץ מביטחון ישראל.

הזיקה הסיבתית הישירה הנוצרת בתיאור זה בין ארץ ישראל, השואה והגאולה, מובילה לפרשנות תיאורטית שממנה נובעות הנחיות פרקטיות לניהול הסיכסוך. היא אף מעצבת את הבנת ההיסטוריה שלאחר השואה אצל היהודים. אולם בבסיסה של תפיסה זו מונחת שגיאה חמורה בהבנת השואה עצמה.

השואה, הנתפסת כאישור האחרון והמוחלט לפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית, משמשת הוכחה לכך שאירועי העבר היו יכולים להימנע אילו היה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. הבנת השואה כחוליה האחרונה בשרשרת הרדיפות והפרעות שמהן סבלו היהודים מטשטשת את עובדת היותה תופעה היסטורית חסרת תקדים שאי אפשר להשוותה לשום תופעה דומה. חוט מחבר נמתח בין הרדיפות האנטישמיות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לבין ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. האנטישמיות המסורתית אמנם קדמה לשואה, ואף קידמה אותה, אך בכל זאת קיים הבדל עקרוני. הבדל זה הוא המיטשטש כאשר רואים בשואה תוצאה בלתי נמנעת ומימוש של האנטישמיות המסורתית-הדתית ושל האנטישמיות המודרנית.

הציונות המדינית הקלאסית ראתה עצמה כתשובה לאנטישמיות וראתה את השואה כחוליה בשרשרת האנטישמית, מבלי לתפוס שכאן מדובר בהשמדת-עם. לפרשנות מוטעית זו היו השלכות על המדיניות הציונית: התשובה שהציעה הציונות לבעית האנטישמיות ורדיפת היהודים היתה מדינה ריבונית שתהווה מקלט בטוח. בתשובה זו היה אמנם היגיון כל עוד היא באה כתגובה לרדיפת יהודים – כלומר בעיקר לגירושם התכוף מארץ לארץ. אולם נוכח ההחלטה הנאצית – אחרי 1941 – להשמיד את היהודים בכל מקום על פני כדור הארץ, איבד הטיעון הציוני את תוקפו ולא התאים עוד למציאות.

זוהי הסיבה לכך שההנהגה הציונית לא תפסה את מלוא המשמעות של הידיעות שהגיעו ממזרח אירופה על השמדה המונית של יהודים. אכן, קשה היה להאמין לידיעות אלה בשל תוכנן הבלתי מתקבל על הדעת, ובמובן זה היתה תגובת ההנהגה הציונית טבעית ודומה לתגובות של אחרים, יהודים ולא יהודים. אך בקרב ההנהגה הציונית פעל מחסום תודעתי נוסף. השמדה מוחלטת שמטה את הקרקע מתחת לצורך המיוחד במדינה יהודית, כפי שהסבירה אותו הציונות על סמך ההתנסות באנטישמיות הקודמת להשמדה. הידיעות על השמדה מוחלטת, על "הפיתרון הסופי", ערערו אם כן את תוקף התשובה הציונית לאנטישמיות. לידיעות כאלה לא היתה זכות קיום.

ציונים ולא ציונים, יהודים ולא יהודים, לא נתנו אמון בידיעות ובדיווחים על השמדה המונית משום שהדברים לא התיישבו עם התודעה המערבית המורגלת בחשיבה רציונלית-תכליתית. הנאצים מצידם שמרו על סודיות ההשמדה בהניחם כי מעשיהם הינם כה חריגים ובלתי נתפסים, שגם אם ידלפו פה ושם ידיעות עליהם, איש לא יאמין. ואכן, הכל נטו שלא להאמין לבלתי ייאמן, ולכן לא הגיבו כנדרש. בשל מחסום הכרתי זה לא ננקטו כמעט כל אמצעים מעשיים למנוע את האסון. בעלות הברית פטרו דיווחים על ההשמדה כהגזמות. מחנה המוות אושוויץ, שבעלות הברית היו מסוגלות להפציצו, לא הופצץ. ההנהגה הציונית מצידה השקיעה את כל מרצה בהבאת פליטים לארץ; מאמץ שמשמעותו הכמותית בהצלת חיי אדם לא עמדה בשום יחס לממדי ההשמדה. לפני ההשמדה ההמונית, ב-1938, כאשר המדיניות הנאצית כלפי היהודים נראתה עדיין כמדיניות אנטישמית "מסורתית", ויהודי גרמניה ואוסטריה עוד לא היו נתונים בסכנה פיזית של ממש, נמנעה הסוכנות היהודית מחיפוש פתרונות אחרים להגירת פליטים יהודים, בטענה שפתרונות כאלה יפגעו בלחץ שמפעילה התנועה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל להגירה יהודית (אף שהארץ לא היתה מסוגלת, אף לא בעתיד הנראה לעין, לקלוט הגירה המונית). סבלם של יהודי מרכז אירופה נקלט בעיניהם של מנהיגי הסוכנות היהודית בראש ובראשונה דרך הפריזמה של שאלת ארץ ישראל.

הקמת יחידות יהודיות בצבא הבריטי בעת המלחמה נעשתה מתוך אותה תפיסה שהנחתה את המהלך הדומה במלחמת העולם הראשונה: יש להצטרף לכוחות המנצחים כדי להשיג את הארץ ליהודים במסגרת חלוקת ההשפעה המחודשת הצפויה לאחר המלחמה. באשר למה שהתרחש באותה שעה באירופה, היו כל המאמצים המכוונים להשגת מדינה בתקופה שלאחר המלחמה חסרי תכלית, בעיקר אם מודדים אותם באמת המידה של הציונות עצמה: הצלת יהודים.

תגובת ההנהגה הציונית לשואה התאפיינה בחוסר מעש. לגבי מי שמזדהה עם הציונות זוהי בעיה פסיכולוגית קשה. בתודעה היהודית היתה הציונות נושאת הדגל של הצלת יהודים נרדפים. התנועה הציונית הצליחה לרכוש לה מעמד פוליטי כמייצגת של העם היהודי והיתה זו חובתה לנקוט באמצעים הנדרשים, אך במקום זאת היא בחרה להתמקד בארץ ישראל. כדי להמשיך ולדבוק במשימה של יצירת מדינה יהודית בארץ היא היתה חייבת שלא להבחין במלוא האימה המפלצתית שבנאציזם, זאת חרף עמדתה הפסימיסטית המוצהרת לגבי גורל היהודים בגולה. רק לאחר שההשמדה ההמונית הפכה לוודאות נוראה, החל הספק לכרסם. אולם האפשרות כי המחיר שנגבה בעבור הדבקות בישראל היה גבוה ממה ששוער בתחילה רק הגבירה את חשיבותה הסמלית של הארץ, והמקרה ההסטורי שבו ניצלו חייהם של היהודים שישבו בארץ היה חייב עתה לקבל משמעות במסגרת הטיעון הציוני הכולל.

הקביעה כי יהודי ארץ ישראל ניצלו באופן מקרי ולא בזכות הציונות עלולה לגרום לזעזוע בתפיסה העצמית היהודית. היא מעמידה בספק את התפיסה כי הציונות מאפשרת לעם היהודי לפעול באופן קולקטיבי ולהיות אדון לגורלו. היא עלולה להחזיר את היהודים לאותו מצב נפשי "גלותי" שהם קיוו להיחלץ ממנו באמצעות קיום המדינה. המחשבה על אי-קיומה של המדינה מעוררת בקרב היהודים בישראל ובעולם את החרדה מפני שואה חדשה שעלולה להתרחש. ישראל מספקת לישראלים וליהודים מחוץ לה משענת פסיכולוגית שהסרתה עלולה להיות כרוכה בכאב רב.

אי-היכולת לתפוס אפשרות של תעשיית רצח המוני, שאינה עולה בקנה אחד עם הקטגוריות של רציונליות תכליתית, דומה אף לאי-היכולת להשתחרר מרישומיה הנפשיים של יכולת זו. הקורבנות ממשיכים לשאת את החוויה הקשה מעבר למקום ולזמן שבו התרחשה ומתיקים אותה אל הסכסוך הישראלי-ערבי. לפיכך הישראלים חווים את ההשמדה שנית, בתת-מודע, באופן שיש בו "פיצוי" פסיכולוגי – כלומר בדרך של העלאתה בדמיון ותגובה השונה מן התגובה שהיתה בפועל. בן גוריון הזהיר מפני המשוואה המתארת את ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית כאנטישמיות. הוא ידע עדיין להבחין היטב בין הסכסוך האמיתי במזרח התיכון לבין האנטישמיות באירופה, ואף השכיל להתריע מפני מנהיגים כבגין, אשר לגביהם היה הסכסוך המשך ישיר של ההסטוריה היהודית באירופה.

אולם אט אט חדרה אל התודעה הישראלית הגישה הפסימיסטית לפיה "העולם כולו נגדנו" ומי שאינו יהודי הוא בהכרח לצרינו. גישה זו השתלטה אף על תפיסת הסכסוך ובהכרח הפך כל ערבי, יהיו עמדותיו אשר יהיו, לצורר. גישה כזו אינה מאפשרת כמובן לתפוס את האבחנה המשמעותית בין ערבים או פלסטינים הנאבקים בישראל על הרקע המקומי של הסכסוך, לבין אנטישמים העוינים את היהודים כיהודים. וכך הפך הסכסוך להיות כביכול טראנס-היסטורי, מעין מערכה נוספת במאבק הנצחי שאין לו פיתרון, בין העולם לבין היהודים. הצעות לפתרונות אפשריים של הסכסוך נדחות לפיכך על הסף וכל הצעת פשרה נתפסת כאילו עומדת מאחוריה מזימה שפלה של התנכלות לעצם קיומם של הישראלים.

כאמור, מן הראוי לשים לב ליסוד "המפצה" בפרשנות הבגינית של הסכסוך במונחי ההיסטוריה של אירופה. לגבי היהודים יש הבדל עצום בין מלחמת העולם השניה כמלחמה לבין ההשמדה ההמונית של עמם שהתרחשה באותה עת. מי שהשתתף במלחמה בגרמנים, ובעיקר אלה שהשתתפו בה במסגרת כוחות מטעם מדינות לאומיות ריבוניות, יכלו לתפוס עצמם כסובייקטים המגיבים באופן עצמאי, ואין זה משנה שבתחילה היו הכוחות האחרים נחותים מבחינה צבאית לעומת גרמניה. היהודים, לעומת זאת, לא היו צד לוחם מעין זה, הם היו קורבנות לחיסול שיטתי. פיצוי כלשהו על חוסר האונים וההשפלה האלה ניתן כאשר חווים שוב, כביכול, אותה התנסות, אך הפעם כסובייקטים; כלומר, כאשר הישראלים ועימם שאר היהודים יכולים לראות עצמם הפעם כמי שאכן מנהלים מלחמת חורמה בהיטלר. במיוחד חשוב הדבר למנהיג כמנחם בגין, אשר נמלט מוורשה בעוד מועד ולא השתתף במאבק נגד הנאצים; מה שוודאי מעיק על הדימוי העצמי, האידאולוגי והאישי שלו.

כדוגמה לתופעה זו אפשר לקחת את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 על ידי חיל האוויר הישראלי. בדמיונם של בגין ושל אחרים זוהה הכור הגרעיני עם אמצעי ההשמדה ההמוניים במחנות המוות והפצצתו היתה בבחינת מימוש מאוחר, הפגנתי ובעל ערך סמלי, של הפצצה על אושוויץ שלא בוצעה – מה שמתברר היטב מנאומו של בגין שבו הוא דיבר על עתיד ילדי ישראל ועל גורלם של הילדים בשואה. אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית, אך כאן לפנינו דוגמה מובהקת להשלכות השואה על התפיסה העצמית ועל תפיסת הסכסוך של הישראלים. אין ספק שהיו דרכים ראוותניות פחות להשגת אותה מטרה עצמה, כפי שנהגו לעשות במקרים דומים ממשלות המערך. התקפה אווירית מופגנת ומשפילה כזו לא נבעה, אם כן, אך ורק מן הצרכים המידיים של המקום והשעה.

הצורך הכפייתי לשחזר שוב ושוב את מצבי העבר האירופי מונע התבוננות נכוחה בשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, בתולדותיו ובאפשרויות לפתרונו. כל עוד הקורבנות של ההתיישבות הציונית – הפלסטינים – יהיו מזוהים כפושעים וגרוע מכך כפושעים נאצים, בעוד הגורם האמיתי למצב שנתהווה – היהודים הישראלים – ימשיכו לראות את עצמם כקורבנות עולמיים טראנס-היסטוריים, תהיה הדרך בפני פתרון קונקרטי חסומה. הטלת הטראומה מאירופה על הסכסוך במזרח התיכון לא תוכל ממילא לספק מרפא לפצעים הפתוחים שנגרמו בעטיה של החמצת הקרב המכריע בזמן הנכון: הצלת יהדות אירופה. לעומת זאת, תפיסה עצמית כזו גורמת להנצחתו של מצב שיש בו סכנה ממשית לחייהם ולקיומם של הישראלים והפלסטינים. מתברר כי חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך כפי שתוארה לעיל. עובדה היא כי לטראומה הקולקטיבית של השואה נודעה בישראל של שנות הארבעים והחמישים פחות השפעה מאשר בעשורים המאוחרים יותר. בני הדור שסבל ממוראות השואה באופן אישי עשו מאמץ נפשי לשכוח אותה כדי להמשיך לחיות. באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שהשואה התרחקה בזמן כך היה אפשר להתבונן בה מקרוב יותר. כיוון שכך, אין לצפות להיעלמות מהירה של ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה.

תופעה זו תופסת לא רק לגבי ישראל אלא אף לגבי יהודים מחוץ לה. וככל שהשואה חזרה להעסיק את העם היהודי כך גברה חשיבותה של ישראל כתחליף לעבר וכפיצוי פסיכולוגי. וכך, הרוב המכריע של יהדות העולם שינה למעשה את יחסו לישראל והוא רואה בה מוקד המשרה עליו ביטחון. פעולות צבאיות רבות רושם, כגון מבצע אנטבה, מחזקות את התחושה הזו, אך הן מהוות מסד לאשליה שכן המצב לאשורו שונה לחלוטין. יומרתה של ישראל להיות מדינת כל יהודי העולם, ואף להיות נציגתם בזירה הבינלאומית, והנכונות המקבילה של רוב היהודים להעניק לה את תמיכתם הבלתי מסויגת, עלולה בסופו של דבר לפגוע קשות ביהודים עצמם. המדיניות של ישראל מתנגשת לעתים עם האינטרסים הלאומיים של המדינות שבהם חיים היהודים, או חמור מכך, עם האינטרסים של העמים עצמם, כמו במקרה של תמיכת ישראל במשטרים צבאיים באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ועוד.

למעשה, כדי להבטיח את האינטרסים הקיומיים שלהם עצמם, היה על היהודים להיבדל מישראל. אך בהתחשב במעורבות ההדוקה שכבר נוצרה בין היהודים לישראל מאז השואה, אין לצפות להתרחקות כזו. מה שכן יכול לפתור בעיה זו של יהדות העולם הוא התערבות מצידה למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות הכרה שלה בזכויות הפלסטינים. הצעה כזו עלולה להיראות פרדוקסלית, שכן היא מזמינה העמקת המעורבות היהודית בפוליטיקה הישראלית. אולם מכיוון שהמדיניות הישראלית הנוכחית מסוכנת ליהדות העולם, מוטב היה לה לדאוג לכך כי המקלט המובטח שמציעה לה ישראל יחדל להיות איום ממשי על בטחונה.

כתוצאה מן ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה רואים, איפוא, רוב היהודים החיים מחוץ לישראל את מבטחם האחרון בישראל, ואין הם מודעים לצל המסוכן שמטיל הסכסוך הישראלי-ערבי על בטחונם האמיתי. אין הם מודעים אף לכך שגם בטחונם של היהודים בישראל עצמה שרוי באיום, וכי לעיתים הוא מעוער אף יותר מבטחונם של היהודים שמחוץ לה. הטראומה של השואה גרמה לעיוות עקרוני בתבנית התפיסה היהודית של מדינת ישראל. אילו לא התרחשה השואה, אילו העוינות ליהודים היתה ממשיכה להתבטא באפיקיה משכבר, היתה ברורה לכל הסתירה שבין השאיפה היהודית למצוא מבטח בארץ ישראל לבין המצב האלים השורר בה, הכרוך בסכנה רבה. אך נוכח אימי ההשמדה ההמונית לא נראית האלימות הכרוכה בסכסוך המזרח-תיכוני נוראה כל כך. ומה שחשוב לא פחות: קורבנותיה היהודים של האלימות הזו נתפסים כמחיר שיש לשלם בעבור חיים משמעותיים, בניגוד לקורבנות השואה שנתפסים כמי שחייהם קופדו ללא תכלית. התודעה של השואה מספקת, אם כן, קנה מידה של שפך דם שעל פיו נאמדת המציאות רווית הדם העכשווית.

זהו הרקע ההיסטורי והנפשי שבו מעוצבים דפוסי התודעה היהודית המסייעים להכחשת המדדים הממשיים של הסכסוך ולהדחקת האשמה הישראלית למצב הפלסטינים. הבריחה של הפלסטינים וגירושים נקשרים בתודעה הישראלית להיסטוריה האירופית וראיות ממנה מגויסות כדי לדחות כל ביקורת מוסרית על ישראל. גירוש גרמנים מאזורי ברית המועצות ופולין וסיפוח איזורים בגבול המערבי של מדינות אלה משמשים צידוק להתנהגות דומה מצד הקורבנות העיקריים של השואה. השוואות מעין אלה מותחות גשר מנטלי בין שני עולמות – העבר וההווה.

תפיסה משובשת זו של ההיסטוריה הופכת, כביכול, לתפיסה של רצף היסטורי ממשי כאשר מספקים לה חומרים מציאותיים, כגון קשרים מסוימים בין העולם הערבים לבין הנאצים בשנות הארבעים. הלאומיות הערבית ביקשה אז את קרבתה של גרמניה הנאצית כבעלת ברית נגד הקולוניאליזם הבריטי. בהתבסס על החוכמה העתיקה כי "האויב של אויבי הוא ידידי", היפנו הערבים, כמו אף הלאומנים ההודים, את מבטם לברלין. לגרמנים מצידם היו, כמובן, סיבות טובות הנעוצות באימפריאליזם שלהם, לשמוח על ידידות זו. המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני היה בתודעה הישראלית לסמל הקשר הזה שנרקם בין גרמניה לערבים, ודמותו משמשת לחיזוק הזיקה הקיימת בתפיסה הישראלית בין ההתנסות היהודית בארץ ישראל לבין האנטישמיות באירופה. פעילותו של המופתי באירופה הינה בעיני הישראלים הוכחה לכך כי את המלאכה שלא השלימו הגרמנים באירופה עמדו הערבים להשלים בארץ, ופעילותם של נאצים לא מעטים בארצות ערב לאחר 1945 נתנה חיזוק נוסף לתחושה זו.

מצב דברים מיוחד במינו זה מונע כמעט כל אפשרות להתמודד עם הגורמים האמיתיים בסכסוך. כל ניסיון לעשות זאת נתקל במחסום זכר סבלם של היהודים באירופה. על בסיס התנסותם הסובייקטיבית שואלים הישראלים את מצפון העולם מדוע, למשל, לא הוטל ספק בזכות קיומה של גרמניה כקולקטיב לאומי על אף כל הזוועות שעוללה – בעוד שמקורבנותיה נשללת זכות הקיום הלאומית. מדוע התקבלה על דעת העולם מימרתו של סטאלין "היטלרים באים והיטלרים הולכים אך העם הגרמני נשאר", הנותנת לגיטימציה מלאה להמשך הקיום הקולקטיבי של גרמניה, ואילו לגבי ישראל יש המטילים ספק בעצם זכות קיומה.

אך הבעיה הישראלית קשה יותר. כאן אין שאלה של משטר זה או אחר אלא שאלה של התנאים עצמם לקיומה של מדינה של יהודים בארץ שבה חיים גם ערבים. דעת הקהל הישראלית מעדיפה שלא להבחין במגבלות האובייקטיביות של אפשרות קיומה של מדינה יהודית הומוגנית בפלסטין-ארץ ישראל. בעוד שהגרמנים – שעל כתפיהם רובצת אשמת רצח עם – מבקשים לראות את העבר כסגור, ורוצים להניח כי הביולוגיה תסתום את הגולל על העבר, הרי לגבי היהודים, העבר הגרמני חי וקיים בסכסוך הישראלי-ערבי שקיצו אינו נראה לעין.

(תרגום מאנגלית: אורי רם)

41 תגובות

להגיב
  1. אייל / אפר 19 2022 11:31

    תודה רבה. לא הכרתי, וגם ההקדמה מועילה.

  2. Ronen Hammer / אפר 19 2022 12:22

    סיכום המאמר של דן דינר משנת 1982: ביסוד החשיבה הציונית, יש כשל טאוטולוגי. כאילו מדינה, ישות מדינית, היא היא הפתרון ל'לבעיה היהודית'. לכן, הציונים בזמן המלחמה לא יכלו להכיר ולהאמין לידיעות על השמדה שיטתית, 'קרה', של נשים וטף יהודים. הציונים לא ניסו לפעול להציל את היהודים הלכודים באירופה, ע'י מציאת דרכי מילוט למקומות שונים בעולם. הם התמקדו בפתרון של ארץ ישראל. א ב ל, היהודים בפלסטינה שרדו רק במקרה. לכן הרעיון שהפתרון היחידי ל'בעיה היהודית' הוא הקמת ישות מדינית, הוא טעות. היהודים בפלסטינה ניצלו במקרה!!! התבוסה של רומל בקרב באל-אמין, מנעה את השמדת כל יהודי פלסטינה… יתר על כן, רצח עם שיטתי התחיל להתממש גם כלפי אוכלוסיות 'נחותות' נוספות באירופה (צוענים, סלביים, רוסים) ואם הנאצים היו מנצחים הם היו, קרוב לודאי, ממשיכים 'לטהר' את אירופה מגזעים נחותים. לכן, הטיעון הציוני, לכוד בלופ טאוטולוגי, ולכן ככ קשה היה להאמין לידיעות הראשונות שהגיעו מאושביץ, על השמדה שיטתית של 'נשים וטף'. מנחם בגין שילב ברטוריקה ובאישיות שלו (בשונה מבן גוריון), פאתוס ואתוס פוסט-טראומטי (שבנוסף, היה גם נגוע ברגשי אשם של הניצולים, כמו בגין עצמו, שלא הפכו עולמות כדי לחלץ את אחיהם באירופה, בכל דרך, ולוא ל'ניו-זילנד', וכיו'ב). כך, נהפך הסכסוך ה'דמוגרפי' של הציונים (בשונה מסכסוך טריטוריאלי), כלומר סכסוך בעל אופי קולוניאליסטי (בו חייב להתקיים רוב יהודי על חשבון סילוק/טרנספר של הפלסטינים, ללא הכרה ומתן לגיטימציה לזכויותיהם, ולמאבק שלהם) לנגוע בטראומה של השואה. כאילו השואה היא ההצדקה האולטימטיבית, לפתרון הציוני של הבעיה היהודית (כאמור, רק במקאה הקונצפט הזה לא הופרך, רק בזכות התבוסה של רומל) . לפיכך, בגלל הלופ הפוסט-ארומטי, הערבי-פלסטיני נתפס כהיטלר… בן-גוריון, בשונה מבגין, לא תפס כך את הפלסטינים ואת הסכסוך. התבצרות בתפיסת עולם זו, הופכת את מדינת ישראל לאחד המקומות המסוכנים בעולם עבור יהודים. הפוסט טראומה הזו, על כל מאפיניה הרפטטיביים, מונעת פתרון מפוקח לסכסוך היהודי-ערבי.

    השג את ‏Outlook עבור Android‏

    ________________________________

  3. עידן לנדו / אפר 19 2022 12:56

    רונן, לצורך מה סיכמת את המאמר בתגובות למאמר?

  4. nachsonamir / אפר 19 2022 16:09

    תודה. נקודת מבט מעניינת. מעולם לא הקדשתי מחשבה רבה לחשיבותה של השואה בשימור המבנה הקולוניאלי והעליונות היהודות במרחב. לתפיסתי הציונות הייתה מובילה לאותו מבנה גם בלי השואה (אולי אומות העולם לא היו מאפשרות את זה בלי השואה).
    בנוסף, זה עונה לי על שאלה שאני שואל את עצמי לא פעם: איך עברנו ממצב שבו בעבר רוב יהודי העולם אינם ציונים ורבים אפילו אנטי ציונים, למצב שבו רוב יהודי העולם הם פרו-ציונים, תומכים כמעט אוטומטיים בכל מה שישראל עושה. המאמר נותן הסבר פסיכולוגי מעניין והגיוני.

  5. nachsonamir / אפר 19 2022 16:29

    אגב, עידן, יש אפשרות לקישור למאמר המקורי באנגלית?

  6. עידן לנדו / אפר 19 2022 16:52

    נחשון, תודה.

    המאמר באנגלית: http://journal.telospress.com/content/1983/57/41.full.pdf+html

  7. שמשי / אפר 19 2022 19:03

    רק תיקון טעות קטן במבוא למאמר: מנחם בגין לא פרש בספטמבר 1982 כי אם בסוף אוגוסט 1983

  8. עידן לנדו / אפר 19 2022 21:11

    תודה, שמשי. צודק בעניין ההתפטרות הרשמית, תיקנתי. עם זאת, מספטמבר 1982 הוא פרש דה-פקטו מפעילות והסתגר בביתו. ראה עדותו של עזריאל נבו כאן:
    https://www.haaretz.co.il/misc/1.1104756

  9. MS / אפר 19 2022 23:00

    מאמר עמוק ונכון לשעתו אך הזמן הראה ששואה שעדיין משמשת בסיס
    ללגיטימציה ובמיוחד לגיוס תמיכה של יהדות הגולה והעולם לטובת ישראל
    ולהצדקה כל פשע, הוא לא המנגנון הפנימי העיקרי מתחת למכסה המנוע של ציונות.
    סתירות פנימיות בציונות ומאבק כוחות בחברה ישראלית הן שמתדלקות את הגלישה לקנאות דתית, רגש עליונות לאומית
    ודה-הומניזציה של פלשתינאים והן מזמן דחקו את טראומת השואה לקרן זווית.
    מבחינה מסוימת, שואה באירופה אף הפכה לנטל אידאולוגי עבור גורמים
    מסוימים (ראה את נתניהו מדבר על מופתי שגרם להיטלר לרצוח יהודים https://youtu.be/Q9ZWyvK5Fqc
    או רבנים קשתיאל ורדלר מצדיקים את היטלר בפני תלמידי ישיבה קדם-צבאית https://m.maariv.co.il/news/israel/Article-696519) בגלל המשמעות האוניברסלית שלה וגם בגלל קירבה שאנשים כגון הרב רדלר חשים לאידאולוגיה הנאצית ("בואו נתחיל מהשאלה אם היטלר צודק או לא. הוא הבן אדם הכי צודק שיש, ודאי שהוא צודק בכל מילה שהוא אומר", ממשיך הרב. "באידיאולוגיה שלו הוא צודק. יש עולם גברי שנלחם, שעניינו כבוד ואחוות לוחמים, ויש את העולם הנשי הרכרוכי, המוסרי, של לתת את הלחי השנייה, ואנחנו חושבים שהיהודים הם אלה שנושאים את המורשת הזאת, ולכן הם האויב האמיתי. הוא צודק במאה אחוז, חוץ מזה שהוא בצד הלא נכון"). גם משיחות עם קרובים מתנחלים אני מתרשם ששואה היא לא בשיח או מודעות, הם לא זקוקים לה יותר.

  10. Ran Ever-Hadani / אפר 20 2022 09:12

    ״לפני אוסלו, סירבו רוב הישראלים להכיר אפילו בקיומו של עם פלסטיני. ההתנגדות להקמתה של מדינה פלסטינית היתה נחלת הרוב, וחוק שאוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ניתמך ע"י רוב האוכלוסיה היהודית. אך כשרבין נתן פומבי לדיוני אוסלו ולחץ את ידו של ערפאת על מדשאת הבית הלבן, השתנתה התמונה כמעט בן לילה. תוך זמן קצר התהוותה תמיכה של כ-‏70% מהאוכלוסיה בתהליך השלום. חשבון פשוט מראה שרבים מהתומכים היו מצביעים של מפלגות שחרתו על דגלן את ארץ ישראל השלמה, מהליכוד וימינה. כאשר הרשות מלמעלה ניתנה, ויתרו אנשים רבים על הציווי האידאולוגי, אפילו כשהמחיר ניראה גבוה.״ (מתוך מאמר קצר שלי מ-2004).

    התמיכה הציבורית הגורפת בתהליך אוסלו מפריכה את הטענה של דינר שהטראומה חוסמת את הדרך לפתרון קונקרטי. הסקרים הראו תמיכה בשיעור כמעט זהה, 70%, בשני הציבורים. כשמנהיגים בעלי אוטוריטה הודיעו לעמיהם שפתרון הוא אפשרי, התקווה לשלום גברה על הטראומה.

    מעניין שהתמיכה בצפון אירלנד בהסכמי יום שישי הטוב היתה גם כן קרובה ל-70%, ושוב בשני הצדדים. ממש מספר הקסם. יכול להיות שיש כאן מה ללמוד לאו דווקא על יהודים ופלסטינים ספציפית, אלא על הדינמיקה של סכסוכים אתניים בכלל. כדאי גם להזכיר שברפובליקה של אירלנד התמיכה היתה כמעט 95% (!) מה שמראה שכשהמלחמה מתרחקת, הלהט האידיאולוגי דועך.

    למי שמעוניין בהרחבת הרעיון, הנה המאמרון מ-2004.

    http://www.haayal.co.il/story_1870

  11. עידן לנדו / אפר 20 2022 09:28

    MS: אנא הזדהה בשמך, כך נהוג כאן.

    כמו שכתבתי בהקדמה, המציאות אחרת ממה שאתה מתאר. המסעות לאושוויץ הם מסעות אינדוקטרינציה לאומנית; אין בהם שמץ של למידה הסטורית אמיתית, ועיקרם הוא החדרת המסר שבזכות מדינת ישראל השואה לא תקרה עוד. יש אינספור עדויות מיד ראשונה על כך. במקביל, כל מיסגור העימות עם איראן כסיבוב שני של ההשמדה יונק מאותה טראומה וגם מזין אותה, כמובן. באופן כללי יותר, מדיניות הביטחון הישראלית מבוססת על חרדה עמוקה ולא רציונלית, כאילו כל שדרוג קל של היכולת הצבאית של האויב מיד מעמידה בסכנה את מדינת ישראל כולה – המעצמה האזורית הכי חזקה ביי פאר.

    למשל, הפאניקה הישראלית מטילים מדוייקים שייפלו לידי החיזבאללה, שבגללה ישראל מפציצה בסוריה ובלבנון בלי סוף. כך חרדה לא רציונלית מזינה מדיניות אגרסיבית שמסכנת את ישראל ולא מפחיתה סיכונים (כפי שמאזני אימה ממושכים עושים – הם מפחיתים סיכונים ובונים אמון בהדרגה).

    למשל, הדרישה הישראלית – מכל קצוות הקשת – שכל הסכם עם החמאס, אם בכלל יהיה כזה, יכלול סעיף פירוז הרצועה. כלומר, אנחנו נישאר עם טייסות אף 35 וצוללות גרעיניות, והם ימסרו אפילו את הרובים שלהם לאו"ם. סביר? יש לזה תקדים בעולם איפשהו? לא ולא. אבסורד מוחלט. רק בעולם הדמיוני, החרדתי של ישראל, אויבים חמושים זה דבר שאסור לקבל. והרי הדרך להבטיח את שלומם של אזרחי ישראל בטווח הארוך היא להגיע להבנות אי-לוחמה, ובהמשך להסכמי שלום, עם אויבים ש*יישארו* חמושים כי הם חוששים מאיתנו יותר ממה שאנחנו חוששים מהם, ולא יסכימו אף פעם להתפרק מנשקם רק כי אנחנו זוכרים את היטלר בשוכבנו וביושבנו ובלכתנו. שוב, ישראל מנציחה את האיבה והאלימות בגלל הטראומה (ולמעשה גם מלבה את הטראומה כדי להימנע מפיוס אמיתי עם שכניה, זה הצד הציני של העניין).

  12. עידן לנדו / אפר 20 2022 09:29

    רן: קשה לי להתייחס לסקר תמיכה באוסלו כנתון אובייקטיבי משמעותי. אבל הנקודה החשובה יותר, ומוזר לי שאתה מפספס אותה: אוסלו לא סימן את הדרך לקץ הסכסוך. אוסלו היה "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה": לא הוזכרה בו מילה אחת על פינוי התנחלויות. ואכן, בשנים שאחריו, כולל 5 השנים הראשונות שבסופן ישראל היתה אמורה למסור את שטח סי לפלסטינים, היא רק העמיקה את אחיזתה בשטחים. מכאן שהישראלים בעצם תמכו בסידור מאד נוח להרחבת הכיבוש תחת איצטלה של "תהליך אוסלו" (ה"הסכם" הפך ל"תהליך"). ספק רב אם היה רוב בציבור להחזרת כל השטחים תמורת שלום.

    ובכל מקרה אלה שאלות עקרות, כי טראומה יכולה לשכון לצידה של חשיבה רציונלית, אבל הרובד הטראומתי יתפרץ מכל טריגר קטן ויאפיל על השאר. זה בדיוק מה שקורה כשמתרחשים כאן פיגועים: פיגוע או שניים בלב הארץ וכל ה"ליברלים" וה"שמאלנים" מודיעים לפלסטינים שהם "איבדו אותם", ושטרור זו לא הדרך, ושכנראה אין טעם להידברות, אז יאללה, נמשיך לכבוש. חשיבה מאד שטחית, מלמדת שאין כאן הבנה אמיתית של שורשי הטרור. ולמה? כי כדי להבין אותו צריך להעמיד את עצמך בעמדת האויב כ*קורבן שלך*, ולתפוס את עצמך כבריון. והדרך הזאת חסומה, עבור רבים, בגלל הטראומה של ההשמדה. דינר צדק.

    סקרים לא תופסים את זרמי המעמקים האלה. סקרים לא מעמידים במבחן אמיתי את המחיר שתידרש לשלם עבור שלום. לענות לסקרים לפי רוח הזמן זה הכי קל. למעשה גם הצבעה למפלגות לא קשורה כל כך לעמדות פוליטיות שלהן. מצביעי מרצ רואים כעת את נציגיהם בממשלה שקוטלת פלסטינים מדי שבוע, מלבה את האיבה בערים המעורבות, מאשרת את חוק האזרחות ועוד ועוד. סקר בין המצביעים היה מלמד שרוב מכריע שלהם מתנגד בתוקף לכל זה; ומה בכך? נציגיהם משרתים את המדיניות הזאת. דעות בסקרים זה מוץ ברוח, שחקן מאד מינורי בזירה הפוליטית.

  13. Ran Ever-Hadani / אפר 20 2022 16:20

    לגבי ״פיגוע או שניים״ שמאפילים על כל השאר, זה פשוט לא נכון, כמו שהמאמר שקישרתי אליו מראה. אחרי שלוש שנים של פיגועים רוב גדול עדיין תמך באוסלו. לצערי האתר של מדד השלום שבור אז קשה לי להדגים, אבל מזכרון זה מה שהיה. כמו שכתבתי ב-2004, המסר של ההתנגדות לאוסלו היה כל כך לא פופולארי ששלושה חודשים לפני בחירות 96 נתניהו נאלץ לשנות כיוון ולהודיע על תמיכה באוסלו, וגם אז הוא ניצח את פרס רק בפער מיקרוסקופי.

    לגבי ״זרמי עומק״, אתה באמת חושב שאם היה מתגבש הסכם ברוח ז׳נבה פלוס מינוס ומובא לאישור הכנסת ב—1998, הציבור היה מסרב לשלם את המחיר? זה לא קרה בצפון אירלנד, וזה לא היה קורה גם בישראל.

    ובאשר לשורשי הטרור, נראה לי שכאן אנחנו מגיעים לשורש אי ההסכמה בינינו 🙂 המטפורה של שורש (שורש הטרור או שורש הסכסוך) היא בעיני פגומה מן היסוד (סליחה). כביכול הסכסוך הוא עץ, ואם רוצים להרוג את העץ חייבים לעקור את השרשים. לטעמי סכסוכים אתניים דומים יותר לשריפת יער, שכשבאים לכבות אותה ממש לא משנה אם היא התחילה מסיגריה או מקצר חשמלי. סכסוך אתני הוא צמד נבואות שמגשימות את עצמן לגבי טיבו המרושע של האויב. כיוון ששהצדדים תופסים את עצמם כנמצאים תחת איום קיומי, הם מאמצים עמדה של by all means necessary, ונוקטים באמצעים שמבחינת הצד השני מוכיחים את טבעם הדמוני, וחוזר חלילה. ובאופן בלתי נמנע, הפיתוי להפטר מהאיום אחת ולתמיד ע״י רצח עם או לפחות טיהור אתני תמיד נוכח, מה שהופך את האיום הקיומי ההדדי לאיום ממשי ואמיתי, גם אם בתחילת הסכסוך הוא היה איום מדומין.

    זה לא אומר שבסכסוך לא מעורבים אינטרסים, אידיאולוגיה, וכן, גם טראומה. אבל לדעתי יש הרבה הגזמה בחשיבות שמייחסים לגורמים האלה. האיום הקיומי (שכמו שאמרתי, הוא איום קיים וממשי) הוא הגורם המכריע, ואם משכנעים את הציבור בשני הצדדים ששלום ינטרל את האיום, כמו שרבין וערפאת עשו ב-1993 (ויום וטרימבל ב-1998), השאיפה לקיום נורמלי גוברת על האידיאולוגיה וגם על הטראומה.

    לגבי העמדת עצמך בעמדת האויב כקורבן שלך, הדרך הזאת חסומה לא בגלל הטראומה, אלא בגלל הטבע האנושי והדינמיקה של סכסוכים בכלל, ולא רק של סכסוכים בין עמים. אני לא מאמין שיש דוגמא בהיסטוריה של של צד שבאמצע סכסוך פעיל החליט פתאום שבעצם הוא הנבל בסיפור. זה לא קרה וזה לא יקרה. הבנה כזאת יכולה להתפתח וולונטארית רק אחרי דור או שניים של שלום, אחרי שתחושת האיום התפוגגה. להפוך את זה לתנאי לשלום זה לרתום את העגלה לפני הסוסים.

    (ולגבי אוסלו, אני לא מאמין שמלכתחילה הכוונה היתה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ולדעתי ההאצה בהתנחלויות בתקופת אוסלו דווקא מוכיחה את זה אם אתה מסתכל בגיאוגרפיה של ההתנחלויות האלה. אבל זה לדיון אחר. וגם אם היתה קונספירציה כזאת בהנהגה, אין שום ראיות לזה שככה זה הובן בציבור, כך שזה לא רלוונטי לנושא).

  14. עידן לנדו / אפר 20 2022 16:48

    רן,

    אני מדגיש שוב שאוסלו לא הגיע עם תג מחיר של פינוי מוחלט של התנחלויות. הייתי שם, אני זוכר לגמרי את הדיון הציבורי. דובר על תחילת מו"מ שיביא לשלום, אבל הצד הישראלי נזהר לא לנקוב במחיר. לא קונספירציה, יותר פחדנות לשמה. הדברים עולים גם מן התיעוד שהופיע אחר כך בספרים של ביילין ופונדק ואחרים. הם מודים בנאיביות שלהם.

    לשאלתך: כן, אני די משוכנע שהציבור היה מסרב לשלם את המחיר.

    מסכים איתך לגבי שאר ההיבטים שמקשים על צדדים בסכסוך להתפשר. אני פשוט חושב שדינר שם את האצבע על גורם מאד משמעותי בפסיכולוגיה של הצד הישראלי. הרי כל מי שבוחן את הסכסוך בעיניים אובייקטיביות, מבחוץ, לא יכול להבין בכלל מה החשש הגדול של ישראל מעצמאות פלסטינית. אין שום תרחיש בעולם שעצמאות כזאת מסכנת את ישראל. ועדיין היא בהחלט נתפסת ככזאת, ממש איום קיומי. זה נרטיב מופרך, וחלק מהסיבה שהוא תופס זאת אותה טראומה. לא שולל את שאר הדברים שהזכרת.

  15. מיכאל שורמן MS / אפר 20 2022 20:40

    מתנצל על MS, וורדפרס הכניס את זה באופן אוטומטי.
    עידן, לא בטוח שאני מבין על איזו "מציאות שאני מתאר" אתה מדבר. לא תיארתי מציאות אלא דיברתי על הסברים
    של מציאות שלגביה אין לי ויכוח אתך. כפי שאתה מציין במבוא, יכולים להיות הסברים שונים לגבי מקור הפוליטיקה הלאומית הישראלית, שזהו דבר הרבה יותר ספקולטיבי מאשר המציאות עצמה. אז אני פחות מקבל את ההסבר הפסיכו-היסטורי של דינר ובכלל הסברים פסיכולוגיסטיים לתופעות היסטוריות (שגם דינר היה מודע לבעייתיות שלהם כפי שציינת במבוא).
    אני מסכים אתך לגבי כמעט כל העובדות למעט (אולי, אני לא משוכנע במאת האחוזים – יש לי מדגם של שניים, שניים מילדיי השתתפו) המסעות לפולין שמניסיוני התוכן האינדוקרינטיבי בהם הוא קלוש ביותר ולא משיג את מטרותיו, אך זה זה לא העיקר.
    לדעתי (וזאת כמובן גם ספקולציה), קשירת השואה לעניין של אירן, טילים של חיזבאללה, פירוז עזה וכו', היא תרגיל
    תעמולתי שבעיקר נועד לאוזניים של יהדות העולם והציבור המערבי ומעט גם לאוזן הישראלית, כאשר הסיבות האמתיות
    לעימותים, מיליטריזם, לכיבוש ודיכוי הן מוסדיות, כלכליות, מאבקים פנימיים על הגמוניה, הצורך באויב כדי להצדיק הסדרים מוסדיים וכלכליים ולא תוצאה של טראומה פסיכולוגית. אך זאת רק דעתי שהיא כמובן לא יותר טובה מדעתו של
    דינר או שלך.

  16. מיכאל שורמן MS / אפר 20 2022 20:51

    המשך: לדעתי הציבור הישראלי התגבר ברובו על טראומת השואה וחלקו אף התנער מזכר השואה בקונטקסט
    הישראלי ואף רואה בזכרון זה נטל שמגביל את חופש הפעולה של ישראל ומונע ממנה לנקוט בפעולות הרבה יותר
    דרסטיות כלפי פלשתינאים.

  17. עידן לנדו / אפר 20 2022 21:08

    מיכאל,

    בלי ספק הקישור של השואה לעניין אירן וחיזבאללה הוא מהלך תעמולתי. הרי כבר דינר ועברון דיברו על כך. אבל מהלך תעמולתי כזה נופל על קרקע פוריה במיוחד כשברקע רוחשת טראומת ההשמדה; והיא רוחשת כי יש מי שדואג להחיות אותה, מדור לדור, ולא לטפל בה באופן שקול. ובכלל, צריך להפריד את הפרספקטיבה של המנהיגים הצינים מזו של אזרחים תמימים; לא מעט אזרחים תמימים כאן באמת חושבים שישראל על סף השמדה אם רק לא תחבוט בשכנותיה כל הזמן. אולי בשבילך זו תעמולה שקופה, בשבילם זו מציאות חיה.

    באשר לאינדוקטרינציה באושוויץ, אני פשוט אפנה אותך למקורות, הרשימה ארוכה:

    מורה בתיכון, על המניפולציה הרגשית:
    https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3943568,00.html

    מדריכת מסעות מכה על חטא:
    https://saloona.co.il/general/%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A8-%D7%94%D7%92%D7%93%D7%95%D7%9C-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%95%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A1%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%A8/

    כאן מחקר אנתרופולוגי ישן עם אותה מסקנה:
    https://theory-and-criticism.vanleer.org.il/fd.php?id=02deadb49a5c783fb9132c2c0cbdfee1

    כאן מחקר אנתרופולוגי חדש יותר, עם אותה מסקנה:
    https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-MAGAZINE-1.8472555

    מאמר עיוני על הקישור שואה-אירן-צה"ל:
    https://www.haokets.org/2012/03/19/%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%AA/

    מחקר על נזקים נפשיים שיוצרים המסעות:
    https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/358/467.html

    והנה עמוד פייסבוק שלם שמרכז המון עדויות וטיעונים נגד המסעות:
    https://www.facebook.com/StopJourneyToPoland/

    כאן סרט קצר שיצרה תלמידת תיכון על הציניות שמאחורי המסעות:

  18. Ran Ever-Hadani / אפר 21 2022 11:04

    היי עידן.

    בראש רשימת הטריגרים לטראומה נמצא ערבי עם רובה. אם הציבור היה מוכן לקבל הכנסה לארץ של אנשי פת״ח חמושים, אז הטראומה היא לא מחסום לשום דבר.

    לגבי אוסלו וההתנחלויות, גם אני הייתי שם. זה היה ברור לגמרי שהתנחלויות יפונו, ושיהיו חילופי שטחים שיאפשרו להשאיר במקומם לפחות חלק מגושי ההתנחלות הגדולים. העיקרון הזה הוסכם ע״י הצדדים, אם כי לא היתה הסכמה על ההיקף, במיוחד לגבי גושים בעומק השטח הפלסטיני (כמו מעלה אדומים). אני לא יודע למה אתה מדבר על ״פינוי מוחלט״ – פינוי מוחלט לא היה על הפרק ובוודאי שלא היה תנאי להסדר. הצד הפלסטיני הסכים להשארת רוב המתנחלים במקומם, מה שצמצם משמעותית את המחיר הנדרש. תוסיף לזה את העובדה שבעבר כל נסיגה ישראלית, כולל פינוי התנחלויות, זכתה לתמיכת רוב הציבור. קשה לי לראות למה אתה מאמין שדווקא כאן זה היה אחרת – אולי תרצה להרחיב קצת לגבי ״זרמי עומק״ שהזכרת קודם.

    זה נכון שהיתה החלטה אסטרטגית של שני הצדדים להשאיר את המחירים הקשים ביותר לתשלום, קרי פינוי התנחלויות והגבלות על שיבת הפליטים, מחוץ להסכם ההתחלתי. ההנחה היתה שעדיף יהיה להגיע לנושאים האלה אחרי שהצדדים יהנו כמה שנים מפירות הרגיעה והנכונות שלהם לשלם מחירים תעלה. אתה יכול לקרוא לזה פחדנות אם אתה רוצה (פרס קרא לזה ערפול קונסטרוקטיבי), ובראיה לאחור כולם מודים שההשארה לסוף היתה טעות. אבל לחשוב שהיתה כאן כוונה מראש לתקוע את התהליך כדי לא הגיע לנסיגה זה באמת קונספירטיבי, ולרמוז שהציבור היה שותף למזימה הזאת ותמך באוסלו רק כי הוא חשב שנסיגה לא באמת תקרה זה כבר מעבר לקונספירציה.

    לטעמי, האצת האיכלוס מעבר לקו הירוק בתקופת אוסלו דווקא מראה שההנהגה לקחה את התהליך ברצינות. ההנחה היתה שעוד מעט הדלת נסגרת, וזאת ההזדמנות האחרונה לקבוע עובדות בשטח. אם ישראל היתה חושבת שהתהליך הולך להתקע, לא היתה שום סיבה להגדיל תקציבים ולהאיץ את הקצב. אפשר היה להמשיך באיכלוס באותו הקצב כמו לפני אוסלו.

    גם הגיאוגרפיה של האיכלוס מראה את אותו דבר. ממשלת רבין-פרס לא שלחה אנשים לקרני ראמים ג׳ וביצי כינים ז׳, אלא עיבתה גושי התישבות קיימים כדי לחזק את את עמדתה במו״מ על גבולות הקבע, קרי חילופי השטחים. זה בניגוד לתקופת שרון-בגין, שבה התנחלויות מוקמו בכוונת מכוון באופן שיקשה ככל האפשר על הגעה להסדר קבע. אני לא מגן על מדיניות העיבוי, אבל היא לא מוכיחה כוונה מראש להכשיל.

    ובעניין אחר, אני ממש חולק עליך לגבי בחינה של הסכסוך ״בעינים אוביקטיביות״. אם לדעתך אין תרחיש שבו עצמאות פלסטינית מסכנת את ישראל, אז אתה ואני באמת רואים סכסוכים אתניים בצורה שונה. יש אלף תרחישים כאלה. בשנים הראשונות אחרי יישום ההסכם המצב יהיה נפיץ, וזה בלתי נמנע. שום הסכם לא יכול להבטיח שסכסוך אתני טעון לא יתלקח מחדש. אירועים קטנים ומקריים יכולים לגרום להסלמה שיוצאת מכלל שליטה. בשני הצדדים ישאר גם אחרי ההסכם גרעין אידיאולוגי קשה שיראה בכל הסדר בגידה לאומית ו/או דתית, ויש תמיד סכנה של פרובוקציה שתוביל לתגובות ותגובות נגד. משברים כלכליים ופוליטיים יכולים להיות מתועלים לתוך הנרטיב הלאומי/דתי הישן, תוך רענון מחודש של האתוס הסופרמסיסטי שמגיע איתו. וכל זה בלי להזכיר אפילו את החמאס, שישאר כוח חשוב גם אחרי ההסדר, ושההתנגדות להסכמי שלום היא בליבת האידאולוגיה הדתית של זרם מרכזי בו.

    אם תהיה התלקחות, ישראל תהיה במצב פגיע בהרבה ממצבה היום, עם גבולות ארוכים וקרובים למרכזי האוכלוסיה העיקריים, ובלי הנכסים שיש לה היום בשטח הפלסטיני. (ברור שחידוש העימות יהיה אסון גם לפלסטינים, אבל אנחנו מדברים כאן על ישראל).

    הסיכוי לפיצוץ יפחת כמובן ככל שמשך השלום יתארך, ולדעתי זה סיכון ששוה לקחת, אבל זה סיכון משמעותי, ולא לראות את זה ממש לא מעיד על אובייקטיביות.

    אני מסכים אתך שהסיכון הזה קטן יותר ממה שרוב הישראלים חושבים, אבל הפער הזה נובע יותר מהטראומה של האינתיפאדה השניה מאשר מהטראומה של השואה. ושוב, זה א״ב של סכסוכים אתניים. הישראלים והפלסטינים לא כאלה מיוחדים.

  19. עידן לנדו / אפר 21 2022 11:27

    רן,

    אני אגיב רק לזה:

    "לטעמי, האצת האיכלוס מעבר לקו הירוק בתקופת אוסלו דווקא מראה שההנהגה לקחה את התהליך ברצינות. ההנחה היתה שעוד מעט הדלת נסגרת, וזאת ההזדמנות האחרונה לקבוע עובדות בשטח. אם ישראל היתה חושבת שהתהליך הולך להתקע, לא היתה שום סיבה להגדיל תקציבים ולהאיץ את הקצב. אפשר היה להמשיך באיכלוס באותו הקצב כמו לפני אוסלו."

    לא מבין את "הרצינות" הזאת. הרי היה ברור ששטח סי אמור להיכלל בריבונות הפלסטינית. כל לבנה יהודית שהונחה שם היתה במפורש מכשול לפינוי עתידי. ה"עובדות בשטח" שאתה מציין היו פשוט מנגנון השמדה עצמית של התהליך.

    אני לא אכנס לספקולציות פסיכולוגיות. כן קונספירציה או לא קונספירציה. זה באמת לא חשוב. גם איוולת וגם נאיביות וגם הדחקת המשמעות האמיתית של המדיניות בשטח חברו כאן יחדיו. בבלוג הזה הקדשתי אלפי מילים לאמנות שהישראלים שכללו עד אין קץ – לדעת בלי לדעת, להחליט בלי לקחת אחריות על ההחלטה, לפעול במישור נפרד ממישור הדימוי העצמי.

    התוצאה היתה "ללכת עם (השטחים) ולהרגיש בלי" – סידור קל לבליעה עבור כל הציבור הישראלי. מכאן התמיכה המסיבית. כשהמחיר האמיתי נדחה/הוסתר, היה קל להעביר את זה.

    כן, חלוקים גם על תרחיש המדינה הפלסטינית. הוא לא יסכן אותנו כמו שהמציאות הנוכחית מסכנת, היא באמת מובילה לפיצוץ. אבל גם זה דיון עקר, לא תהיה מדינה פלסטינית עצמאית. המציאות דו-לאומית והפיתרון יהיה ברוח הזו (ראה פוסט נרחב שלי על מירון בנבנישתי לפני כמה חודשים).

  20. Ran Ever-Hadani / אפר 21 2022 20:01

    ראשית, סליחה על הטון בתגובה האחרונה. כתבתי בשעה מאוחרת ועלו לי הטורים – זה לא היה במקום.

    אפשר להיות חלוקים על מה היה קורה אילו, ועל אילו מחירים אנשים היו מוכנים לשלם. אבל על העובדות לפחות צריך להסכים. ״הרי היה ברור ששטח סי אמור להיכלל בריבונות הפלסטינית. כל לבנה יהודית שהונחה שם היתה במפורש מכשול לפינוי עתידי״ – זה פשוט לא נכון ששטח סי (בשלמותו) היה אמור להכלל בריבונות הפלסטינית. רוב הלבנים האלה הונחו בשטח שהוסכם על הצדדים שהוא יהיה ישראלי. אם אני טועה בעניין הזה אשמח לשנות את דעתי. עיבוי בעומק השטח הפלסטיני בוודאי שמקשה, אבל נסכים שלא להסכים בשאלה אם זה ברמה של מנגנון השמדה עצמית. מעלה אדומים שתקועה באמצע הדרך בין ירושלים לים המלח היתה מכשול להסכם גם לפני אוסלו, ולא ברור לי שהעיבוי שינה את גובה המכשול בצורה משמעותית. לדעתי ההתמוטטות הכלכלית הפלסטינית שנגרמה ע״י הסגרים שבאו בעקבות הפיגועים שבאו בעקבות הטבח במערת המכפלה (דוגמא קלאסית לסוג ההסלמה שאני מדבר עליו) תרמה לכשלון הרבה יותר מאשר העיבוי במעלה אדומים, אבל זה באמת לא דבר שאפשר להוכיח, והעיבוי בוודאי שלא עזר.

    ״חלוקים גם על תרחיש המדינה הפלסטינית. הוא לא יסכן אותנו כמו שהמציאות הנוכחית מסכנת״ – לפחות התקדמנו מ-״אין שום תרחיש״ להשוואת סיכונים, אז אנחנו כבר לא חלוקים. הסכסוך חייב להפתר למרות הסיכונים. לא שאני רואה את זה קורה – הדרך לשתי המדינות פחות או יותר חסומה, אבל הדרך למדינה אחת חסומה עוד יותר. אני מסכים עם אבנרי ז״ל שאם הראשונה משולה לטיפוס על החרמון, השניה היא טיפוס על האוורסט.

    ובכל מקרה, תודה על הדיון.

  21. עידן לנדו / אפר 21 2022 22:18

    רן,

    שטח C היה אמור לעבור בכללותו לריבונות פלסטינית מלאה לאחר 18 חודשים מחתימת אוסלו ב', למעט יישובים יהודים שבו. מגוחך לחשוב שבתוך 18 חודשים אפשר להקים "ישובים יהודים" חדשים. ישראל מתחה את לוחות הזמנים ובמקביל התנחלה במרץ בכל רחבי שטח C, על מנת להפוך את העברת הריבונות לבלתי אפשרית – השטח מבותר לגמרי באיי התיישבות יהודית. זה לא היה "עיבוי", לא הרחבת שכונה במעלה אדומים, אלא מהלך יסודי להעמקת האחיזה בטריטוריה הפלסטינית, כך שהעברת הריבונות תהפוך לאות מתה.

    לגבי "המדינה האחת": זו לא דרך, יותר כמו צניחה לתהום. שני הצדדים יתרסקו אל התהום הזו אחרי שיקיזו זה את דמו של זה (אנחנו יותר בצד המקיז מהמוקז). אני לא מתייחס לזה כאל חזון אוטופי אלא כאל מציאות בלתי נמנעת שתיכפה על כולם, כיוון שאת הארץ כבר לא יחלקו.

  22. עודד אסף / אפר 22 2022 12:34

    ראשית, תודה לעידן לנדו על כך שחידש את ההתעניינות במאמרו של דן דינר – מאמר חשוב מאוד, רלוונטי לכאן-ועכשיו ממש כפי שהיה רלוונטי בימים שבהם נכתב ופורסם, וכפי שיהיה – לצערי – גם בימים הבאים עלינו לא-לטובה. שנית, ארשה לעצמי להביע צער על שהתגובות והתגובות-לתגובות, לפחות עד כה, מתגלגלות בעיקר סביב עניינים (חשובים כשלעצמם, ובוודאי גורליים! ) של כיבוש, שלטון ישראלי בגדה המערבית, הסכמים ( אוסלו או לא-אוסלו), ופחות סביב תבניות העומק הפסיכולוגיות-אידאולוגיות ( גם כמכשיר פוליטי- מניפולטיבי) המוטבעות בתודעה הישראלית-הציונית הרשמית והלא-רשמית כ'זִיכרון השואה' ו'לקח השואה'. בניגוד לטענתם של מגיבים מסוימים, אינני מתרשם שתבניות העומק האלה התרככו או נמחקו . אולי ההפך הוא הנכון: יש מי שמטפח ומעצים אותן יותר ויותר, ולא רק הימין הלאומני והלאומני-דתי עושה זאת, אלא גם כל הגוש הגדול של מה שמתהדר כ'מרכז' וכ'מרכז-שמאל'. כבר אחרי מלחמת 1967 כתב חנוך לוין: 'גטו מר, גטו מתוק /גטו שנוא, גטו אהוב; / גטו – ממנו יצאתי כדי לשוב'. התגובה הציבורית התוקפנית לטקסטים האלה זכורה היטב, ונראה לי שאילו הטקסט היה נכתב ומוצג היום על הבמה, הוא היה מתקבל באופן דומה. לעומת זאת, הפזמון הנוָאל של יורם טהר-לב, מ-1969 – 'העולם כולו נגדנו /לא נורא , נתגבר / גם אנחנו עליהם /לא שמים יותר' היה להיט של ממש, וארשה לעצמי לשער: גם היום הוא מבטא את דעת הרוב. ה'הסברה' הישראלית הבינלאומית-הרשמית, השתלטנית, בסוגיות של אנטישמיות – מוכיחה זאת.

    עוד ארבע נקודות: (1) הגותו של זיגמונט באומן אודות זיכרון השואה והשימוש בו – חיונית, אך ברור שהיא נחלתו של מיעוט קטן מאוד, הולך ומתכווץ, בישראל ; (2) כדאי להיזכר במאמר שפרסמה רות בונדי ז"ל ( ניצולת שואה) ב'מעריב' לפני שנים רבות, נגד החינוך המניפולטיבי-הלאומני בכל הקשור לזיכרון השואה, לרבות 'מצעדי החיים'. (3) מדינת ישראל היא אחד המקומות הלא-בטוחים ביותר ליהודים בימינו, ואפשר שהיא המקום הלא-בטוח ביותר. בהיבט זה – גם בהיבט זה! – האוטופיה הציונית המקורית קרסה; (4) אני שותף, בלב כבד, לעמדתו של עידו, אם הבנתי אותה נכון: חזון 'שתי המדינות לשני עמים', שאולי היה אפשר לממש אותו זמן קצר מאוד אחרי 1967, מת. כל ניסיון להפיח בו רוח חיים – ועדיין יש מי שנאחז ב'החייאה' חסרת תוחלת כזאת – אינו אלא טיפוח אשליות; מִגדָל הפורח באוויר.

    עודד אסף

  23. עידן לנדו / אפר 22 2022 13:06

    תודה, עודד. מסכים לגמרי שהוויכוח עם רן סטה מן המסר העיקרי של הטקסט. בכל זאת השתתפתי בו כי יש ערך כשלעצמו.

    המאמר של רותי בונדי הופיע ב"ידיעות" ב-2013, תודה על ההפניה. אני מנסה למצוא עותק ברשת.

  24. מיכאל שורמן MS / אפר 22 2022 13:15

    עידן,

    כפי שציינתי, העניין של מסעות לפולין הוא לא עקרוני ואני לא בטוח במידת השפעתו (דווקא המחקר האנתרופולוגי החדש יותר מחזק את תחושתי שהיא לא גדולה, והישן יותר לא הצלחתי לפתוח).
    הדבר החשוב הוא שהשפעת טראומת השואה על מהלכי פוליטיקה ישראלית: עימות עם אירן, חיזבאללה, נכונות או חוסר נכונות לסיים את הכיבוש, דיכוי פלשתינאים, מזערית עד לא קיימת. היא משמשת ככלי תעמולתי לצרכים חיצוניים ופנימיים. גם השפעתה על מערך הכוחות בפוליטיקה ישראלית (מי ייבחר) היא קטנה – לגורמים דתיים, תרבותיים, כלכליים, מאבקים בין אליטות שונות יש השפעה לאין ערוך יותר גדולה.
    שימוש בהצגת תוקפן כקורבן, שאויביו אוטוטו ישמידו אותו אם לא יקדים וישמיד אותם, ישנה כהיסטוריה עצמה. פוטין ומודי משתמשים בה בצורה מאוד יעילה בלי להזדקק לשואה.

  25. עידן לנדו / אפר 22 2022 13:17

    מיכאל,

    לעניין השפעת המסעות בפולין, אני עדיין מעדיף להסתמך על עדויות מיד ראשונה ועל מחקרים מאשר על דעתך הפרטית. ולכן קיבצתי אותם כאן; ככה מתדיינים בבלוג הזה – עם ראיות. להמשיך להגיד "לדעתי" זה לא תופס.

    "היא משמשת ככלי תעמולתי לצרכים חיצוניים ופנימיים."

    אשריך שאתה חופשי מכבלי התעמולה. רוב הישראלים עדיין כבולים אליה, מדקלמים אותה מבוקר עד ערב ומנחילים אותה מדור לדור. 80 אחוז מן העבודה של הבלוג הזה היא בפירוק תעמולה. אל יהיה לבך גס במי שעדיין לא ראה את האור.

    כל הכבוד לפוטין שהוא מפעיל תעמולה ("דה-נאציפיקציה" של אוקראינה, הכחשת הלאום האוקראיני וכו') בלי להשתמש בשואה. לנו יש את השואה. אולי היינו מסתדרים בלעדיה, אבל איתה קל יותר בתעמולה. לא מבין את החשיבה ההיפותטית הזאת. השאלה איננה האם הנהגה ישראלית דמיונית היתה נקייה מתעמולה אילו עם יהודי דמיוני לא היה מושמד בשואה (שאלה עקרה לגמרי; ברור שלא). השאלה היא האם ההנהגה הישראלית הממשית, לדורותיה, עשתה שימוש תעמולתי אפקטיבי מאד בשואה כלפי הישראלים הממשיים, בעולם שבו אנו חיים, ומה היו השלכותיו. על זה המאמר.

  26. Ran Ever-Hadani / אפר 22 2022 23:27

    ״שטח C היה אמור לעבור בכללותו לריבונות פלסטינית מלאה לאחר 18 חודשים מחתימת אוסלו ב', למעט יישובים יהודים שבו. מגוחך לחשוב שבתוך 18 חודשים אפשר להקים "ישובים יהודים" חדשים. ישראל מתחה את לוחות הזמנים ובמקביל התנחלה במרץ בכל רחבי שטח C, על מנת להפוך את העברת הריבונות לבלתי אפשרית – השטח מבותר לגמרי באיי התיישבות יהודית. זה לא היה "עיבוי", לא הרחבת שכונה במעלה אדומים, אלא מהלך יסודי להעמקת האחיזה בטריטוריה הפלסטינית, כך שהעברת הריבונות תהפוך לאות מתה.״

    לא דייקתי פה. הנושא היה נכונות הציבור לשלם את המחיר הנדרש אילו תהליך אוסלו היה ממשיך כפי שנחזה ונחתם ע״י ממשלת רבין-פרס, ולכן כשהזכרת את ההתנחלות בתקופת אוסלו, הנחתי שאתה מתכוון לתקופת הממשלה הזאת. רבין נרצח מיד אחרי חתימת אוסלו ב׳, ונתניהו עלה לשלטון קצת יותר מחצי שנה אחר כך. כשכתבתי שהמנהיגות לקחה את התהליך ברצינות, כמובן שלא התכוונתי לממשלת נתניהו – אין חולק על כך שנתניהו עשה כל מה שאפשר כדי לטרפד את אוסלו, והקמת יישובים בשטח C נעשתה ללא ספק כדי לרוקן את אוסלו ב׳ מתוכן, בדיוק כפי שאתה טוען. זה מתאים יפה לנרטיב שקידם בזמנו השמאל הציוני, שתהליך אוסלו היה מביא לשלום אם רבין לא היה נרצח.

    אני עדיין לא רואה סיבה להניח שהציבור לא היה מוכן לשלם את המחיר של אוסלו אילו נתניהו לא היה עולה לשלטון. מהזווית של טראומת ההשמדה, הדבר הכי מפחיד הוא מתן ההזדמנות לפלסטינים להתחמש ולהתחזק, הזדמנות שנובעת מהויתור על השליטה בשטח. המונח ״אש״ף״ זוהה משך שנים עם סכנת ההשמדה, ואם הציבור היה מוכן לקבל הכנסה של סוכני ההשמדה האלה וחימוש שלהם, אז פינוי של מתנחלים זה באמת כסף קטן. ואם אתה עדיין לא מסכים, אז ברוח כללי הבלוג הזה אשמח לראיות. וזאת לא סטיה מהנושא – המידה שבה טראומת ההשמדה מונעת את פתרון הסכסוך היא בלב הענין.

    ותודה לכרם נבות על
    https://www.keremnavot.org/%D7%94%D7%9B%D7%9C-%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%99-%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%AA-%D7%A0%D7%AA%D7%95%D7%A0%D7%94

    נ.ב. הכפלת מספר היהודים מעבר לקו הירוק בתקופת אוסלו הפכה לכזה talking point פופולארי בקרב אלה שתוקפים את אוסלו (משמאל), שאני תמיד הנחתי שההכפלה הזאת התרחשה בתקופת רבין-פרס. אם היא קרתה תחת נתניהו, אז אני מתנצל על שהאשמתי את הממשלה הלא נכונה 🙂 לצערי לא מצאתי התפלגות של גידול האוכלוסיה לפי ממשלות. יש למישהו?

    ועוד נ.ב. – טעיתי כשכתבתי שמעלה אדומים היא באמצע בין ירושלים וים המלח. היא אכן בעומק השטח, אבל הרבה יותר קרובה לירושלים.

    ונ.ב. אחרון, מאמר טרי של האנטי-מירון הבלתי נלאה, שאול אריאלי, שטוען כתמיד שההתנחלות בגדה נכשלה, ושתי מדינות זה עדיין פתרון אפשרי גיאוגרפית, גם אם לא פוליטית. https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.10752731

  27. עידן לנדו / אפר 23 2022 09:31

    רן,

    הדיון לא יסתיים פה, ולדעתי הוא כן סוטה מהעיקר, כי אנחנו אפילו לא מבינים את אוסלו באותו אופן. אי אפשר להתווכח על נכונות הציבור לקבל את X כשמשמעותו של X לא מוסכמת. להבנתי אוסלו לא נועד להביא להסכם שלום וסיום הכיבוש, אלא היה מופע נוסף של "ניהול הכיבוש" בתנאים חדשים, תוך מיקור חוץ של משימות מעיקות (סילוק אשפה משטחי A) ושיטור פנים בערים הפלסטיניות. אתה רואה בו את מה שהוצג לציבור – שלום תמורת שטחים.

    נקודת ציון חשובה הרבה יותר מ-1994 היא 1991 – תחילת משטר המחסומים. לא רק בין ישראל לגדה אלא גם בתוך הגדה. זה היה האיתות הראשון, הרבה לפני אוסלו, שאת המדיניות הישראלית מנחה מטרת על (מודעת או לא, קונספירציה או לא – לא מעניין) והיא ביתור הגדה המערבית למובלעות חלשות. דו"ח בצלם:

    יש ללחוץ כדי לגשת אל 200708_ground_to_a_halt_heb.pdf

    והנה מאמר של עמירה הס שרק מסכם בקצרה את נקודת המבט שלי על אוסלו, לא כדי להזמין אותך לוויכוח על פרטיו, פשוט להבהיר עד כמה אנחנו חלוקים.
    https://www.haaretz.co.il/news/oslo/.premium-MAGAZINE-1.6470555

  28. מיכאל שורמן MS / אפר 23 2022 13:20

    עידן,
    נראה לי שהדיון הפך לאישי מדי, ליבי לא גס באף חד, אני אולי פחות מושפע מטראומת השואה בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלי, סה"כ כמוך מנסה להבין את שורשי המציאות הישראלית.
    אחזור לטיעון הראשון שלי: המאמר של דינר היה נכון לשעתו – אכן מנהיגים ישראלים בדור הקודם, בגין למשל, פעלו, בין היתר, גם מתוך תחושה עמוקה של שואה שניה הממשמשת ובאה וגם עבור הציבור הרחב השואה הייתה עדיין זיכרון חי.
    היום, לדעתי, הציבור הישראלי (ונעזוב שניה את המסעות לפולין, אני ממש לא בטוח במידת השפעתם) בחלקו הגדול, ובמיוחד הצעירים שנולדו אחרי 1982, די התגבר על הטראומה ויש גם גורמים משפיעים בימין (נתניהו ורבנים שהזכרתי) שמתחילים לראות בזיכרון השואה נטל, להוציא כמובן שימוש לצורכי "הסברה" בחו"ל. ברור שזהו תהליך ולא ניתן לדבר בשבר תודעתי, אך המגמה הזאת קיימת ולדעתי יותר מפחידה מטראומת השואה. שחרור מזיכרון השואה עלול להסיר מגבלות מוסריות מסוימות שישראל עדיין מטילה על עצמה במידה הולכת ופוחתת.

  29. עידן לנדו / אפר 23 2022 14:39

    מיכאל, הכל בסדר, זה לא אישי.

    "שחרור מזיכרון השואה עלול להסיר מגבלות מוסריות מסוימות שישראל עדיין מטילה על עצמה במידה הולכת ופוחתת."

    בדיוק להיפך, להבנתי. כיוון שהיינו הקורבן האולטימטיבי, אסור להטיף לנו. כך בדיוק משתיקה ישראל את הביקורת באירופה ובמיוחד בגרמניה על המדיניות שלה בשטחים. לכאורה, מי זאת גרמניה שתטיף לנו? ובכן, גרמניה של היום בהחלט במעמד מוסרי גבוה יותר מישראל של היום, ובכל זאת נעתרת ללחץ הישראלי הכבד מאד להשתיק ביקורת על ישראל (שמתויגת מיד כ"אנטישמיות"). וכך ישראל נהנית ממרחב פעולה צבאי *רחב* יותר בזכות זכרון השואה. מי שחקר את זה לעומק הוא ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין, בנם של ניצולי שואה, בספרו "תעשיית השואה":
    https://en.wikipedia.org/wiki/The_Holocaust_Industry

  30. עופר שור / אפר 24 2022 22:26

    תודה עידן. אנסה לעבד את המאמר ולהציג לכיתה שלי השבוע.

  31. עידן לנדו / אפר 25 2022 09:00

    תבורך, עופר. אידאלית, צריך להציג אותו לצד המאמר של בעז עברון (שקישרתי אליו בהקדמה) כי שורר ביניהם מתח בסוגיה הרגישה של הסוכנות (agency): עד כמה הישראלים הם תוצר סביל של הנדסת הזיכרון ועד כמה הם סוכנים פעילים שלה? מובטח דיון מרתק בכיתה…

  32. עדי מרקוזה הס / אפר 25 2022 11:00

    מצוין, ותודה רבה על הפרסום עכשו. אם כי לצערי הרב אני לא יכולה לדמיין קהל קוראים שיטרח לקרוא הכל. אולי רק 3-4 אנשים שאני יודעת שיש סיכוי שיקראו הכל.

  33. עידן לנדו / אפר 25 2022 19:08

    עדי, יש כבר קרוב ל-1000 כניסות לפוסט (מקוראים שונים). אני מניח שלא כולם קראו עד הסוף, אבל עדיין קצת יותר משלוש-ארבע. קוראים מגיעים דרך המלצות, ומי שממליץ, קרא.

  34. MS / אפר 26 2022 13:23

    עידן,

    משהו שמחזק את עמדתך ומחליש את עמדתי: https://fs.knesset.gov.il/16/Committees/16_ptv_570877.docx
    דיון על קיצוץ הקיצוץ המיועד לטיפולי ההפרייה החוץ-גופית בכנסת ב2003 בראשות גילה גמליאל. שואה משחקת תפקיד ראשי.

  35. עידן לנדו / אפר 26 2022 13:32

    פשש, לא ראיתי את זה בא, איך שלפו את השואה משומקום. על כך נאמר (והעובדה שזה תפס ויראליות מעידה יותר מכל כמה זה שכיח):
    Haven’t the Jewish people suffered enough?

  36. מיכאל שורמן MS / אפר 26 2022 13:39

    זה לגמרי לא ווירלי, ידידה שלי עושה דוקטורט על הנושא ובמקרה הציגה את את זה בסמינר המחלקתי
    כן, החמישיה הקאמרית תפסה את זה יפה.

  37. עידן לנדו / אפר 26 2022 13:51

    המערכון ויראלי.

  38. מיכאל שורמן MS / אפר 26 2022 16:22

    אה…

  39. עודד אסף / אפר 27 2022 16:06

    עכשיו – ערב יום השואה – אני מחזיק את עצמי חזק , ובכל זאת קשה לי לא לשלוח תגובה נוספת. בחדשות הטריות (בין השאר): מסעדנית-ידוענית מפרסמת את עצמה ואת פרויקט 'זיכרון בסלון', שבו היא לוקחת חלק לא בלתי-משמעותי (…). כפי שהבנתי, הזיכרון הזה מזמין – ל"סלון" (אהה!) – את כולנו בשלטים צבעוניים ענקיים, ליד נתיבי איילון; (עלי להודות: טרם 'הַספּיקוֹתי' לראות… ). ידוענית אחרת, שחקנית ושמה נעה תשבי ( לא ידעתי על קיומה, ועל כך לא אצטער, אך מתברר שהעם יודע, וגם אוהב) מפיצה סרטון בחסות משרד החוץ, ומשתדלת לתמצת את המסר שלה על מעצרו המתמשך של ילד פלסטיני בן 14 ( דרך אגב, כ-160 ילדים כאלה עצורים) בניסוח זה: "הוא צריך להתמקד יותר בכינור שלו ולא באלימות נגד יהודים" .הבנתי שהילד מנגן בכינור. הפגנה לא גדולה נגד מעצרו, ובה ניגנו, כהזדהות, בכינור – פוזרה מיד. פרטים:

    https://www.mekomit.co.il/%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%a0%d7%a2%d7%a8-%d7%a4%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%9b%d7%99%d7%9b%d7%91%d7%95-%d7%91%d7%a1%d7%a8%d7%98%d7%95/

    אנא, אל תספרו לי (נכד לנרצחי שואה) על 'הִתרכּכוּת' במה שאני רואה כהצתה מחודשת, שוב ושוב, של תחושות קורבניוּת וחרדה, ואל תספרו לי על לקח אנושי-מוסרי-מצפַוּני שמרבית הישראלים למדו, כביכול. לא, באמת לא למדו – ולא ברור לי אם/מתי ילמדו.

  40. עידן לנדו / אפר 28 2022 15:00

    יום השואה 2022, הטראומה חיה ובועטת.

  41. יואב / מאי 1 2022 11:09

    ברוח היתולית משהו, לא בטוח אם המערכון הזה מוכר בישראל, אבל הדיון בתגובות הזכיר לי אותו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: