ראיון על שפה וטבע האדם בפודקאסט "המצב הפוסט-אנושי"
"יש איזושהי המולה פנימית ואנחנו משתמשים בשפה כדי לברוח ממנה, והפתרון זה לא לפטפט את עצמנו לדעת, אלא לדעת לשתוק ולהרגיע את ההמולה הזו. איך מרגיעים את זה? החיה פה היא סוג של אידאל. להיות קצת פחות אנושיים. מה זה קצת פחות אנושי? להתרחק מהצורך לדבר. הרי אנחנו חיים בעידן של פטפוט אינסופי, המילים מציפות אותנו מכל עבר, המון אנשים שאף פעם לא דיברו, היום כותבים באינטרנט, אנחנו מוקפים במילים, והרבה מאד מהן הן חסרות משמעות וחסרות טעם. מעבר לכל זה, כולנו כל הזמן מסתובבים עם איזושהי מכונת דיבור בלתי נלאית בתוך הראש. אדם שעיסוקו הוא מילים, שכותב ספרים ומאמרים, עומד מחוץ לעצמו ואומר די עם כל המילים האלה, אז זה דבר שאותי מושך. לדעת איפה הגבול של השפה, לדעת מה כן אפשר להגיד בה ומה לא, תמיד למדוד את המילים כנגד המציאות, לדעת מתי הן עושות עבודה נאמנה ומתי צריך להניח להם. אז כשהוא מדבר על המצבים האלה של השתיקה, זה מצבים שבהם באמת השפה רק מפריעה. או שהיא לא מצליחה לייצג, או שהיא משקרת, ובטח מרגוע היא לא מביאה. כל אחד מאיתנו יכול לעשות את הבדיקה העצמית הזו, האם החמש דקות האחרונות שדיברתי היו חשובות לי או לעולם? האם מה שהקלדתי עכשיו היה נחוץ? דווקא מתוך כבוד למילים, אפשר להשתמש בהן קצת יותר במשורה."
כרמל וייסמן, בעלת הפודקאסט המחכים "המצב הפוסט-אנושי", קשרה יחד כמה חוטים מתחומי העניין שלי ושוחחה אתי עליהם (הציטוט נלקח מן השיחה); האזינו לדברים כאן. בין השאר תוכלו לפגוש שם את ג'ון גריי ואת ג'ון פאולס, בלשנות, פוסטמודרניזם, ביופיליה ופוסט-הומניזם. הנה טעימה מצולמת קטנה (הראיון עם זקן, אני כבר בלי).
אל הראיון המוקלט כולו – לחצו כאן.
לא למות טיפש 
אלבר קאמי: "האדם הוא החיה היחידה שמסרבת להיות מה שהיא".
למה? הסיבה? לדעתי, בקליפת אגוז: התודעה העצמית והרציונליות.
איך ומה? כשיהיה לי כוח לכתוב עוד מחקר, אפרט (:
בהחלט! כשאני מלמד מיינדפולנס אני מסביר שכדי שתרגול של מיינדפולנס יפעל את פעולתו המיטיבה על בני אדם אין צורך להסביר איך מיינדפולנס משפיע ואין צורך להבין זאת. יש צורך בלעשות זאת. לא הדיבור הוא החשוב. אגב, בעיניי בני אדם נעשים אנושיים יותר כשהם שותקים מאשר כשהם מנסים לעשות רציונליזציה לא אנושית למעשים המזיקים שלהם.