דילוג לתוכן
3 בפברואר 2022 / עידן לנדו

רואים לנו

רואים לנו. כל העולם רואה לנו. כבר מזמן ידענו שמשהו יסודי הולך ומתקלקל בישראל, אבל איכשהו תמיד הצלחנו לגדר את הקלקול הזה בחומות של הסתרה: לפני הכל מעצמנו, גם מחברים בשיחות חולין, מידידים בחו"ל, מן הילדים שלנו. לא, גם השמאלנים הנאמנים ביותר לא היו קמים בבוקר ודבר ראשון מזכירים לעצמם: אני חי במדינת אפרטהייד. ואני בצד הרע.

אולי אחרי הקפה הראשון.

הבעיה מוכרת: שינויים דרמטיים לא נראים דרמטיים בכלל כשהם מתרחשים לאורך זמן ארוך, צעד-צעד. זאת בעיה בקוגניציה האנושית, לא במציאות שהיא תופסת. מכחישי אבולוציה לוקים בה, כי הם לא יכולים לדמיין איך מערכות מורכבות להפליא התפתחו מבסיס פשוט וחסר צורה. גם מכחישי אפרטהייד לוקים בה, כי הם לא יכולים להבין איך הגענו למצב הנוראי הזה אם בסך הכל השינויים מיום ליום אינם דרמטיים. הזיזו קצת את גדר ההפרדה. שינו את הוראות הפתיחה באש. הכשירו כמה מאחזים. כל צעד כשלעצמו נראה זניח לחלוטין. אז מה הם באים לנו עם אפרטהייד פתאום?

רק שה"פתאום" כאן שוב משקף כשל קוגניטיבי, לא משהו במציאות. המציאות הזאת, הדוהרת לכיוון אחד בלבד, היא הכל חוץ מפתאומית. ולמעשה יש יד מכוונת מאחורי רוב ההתפתחויות, כפי שמדי פעם נחשף במסמכים סודיים שנחלצים מהארכיון. 70 שנה היא מכוונת. אם משה דיין כבר ב-1951 כתב, כלומר המליץ, ש"העברת הבדואים לשטחים חדשים תבטל את זכותם כבעלי הקרקע והם יהיו כחוכרים אדמות הממשלה", ואם אריאל שרון אמר ב-1981 שצריך להוסיף שטחי אש בדרום הר חברון "כדי לשמור על אותם שטחים בידינו… נוכח התפשטות ערביי ההר הכפריים", ואם יו"ר קק"ל (אברהם דובדבני) אמר ב-2021 שקניית אדמות בידי ערבים בכפר תבור זו "בעיה קשה… ואני מקווה שנצליח לבלום אותה", ומצהיר שעיקר מאמצי קק"ל והמדינה בנגב זה לצמצם את שטחי הבדואים – אז ברור שהטיהור האתני הזוחל בשטח C ובמזרח ירושלים של שנות האלפיים איננו גחמה מוניציפלית או תולדה של משיחיות מטורפת, אלא תכנית פעולה סדורה, שקטה וסבלנית, שמלווה את המדינה מיומה הראשון: דחיקת רגלי הערבים החוצה, באלף ואחת שיטות. בין אם הם "פלסטינים" או "בדואים", אזרחים, תושבים או סתם נתינים נטולי זכויות.

ובכל זאת, הלב החסיר פעימה קלה כשגם "אמנסטי", ארגון זכויות האדם הוותיק ואולי הרציני ביותר בעולם, העניק חותמת רשמית לאות הקלון הזה, מדינת אפרטהייד, והצטרף בכך לקביעות של "יש דין", "בצלם" ו-HRW. אולי הידיעה הזאת סוף סוף תחלחל אפילו לפני הקפה הראשון.

היתה לי שיחה פוליטית עם הבת שלי לפני כמה ימים. זה לא אירוע שכיח, היא לא ממש ששה לדבר על פוליטיקה, היא בכיתה י"ב ויש לה דברים בוערים יותר בחיים. זו היתה שיחה כואבת, בעיקר לי, כי היא חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האופקים שהיו פתוחים בפניי כבר סגורים בפניה, ועד כמה הנטל כבד, כבר מגיל צעיר. נטל של אשמה או של אחריות? היא טענה שהיא לא אשמה שישראל מבצעת פשעים. נכון, אמרתי, אבל את מתחילה להיות קצת אחראית לזה, כמו כל אזרח כאן. ואז דיברנו על מעגלי אחריות – החל מכספי מיסים, דרך לגיטימציה חברתית לפושעים (מה עשית היום במחסום, חמוד שלי?), צלפים שקוצרים נערים בגבול עזה ואז צוחקים איתנו בפאב, קנייה של מוצרי גזל כמו "הולי קקאו" או "שמן אחיה", ובעיקר, הנירמול הבלתי-מוחש של החיים בצד הטוב, המואר, של משטר אפרטהייד.

וכל אותו זמן הרגשתי כמה זה לא הוגן להפיל עליה (ועל בני גילה) אחריות כזאת. הרי הם לא עשו כלום, עדיין. אבל מן המחשבה הזאת, באופן מיידי, השתרשרה המחשבה התאומה: ואיך זה בדיוק אחריותם של הילדים הפלסטינים בשייח' ג'ראח? ומה היתה אשמתם של איאד אל חלאק ועמר חסן אבו אל ניל, ומוחמד אל עלאמי ואלפי הילדים האחרים, שנולדו אל תוך הסיוט של חיים תחת כיבוש, ללא מוצא וללא תקווה, ונקטלו בידיו בדמי ימיהם?

אז ניסיתי לומר לה, ובעצם רוב החלק הזה של השיחה כבר התקיים בראשי, ביני לביני, שאף אחד מאיתנו לא בוחר את נסיבות חייו, אבל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח ריבונות מוסרית במסגרת הגבולות של אותן נסיבות. וזה אומר, לפני הכל, לדעת; לדעת את האמת על הנעשה בשמך. ואחר כך, לשאול בכנות, מה השותפות שלי בפשעים האלה, ולו גם שותפות עקיפה; ואז, איך אני מצמצם את השותפות הזאת, ואיך אני פועל בתוך המציאות שלא אני יצרתי כדי לשנות אותה; כדי שלא אתעורר מדי בוקר אל עננה כבדה ומעיקה של בושה וגועל.

אבל האמת היא שאין לי תשובות מעודדות בשבילה. העננה כבר כבדה מאד, וגם כשהיתה קלה יותר, ההורים שלנו וגם אנחנו לא הצלחנו לפזר אותה. מאז יחסי הכוחות רק הקצינו לרעה. להיאבק נגד האפרטהייד נראה יותר ויותר להיאבק נגד כל היבט של החיים בישראל, הכל נגוע. איזה מין חיים אלה, מה האופק שלהם? ומה המחיר הנפשי שלהם, כמה רעל נמסך בדמך מן העמידה הלוחמנית הזאת, מן העימות התמידי עם מה שנשקף מן המסכים  ומן הרחוב – תמרות עשן בעזה, ילדים על חורבות ביתם בג'אבל מוכבר, בקתות רמוסות באל עראקיב, וכל הזמן, כל הזמן, מצעד הגנרלים באולפנים, זחיחות השדרנים, הערצה מתמוגגת ללובשי המדים, הטובים לסייבר ומוות לערבים?

מול האופציה הטבעית והמתבקשת של הגירה, יש הגנה אחת: אין לנו ארץ אחרת, נישאר וניאבק עליה. אבל מה יאמר מי שנולד לארץ שאינו שלו? מה יאמר אזרח סוג ב', או אזרח סוג א' שלא מרגיש יותר שהמקום עליו הוא נאבק הוא "שלו", מקום שראוי למאבק? איך נאבקים על בית שמקיא אותך החוצה? איך שומרים על אהבה למקום רדוף שנאה? איך חולמים על עתיד במקום שלכוד בלולאה אינסופית של העבר? במקום שבו הביטוי הפשוט והנכון כל כך, "מדינת כל אזרחיה", הפך לאויב הנורא מכל?

הבת שלי וצעירים אחרים יהיו צריכים למצוא את התשובות בעצמם, כמו שאנחנו היינו צריכים למצוא תשובות לעצמנו. הם כבר פוסעים על מסלול שבסופו ניבטת עצימת עיניים, הכחשה, אי-ידיעה מרצון. מי שלא ייעתר לנחמות האלה ויבחר בדרך אחרת, יזדקק להרבה יותר תבונה ואומץ ממה שהיו לנו. אני רק מקווה, בכל ליבי, שלא יהיו לבד בדרכם.

30 תגובות

להגיב
  1. הלנה מגר-טלמור / פבר 3 2022 09:32

    ניסיתי למצוא לעצמי ולבן שלי את המילים.
    תודה שלך יש אותן. כה מדויקות לספר את השבר.
    תודה כתמיד. תודה מתמיד.

  2. karnykern / פבר 3 2022 09:41

    הנסיון התמידי שלי לברוח מהמחשבות של אין מוצא, נתקל בקיר שהצבת כאן.
    אני לא יודעת אם לשמוח על תחושת השותפות וההבנה הקולקטיבית של הקבוצה שדבריך מיצגים, או להתאבל על האישור לתחושת הדד-אנד.
    כאשר מביטה על נכדותיי משחקות, צוחקות, ישנות בשלווה, לא יכולה להימלט מהמחשבות על עתידן.
    מה צריך לקרות פה באזור כדי להבטיח עתיד "נוח" יותר.
    כל רעיון שעולה לי, אינו טוב. לפעמים זה נראה לי כמו אדם חולה מאד שבסופו קרב, הוא יודע זאת ומקבלו בשלווה, או בייאוש.
    סליחה על דברי הנכאות

  3. מאיה ר. / פבר 3 2022 09:47

    תודה שכתבת בשביל כולנו, ההורים. אם לא לשפר את מצבם ומצבנו לפחות להבין מה בכלל קורה להם (לילדים שלהם, לאימהות במחסומים…) ולנו. מה יש להוסיף ? הכל על השולחן (לתפיסתי) ונקווה שעם ההצהרה של אמנסטי תגיע תקווה…?

  4. etinzon / פבר 3 2022 09:54

    כן , להגר. אין אפשרות אחרת . "לשנות מבפנים" – אתה יודע – זה לגמרי בלתי אפשרי. להגר זה קשה ? תאמין לי , לפאלסטינים אין אפילו את הלוקסוס הזה.

  5. nachsonamir / פבר 3 2022 10:11

    הי עידן,

    מסכים ומזדהה עם כל הפוסט כמעט, למעט תחושת ההתדרדרות והשינוי.
    האם המצב היום גרוע יותר מאשר לפני 25 שנה או 50 שנה?
    אולי יש פרקטיקות שונות, אבל המסגרת הכללית/השיטה/הרציונל הם זהים: הטיהור האתני הבלתי נפסק, והחוקים הנפרדים לקבוצת אוכלוסין נחותה בהגדרה היו כאן מהתתחלה.

  6. אמיתי סנדי / פבר 3 2022 10:40

    נחשון – המצב לא שונה מאוד, רק שפעם הייתה תקווה שזה מצב זמני, שהוא ישתנה, שאפשר לשנות.
    כשעובר הזמן, מבינים שאין תקווה לשינוי, ואין עתיד טוב יותר באופק. ואז מגיע הזמן לארוז ולקנות כרטיס לכיוון אחד.

    למי שיכול – זה מומלץ בחום. אין יום שעובר שאני לא מודה לעצמי שעשיתי זאת, כבר קרוב לשלוש שנים.

  7. יהודה גרניט / פבר 3 2022 10:43

    גם אני התלבטתי. את התשובה קיבלתי מז׳רמן טיון (1907-2008) שכתבה כשמאלנית על מלחמת אלג׳יר: ״לא ויתרתי על הצדק למען אהבת צרפת, ולא ויתרתי על צרפת למען אהבת הצדק״

  8. עידן לנדו / פבר 3 2022 10:47

    יהודה, זה נשמע לי כמו "יהודית ודמוקרטית". לא באמת תשובה, אלא התחמקות מתשובה.

  9. אורי / פבר 3 2022 11:28

    וואו. אני עוקב אחריך כבר כמה שנים טובות, וזה אחד הפוסטים המייאשים שקראתי.

    הפרדוקס הזה בלתי נתפס – איך מדינה שהיא הבית שלך, במובן הכי עמוק של המילה, עם השפה והתרבות והמשפחה והחברים והאוכל והנופים והמזג אוויר, היא גם מדינה שמייצרת כל כך הרבה רוע וייאוש מיום היווסדה, ועוד לפני כן.

    בשנות ה-20 לחיי עוד ניסיתי לקחת חלק במאבק נגד הכיבוש, להיות שמאלני נאור, לקחת חלק במעגלי שיח עם פלסטינים, לקרוא הארץ ובצלם ושוברים שתיקה. עדיין קורא הארץ ובצלם, אבל פחות.

    אבל כמו שאתה אומר, המפלצת הזאת נולדה עוד לפני שנולדנו. זו מין דהרה היסטורית שלא יודעת מעצור. זה התחיל בשאיפות הלאומיות של כמה יהודים לפני מאה שנה, שאיפות שאני עדיין מעריך ונותן להן את המקום הראוי לו בתודעתי, והפך לדיכוי בלתי פוסק של האוכלוסייה הערבית מכל צדדי הקו הירוק.

    ואני מקווה בכל לבי שייפסק כבר. שייפסק כבר החרא הזה. שלא אקום בבוקר לעוד פוסט של עידן לנדו, לעוד דיווח של גדעון לוי, לעוד זקן בן 80 שנחנק למוות בקור, לעוד ילד אוטיסט שנורה למוות בעיר העתיקה, לידיעה הברורה שגם כשאני לא קורא חדשות – אתמול בלילה עוד ילד מבוהל נלקח באמצע הלילה מביתו בלי שום הסברים וחטף טראומה לכל החיים.

    וכמובן שגם כשאני מתנתק מהאינטרנט, אני מקבל תזכורות ברחובות תל אביב – ברור לי שכל הפועלים דוברי הערבית עם המכנסיים מכוסי הצבע הלבן בפרויקטי התמ"א ברחבי העיר היו צריכים לקום ב-3 בבוקר, לעמוד שלוש שעות במחסום בקור, אולי לספוג השפלות מחיילים, ולהגיע לעבודה שעליה מקבלים 100 שקל ליום.

    בשבילי להיות נגד המדינה והחברה (לא בקטע פוליטי, אלא בקטע ביתי, זהותי עמוק) זה כמו רצח אב. לייחל לכך שיפעילו עלינו סנקציות כדי שנשנה את התנהגותנו זה כמו לקוות שיוקיעו את אבי וישימו אותו בכלא בגלל שהוא הכה את אמי כל חייה (תודה לאל לא קרה בחיי האישיים, הורים נהדרים). זה פרדוקס בלתי נסבל.
    וגם כשיש בי תקווה שדברים ישתנו, מתישהו, בקרוב, אני נזכר בשלטונות דכאניים שהתקיימו מאות ואלפי שנים, כמו הכנסייה הקתולית. יותר מאלף שנים של דיכוי ובערות וכוחנות – מי אמר ששלטון מדכא הוא קצר מועד? יש כאלה שמחזיקים שנים ספורות, ויש כאלה שמחזיקים מאות שנים.

    וכמו שאתה כותב – איפה אני בתוך כל זה? רק לקרוא את הריאיון עם יולי נובק בהארץ, לראות מה האישה הזאת עברה רק כי חשפה את האמת, באיזו פוסט טראומה ופרנויות היא נמצאת – אני באמת רוצה להביא את זה על עצמי? אני עד כדי כך רוצה שינוי, להביא על עצמי אסון אישי כדי שאולי יהיה פה יותר טוב, ומן הסתם לא יהיה? התועלתן שבי אומר, די, אלפי אנשים, טובים ועתירי כספים ופעילים הרבה יותר ממך, ניסו לשנות ולא הצליחו. מה כבר אתה תוכל לשנות?

    אני חושב על הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו" – אני יכול להתחבר רק לחלק הראשון. אני משתדל לסור מרע, ולעשות טוב.

    לבקש שלום ולרדוף אותו – רק בחיי האישיים. המפלצת הזאת גדולה עליי.

  10. אייל רוזין / פבר 3 2022 11:49

    ראשית, תודה רבה, פוקח עיניים ומעורר מחשבות כתמיד.

    עצוב, אבל לצערי אין לי הרבה תקווה. מקווה בשביל הילדות שלי שלא יישארו פה. בינתיים מנסה כשניתן להשתתף בפעילויות סולידריות עם הפלשתינים עד כמה שניתן (לא מתאים לכל אחד וגם לא בכל עת, שוחק, מייאש ולעתים מסוכן). אבל זה חשוב (קודם כל למי שנוטל בזה חלק) ומעביר מסר בצורה יעילה לסביבה הקרובה ובכלל זה לדור הצעיר (לפחות לי זה עובד יותר טוב מ'לאכול להם את הראש').

    אסיים בנימה אופטימית קצת: ביום שישי לפני שבועיים אחרי התקרית בבורין (לא הייתי) שאלו לשלומי גם אבי (דור שני בארץ, בן 90 ולא בדיוק שמאלני) וגם פלשתיני חבר מחברון. אז אולי אדוות הסולידריות האלה בכל זאת משפיעות קצת.

  11. עידן לנדו / פבר 3 2022 12:09

    אורי תודה, כתבת יפה. אני מזדהה עם הרבה אבל לא עם תחושת ה"רצח אב", כי תפיסת המדינה שלי תמיד היתה אינסטרומנטלית, לייבוביצ'יאנית. שום סנטימנטים למערכת הביורוקרטית הזאת. הכאב הוא על המקום והאנשים, בייחוד החפים מפשע.

    נדמה לי שאני צריך להתנצל על הטון המייאש שאכן קצת חריג כאן. נדרתי לא להפיץ ייאוש, זה הרי הכי קל ואין בזה שום תועלת, ולכן כשאני מרגיש כך אני ממעט לכתוב. צירופי המקרים של השבוע האחרון פשוט הכריחו אותי להוציא את זה החוצה.

  12. יוסי שורץ / פבר 3 2022 12:59

    תודה עידן, יפה ומדויק כרגיל, גם אם קצת יותר מהורהר ונוגה.
    במצבים מסויימים התירוץ היחידי להישאר במקום פוליטי כל כך נגוע הוא חוסר ברירה מוחלטת. אני שמח שבני ובתי, שכבר עומדים ברשות עצמם, נמנעו משירות צבאי ועזבו את ישראל, ועושה הכול על מנת לאפשר את העזיבה עם הילדים הקטנים כבר עכשיו.
    כאקטיסיביסט פוליטי ופעיל זכויות אדם כבר 35 שנה ברור לי שבמצב הקיים האקטיביזם הפוליטי מהצד הנכון נועד בעיקר לספק פתרון אישי למצוקת החיים בצד הלא נכון של משטר האפרטהייד. אפשר לטעון שכל עוד המדינה לא משתקת לחלוטין את אפשרות המאבק הפוליטי הערך המוסרי העליון הוא להשאר ולהיאבק (אילנה המרמן נגד מפגיני בלעין ששינו אווירה ומסתובבים ברחובות ברלין. גילוי נאות: אני כותב את הדברים מרכבת נוסעת בין מינכן לברלין) אבל כשהמשטר הניאו ליברלי שתחת חסותו הדברים נעשים מצליח לפוגג, למסחר ולמנף גם את פעילות ההתנגדות עצמה, ספק אם יש כאן שיקול פוליטי-מוסרי אמיתי. מולו ניצבת שאלת האחריות שהיטבת לנסח מול הבת שלך (או בינך לבינך).
    בקיצור, בתנאים הנוכחיים, ובמיוחד עם מעורבים בסיפור קטינים תחת חסותך, הגירה, רצוי בשילוב של מאבק מבחוץ, נראית הפתרון הנכון למצוקה.

  13. אורי / פבר 3 2022 13:13

    עידן, לכך התכוונתי כשכתבתי "להיות נגד המדינה והחברה (לא בקטע פוליטי, אלא בקטע ביתי, זהותי עמוק)". אני לגמרי מבין את ההסתכלות הליבוביצ'יאנית על המדינה כעל אינסטרומנט, או מערכת ביורוקרטית חסרת נשמה. אני מתכוון לסדר הקיים תחת אותה מערכת ביורוקרטית, למקום ולאנשים כמו שכתבת.
    אני מרגיש כאילו רוב הישראלים הם כמו הבת המועדפת והאהובה של עמוס עוז, שלא מסוגלת לשמוע את הדברים הקשים שמטיחה בו גליה, הבת שחטפה ממנו יחס מלגלג ומשפיל כל חייה, וכתבה על כך ספר. אצלה לפחות היה מות אב אמיתי, שלאחריו היא יכלה לפרסם ברבים את האמת. אצלנו המדינה חיה לעד. רצח האב וגילוי האמת קשים בהרבה, עד בלתי אפשריים.

    כשאני כותב רצח אב, אני מתכוון לאותו אב מפוצל נפשית שמצד אחד הוא מלא בטוב, ועשייה, ונתינה, ושגשוג, ומצד שני דואג לרמוס ברגל גסה את האוכלוסייה הערבית. שתעשיית ההייטק שלנו מצד אחד יוצרת דברים מצילי חיים כמו מובילאיי, מצד שני דברים מחריבי חיים כמו NSO.

    אני מתכוון לכך שחבר יקר שלי שלימד אותי הרבה, שהוא אב נהדר לבנותיו ואיש נהדר לאשתו, מקפיד לעשות את כל ימי המילואים ומעבר לכך, ולא מבין מה הבעיה במה שאנחנו עושים ביו"ש או בעזה.
    על כך ששירים שאני כל כך אוהב כמו "חלון לים התיכון" שמדבר על כאבו של ניצול השואה, מזכיר כאילו באגביות גג של בית נטוש ביפו.

    על כל שמחה – עצב, על כל שגשוג – דיכוי, על כל יום נהדר שלי – יום מחורבן של ערבי במחסום. זה רצח האב האמיתי

  14. עידן לנדו / פבר 3 2022 13:19

    תודה יוסי. מי שלא יודע – יוסי ייסד את "המוקד להגנת הפרט" ב-1988, בהיותו בן 23.

    אני לא חושב שהמשטר מצליח למנף את הפעילות של תאעיוש או שומרי משפט וכו'. הם קוץ בתחת בשבילו. אולי אתה מתכוון שהמשטר מתגדר בחופש הביטוי שהוא מאפשר ליהודים לפעול "נגד האפרטהייד". אני די משוכנע שההתגדרות הזאת לא עושה רושם רציני על אף אחד מחוץ למעגלי השיח המטומטמים ממילא של המרכז הלאומני. לאמריקאים זה ממילא לא חשוב, ובאירופה יש פער ניכר בין הבנת המציאות של החברה האזרחית – שרואה כאן אפרטהייד, ומזמן ראתה אותו – לבין הדיפלומטיה הצבועה. תרגילי היח"צ של ישראל נופלים בתהום שביניהם.

    אבל כן, התחושה היא של זבוב על גב של באפלו.

  15. nina ramon / פבר 3 2022 13:49

    עידן, אכן מצב ביש. ואין לי אלא לשמוח על ההחלטה שקיבלתי תוך כדי ולאחר מלחמת כיפור לא להביא ילדים לעולם כזה, למקום כזה, למדינה כזו.

  16. talgig / פבר 3 2022 13:55

    תודה רבה על היותך.

  17. יוסי שורץ / פבר 3 2022 14:10

    נראה לי שהמצב קצת יותר מסובך.
    מצד אחד יש את ההתגדרות בחברה אזרחית חזקה, דמוקרטיה יחידה, וכו' וכו'. ברור שזה עובד לישראל במישור הדיפלומטי ולצערי אני פחות אופטימי ממך ביחס להלוך הרוח בחברה האזרחית האירופית. כאן בגרמניה אתה עדיין נתקל באנשי שמאל שורשי שלא מוכנים לשמוע מילה רעה על ישראל, ומעבר לזה, הדברים מחלחלים גם בהרבה מישורים אחרים: המגניבות של תל אביב, הקולנוע הישראלי, הנוכחות של אינטלקטואלים כמוננו בשיח הביקורתי הבינלאומי, הכול תורם לכרסום בדה לגיטימציה של ישראל. זה פשוט לא נשמע כמו צפון קוריאה.
    אבל יש גם נקודה שניה. במישור המשפטי והדיפלומטי חלק גדול מתחזוקת הכיבוש כרוך בתחזוקה קבועה של משטר ההיתרים ומראית העין של הנורמליזציה של חיי היומיום. על זה בנוי הרי כל חזון הימין העכשווי. ארגוני ופעילי זכויות האדם, הכל כך מושמצים, מוסרים את גופם ונפשם כדי להיות העובדים הסוציאליים שך המערכת הזו. אין לנו הרי ברירה. אנחנו לא יכולים פשוט לשבת מנגד. לא משנה אם זה ליווי של חקלאים למסיק. התעקשות על זכותם להגיע לאדמות שמעבר לגדר ההפרדה, משא ומתן מתיש על אישורי כניסה ויציאה ואיחוד משפחות, או איתור אלפי עצירים כל שנה, שאף אחד לא חושב שמחובתו להודיע למשפחות על מקום המצאם. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של התחזוקה היומיומית הזו לעמידות המפליאה של המשטר כולו. אנחנו בורג חשוב מאוד במערכת הזו, לאו דווקא "קוץ בתחת".

  18. הסיפור פחות או יותר נגמר / פבר 3 2022 15:01

    אני לא חושב שיש כל כך הרבה טעם להיאבק. הקורונה האיצה את תהליך ההתפרקות של מדינת ישראל. הבחירה בדו לאומיות מתחילה להתברר, מהומות שומר חומות היו יריית הפתיחה למלחמת אזרחים מדממת של שנים. שום דבר לא יעזור ואל תצפו לגאולה בדמותן של סנקציות או כל דבר אחר.מלחמת אזרחים על אש קטנה ומערכות אזרחיות שיקרסו בשל צפיפות אוכלוסין ומציאות של כיבוש והיעדר משילות, חינוך ורווחה ראויים בחלקים גדולים במדינה. אין ספק שנפלנו קורבן לפוליטיקאים ואנשי תקשורת ציניים שהתפרנסו מהפצת מידע מסולף לציבור, כמו גם שיסוי ושנאה. לכן התקווה היחידה שאתה יכול לייצר לבת שלך היא אותה תקווה שאנשי תקשורת ופוליטיקאים מייצרים לצאצאים שלהם – דרכון.

  19. עידן לנדו / פבר 3 2022 15:11

    יוסי,

    אני מכיר את הביקורת הזאת על ארגוני זכויות אדם כ"תחזוקת כיבוש" והיא לא משכנעת אותי. היא חוטאת בהיבריס, תמונת מראה של הדמוניזציה מימין שנעשית לארגונים כאלה; שתיהן מניחות, בשוגג, שיש לארגונים השפעה עצומה. הכיבוש היה מסתדר יפה מאד גם בלי שום אישורי כניסה "חריגים" ש"העבדים הסוציאליים" שלו משיגים (תחשוב על "מיגור הטרור" ברצועת עזה של תחילת שנות ה-70', תחת אלוף הפיקוד אריאל שרון); לעומת זאת, המוטבים של האישורים, הפלסטינים שבתחתית החבית, לא היו מסתדרים כל כך טוב.

    ובקצרה, התועלת שצומחת לכיבוש מארגוני זכויות האדם בטלה בשישים לעומת התועלת האישית, המאד ממשית לפעמים, שצומחת לקורבנות פלסטינים. התקווה הכמו-לניניסטית – בוא ננסה למשוך ידינו מכל העסק, תראו איך יתפוצץ להם הכיבוש בפרצוף! – אין לה על מה לסמוך. גם לא בניסיון ההיסטורי.

    לאן כל זה הולך? כתבתי על כך כמה מילים באחד הפוסטים הקודמים שלי, על מירון בנבנישתי. בסוף יהיה טוב, אבל אין לדעת כמה דם מיותר יישפך עד אז. מנקודת מבט אקטיביסטית, השגים לוקאליים הם כל מה שאפשר לצפות לו. זה לא מעט בכלל.

  20. יוסףה מקיטון / פבר 3 2022 15:54

    תודה על הלב הפתוח והכתיבה הכנה. אני אוהב לקרוא גם את התחקירים היסודיים והניתוחים הפוליטיים שלך וגם את הרגשות וההרהורים שלך כמו בפוסט הזה. לא חשתי יאוש כשקראתי, אולי זה בעיני המתבונןת. חשתי שותפות גורל שיש בה אפילו צד מחזק. מקווה שגם אותך.

  21. playmobil / פבר 4 2022 08:44

    אהבתי מאוד את המאמר ואת התגובות. אני מיואש מזמן, אבל למה ממשיך להיות לי אכפת וכואב ? למה אני לא יכול פשוט לחיות בישראל כמו שחייתי כמה חודשים בפרו, מדינה הרבה יותר מושחתת ודי רעה למיעוטים, ונהניתי מזה ? כנראה בגלל שזאת לא אותה התרבות שממנה אני מגיע קל לי יותר להכיל את הבעיה. אני מרגיש זר בישראל אבל לא זר לישראלים. התפיסה האינסטרומנטלית של המדינה עוזרת אבל לא לגמרי: היא לא משחררת אותי מהמחשבה על כמה החברה שלנו דפוקה. באופן ילדותי משהו אני עדיין מפנטז על שינוי, וזה כמו פצע שמחטטים בו ואי אפשר להפסיק.
    אני מקנא מאוד בבורים, באדישים כל אמת, באלה ששינו פשוט את דעתם, ובאלה שהיגרו או מתכוונים להגר. לצערי אני לכוד. אני מכין את הבת שלי לאפשרות שהיא להגר, אם היא תרצה.

  22. חיים / פבר 4 2022 13:33

    בלי קשר לתוכן אני תמיד נזהר לא להעביר את דעותיי הפולטיות (שכמעט ואין לי ) לילדים.

  23. עידן לנדו / פבר 4 2022 13:46

    חיים,

    אני מקווה שאתה לא נאיבי מספיק לחשוב שהם לא קולטים את הדעות הפוליטיות שלך גם בלי שתצהיר עליהן במפורש. זה לא דבר שאפשר להחביא, זה משתקף באלף תגובות קטנות ביומיום לכל מה שקורה סביבנו.

    כמו עמדתי לגבי מורים לאזרחות: אין מה להסתיר את הדעות שלכם, זה מגוחך ולא אמין. פשוט לשמור על דיון פתוח שבו כל אחד מרגיש חופשי להתבטא.

  24. נעמי / פבר 4 2022 17:33

    "בסוף יהיה טוב, אבל אין לדעת כמה דם מיותר יישפך עד אז" זו בדיוק התחושה שלי. כמו נקמות דם, שבסוף שני הצדדים מבינים שאף אחד לא עומד לנצח, ורק עוד ועוד אנשים יאבדו את חייהם עד שהתובנה הזו תגיע. וזה מה שנורא. היה אפשר לעצור את זה כבר עכשיו, אבל הזחיחות והמשיחיות ותחושת העליונות של קבוצות גדולות באוכלוסייה גורמת לנו לחשוב שנצליח בטיהור האתני, שנגרום לכל הפלסטינים לברוח ולעזוב רק כי אימללנו אותם עד כדי כך שיברחו. אבל להם אין לאן לברוח, שלא כמונו. אנשים פשוטים, עובדי אדמה, שזה כל מה שיש להם בחיים: עדר כבשים, או עיזים, או בקר, מטע זיתים, לאן ילכו ומה יעשו במקום אחר? אז יחסלו את כולם? אז הצעירים שבהם יקומו, ויבצעו פיגועים, וייהרגו במהלכם, ואנחנו בנקמה נפגע בהם… עד מתי? מתי יבינו שכל זה מיותר?

  25. אברהם בהר / פבר 6 2022 09:52

    חייתי תחת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. האווירה האגרסיבית ששררה ברחובות רחוקה אלפי שנות אור מהאווירה הנוחה של ערביי ישראל החיים בחיפה ברמלוד ובבית חנינא. מהבחינה הזו, ערביי ישראל סובלים מגזענות ומהשלכות החיים תחת מעמד כלכלי נמוך כך שבמידה הזו הסולידריות כלפיהם אמורה להיות שווה באותה מידה לסולידריות המופנת לאזרחים נוספים שנדרסים תחת המנוע הכלכלי – הקהילה היהודית האתיופית, המהגרים מאפריקה ועולים ועולות ממדינות רעבות. "בשטחים", ההגבלות שהצבא מנהיג אינן קשורות לשנאת הערבי על עצם היותו ערבי בהקשר ההגבלות על בסיס צבע העור בדרום אפריקה, כך שבעיני יותר ממוצדק לעשות הפרדה זו. בהקשר ההגבלות בשטחים – הגבלות תנועה, הפקעת שטחים ושיטור פריווליגי דומיננטי הביקורת צריכה להיות מופנת באותה המידה לרשות הפלסטינית ומעמד הפלסטיני הגבוה שנהנה ממקלחות דולרים.

    בהקשר מה שכתבת על בתך, כתבו על זה מזמן; "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"
    לא ידי הילדה שלי
    גירשו את ילדיכם
    לא הפה שלי שהיה חתום
    אמר ג'וקים עליכם
    לא הרגליים העייפות שלי
    צעדו בחברון ובשכם
    ולא בעלי בכיסא הגלגלים
    הוא הסיוט הציוני שלכם

  26. עידן לנדו / פבר 6 2022 10:43

    אברהם,

    הדו"חות של בצלם ואמנסטי מתייחסים בהרחבה לטיעון הקלוש הזה שערביי ישראל אינם סובלים מאפרטהייד. השוואה אינה זהות, ואפליה מבנית על בסיס גזע קיימת ועוד איך – אי אפשר לטשטש אותה בשיח מעמדי בלבד. שום אזרח יהודי אינו נתון לרדיפות שנתונים להן הבדואים בפזורה בנגב; שום אזרח יהודי לא חי עשרות שנים ביישוב לא מוכר. כדורי גומי לא יורים בהפגנות של יהודים כמו שירו באום אל פחם ובמקומות נוספים – הנה כתבה מהיום:
    https://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-MAGAZINE-1.10593729

    ולא נתחיל לדבר על תת-תקצוב מכוון של מערכות חינוך ותשתיות. אין מה להשוות בכלל, וחבל שנכנסת לפינה הזאת.

    באשר למצב בשטחים, ההשוואה לאפרטהייד עושה חסד לישראל, שכן המצב שם גרוע עשרות מונים. בעניין הזה תרשה לי לסמוך על קורבנות האפרטהייד עצמם, למעשה מנהיגי השחורים שם, שהגיעו ב-2008 לסיור בשטחים הכבושים והזדעזעו ממה שראו שם:

    "כשאתה מתבונן מרחוק אתה יודע שהדברים חמורים, אבל אינך יודע עד כמה. דבר לא יכול להכין אותך לרוע שראינו כאן. זה גרוע מכל מה שחווינו. רמת ההפרדה, הגזענות והברוטליות כאן גרועה מזו שאיפיינה את האפרטהייד בתקופה הגרועה ביותר."
    https://machsomwatch.org/he/node/50296

    עוד משפט אומלל שלך: "ההגבלות שהצבא מנהיג אינן קשורות לשנאת הערבי על עצם היותו ערבי בהקשר ההגבלות על בסיס צבע העור בדרום אפריקה, כך שבעיני יותר ממוצדק לעשות הפרדה זו." זה לא מעניין אף אחד אם החייל שונא את הפלסטיני או לא; די ברור שמיליציות המתנחלים שמתעללות ברועים הפלסטינים מדי יום שונאות אותם, ודי ברור שהצבא מגן עליהן. עניין השנאה שייך לפסיכולוגיה. מה שחשוב הוא האפליה האתנית הבוטה בכל הבטי החיים. ולא, אין לה "הצדקה". תקרא את הדו"חות.

  27. אברהם בהר / פבר 6 2022 11:42

    אני קורא את הדוחות ואיני רואה בהם ממצא אובקייטבי, בעוד שאתה מקבל אותם כתורה מסיני. אני מעורב באופן יומיומי בנסיון לצמצם את הפערים הנובעים "מתת-תקצוב" במזרח ירושלים. מסתובב בשכונות ומגיע לכפרים נידחים ביהודה ושומרון. אני ממליץ לך לעזוב את המקלדת ולצאת לשטח. כפרופסור מן השורה אימצת את שיטת ציטוט המקורות וטיעוניך מבוססים "כתבה מהיום" של עיתון הארץ או דוחות של ארגונים אינטרסנטיים. אתה כותב לי "תקרא את הדוחות" אני כותב לך, צא לשטח!

  28. עידן לנדו / פבר 6 2022 11:46

    יצאתי לשטח מספיק, ואת הדו"חות שאתה מזלזל בהם כותבים תחקירני שטח שחיים אותו הרבה יותר טוב ממך. גם הכתבה ב"הארץ" מבוססת על ראיונות שטח. הבלוג הזה מרכז כמויות מידע עצומות שהגיעו מכל סוגי המקורות, הרבה מעבר למה שאדם אחד יכול לראות במו עיניו. שום דבר הוא לא תורה מסיני, אבל אין לי שום כוונה להתייחס לספקנות נטולת ראיות.

    מצאת אי דיוקים בדו"חות או בכתבות שקישרתי? אנא האר את עיניי. משהו לא נכון בנתונים על האפליה בהקצאת האדמות? משהו לא נכון בנתונים על חוק האזרחות? משהו לא נכון בשלילת הגישה למים או לשדות חקלאיים? (אגב, גם ישראל הרשמית לא הכחישה שום עובדה מן המדווח שם – הכל ידוע). אם אין לך התייחסויות ענייניות, אולי פשוט תמשיך הלאה. זה לא המקום בשבילך.

  29. מיכל ש / פבר 7 2022 13:00

    יפה, עידן. וכואב נורא. גם מיקה לא מתעניינת ממש ואולי טוב שכך.עוד יגיע זמנן, ירצו או לא, והן יהיו חייבות לעשות מעשה. אולי כזה שאנחנו לא העזנו. ד"ש

  30. עדי מרקוזה הס / פבר 9 2022 19:07

    כתבת יפה כתמיד, וכואב מאוד, גם כתמיד. אני מכירה את הדילמות האלה, גם במגע היומיומי, אצלי זה כבר עם נכדים. הנוער שלנו, הילדים של ילדי, גדלו לתוך השקפת העולם שלנו, ראו את הסבים וההורים הולכים להפגנות ובגיל המתאים גם הצטרפו. וכל זה לא עוזר לי להיות פחות פסימית. גם לי אין תשובות טובות. כמו שאמרת, הם יצטרכו להיות הרבה יותר נחושים וחזקים, ואני לא בטוחה שזה יקרה. רק יכולה לקוות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: