רואים לנו

תודה שכתבת בשביל כולנו, ההורים. אם לא לשפר את מצבם ומצבנו לפחות להבין מה בכלל קורה להם (לילדים שלהם, לאימהות במחסומים…) ולנו. מה יש להוסיף ? הכל על השולחן (לתפיסתי) ונקווה שעם ההצהרה של אמנסטי תגיע תקווה…?

גם אני התלבטתי. את התשובה קיבלתי מז׳רמן טיון (1907-2008) שכתבה כשמאלנית על מלחמת אלג׳יר: ״לא ויתרתי על הצדק למען אהבת צרפת, ולא ויתרתי על צרפת למען אהבת הצדק״

וואו. אני עוקב אחריך כבר כמה שנים טובות, וזה אחד הפוסטים המייאשים שקראתי.

הפרדוקס הזה בלתי נתפס – איך מדינה שהיא הבית שלך, במובן הכי עמוק של המילה, עם השפה והתרבות והמשפחה והחברים והאוכל והנופים והמזג אוויר, היא גם מדינה שמייצרת כל כך הרבה רוע וייאוש מיום היווסדה, ועוד לפני כן.

בשנות ה-20 לחיי עוד ניסיתי לקחת חלק במאבק נגד הכיבוש, להיות שמאלני נאור, לקחת חלק במעגלי שיח עם פלסטינים, לקרוא הארץ ובצלם ושוברים שתיקה. עדיין קורא הארץ ובצלם, אבל פחות.

אבל כמו שאתה אומר, המפלצת הזאת נולדה עוד לפני שנולדנו. זו מין דהרה היסטורית שלא יודעת מעצור. זה התחיל בשאיפות הלאומיות של כמה יהודים לפני מאה שנה, שאיפות שאני עדיין מעריך ונותן להן את המקום הראוי לו בתודעתי, והפך לדיכוי בלתי פוסק של האוכלוסייה הערבית מכל צדדי הקו הירוק.

ואני מקווה בכל לבי שייפסק כבר. שייפסק כבר החרא הזה. שלא אקום בבוקר לעוד פוסט של עידן לנדו, לעוד דיווח של גדעון לוי, לעוד זקן בן 80 שנחנק למוות בקור, לעוד ילד אוטיסט שנורה למוות בעיר העתיקה, לידיעה הברורה שגם כשאני לא קורא חדשות – אתמול בלילה עוד ילד מבוהל נלקח באמצע הלילה מביתו בלי שום הסברים וחטף טראומה לכל החיים.

וכמובן שגם כשאני מתנתק מהאינטרנט, אני מקבל תזכורות ברחובות תל אביב – ברור לי שכל הפועלים דוברי הערבית עם המכנסיים מכוסי הצבע הלבן בפרויקטי התמ"א ברחבי העיר היו צריכים לקום ב-3 בבוקר, לעמוד שלוש שעות במחסום בקור, אולי לספוג השפלות מחיילים, ולהגיע לעבודה שעליה מקבלים 100 שקל ליום.

בשבילי להיות נגד המדינה והחברה (לא בקטע פוליטי, אלא בקטע ביתי, זהותי עמוק) זה כמו רצח אב. לייחל לכך שיפעילו עלינו סנקציות כדי שנשנה את התנהגותנו זה כמו לקוות שיוקיעו את אבי וישימו אותו בכלא בגלל שהוא הכה את אמי כל חייה (תודה לאל לא קרה בחיי האישיים, הורים נהדרים). זה פרדוקס בלתי נסבל.
וגם כשיש בי תקווה שדברים ישתנו, מתישהו, בקרוב, אני נזכר בשלטונות דכאניים שהתקיימו מאות ואלפי שנים, כמו הכנסייה הקתולית. יותר מאלף שנים של דיכוי ובערות וכוחנות – מי אמר ששלטון מדכא הוא קצר מועד? יש כאלה שמחזיקים שנים ספורות, ויש כאלה שמחזיקים מאות שנים.

וכמו שאתה כותב – איפה אני בתוך כל זה? רק לקרוא את הריאיון עם יולי נובק בהארץ, לראות מה האישה הזאת עברה רק כי חשפה את האמת, באיזו פוסט טראומה ופרנויות היא נמצאת – אני באמת רוצה להביא את זה על עצמי? אני עד כדי כך רוצה שינוי, להביא על עצמי אסון אישי כדי שאולי יהיה פה יותר טוב, ומן הסתם לא יהיה? התועלתן שבי אומר, די, אלפי אנשים, טובים ועתירי כספים ופעילים הרבה יותר ממך, ניסו לשנות ולא הצליחו. מה כבר אתה תוכל לשנות?

אני חושב על הפסוק "סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו" – אני יכול להתחבר רק לחלק הראשון. אני משתדל לסור מרע, ולעשות טוב.

לבקש שלום ולרדוף אותו – רק בחיי האישיים. המפלצת הזאת גדולה עליי.

עידן, לכך התכוונתי כשכתבתי "להיות נגד המדינה והחברה (לא בקטע פוליטי, אלא בקטע ביתי, זהותי עמוק)". אני לגמרי מבין את ההסתכלות הליבוביצ'יאנית על המדינה כעל אינסטרומנט, או מערכת ביורוקרטית חסרת נשמה. אני מתכוון לסדר הקיים תחת אותה מערכת ביורוקרטית, למקום ולאנשים כמו שכתבת.
אני מרגיש כאילו רוב הישראלים הם כמו הבת המועדפת והאהובה של עמוס עוז, שלא מסוגלת לשמוע את הדברים הקשים שמטיחה בו גליה, הבת שחטפה ממנו יחס מלגלג ומשפיל כל חייה, וכתבה על כך ספר. אצלה לפחות היה מות אב אמיתי, שלאחריו היא יכלה לפרסם ברבים את האמת. אצלנו המדינה חיה לעד. רצח האב וגילוי האמת קשים בהרבה, עד בלתי אפשריים.

כשאני כותב רצח אב, אני מתכוון לאותו אב מפוצל נפשית שמצד אחד הוא מלא בטוב, ועשייה, ונתינה, ושגשוג, ומצד שני דואג לרמוס ברגל גסה את האוכלוסייה הערבית. שתעשיית ההייטק שלנו מצד אחד יוצרת דברים מצילי חיים כמו מובילאיי, מצד שני דברים מחריבי חיים כמו NSO.

אני מתכוון לכך שחבר יקר שלי שלימד אותי הרבה, שהוא אב נהדר לבנותיו ואיש נהדר לאשתו, מקפיד לעשות את כל ימי המילואים ומעבר לכך, ולא מבין מה הבעיה במה שאנחנו עושים ביו"ש או בעזה.
על כך ששירים שאני כל כך אוהב כמו "חלון לים התיכון" שמדבר על כאבו של ניצול השואה, מזכיר כאילו באגביות גג של בית נטוש ביפו.

על כל שמחה – עצב, על כל שגשוג – דיכוי, על כל יום נהדר שלי – יום מחורבן של ערבי במחסום. זה רצח האב האמיתי

נראה לי שהמצב קצת יותר מסובך.
מצד אחד יש את ההתגדרות בחברה אזרחית חזקה, דמוקרטיה יחידה, וכו' וכו'. ברור שזה עובד לישראל במישור הדיפלומטי ולצערי אני פחות אופטימי ממך ביחס להלוך הרוח בחברה האזרחית האירופית. כאן בגרמניה אתה עדיין נתקל באנשי שמאל שורשי שלא מוכנים לשמוע מילה רעה על ישראל, ומעבר לזה, הדברים מחלחלים גם בהרבה מישורים אחרים: המגניבות של תל אביב, הקולנוע הישראלי, הנוכחות של אינטלקטואלים כמוננו בשיח הביקורתי הבינלאומי, הכול תורם לכרסום בדה לגיטימציה של ישראל. זה פשוט לא נשמע כמו צפון קוריאה.
אבל יש גם נקודה שניה. במישור המשפטי והדיפלומטי חלק גדול מתחזוקת הכיבוש כרוך בתחזוקה קבועה של משטר ההיתרים ומראית העין של הנורמליזציה של חיי היומיום. על זה בנוי הרי כל חזון הימין העכשווי. ארגוני ופעילי זכויות האדם, הכל כך מושמצים, מוסרים את גופם ונפשם כדי להיות העובדים הסוציאליים שך המערכת הזו. אין לנו הרי ברירה. אנחנו לא יכולים פשוט לשבת מנגד. לא משנה אם זה ליווי של חקלאים למסיק. התעקשות על זכותם להגיע לאדמות שמעבר לגדר ההפרדה, משא ומתן מתיש על אישורי כניסה ויציאה ואיחוד משפחות, או איתור אלפי עצירים כל שנה, שאף אחד לא חושב שמחובתו להודיע למשפחות על מקום המצאם. אי אפשר להתעלם מהמשמעות של התחזוקה היומיומית הזו לעמידות המפליאה של המשטר כולו. אנחנו בורג חשוב מאוד במערכת הזו, לאו דווקא "קוץ בתחת".

חייתי תחת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. האווירה האגרסיבית ששררה ברחובות רחוקה אלפי שנות אור מהאווירה הנוחה של ערביי ישראל החיים בחיפה ברמלוד ובבית חנינא. מהבחינה הזו, ערביי ישראל סובלים מגזענות ומהשלכות החיים תחת מעמד כלכלי נמוך כך שבמידה הזו הסולידריות כלפיהם אמורה להיות שווה באותה מידה לסולידריות המופנת לאזרחים נוספים שנדרסים תחת המנוע הכלכלי – הקהילה היהודית האתיופית, המהגרים מאפריקה ועולים ועולות ממדינות רעבות. "בשטחים", ההגבלות שהצבא מנהיג אינן קשורות לשנאת הערבי על עצם היותו ערבי בהקשר ההגבלות על בסיס צבע העור בדרום אפריקה, כך שבעיני יותר ממוצדק לעשות הפרדה זו. בהקשר ההגבלות בשטחים – הגבלות תנועה, הפקעת שטחים ושיטור פריווליגי דומיננטי הביקורת צריכה להיות מופנת באותה המידה לרשות הפלסטינית ומעמד הפלסטיני הגבוה שנהנה ממקלחות דולרים.

בהקשר מה שכתבת על בתך, כתבו על זה מזמן; "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"
לא ידי הילדה שלי
גירשו את ילדיכם
לא הפה שלי שהיה חתום
אמר ג'וקים עליכם
לא הרגליים העייפות שלי
צעדו בחברון ובשכם
ולא בעלי בכיסא הגלגלים
הוא הסיוט הציוני שלכם

אני קורא את הדוחות ואיני רואה בהם ממצא אובקייטבי, בעוד שאתה מקבל אותם כתורה מסיני. אני מעורב באופן יומיומי בנסיון לצמצם את הפערים הנובעים "מתת-תקצוב" במזרח ירושלים. מסתובב בשכונות ומגיע לכפרים נידחים ביהודה ושומרון. אני ממליץ לך לעזוב את המקלדת ולצאת לשטח. כפרופסור מן השורה אימצת את שיטת ציטוט המקורות וטיעוניך מבוססים "כתבה מהיום" של עיתון הארץ או דוחות של ארגונים אינטרסנטיים. אתה כותב לי "תקרא את הדוחות" אני כותב לך, צא לשטח!

יפה, עידן. וכואב נורא. גם מיקה לא מתעניינת ממש ואולי טוב שכך.עוד יגיע זמנן, ירצו או לא, והן יהיו חייבות לעשות מעשה. אולי כזה שאנחנו לא העזנו. ד"ש