דילוג לתוכן
18 בדצמבר 2020 / עידן לנדו

"העץ" – ספר חדש (תרגום)

השבוע ראה אור ספרון צנום בהוצאת "אסיה", הנושא את השם הצנום "העץ", שמתנוסס על כריכת הספר כמו עץ צנום בעצמו. כתב אותו הסופר הבריטי ג'ון פאולס בשנת 1979. אני המתרגם. אני גם, איך שפעם היו אומרים, המביא לבית הדפוס. הבאתי בחיל ורעדה ובהתרגשות גדולה.

פאולס מוכר אצלנו יותר כמחברם של רומנים שעובדו לסרטים מצליחים – "האספן" ו"אהובת הקצין הצרפתי". אבל יריעת יצירתו רחבה הרבה יותר וכוללת גם שירה ומסות. "העץ" הוא מסה ארוכה שעניינה היחסים בין בני אדם לטבע, ובעיקר לעצים ויערות. את הסיפור הזה מתחיל פאולס בילדותו, ומסיים ביער ויסטמן דמוי האגדה (ראו תמונה שלו בהמשך), שאותו הוא לומד לראות מחדש בבגרותו. הילדות של פאולס היטלטלה בין פרברי לונדון לבין מחוז דבונשייר הכפרי, שני קטבים הפוכים שמתקשרים למתח הכאוב בינו לבין אביו. תחביבו העיקרי של זה היה גינון וטיפוח עצי פרי, ואילו הבן תמיד שאף אל המרחבים הפראיים. מטאפורת והגיזום והמישטור של היצרים הטבעיים הולכת ומתגלגלת בספר אל מערכת המיון המדעית ואל הקונוונציות הקשיחות של אמנות ימי הביניים והרנסנס, שהעמידו עוד ועוד מחיצות בין האדם לבין חווית הטבע הפשוטה.

אולם אין זה עוד ספר שמטיף אל חזרה נאיבית אל הטבע הקדם-תעשייתי. גם אין בו הנגדה מלאכותית בין ראייה "מדעית" נטולת-נשמה לבין ראייה "אמנותית" ממעמקי הנפש. אדרבה, זו גם זו ניצבות במוקד הביקורת של פאולס, המקיפה את הלוגוס המערבי בכללותו: המבט המבחין, המנתח, ובעיקר המשתמש, של האדם המערבי בטבע. "מכל דרכי הניכור שלנו מן הטבע", הוא כותב, "הדק-מן-הדק, הקשה ביותר להבנה, הוא הצורך שלנו לעשות בו שימוש כלשהו, להפיק איזה רווח אישי. לעולם לא נבין את הטבע (או את עצמנו) עד תום, ולבטח לא נכבד אותו, עד אשר נפריד את הפראי מרעיון התועלת השימושית – תמים ולא-מזיק ככל שיהיה אותו שימוש. שכן חוסר התועלת בטבע ככלל הוא שעומד ביסוד העוינות והאדישות כלפיו."

"הטבע" של פאולס איננו מציאות חיצונית בלבד, אלא נוכחות פנימית מתמדת ("האיש הירוק" בתוכנו). הניכור מן הטבע הוא בה בעת ניכור מן העצמי; במובן העמוק ביותר, תרבות שמרדדת את הטבע לתועלת שימושית עושה זאת גם לבני אדם.

זהו ספר גדוש תובנות על ילדות ותרבות, אמנות ומדע, ספרות ודמיון. בבסיסו עומדת התפכחות אכזרית של אדם ממעטפת שלמה של אשליות, אישיות וגם קולקטיביות; חשבון הנפש האישי אינו נפרד כאן מחשבון הנפש התרבותי, ובכך מגשים הלכה למעשה את אידאל הכתיבה המסאית. מבעד לטון הדיבור הבהיר והשקול, מבעד לאיפוק הבריטי, בוקעת ממנו אמירה רדיקלית כל כך שכמעט קשה לשמוע אותה בשוויון נפש. בחנו מחדש את חייכם, אומר לנו פאולס. לכו אל העצים.

ג'ון פאולס

* * *

שתי טעימות מתוך הספר.

1.

העצים האלה היו בעצם הפילוסופיה האמיתית שלו, ואהבתו לפילוסופיה הממשית – עולם הרעיונות המופשטים – (כמו אהבתו לעורכי דין שלשונם חדה וחותכת כמזמרה) – לא היתה אלא פן של שנאתו לאי-סדר טבעי. פילוסופים טובים גוזמים את הכאוס של המציאות ומאַלפים אותו לתבניות קבועות, וכך מאלצים אותו להניב פירות טעימים יקרי ערך – או לפחות בתיאוריה. אחד מגיבוריו של אבי היה ברטראנד ראסל, והוא העריץ את מוחו החריף ואת חיבוריו הפילוסופיים הפופולריים יותר; אך היה לו יחס הפוך לנטיות הפוליטיות המאוחרות יותר של ראסל. כמעט כאילו הוא הניח לאחת מרצועות ההדליה שלו לצמוח כאוות נפשה, חילול של הדיבר האחד–עשר שלו עצמו: גְזום את העצים כולם.

תמיד ראיתי בכך את ההבדל הגדול בינינו; הבדל חידתי, מסתורין גנטי. מה שהיה לו לתועבה, היה לי לאהבה. ה"בוסתנים" שלי היו, למן הרגע הראשון שידעתי אותם, הסבך והעצים הנשכחים, הנטושים יותר ויותר, של מערב אנגליה, ולימים של צרפת. אני עדיין מגדל כמה מזני התפוחים המועדפים על אבי, כמו ג'יימס גריב, וכמה משלי, כמו מלך הפּיפּינים הארומטי, אבל אינני משתמש כהלכה בריסוס או בגיזום – ואין לי תירוצים, כיוון שהוא לימד אותי את יסודות האמנות הזאת. אך כעת אני רואה שהגישות המאוד שונות שלנו אל הדברים האלה היו, לאמיתו של דבר, אותה תופעה, אותו עץ. הסירוב שלו להתרגש ממה שריגש אותי בטבע אפשר שהיה ברובו תוצר ההתניה שלו; אבל הוא מילא תפקיד (מבלי שתפסתי את זה, כמובן) דומה מאוד לתפקידו של הגיזום בעצי פרי צעירים – לכוון את גדילתם ולקבוע את עתידם.

דומה שרק לעתים נדירות צאצאים לאמנים מצליחים נעשים גם אמנים מצליחים, אולי משום שסביבת ילדות "יצירתית" ואוהדת דווקא מטפחת פחות – בניגוד לתיאוריה החינוכית המודרנית – את הדחף ליצור, שהוא תמיד בחלקו הצורך להימלט ממציאות היומיום, מאשר הגישה ההפוכה בדיוק, שהיא גיזום וגידור של אינסטינקטים טבעיים (תשע-עשיריות מכל יצירה אמנותית יונקות את האנרגיה הבסיסית שלהן ממנוע ההדחקה והסובלימציה, הרבה מעבר להגדרה הפרוידיאנית המצומצמת של מושגים אלה). ההיבדלות העמוקה שלי מאבי נראית לי, במבט לאחור, לא עניין של אשמה אדיפלית, אלא תהליך טבעי ובריא, ממש כמו הענפים של עץ בריא שאינם מנסים לתפוס זה את שטחו של זה. לעצים יש למעשה מערכות ביוכימיות רגישות לאור, שמונעות את הפלישה הבזבזנית חסרת הטעם של ענף אחד לשטחו של משנהו. העובדה ששני הענפים האלה צומחים בכיוונים שונים, בדרכים שונות, אין פירושה שהם אינם חולקים את אותו מנגנון הצורך, את אותה מערכת של חוקים נסתרים.

אין חשיבות לכך שאני לא מטפח עצים בשום דרך שאבי היה מכיר או תומך בה. אני חושב שגרמתי לו זעזוע אמיתי רק פעם אחת בחיי – כאשר זמן קצר לאחר שהפכתי לבעל נכס, לקחתי אותו לסיור בגינה שלי הפרועה, הבלתי מושגחת ובלתי ניתנת להשגחה, ללא תקנה. קודם לכן הדהמתי אותו כשרכשתי חווה זנוחה; אבל לעומת מעשה האיוולת החדש, 120 הדונם של אותה חווה, של שיחים ושטחי מרעה גולמיים (לפחות השארתי שם את העדרים שהניבו לי רווח סמלי), היו שפיוּת צרופה. היה זה טירוף בעיניו להשתלט על "ג'ונגל" כזה, והוא לא האמין לי כשאמרתי שאין בעיניי כל צורך להשתלט עליו, אלא להניח לו כמות שהוא, לרווחתם של הדיירים-שותפים שלי בפועל, ציפורי בר ובעלי חיים, צמחים וחרקים. הוא לעולם לא היה מודה, שזוהי המקבילה שלי לתפוחים ולאגסים הממושטרים-להלל שלו, ולא פחות מטופחת מהם, אף כי לא במובן המילולי של המילה. הוא לעולם לא היה מבין שמשהו שראיתי שם רק לפני שעה, ואני כותב בזה הרגע – שני גוזלים של לילית מצויה, טריים מן הקן, יושבים על ענף שקמה כמו זוג גרבי חג-מולד שנסרגו ברישול, לוטשים עיניים במסיג הגבול הזה שפלש לגן שלהם – משמעותי לי בדיוק כפי שמשמעותיים לו גביעי האגודה לגננות הניצבים על המזנון שלו: אות לסדר בתוך כאוס בלתי הוגן, הגמול על התמדה בפילוסופיה ראויה. העובדה שהכאוס שלו הוא במקרה הסדר שלי איננה כה חשובה, כך נראה לי.

זמן קצר לאחר אותו ביקור הוא שלח לי שתי רצועות הדליה של עץ אגס לשתילה. הם לבטח בני חמש-עשרה שנים כעת; ובכל שנה, כיוון שהאדמה שלי דקה ויבשה מדי לטעמם, הם מניבים קומץ פירות עלובים, או לעתים קרובות יותר לא מניבים דבר. לא עולה על דעתי לעקור אותם. נוגע לליבי שהם מתייצבים לצידו באופן כה מוחלט; זה מעלה בדעתי שבעצם כל אדם אחר בחיי – אפילו חברים שמצהירים על עצמם נטורליסטים – גם התייצב לצידו; שמעל הכול, העולם בכללותו ממשיך להתייצב לצידו. אין פרי למי שלא גוזם; אין פרי למי שמפקפק בידע; אין פרי למי שנחבא בין עצים שיד אדם לא נגעה בהם; אין פרי לבוגדים בייעוד האנושי.

 

2.

שמורה בזיכרוני דוגמה חיה לכך מלפני שנים ספורות בצרפת, זמן רב אחרי שחשבתי שכבר נגמלתי משטיפת המוח העצמית הזאת. נתקלתי בסחלב הראשון שלי מזן Soldier Orchid – פרח שייחלתי לפגוש מזמן, אך עד לאותו רגע לא ראיתיו מחוץ לדפי ספר. נפלתי על ברכיי לפניו באופן שכל בוטנאי מכיר. בעזרתם של פרופסור קלפהאם, טוּטין וּורבּוּרג (המדריך הבריטי הסטנדרטי לעולם הצומח) זיהיתי, מדדתי, צילמתי, חישבתי היכן אני נמצא על המפה, לצורך זיהוי עתידי. הייתי נרגש, מאושר ביותר, תמיד זוכרים את "הפעם הראשונה" עם זנים נדירים. ועם זאת, חמש דקות אחרי שאשתי (נשים זרות אינן צורתו היחידה של הניאוף) סוף-סוף קרעה אותי מעל הפרח, דקרה תחושה מוזרה בבטני. הבנתי פתאום שלא באמת ראיתי את שלושת הצמחים במושבה הקטנה שגילינו. חרף כל הזיהויים, המדידות והצילומים, הצלחתי להציב את החוויה במין עבר נוכח של כבר-ראיתי, על אף שפיזית ובו בזמן עדיין התבוננתי. לו היה לי האומץ, ולאשתי היתה הסבלנות, הייתי מבקש ממנה להסתובב על עקבותינו ולנסוע חזרה, כיוון שידעתי שזה עתה מעדתי, בדרך האווילית ביותר, אל תוך מלכודת עתיקה. מה שגורם לבּורוּת אינו בהכרח דלותו של הידע; דווקא עודף ידע, או תאוות הישג בלתי מרוסנת, עלולים להביא לאותה תוצאה.

יש משהו בטבעו של הטבע, בנוכחות המיידית שלו, ברושם הארעי שלו, בתסיסה היצירתית ובכוחות הצפונים בו, שתואם להפליא את האיש הירוק והפראי בנפש שלנו; והמשהו הזה מתפוגג ונעלם מרגע שערכו נגרע לכדי "עָבָריוּת" אוטומטית, למעמד של דבר הניתן לסיווג ותו לא, דימוי שצולם אז. "דבר" ו"אז" מושכים זה את זה. אם זה דבר, זה היה אז; אם זה היה אז, זה דבר. חסר לנו אמון בהווה, ברגע הזה, בראייה הממשית הזאת, כיוון שהתרבות שלנו אומרת לנו לבטוח רק במה שדוּוח לאחר מעשה, מוסגר באופן פומבי, שכבר נערך, הדבר שהוצב בבירור בנקודת המבט האמנותית או המדעית. אחד הלקחים העמוקים ביותר שעלינו ללמוד הוא שהטבע מטבעו מתנגד לכך. הוא מחכה שיראו אותו אחרת, בנוכחות המיידית הייחודית לו ומתוך הנוכחות המיידית הייחודית לנו.

תרגום: עידן לנדו

לרכישת הספר, לחצו כאן.

לגרסה דיגיטלית, לחצו כאן.

 

17 תגובות

להגיב
  1. מירי ברק / דצמ 18 2020 15:49

    תודה לך עידן לנדאו שחשפת בפני ספר זה. את הסופר ג׳ון פאולס אני מכירה ומוקירה. וקראתי כמה מספריו. כמובן, אקרא ספר זה שאני מרגישה שירחיב את תודעתי ורוחי. תודה על התרגום.

  2. ארך אפיים (@raanraan) / דצמ 18 2020 19:37

    תודה. יש באופק גירסה אלקטרונית לאלה שבניכר?

  3. עידן לנדו / דצמ 18 2020 21:14

    עדיין אין גירסה דיגיטלית, אבל מההוצאה מוסרים לי שתהיה עוד חודש.

  4. יזהר באר / דצמ 20 2020 21:54

    נשמע מעניין… השבוע רכשתי את המצאת הטבע של אנדריאה וולף. אחריה בתור!

  5. עדי מרקוזה הס / דצמ 21 2020 10:14

    תרגום יפה מאוד ככל שאני יכולה לשפוט בלי לקרוא את המקור. התרגום נקרא טבעי, קולח, לא חורק בצירופים מאולצים. קצת לא ברורה לי הכוונה שלו ב"דבר" ו"אז" מושכים זה את זה – נראה לי כהתפלספות מרחיקת לכת, אבל עצם הגישה שלו לטבע מדברת אל לבי לגמרי. אשמח לקרוא את הספר.

  6. עידן לנדו / דצמ 21 2020 12:43

    תודה רבה יזהר ועדי.

    דבר-אז: זה ביטוי לחוויה מאד ממשית (התקרית עם הסחלב). חוויה בזמן הווה היא תמיד התנסות דינמית מתנועעת. הקיבוע שלה במילים או בזמן עבר גוזל ממנה את היסוד הזה ומותיר אותה קצת ללא חיים. כולנו מכירים את זה.

  7. nina ramon / דצמ 22 2020 11:26

    מחדש לי. כמו תמיד (: הלכתי לרכוש. תגובה בהמשך. תודה.

  8. nina ramon / דצמ 24 2020 11:21

    נרשמה אכזבה.
    עדיין לא הגיע לתל אביב. אבדוק בתחילת שבוע הבא.

  9. נמרוד א / דצמ 27 2020 10:43

    יפה מאד, התקלות ראשונה עבורי בפאולס. תודה רבה עבור התרגום ובכלל
    ובכל זאת אסתכן בנוקדנות יתר ואעיר, שמעולם לא נתקלתי בספרות השתלנות והמטעים העברית במונח "רצועת הדלייה" בהקשר כזה, ולמעשה אינני מבין על מה מדובר. ייחור? שתיל? רוכב? אשמח לדעת את הביטוי המקורי

  10. עידן לנדו / דצמ 27 2020 13:51

    נמרוד,

    במקור זה espaliers and cordons.

    המונח העברי הוא הדליה:
    http://israplant.com/index.php?n=2575

  11. נמרוד א / דצמ 28 2020 11:01

    תודה עידן
    מבהיר: הדליה היא בהחלט מונח מוכר ושימושי. התכוונתי לצירוף "רצועת הדליה". בספרות הדרכה לכורמים משתמשים במונח הלועזי "קורדונים" כשמתייחסים לחוטי המתכת עצמם, וכללית במונח "הדליה" ובפועל "להדלות".
    בכל אופן, במקרה הזה: "…הוא שלח לי שתי רצועות הדליה של עץ אגס לשתילה. הם לבטח בני חמש-עשרה שנים כעת; ובכל שנה, כיוון שהאדמה שלי דקה ויבשה מדי לטעמם, הם מניבים קומץ פירות עלובים…" אינני מבין איך הכוונה יכולה להיות למשהו אחר מלבד חומר ריבוי צמחי כלשהו: שתילים, ייחורים, עיניים להרכבה וכו'.
    (אני יודע שאני נתפס לפרט טפל שאינו מהותי להבנת הקטע או להערכת יופיו, ושמתי-מעט בכלל יבחינו בו, ושגם אם אני צודק מאוחר מדי לשנות)

  12. עידן לנדו / דצמ 28 2020 11:53

    כן, התרגום קצת לא דייק כאן. הכוונה היתה שהוא שלח שתילי אגס להדליה (cordon pear trees). אם תצא מהדורה נוספת, אבקש לתקן. תודה.

  13. מרית בן ישראל / ינו 9 2021 15:23

    קוראת את זה עכשיו בשמחה על כל המחשבות שזה מעורר.
    אם והלוואי שתצא מהדורה נוספת, ספרו היפה של האדסון שמוזכר בהערות כ"אחוזות ירוקות" תורגם בשעתו לעברית על ידי שמעון הלקין בשם "היכלי ירק".

  14. bassko / ינו 9 2021 16:18

    תרגום רובוטי ומוזר. בלתי קריא לחלוטין. נשברתי אחרי שלושה משפטים

  15. עידן לנדו / ינו 9 2021 17:58

    תודה מרית, לא ידעתי. "היכלי ירק" נשמע לי כמו מקום עם המון סלרי…

  16. עידן לנדו / ינו 10 2021 17:42

    עכשיו בגרסה דיגיטלית:
    https://www.e-vrit.co.il/Product/19989/%D7%94%D7%A2%D7%A5

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: