דילוג לתוכן
2 בינואר 2020 / עידן לנדו

בגנות הטעם

"קהילת טעם" – קבוצה של אנשים שחולקים העדפה מסויימת – אסתטית, קולינרית, לשונית וכיוב' – המעניקה להם תחושת זהות ושותפות, ובו בזמן מגדירה עבורם את הזר – מי שטעמו שונה.

הכלל הראשון של כל קהילת טעם קובע: על טעם וריח אין להתווכח, אבל הטעם שלנו, באופן ספציפי, נעלה על כל האחרים.

טעם הוא לא רק טעם; הוא מגדיר רגעים מכוננים בביוגרפיה האישית ("לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה של 'סוויד'"), הוא מנגינת הרקע של בני זוג ("לי ולעדן יש בדיוק אותו טעם בנעליים!"), לפעמים גם במהופך ("ליאת אוהבת המון חריף ואני שונא, לא מבין איך התחתנו"), הוא מכנה משותף של דור אחד לעומת דור אחר ("עזוב אותם אלה, הגשש לא מצחיק אותם, רק קליפים של חתולים, לך תבין").

טעם הוא גם בית הכלא הזדוני של הדמיון. קירותיו שקופים, אינם מוחשיים, משום שהם מצופים במראות: מכל עבר ניבט אליך אדם דומה לך בטעמו ובהעדפותיו. אין ביטוי מובהק יותר לכלא השקוף של הטעם מאשר ה"פיד" ברשת החברתית.

הג'ינס שלי, רק סקיני, לא סובל גזרה רחבה, מה זה הדבר הזה?? / סקס פיסטולס, ברור שסקס פיסטולס, רק סחים מתלהבים מפינק פלויד! / איך, איך את יכולה לא לאהוב קינמון, מה את חייזרית? / זה ממש כואב לי באוזניים כשמישהו אומר "מֵגיע" בצירה במקום "מַגיע" בפתח / מה זה? יש לו ריי-באן?? פסול חיתון! / מי אתם, אנשים שמתלהבים מחוף הצוק? / צריך וילונות לבנים, מי תולה וילונות בורדו? הסלון הזה הוא מפגע חזותי!

קהילות טעם מזמינות, מעודדות, מתמוגגות מהגזמה. את ההעדפה שלך צריך לא סתם לציין כעניין של מה בכך, אלא להלל ולקלס כביטויה של תבונה עילאית; העדפות שאינן נושאות חן לפניך יש להציג בחוסר אמון מוחלט, על גבול הפּלצוּת; מי שדוגל בהן ספק אם הוא בן אנוש לגיטימי.

בכל מי שמתלונן על "הדיקטטורה של הטעם הרע" מסתתר דיקטטור קטן של הטעם הטוב. הדיחו את הדיקטטורים, לא את טעמם.

חוק: ככל שהבדלי הטעם מיקרוסקופיים יותר, כך הם מלהיטים יותר את הרוחות ("הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים", הבחין פרויד). האיבה בין חובבי הקפוצ'ינו לחובבי הלאטֶה מגמדת את זו שבין חובבי התה לחובבי הקפה; מעריצי הארי פוטר יקרעו זה את זה לגזרים סביב השאלה איזה ספר בסדרה הוא הטוב ביותר, ויישארו כמעט אדישים מול מי שמעדיף ספרות בלשים על פנטזיה.

מלכודת פתאים: לחתום כל ויכוח בהכרזה ש"הכל זה עניין של טעם". לא, לא הכל. תחום המוסר איננו עניין של טעם; יש העדפות שחובה להצדיק ויש כאלה שלא. כשהמוסר פולש לתחום הטעם הוא הופך למוסרנות; כשהטעם מתיימר לברור בין ערכים התוצאה היא ניהיליזם וקהות חושים.

התוכן של קהילות הטעם משתנה כל הזמן, למעשה הוא כמעט שרירותי, אבל תפקידו קבוע: להגדיר את הנכון מול הלא נכון, אנחנו מול הם. וכיוון שגם השפה עצמה נתונה למשוגות הטעם המתחלף, הניגוד הקבוע הזה לובש ופושט צורה לשונית: אין-אאוט, גזעי-בּוֹק, קוּל-לא קוּל, מגניב-חְנון, היפסטר-סחי.

כמו מגזרת נייר בהיעדר צל, כמו פרוטגוניסט בהיעדר אנטגוניסט, כמו גילוח ערווה בהיעדר ערווֹת שופעות תלתלים – הטעם קמל ונגוז ללא הטעם ההפוך לו. יחד איתו גם תחושת הזהות, והייעוד האישי, דהות והולכות. אנשים שנשללת מהם אפשרות הגינוי של טעם זר וקלוקל, הופכים לאנשים חסרי טעם עצמי; חייהם מאבדים מטעמם.

קהילות טעם יכולות להתגושש גם בתוך אדם יחיד, ובפרט, בין שלבים שונים של חייו. "אני לא מאמין שפעם הערצתי את הזמר פח הזה!" / "איך, איך יכולתי להתאהב בכזה דוש??". הטעם של ההווה מוקיע את הטעם של העבר, וכבר אתה מרגיש צודק יותר, מזוכך יותר. שלא במפתיע, מי שאינו מגלה סלחנות לטעמיו הקודמים, מי שאינו מסוגל לראות בהם חלקים מהותיים ממי שהוא עכשיו, גם לא מגלה סלחנות לטעמים של הזולת. קו דקיק מאד עובר בין התכחשות עצמית להכחשת האחר.

בעומק הדברים, הטעם האישי חשוב לנו כל כך כי הוא סימן של בחירה, ובחירה היא אוטונומיה, ואוטונומיה פירושה שאנו שולטים בחיינו ולא נסחפים בתוכם כעלים ברוח. או לפחות, כך אנו מאמינים. לאמיתו של דבר, חלק ניכר – אולי רוב – בחירות הטעם שלנו אינן ממש שלנו. בכל מה שקשור לתרבות הצריכה, הדברים הרי ידועים; טעמו הפרטי של הצרכן הוא תוצר של הנדסת טעמים משוכללת (פפסי או זירו? ביסלי או דוריטוס? אייפון או סמסונג?), שבלי הרף מפמפמת לך אשליה של חירות ואוטונומיה: תזרום עם מה שאתה מרגיש (בסיטרואן החדשה שלנו); תהיה אתה עצמך (בזמן שאתה לוגם קולה). כל זה מוכר וידוע.

אתה מנחם את עצמך: הבחירות המשמעותיות שלי – בחירת מקצוע, בן או בת זוג, מקום מגורים – אלה ודאי משקפות טעם אישי אמיתי, שצמח בתוכי באופן אורגני.

מה, לא?

מרגע שנולדת, אתה מוקף בסוכני טעם (הורים, חברים, כלי תקשורת, ספרים). בכל אינטרקציה איתם, בכל פעם שמחווה או מילה עוברת מצד לצד, משהו אחד מובלט ומשהו אחר נהדף הצידה; ביניהם חוצץ הטעם שמונחל לך. הטעם שלך "צומח בתוכך באופן אורגני" לא יותר ולא פחות מעלעל שצומח מקצה ענף העץ. מרכיב פנימי (גנטי) כלשהו יש שם, בלי ספק; אבל גודלו של העלעל, כיוון צמיחתו, המועד שבו יתחיל להצהיב, ואפילו תוחלת חייו – עד הרגע שמשב רוח פתאומי יתלוש אותו ממקומו – כל אלה נקבעים מבחוץ (אור, מים, תזונה, פגעי מזג האוויר).

מה בינך לבין העלעל? אתה בוחר את חייך כמו שהוא בוחר את חייו.

ובכל זאת, יש שני הבדלים ביניכם. האחד, שאתה ניחנת ביכולת להתבונן בעצמך ולהפריד בזהירות, ביושר שיש בו גם התאכזרות, שכבה אחר שכבה, טעמים שנשתלו בך מִטעמים שרכשת בעצמך – רכשת בכוונה מלאה, במאמץ ובהתמסרות. והשני, שאתה יכול להתריס נגד טעמיך: לחרוץ לשון כנגדם, לחרף נפשך נגדם, ולהפליג לטעמים אחרים. אתה העלעל שעוקר את עצמו מעצמו.

* * *

כשאדם קם / דוד אבידן

כשאדם קם בבוקר אדם לובש
את מכנסיו ופותח מיד באש
על מטתו ועל מרפסתו ועל ספריו
ועל אלומות המים הדולקות אחריו
אדם מנומנם קם בבוקר ולא חושש
ללבוש מכנסיים ולפתוח מיד באש

25 תגובות

להגיב
  1. יונתן / ינו 2 2020 11:37

    קצר וקולע להרבה מחשבות על העידן הזה שבו אנחנו חיים… עידן לנדו 🙂
    תודה

  2. אייל / ינו 2 2020 13:02

    בורדייה כתב על כך בהרחבה.
    התגעגעתי לכתיבתך.

  3. עידן לנדו / ינו 2 2020 13:39

    מוכן להתערב שבורדייה לא כתב על דוריטוס!

  4. אלי ברודרמן / ינו 2 2020 14:54

    1. כל הצבעה על אחר קשורה בבחירה של טעם כזה או אחר. הטקסט שלך כולו יושב על העדפות הטעם שלך, שברור לאן הן לא נוטות וברור לאן הן נוטות. אנשי הפידים של הפייסבוק לטעמך (המורכב מדעתך הקוגניטיבית, מצביר חוויותיך וממערך התרשמויותיך לאורך השנים ) אינם ניחנים ביכולת להתבונן בעצמם ולהפריד בזהירות, ביושר שיש בו גם התאכזרות, שכבה אחר שכבה, טעמים שנשתלו בהם מִטעמים שרכשו – בעצמם רכישה בכוונה מלאה, במאמץ ובהתמסרות. לטעמך אנשי הפידים אינם בעלי חוט שדרה מוסרי חזק, יושרה ואתיקה גבוהה המחייבת מחירים. יש לעומתם אנשים שיכולים..
    קצת מתנשא לא?

    2. מושג הטעם התפתח בתקופת הנאורות. מוביליו המרכזים היו האמפריציסטים הבריטים: לורד שפטסבורי, אדיסון (א' בפתח), פרנסיס האטצ'יסון. הם פיתחו את מושג הטעם מסיבות אתיות מוסריות, בעיקר כדי לייצר את דמותו החדשה של הג'נטלמן האנגלי, כאיש מתון שעל כתפיו נישאו טלטלות החברה האנגלית של אותה תקופה. כתפיים רחבות שמנעו מהפכות עקובות מדם בממלכה. הטעם גם נוצר כמנגנון שיכול לומר משהו על העולם. הוא לאו דווקא נוצר כדי להצביע על אחר לצורך דחייתו. תופעה זו קרתה בהמשך במסגרת הוולגריזציה של מושג הטעם, משהו דומה למה שאתה עושה במסה הזו.

    3. הוולגריזציה של מושג הטעם היא רידודו ממנגנון ביקורתי לזיהוי תופעות בעולם הפתוחות לדיון ודיאלוג ביקורתי, בעיקר כאלו הנקשרות לחוויה אסתטית, למנגנון של כוח המייצר היררכיות מהסוג של: "האנשים שמסוגלים להפריד שכבות בזהירות (פעולה אסתטית) לבין אלו שאנים מסוגלים לעשות זאת."

  5. karnykern / ינו 2 2020 14:57

    כל עניין הטעם שייך לאנשים שטוב להם מדי בחייהם. או שמסיתים עניינים חשובים, עליהם אין להם פתרונות.
    אני מנסה לחשוב על 1,800,000 עניים, או הומלס, המתבוסס בבוץ וטינופת שאומר לעצמו, אני מעדיף את המוסיקה של היידן על פני שופן. לא מסתדר, נכון?

  6. עידן לנדו / ינו 2 2020 15:12

    אבי: המוסר מתחיל איפה שהסבל מתחיל. כל הכרעה שגוררת אחריה סבל אנושי – ואולי לא רק אנושי – מחייבת הצדקה מוסרית. עכשיו צריך לתחום "סבל אנושי" – הסלידה שלי מוילונות בורדו לא נופלת תחת המושג הזה. לשם כך יש להידרש לזכויות האדם הבסיסיות (מזון, מחסה, חופש תנועה, בריאות וכד'). הליבה שלהן ידועה ולא ממש נתונה במחלוקת.

    אלי: 1. אתה קורא דברים שלא כתבתי. אין לי מושג מי אלה "אנשי הפידים", אני לא חושב שיש קבוצה כזאת עם מאפיינים ברורים. סוף הפוסט מתייחס לכל אדם, ובכללו אני, ומציג אידאל שמעטים עומדים בו. אני למשל לא עומד בו. וזו דעתי *הקוגניטיבית*!

    2. מושג הטעם לא שייך לשפטסבורי ולא לך, וגם לא לי. ההערה הזאת שלך היא דוגמה נאה למה שקראתי הדיקטטורה של הטעם הטוב. חוץ מזה, אין חשיבות לסיבות שהובילו ליצירת הטעם כדי להעריך את תוצאות פעולתו; בפועל, פרקטיקות של טעם בימינו הן גם פרקטיקות אלימות. להצביע על כך זה לתאר את המציאות; להתרעם על ההצבעה זה להסתגר במושג א-היסטורי ונאיבי להחריד של הטעם, משל לא למדנו דבר אחרי ביקורת כוח השיפוט של קאנט.

    3. שוב – אתה מדמיין קבוצה של אנשים ש"אינם מסוגלים לעשות זאת" (וברוב חוצפתך עוד מוסיף מרכאות, כאילו זה לקוח מהטקסט שלי), ובונה עליה תיזה כדי לנגח אותי. תנוח.

  7. אלי ברודרמן / ינו 2 2020 15:39

    אין לי בעיה לנוח. אוהב את זה. קשה לי לעשות זאת בחברת אנשים שיש להם את העצמה המילולית למדוד את כל העולם רק לא את עצמם אפרופו ניגוחים, דיבור אלים וכוחני וחוסר יכולת לאתר התנשאות גם כשהיא זועקת.

    לגבי הקבוצות שאני מדמיין – קהילות של טעם, שזה אתה כתבת, הם קבוצה ממשית קיימת או קבוצה מדומינת? כצודק האולטימטיבי, אני מניח שתגרוס שהם קבוצה ממשית. למרות שלוגית כמובן זה לא ייתכן.
    ןאני מתנצל שהכנסתי את המשפט למרכאות באופן לא מדוייק שאכן יכול ליצור עיוות כלשהו כאילו אתה דיברת על אנשים שאינם מסוגלים לעשות….גם אנשים מושלמים שהזעם הקדוש לצידם עושים טעויות לפעמים.

  8. עידן לנדו / ינו 2 2020 15:43

    קהילות של טעם הן ממשיות. קהילת האנשים ש"לא מסוגלים להפריד בין הטעמים שנשתלו בהם לבין אלה שהם רכשו וכו'" – היא בדמיון שלך (אולי ההתנשאות אצלך?). אין קהילה כזאת, כל אחד יכול. ה"אתה" שבמשפט הסוגר של הפוסט הוא "אתה" אוניברסלי. המשמעות כל כך ברורה שמתגנב החשד ללבי שנכנסת במטרה לנגח.

  9. אלי ברודרמן / ינו 2 2020 16:04

    תסיר חשש מליבך. לא נכנסתי לנגח
    אני אוהב ומעריך את הכתיבה שלך, ומוצא בה קול רדיקלי שאני יכול להזדהות איתו.
    בפוסט הזה לטעמי אתה מפספס. הניתוח שלך לוקח כלי חברתי-תרבותי חשוב וחובט בו (לטעמי) ללא טעם. משל היית קרטיסט שמתעופף לכל עבר רק כדי לכלות עץ בונסאי עדין ויפהפה.

  10. ujanissary / ינו 2 2020 16:14

    מבחינה רפואית היעדר מוחלט של חוש הטעם יכול להיווצר רק בעקבות פגיעה בשני צדי הראש.

  11. עידן לנדו / ינו 2 2020 16:20

    אלי, כנראה שגם אתה פיספסת, אם אתה חושב שטעם הוא רק "כלי חברתי-תרבותי חשוב" שאני חובט בו – ולא גם, ולפעמים בעיקר, להיפך: כלי שחובט בנו. אבל תיהנה עם הבונסאי, בכיף.

  12. Tilla / ינו 3 2020 11:04

    interesting article. I would like to point out though that since you claim that our tastes are influenced by our surroundings and DNA you need to provide a good reason for our being able to distinguish between those influences and our real taste (if such a thing can exist- what would that even mean?). The tools that we use for distinguishing will also be tainted by the same DNA and surroundings.

    Your paper reminded me of a debate in metaethics about moral beliefs and their source. Sharon Street wrote an interesting paper on that in 2006 called A Darwinian Dilemma

  13. עידן לנדו / ינו 3 2020 11:49

    תהילה,

    נקודות נכונות, אבל כמובן שלא כתבתי מאמר אקדמי. ידוע לי שנושא טעמים והעדפות מככב במחקרי תאומים ושם ודאי יש מסקנות מבוססות יותר על המשקל היחסי של סביבה מול תורשה.

    בכל מקרה, סוף הפוסט מכוון לעניין אחר – לא האבחנה בין תורשה לסביבה (שכן אף אחת מהן לא מבטיחה שאתה באמת *בוחר*), אלא המעורבות הפעילה והמודעת שלך בעיצוב הטעמים בחייך. חלק גדול מדי מזה מתרחש מתחת לסף המודעות שלנו, ובמובן הזה אנחנו פחות אוטונומיים ממה שנדמה לנו. הקריאה הזאת למודעות ולחיבור שלה לפעולה היא בעצם אותה קריאה שאני מפנה לקוראים גם בפוסטים הפוליטיים. התהליך הזה אפשרי ואפילו קורה לא מעט (מפעם לפעם יש כתבות על אנשים ש"עזבו הכל" והלכו לגור בקרוואן, או לטייל בעולם בלי תאריך תפוגה, או כל שינוי רדיקלי אחר).

  14. גיל / ינו 3 2020 12:05

    מה שאתה מתאר זה מעין היפוך של טעות הייחוס הבסיסית שבה אנשים נוטים לייחס התנהגויות של אחרים למניעים פנימיים, אבל מצדיקים את ההתנהגות שלהם בגורמים חיצוניים.

    זה נכון שאנשים מגזימים ומקצינים את העדפות הטעם שלהם כדי לבדל אותם מאחרים ולהראות ייחודיים (חכה שתשתמע ויכוח של תומכי DC מול מעריצי מארוול). בבסיס, אנשים מנסים לשדר או לפרסם תכונות מסוימות. חלק מזה נטוע במוסרנות וגם צדקנות (להיות טבעוני, לקנות רק מוצרים יד שנייה) אבל זה לא הכל. למשל, אנשים מסוימים יקנו מוצרי יוקרה או הטלפון הכי חדש כדי לשדר סטטוס. בסך הכל אפשר ללמוד לא מעט על בני אדם לפי הבחירות שלהם ומה הם מנסים להדגיש.

  15. עידן לנדו / ינו 3 2020 12:18

    גיל, טעות הייחוס תלויה בסוג ההתנהגות. התנהגויות חיוביות שלנו אנחנו נוטים לייחס פנימית, והתנהגויות שליליות חיצונית; כך ניתן משקל-יתר לאוטונומיה האישית. ולהיפך, המגרעות שלנו מקורן מחוצה לנו (זה גולש כמובן לדיונים על אחריות פלילית של פושעים שגדלו בסביבת מצוקה קשה).

    מעבר להטייה עצמה, הכשל כאן הוא בהנחה שגורמים פנימיים אינם, גם הם, תוצר של התניה סביבתית. אני לא טוען שכך תמיד, אבל זאת הנחה בלתי בדוקה וכדאי לכל אחד ואחת לבדוק זאת בעצמו.

  16. גיל / ינו 3 2020 12:50

    עידן, כל תכונות ההתנהגות שלנו בעלות בסיס גנטי חזק בשילוב עם הסביבה. המשפיעים המרכזיים מהסביבה הם חברים או קבוצת הגיל שלך וזה גם הגיוני. אנשים מנסים לנווט את החיים שלהם ביחס לאחרים בסביבה הקרובה.

  17. עידן לנדו / ינו 3 2020 12:54

    כל הדיון הזה הוא סטיה מהנושא, כי אין בכלל חשיבות לשאלה האם העדפה מסוימת שלנו נובעת מהגנים או מהסביבה או משילוב שלהם. בכל אחת משלוש האפשרויות, יש מרחב להפעלה אוטונומית של בחירה – ויש גם מרחב של הימנעות או היגררות. זה נושא הפוסט. הפריזמה של סביבה/תורשה יותר מדי דומיננטית (לא רק אצלך) ואין לה תשובות לשאלות כאלה.

  18. Tilla / ינו 3 2020 13:24

    I didn't make my self clear. It does't matter if nature or nurture have a greater influence on our tastes, they both count as external influences. You seem to believe that we can escape those external influences and choose for ourselves.

    My point is that what you call 'being aware' of those influences might actually be being influenced by other influences.

    That debate is indeed important for political action and any other ethically motivated behaviour.

  19. עידן לנדו / ינו 3 2020 14:03

    תהילה, אני מרגיש שאנחנו נגררים כאן לביצת ה"רצון חופשי או דטרמיניזם", שרבים וטובים טבעו בה. אז בואי לא ניכנס אליה.

    מצד שני, אם מישהו קורא את הפוסט ובעקבות כך מתחיל לבחון מחדש את טעמיו שלו – אני אשמח מאד, גם אם זו תהיה "השפעה חיצונית" עליו. כי הוא היה יכול גם לא לעשות כלום עם מה שקרא. "השפעה" היא אף פעם לא "כפייה".

  20. ujanissary / ינו 3 2020 14:46

    בענין התודעה, הדטרמיניזם וכו׳, כדאי לזכור שרוב האנשים הנוחרים בשנתם אינם מופרעים מכך לא בגלל שהם ישנים במהירות גבוהה ממהירות הקול. לעומת זאת אלה שנאלצים לשמוע את הנחירות מכנים זאת שינה סרת טעם

  21. nirnader / ינו 4 2020 07:39

    אני בטוח אמות טיפש
    אבל לפחות ממך אני לומד כל פעם משהו חדש

  22. שוֹעִי / ינו 4 2020 23:05

    עידן, הצרה היותר גדולה שככל שהטכנולוגיה והתקשורת מתפתחים ומתעצמים, האדם כבול יותר לתאגידים, לבעלי ההון, למדינות — לצבאותיהן ולממסדיהן — בבחינת בעל המאה הוא בעל הדעה (מכתיב הטעם). במצב כזה ניתן לדבר על מוסר,שיויון, צדק, פלורליזם, רב תרבותיות וכיו"ב אבל הלכה למעשה כל המסדים הללו משמשים בעיקרם כדי להפיץ את טעמם ודעותיהם של בעלי שררה. כמובן, ניתן להשתמש באינטרנט ובכלי התקשורת גם כדי לקדם את ההשכלה ואת אי-האלימות בעולם, אבל קשה לומר שבאיזהשהו מקום עדיין מתייחסים לזה כיעד העיקרי של גופים אלו.

  23. ujanissary / ינו 5 2020 05:52

    על הכפייתיות לטעם.
    בסוף הפוסט אבידן, שלא היה בונסאי קטן קומה לשוני, קם בבוקר ופותח באש. וזה אחרי שביטא בסאדוסמנטיציזם-אדמילתי-קליני את טעמו הלשוני שאינו משתמע לשומפנים ב- ׳ויהי בחצי הבוקר׳: "ואתה יודע מדוע? משום/ שלא דיברו אליו כשורה, משום/ שלא עשו שימוש נכון במלים. בעולם/ כזה, אמר להם, בעולם שבו/ מדברים אלי כך, בעולם שבו עושים/ שימוש פגום כלכך במלים, אין/ לי חובתקיום". זה לא במקרה שב- ׳תיקון חצות׳ העולם הפגום הזה משול ל- גֵּיא כַּאנְלֹאמֵת.
    אם טעם לשוני הוא דבר נרכש או מתגלה (המשורר מוצא את קולו וכולה) הוא לא רק הופך לתחליף מתקתק לכַּאנְלֹאמִין, אלא לסיבתקיום. קשה לי לתאר איך אפשר לחולל מהפכות (לשוניות) בלי טעם כפייתי

  24. עידן לנדו / ינו 5 2020 12:05

    סארי (או מה שיהיה שמך),

    בלי ספק, מהפכנים צריכים טעם כפייתי. הרשימה שלי מדברת על אנשים מהשורה, לא עליהם. אבל שים לב שגם אבידן עצמו פתח באש על מיטתו ובעיקר על ספריו, ועבר ממדיום למדיום בתזזית, ושינה את דרך כתיבתו באופן מהותי עם השנים.

  25. ofradanon / ינו 5 2020 15:44

    וואלה? אז זה המובן של היפסטר וסחי?
    תודה. למדתי משהו.
    אני רק מקווה שאזכור מה זה מה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: