Skip to content
14 ביוני 2018 / עידן לנדו

אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום

איך הפסקנו לפחד מן המלחמה
ולמדנו לאהוב את הטכנולוגיה שמנציחה אותה

 

מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה.

אין צורך לומר שכל דיבור על השכול בישראל כמוהו ככניסה לשדה מוקשים. אסור להכליל ואסור לגנות ואסור לשפוט. גם אין צורך לומר שחווית השכול והמסקנות הפוליטיות שנובעות ממנה משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה. הרים של ספרים נכתבו על כך ואין בכוונתי להוסיף עליהם.

אני רוצה להתרכז כאן בזרם מרכזי בתרבות השכול הישראלית, מבלי להתחייב עד כמה הוא "מרכזי" ומבלי להיכנס לקונוטציות של "תרבות". לצורך הדיון, תרבות השכול היא מכלול של היגדים פומביים סביב נושא השכול: נאומים של פוליטיקאים, הספדים על הנופלים, שירי זיכרון, טקסים לאומיים וטקסים פרטיים, ספרים וסרטים וכיוב'. בתרבות הזאת נוטלים חלק הן אנשים שכולים והן אנשים שלא שכלו אף אדם קרוב להם אבל מציאות השכול הניעה אותם לתרום את חלקם לתרבות השכול הכללית.

הזרם המרכזי שמעניין אותי הוא זה שמתחיל מן האמירה המוכרת "מותם לא היה לשווא", וממשיך בגזירת החיוב "לעשות הכל" כדי למנוע את חללי המלחמות הבאות. זהו כמובן לא הזרם היחידי. תמיד היו כאלה שראו במלחמות גזירת גורל בלתי נמנעת ובקורבנות השכול מחיר הכרחי – נוראי, אבל הכרחי – לישיבתנו בארץ. למעשה, הגישה הדטרמיניסטית הזאת משלה בכיפה בשני העשורים הראשונים למדינה, עד מלחמת ששת הימים. חוקרים של תרבות השכול מסמנים את 1967 כשנה שבה החל הזרם הראשון להשמיע את קולו. לראשונה, הישראלים חשו עצמם מספיק בטוחים, והבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים. כיוון שאופצית השלום עלתה על השולחן, לפחות באופן מוצהר, אי אפשר עוד היה לדבר על מלחמה נצחית כמצב קיומי. ומרגע שיש אלטרנטיבה למלחמה, אך טבעי שהשכול ייתפס כמחיר שהחברה שילמה כדי להיחלץ ממצב המלחמה ולהשיג את השלום המיוחל.

הזרם הזה כיסה חלקים נרחבים מן המרכז והשמאל הישראלי, החל משנות ה-70' המוקדמות, ולתחושתי, עד לימינו. רגעי השיא שלו היו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי מלחמת לבנון הראשונה – שני הזעזועים הגדולים ביותר שספג האתוס המיליטריסטי הישראלי מימיו. האמונה ש"מן השכול יצמח השלום" נוצרה בתגובה לפער הבלתי נתפס בין כמות הקורבנות ששילם הצד הישראלי לבין חוסר ההצדקה למלחמות האלה. האמונה הזאת ודאי מוכרת לכם, ובכל זאת כדאי להיווכח עד כמה היא מושרשת במנטליות הכלל-ישראלית. לצורך כך ליקטתי מספר ציטוטים, הן מאנשי ציבור והן מהורים שכולים, שמבטאים אותה בצורות שונות.

שר הביטחון, יצחק רבין, ב-1987:

"אין חשוב יותר מקדושת החיים. חובתנו העליונה היא לעשות הכל כדי שהורים לא יתייצבו עוד ליד קברות בניהם וילדים לא ילכו אחרי ארונות אבותיהם."

ראש הממשלה, אהוד ברק, ב-2000:

"אנחנו יוצאים לשארם א-שייח במאבק להביא שלום כדי לתחום את החלקות הצבאיות ואת השכול… כל אבן בירושלים, כל גבעה בישראל וכל רגע רוויים בדם של בנים צעירים ולא כל דם שנשפך אפשר היה לחסוך. עלינו מוטלת האחריות העליונה לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי לסיים את המלחמה בדורנו ולא להוריש אותה לדורות הבאים… אם יסתבר שהסכם יכול לחסוך מצבות בבתי הקברות ודפיקות על הדלת של משפחות שכולות חדשות, אנחנו נעשה אותו."

שר הביטחון, עמיר פרץ, ב-2007:

"יש סיכוי להתחדשות ופריצת דרך מדינית, זוהי חובתנו כלפיי המשפחות וכלפיי הנופלים לעשות הכול בכדי למנוע שכול נוסף".

נשיא המדינה, שמעון פרס, ב-2014:

"יזכור העם את גיבוריו באהבה ובהודיה, כדי שנכונים וראויים נהיה לציין את חג העצמאות בהכרה צלולה של כובד המחיר וטוהר הלב. נידור נדר לעשות הכל כדי להגן על מדינתנו, לכלות מארת האיבה, לבנות סוכת שלום."

מצד ההורים השכולים, הנה מספר דוגמאות לאחדים שחווית השכול הפרטית שלהם הניעה אותם למסקנות פוליטיות נחרצות.

יצחק פרנקנטל ב-2014:

"אחרי שאריק נרצח הבנתי שנכשלתי כאבא. הבאתי ילד לעולם והוא לא נשאר בחיים, לא כי היה חולה אלא כי אין שלום. כי אני לא עשיתי שום דבר לקדם את השלום."

מיכל קסטן קידר ב-2015:

"לא יכול להיות שמלחמות זה כל מה שהעתיד צופן לנו. כי אני כבר הבנתי את המשמעות האמיתית של המלחמה: מלחמה היא לא שטחים וניצחונות, מלחמה זה לבשר לילדים הקטנים שלך שקרה משהו רע. שאבא מת ולא יחזור יותר. מלחמה זה לקבור את אהובך ואת כל החלומות שהיו לך אי פעם. זו המלחמה. וסליחה על הנאיביות, אבל פשוט לא יכול להיות שזה כל מה שמחכה לנו. מגיע לנו עתיד אחר, טוב יותר… בובי שלי נהרג במלחמה, ומלחמה היא פוליטית. אז בשביל דולב, ובשביל הילדים שלי, בחרתי להשתמש בשכול שלי כדי לנסות למנוע שכול אחר."

יונה ברגור ב-2016:

"המוטיב המרכזי של פעילותנו הוא הכלת השכול בעקבות קונפליקט פוליטי, באמצעות האמונה שהאבל על אובדן ושכול כתוצאה מסכסוך דו-לאומי, אלים, אינו אמור להוביל, בהכרח, לתגובה של נקמה. להפך, האבל על אובדן בן משפחה יקר מייצר תמרור אזהרה עצמתי להימנע מסחרור של נקמנות הדדית, שממילא אינה משנה את התוצאות, במישור האישי, אך יוצרת הקזת דם הדדית, בקרב שני העמים, שסופה מי יישורנו."

אסתי כהן ב-2017:

"מלחמות משחיתות את הנפש של אלה שלוקחים בהן חלק ומתירות בהן צלקות בל יימחו, אני מאחלת וקוראת מפה, שזעקה גדולה תעלה מכל שדרות העם, זעקה הקוראת להפנות את פנינו ואת תשומותינו ומשאבינו לעשות הכל למען הבאת השלום, כדי שהורים לא יקברו עוד את ילדיהם. הרי למען המלחמה כבר נעשה הכול ושולם ומשולם המחיר היקר ביותר."

פן בולט של תרבות השכול הישראלית, שפרח כאן במשך קצת פחות מ-20 שנה – ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות ה-80' – היה הכתיבה האנטי-מיליטריסטית: שירים, מחזות וסיפורים שהתעמתו באופן נוקב, סאטירי ומקאברי, עם הדיבור החלול והמוזיל של פוליטיקאים ודמגוגים על "מחיר המלחמה". זה התחיל בקברטים של לוין, "את ואני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת אמבטיה", והמשיך ב"זו ארץ זו" ו"ניקוי ראש". ב-1977 יצא אלבום המחאה של דרורה חבקין ועידן סובול, "פתאום נגמרה עוד מלחמה", ובו שורות כמו: "זו תהיה המלחמה האחרונה / וגנראלים ידפקו בנוֹת עשר / והן תיפלוטנה את הדור הבא / בשלד טנק או בין חורבות בית ספר."

היצירות האלה נראות כאילו נכתבו בעידן אחר, בארץ אחרת. הזעם ההוא, ההתרסה כנגד חוסר הטעם והתכלית של המלחמה – פסו מן הארץ. בשנת 2011 עלה על הבמה המחזה הנשכני של נטלי כהן וקסברג,  "צפירמיהו" – מעין גילגול מקאברי-מילולי של מיתוס עקידת הבנים ושל ארץ אוכלת יושביה – ולא עורר אפילו מיני-סערה, אף כי תכניו שערורייתיים לא פחות מאלה של הסאטירות משנות ה-60' וה-70'. הוא כבר היה חסר הקשר: מיהם הבנים הנעקדים ונאכלים בידי הוריהם כיום? כל ניסיון לדובב את הלהט האנטי-מלחמתי בימינו נידון להיגרס במגרסת האירוניה, הציטוט המודע, הפאסטיש הסגנוני; המחאה הישירה הופכת ל"מיצג" של מחאה, "דיון" על מחאה, "איזכור" של מחאה. מרתק להשוות את השירים של חנוך לוין, ו"ניקוי ראש", ואפילו את הטקסטים הקיצוניים של הפאנק הישראלי האנטי-מיליטריסטי (מי זוכר את "נכי נאצה"?) משנות ה-90', לשיר כזה מימינו, מן החודשים האחרונים. "שיר החי"ל" של יעקב אורלנד, שבעיבודם רב-ההשראה של מאיה בלזיצמן ומתן אפרת, הותך עם ציורי החיילים של משה גרשוני, ומן הזיווג הזה נברא "שיר מחאה" נכון מאד לזמננו; כלומר, שיר "על מחאה".

חוקרי התרבות הפופולארית מסכימים שמזה שנים לא נכתבים בארץ שירי מלחמות (ולא רק שירי אנטי-מלחמות), ורק חלוקים ביניהם על הסיבות. מותר להצביע על הפיל שבחדר: אולי פשוט כבר אין מלחמות? יש "מבצעים", יש חיכוכים מתמידים בגבולות, יש פיגועי טרור, אבל אלה לא חומרים הרואיים לכתיבת שירים. ובעיקר – השכול לא מכה בנו באלפיו. מפעם לפעם נהרג חייל בפעילות מבצעית. העיתונים סופדים לו, הציבור מתבקש "להרגיש" את המחיר, אבל בפועל, רק המשפחה הפרטית נושאת הלאה את כאבה.

האם ישראל עדיין חברה מוכת שכול?

השאלה הזאת קריטית עבור כל מי שמאמין שמן השכול יצמח השלום. אם נפרוט את האמונה הזאת לפרטים, היא אומרת בערך כך:

  1. בכל סיבוב מלחמה מול שכנינו החברה הישראלית סופגת מכה אנושה בדמות חללים וקורבנות רבים מספור.
  2. החברה תבין, בשלב כלשהו, שהמחיר הזה הוא בלתי נסבל; שהוא לא מוצדק; שהוא אינו מבטיח לנו את ההישגים שבשמם הוקרבו הקורבנות, כי אנו לכודים במעגל דמים תמידי.
  3. החברה תדרוש, בסופו של דבר, לעצור את הקזת הדם המיותרת בדרך היחידה שתוכל להשיג זאת לטווח ארוך – פיוס והסכמי שלום קבועים עם שכנינו.

אני בטוח שאף אחד מן המאמינים בתהליך הזה לא נאיבי מספיק לחשוב שהוא יקרה במהרה או אפילו בימינו. ארחיק לכת ואוסיף שרבים במשפחות השכולות גם יודעים היטב שהפוליטיקאים אשר נשבעים "להפוך כל אבן" בדרך אל השלום בכל יום זיכרון, מדי שנה בשנה – נושאים את שם הנופלים לשווא. הם לא הופכים כל אבן, ותכופות עושים בדיוק ההיפך: עומדים מעל אש הסיכסוך ומתיזים פנימה דלק. למדנו די והותר על מיתוס "ידנו מושטת לשלום".

אבל אני לא מתעניין כאן בפוליטיקאים אלא בתרבות השכול שמקיפה הרבה מעבר להם. ובמסגרת אותה תרבות, מושרשת האמונה בכוחו העמוק והגורלי של ההיגיון הזה, שתואר ב-(1) עד (3), ונדמה כי אין לחמוק ממנו. בסוף בסוף נעשה שלום (גם הפוליטיקאים הסרבנים ביותר ייכנעו לצורך הזה), כי לא נוכל לשאת יותר את מחיר השכול.

האומנם?

הטיעון כולו נסוב על כוחו המאלץ של "מחיר השכול". אבל המחיר הזה, כשמתבוננים ביושר במציאות, הולך ופוחת משנה לשנה. "מחיר השכול", כך נראה, הולך ונעשה נסבל יותר. לפני שמתחילים בכלל לדבר על הרגישות החברתית לאובדן חיי אדם, צריך לשאול מה בכלל היקף האובדן הזה בחברה הישראלית של ימינו.

השכול הולך ומצטמק

אלה נתוני החללים (אזרחים ואנשי כוחות הביטחון) במלחמות ישראל, כולל שלושת המבצעים האחרונים ברצועת עזה.

מלחמת העצמאות: 6,373 חללים.

מבצע קדש: 172 חללים.

מלחמת ששת הימים: 779 חללים.

מלחמת ההתשה: 367 חללים.

מלחמת יום הכיפורים: 2,673 חללים.

מלחמת לבנון הראשונה: 654 חללים.

מלחמת לבנון השניה: 165 חללים.

מבצע "עופרת יצוקה": 13 חללים.

מבצע "עמוד ענן": 6 חללים.

מבצע "צוק איתן": 74 חללים.

לא צריך אינפוגרפיקה מתוחכמת כדי להיווכח שמאז מלחמת לבנון השניה, מספר החללים בעימותים האלימים של ישראל עם שכנותיה אינו עולה על מאה. נזכיר גם שבתקופה האלימה האחרונה של "צעדת השיבה", מאז ה-30 במרץ ועד לרגע זה, נהרגו 124 פלסטינים; אף ישראלי לא נהרג בעימותים האלה. נתוני החללים הערבים במלחמות ישראל אינם כלולים כאן כיוון שהם מעולם לא היו חלק ממערך השיקולים של הישראלים. אפשר רק להזכיר שבמהלך מלחמת לבנון הראשונה ועד 1985 הרגה ישראל 18 אלף לבנונים וסורים. במבצע "צוק איתן", למשל, הרגה ישראל 2,202 פלסטינים.

נתוני החללים הישראלים גם אינם מנורמלים ביחס לגודל האוכלוסיה. חישוב פרופורציונלי היה חושף צניחה דרמטית יותר: ככל שאוכלוסית ישראל גדלה עם השנים, כך המספר המוחלט של החללים ירד, ועל כן גם שיעור החללים מכלל האוכלוסיה.

כמובן שתמיד מרחפת באופק המלחמה הגדולה באמת, האפוקליפסה: מאות ואלפי טילים שנורים אל מרכזי האוכלוסיה בישראל וקוטלים אלפים. אך זוהי מלחמה פוטנציאלית, לא משהו שהישראלים אי פעם חוו. כוחה הפסיכולוגי נרתם כולו לדמגוגיה לאומנית ולא להצדקת החתירה לשלום; הפחד הוא דלק לשנאה, לא לפיוס. מחירה של האפוקליפסה העתידית הזאת מופשט, לא ידוע, בעוד שמחיר מלחמות העבר מוחשי וידוע. ליתר דיוק: מה שידוע הכי טוב הוא העימותים האחרונים, ואילו מלחמות העבר הרחוקות הולכות ונשכחות.

חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע  שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו. לא אכנס כרגע לסוגית איראן – האם נשקפת לישראל ממנה סכנה קיומית או לא. ברור לגמרי שנתניהו היה מעדיף שלא נדבר על שום נושא חוץ מעל איראן, ובמיוחד לא על הפלסטינים.

מול הפלסטינים, אין שום איום קיומי. יותר מכך, מחיר העימות מצטמק בעקביות. אם אפשר לעמוד במשך חודשיים תמימים מול זעם עממי של עשרות אלפי עזתים שמסתערים על הגדר, מבלי שחייל אחד יקפח את חייו – נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה, תמורת הנצחה נוחה למדי של הסכסוך.

אנו ממשיכים להשתמש בביטוי "מחיר המלחמה" בשעה שתוכנו הולך ומתרוקן, ואולי כבר התרוקן לחלוטין. לשינוי הזה, שינוי ממשי מאד שכולו מתרחש מתחת לפני השיח הרשמי והמוכר, יש משמעות גדולה מאד, ואליה אשוב בהמשך. השאלה שכרגע מעניינת אותי היא איך זה קרה שמחיר המלחמה הולך ויורד. התשובה, לא תופתעו, היא ששדה הקרב העכשווי שונה מאד ממה שהיה לפני שני עשורים ושונה לחלוטין ממה שהיה לפני ארבעה עשורים. ואת השינוי חוללה הטכנולוגיה הצבאית.

מיגון-על, רובוטיקה בשדה הקרב

שני יעדים מנקזים אליהם את ההשקעה המסיבית ביותר של מערכת הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים היא בשני כיוונים: מיגון וגידור מצד אחד, ופיתוח כלי נשק בלתי מאויישים מצד שני. מאחורי שניהם עומד היגיון אחד: מזעור הפגיעה באזרחים שבעורף ובחיילים שבחזית. המגע בין הישראלי לפלסטיני – בין אם בהקשר אזרחי ומסחרי, ובין אם בהקשר צבאי – צומצם למינימום. תחתיו, הישראלי נמצא במגע עם מערכות שליטה, והפלסטיני נמצא במגע עם עצמים, מכשירים וחומרי נפץ באריזות שונות (חומת ההפרדה, קרוסלות אלקטרוניות במחסומים, מל"טים, טילי אוויר-קרקע, קליעי צלפים). לכאורה, השינוי סימטרי: שני הצדדים נותקו ממגע אנושי. בפועל, השינוי לחלוטין לא סימטרי, שכן בקצהו השולט נמצא הישראלי, עם האצבע על ההדק, ובקצה הנשלט נמצא הפלסטיני – מטרה לניטור, ירי או ניטרול.

פרוייקט המיגון איננו "פרוייקט"; הוא מצב. הישראלים טועים לחשוב שהוא התחיל והסתיים בהקמתה של גדר ההפרדה. הגדר היתה, למעשה, רק יריית הפתיחה; היא סימנה שינוי מושגי של ממש, ובו בזמן, שלחה איתות ברור לתעשיות הרלוונטיות היכן נמצא עורק המימון הבא שלהן. כפי שזנחנו את ההפרדה האנכרוניסטית בין המדינה "הדמוקרטית", ישראל, שיש לה "בעיה" בשטחים, לבין "הכיבוש", ועברנו לדבר על משטר אפליה אתנית אחיד, בדרגות משתנות בין הים לירדן, כך גם צריך לחדול מן הדיבור על "הגדר" כפרוייקט חיצוני למשטר; המיגון והגידור כבר נטמעו בו כליל ואין לדמות כלל מהלך מדיני או צבאי שלא נלוות אליו פעולות מיגון וגידור.

"הגדר הגבוהה בעולם" מוקמת כעת על גבול ירדן, בסמוך לנמל התעופה "רמון", באזור תמנע.

מיגון וגידור: תמונת מצב

הנה סיכום של מצב העניינים בתקופה האחרונה.

ראשית, תזכורת על הגדר. זו לא רק גדר. משני צידי הגדר האלקטרונית שהוקמה בגדה המערבית נסללו דרכים ונחפרו תעלות. רוחבה הממוצע הוא 60 מטר. באזורים עירוניים (ירושלים, בית לחם, קלקיליה וטול כרם) מחליפה חומה בגובה של כ-9 מטרים את הגדר. אורכה הכולל של חומת "עוטף ירושלים" הוא 202 ק"מ. כ-85% מן הגדר מתפתלים בתוך שטח הגדה המערבית ורק 15% מהם בשטח ישראל.

אורכה המתוכנן הכולל של הגדר הוא 712 ק"מ, פי שניים מאורכו של הקו הירוק. עד כה נבנו כ-500 ק"מ ממנה, בתקופה של 15 שנה. לכשתושלם, היא תנתק כמעט 10% משטח הגדה, סיפוח דה-פקטו לישראל, שהוכרז בלתי חוקי בידי בית הדין הבינלאומי בהאג.

אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל. אין חולק גם שהיא לא מסוגלת למנוע אותם הרמטית. למעשה, פעולות הטרור הרבות במרחב ירושלים בשנים האחרונות יוצאות מתוך כפרים שהגדר הרעבתנית סיפחה. ולבסוף, אין חולק שהגדר המיטה אסון כלכלי וחברתי על נתחים עצומים בחברה הפלסטינית, וממשיכה לעשות כן היכן שהיא מתפשטת. זהו משתנה שכמובן לא נכנס אף פעם לשיקולים של מקבלי ההחלטות בישראל; גם הציבור ברובו אדיש לו, כיוון ש"גדר" מתקשרת בתודעתו עם הגנה, צורך מוצדק. לך תסביר שגדר יכולה להיות למעשה נשק תוקפני, כלי לוחמה כלכלית רב-עוצמה. עשרות אלפי פלסטינים משלמים את מחיר המיגון על הישראלים. המחיר כבד ואכזרי כל כך שבלי ספק הוא זורע את זרעי הטרור לעתיד, מה שיחייב אותנו לצעדי מיגון קיצוניים יותר. מעגל קסמים.

עזה. לאורך 65 ק"מ נפרס מכשול שמורכב מחומת בטון תת-קרקעית בעומק של עשרות מטרים, מצויידת בחיישנים, וגדר מתכת בגובה 6 מטרים מעל פני האדמה, ועליה מגדלי תצפית, מצלמות ועמדות פיקוד ובקרה. זהו פרוייקט הנדסי עצום ממדים ומורכב, שכבר נמצא בעיצומו. מבצעי המכרז הן החברות דניה סיבוס, סולל בונה, אוליצקי והאחים גבאי. עלות הפרוייקט: 3.34 מיליארד שקל.

זה רק המכשול הקרקעי. בימים אלה מוקם גם המכשול הימי – שובר גלים שימוקם בין חוף זיקים לבין חוף עזה, ככל הנראה על רקע החשד שהחמאס מתחיל לחפור "מנהרות ימיות". המכשול יורכב משכבה תת-מימית, שכבת סלע מעל פני הים ועליה גדר "תלתלית". כל זה יוקף בגדר נוספת מטיפוס "שעון חול". עלות הפרוייקט טרם פורסמה.

מצרים. בגבול הדרומי הוקמה גדר "שעון חול" כזאת בגבול מצרים. בסוף 2013 הושלמה הקמת גדר הגבול, לעצירת זרם מבקשי המקלט מאפריקה. גדר בגובה של 5 מטרים, מסורגי מתכת עבים וכבדים, נפרסה לאורך של 240 ק"מ, בליווי של מכ"מים ומצלמות שהותקנו על גבי 32 מגדלים בגובה 30 מטר. עלות הקמתה היתה 1.63 מיליארד שקל, הרבה מאד כסף שקבלנים וחברות אבטחה נאבקו עליו מול משרד הביטחון. בשנה שעברה הוגבהו 17 ק"מ מן הגדר מגובה של 5 מטר לגובה של 8 מטר, דוגמה טיפוסית לזללנות התקציבית של הגדרות, שלעולם אינה ידועה מראש.

ירדן. לפני שלוש שנים יצאה לדרך תכנית להקמת גדר גבול מול ירדן בעלות של 3 מיליארד שקלים, בדומה לגדר מול מצרים (התקציב יגדל בלי ספק). קטע ראשון של הגדר באורך 34 ק"מ מוקם בימים אלה סמוך לשדה התעופה הבינלאומי החדש "רמון", באזור תמנע. עלותו: 288 מיליון שקל (התקציב המקורי היה 200 מיליון שקלים; מכך ניתן להעריך שעלויות הגידור של ישראל חורגות כמעט ב-50% מן התקציב המקורי). הגדר הזאת מורכבת מלוחות פלדה בגובה 6 מטרים, ויציקות בטון אדירות בקרקע המדבר החולית. בין הגדר לבין נמל התעופה עצמו הוקמה גדר מפלצתית בגובה של 26 מטרים ואורך של 4 וחצי ק"מ – נגד סכנת טילי נ"ט שיופנו כלפי המטוסים. "ממה שבדקנו זאת הגדר הגבוהה בעולם", מתגאים במערכת הביטחון. זהו שדה תעופה בינלאומי והוא מוקם כבר על בסיס ההנחה שטרוריסטים ינסו לתקוף את המטוסים שממריאים ממנו. המיגון הזה הוא "תעודת הביטוח" שמוצגת לחברות התעופה הזרות.

לבנון. בשני מקטעים בגבול הצפון מוקמת גדר "שעון חול" כמו זו שהוקמה בגבול הדרומי, בעלות של 123 מיליון שקלים. מטרת הגדר היא מניעת חדירה של לוחמי חיזבאללה, אבל כמובן שהיא לא מונעת פלישה של צה"ל למרחב האווירי של לבנון, כל אימת שירצה, תוך הפרת ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת לבנון השניה.

הגידור והמיגון הם בשר מבשרו של המשטר; הם לא ייפסקו כל עוד המשטר לא יעבור שינוי יסודי, ולפני הכל – שינוי מושגי בתודעת הגטו הישראלית. עד אז, נמשיך לשלם מיליארדי שקלים מדי שנה. לפני חודשים ספורים כתבתי כך על קדחת המיגון:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

גם לאחר השלמת 200 הק"מ האחרונים בגדר ההפרדה, המלאכה עוד רבה. קטעי הגדר מתבלים, נפרצים, אינם נותנים מענה על הדרישות החדשות, ויש להגביהם, לשפצם או להחליפם אחת לכמה שנים. טכנולוגיות הניטור משתפרות; מכשולי תת-קרקע אפשר להקים לא רק מול עזה אלא לאורך כל הגבולות; מכשול ימי אפשר להקים גם מול לבנון; קטעי גדר אפשר להחליף בקטעי חומה; וכן הלאה והלאה. את הסוף המתבקש של התהליך הזה כבר ניבאו ב"מקום לדאגה".

מחיר הגידור והמיגון

למיגון יש מחיר אסטרטגי, שעליו אף אחד לא מדבר. עוד נגיע אליו. באשר למחיר הכלכלי – העיתונים מדווחים והשיירה עוברת. לא נראה שיש עניין ציבורי כלשהו לעצור ולחשוב על יחסי עלות-תועלת בפרוייקט הבלתי-נגמר הזה. ושוב, למילת המפתח "הגנה" יש כוח קוגניטיבי מוחץ, שאין לעמוד בפניו. גם אם האיום שמפניו מגינים דמיוני, או מנופח, או נובע בכלל מעצם ההתנהלות של הצד הישראלי, שאינה מתירה ממשק אחר עם האויב זולת הטכנולוגיה הצבאית.

באשר למחיר הכלכלי, בדיקה שנעשתה השנה העלתה שבמהלך 7 השנים האחרונות הוציאה מדינת ישראל 6 מיליארד שקל על גדרות ומיגון. זו הערכת חסר, שכן, לדברי העיתונאי, לא כלולים בה "אמצעים שנאסר לדווח עליהם". עלויות הגדר בגדה המערבית הן נתון חמקמק שמשתנה מחודש לחודש. הנתון המעודכן ביותר שמצאתי הוא 15 מיליארד שקלים, עד כה. מבדח להשוות אותו להערכה הראשונית משנת 2002 – 3 מיליארד שקלים:  פער של 400%, הרחוק מלהיסגר, שכן יותר מרבע מן הגדר עדיין לא הוקמה. הלקח החשוב כאן הוא שאין לנו מושג כמה עולה וכמה יעלה בעתיד "מצב המיגון" של מדינת ישראל, בור תקציבי חסר תחתית. זהו בדיוק מעמדן של שאלות כגון "מהי עלות ההתנחלויות?" או "מהי עלות האבטחה ביהודה ושומרון?" – פרוייקטים ענקיים, לא נגמרים, שמפוזרים בין עשרות סעיפי תקציב, מוטמעים לחלוטין בשלד הביורוקרטי של המשטר הישראלי.

מה שידוע כיום הוא שישראל מוציאה מדי שנה כמיליארד שקל על גידור ומיגון. לשם השוואה, תקציב סל התרופות השנתי הוא 460 מיליון שקל. לשם השוואה, התקציב שחסר למקלטים לנשים מוכות בשנה הוא כ-7 מיליון שקל. לזה אין כסף, ולכן המקלטים נסגרים.

ללא מגע יד אדם: רובוטיקה בשדה הקרב

תפקידן המוצהר של מערכות המיגון והגידור הוא למזער למינימום את הסכנה שנשקפת לאזרחי ישראל – בעיקר מצד הפלסטינים והחיזבאללה. יש להן גם תפקיד לא מוצהר: לאפשר לדרג המדיני מרווח פעולה צבאי נרחב בשטחי הגדה המערבית, עזה ולבנון. לתפקיד הזה תורם ישירות הנדבך השני של מדיניות הביטחון הישראלית בשני העשורים האחרונים: השקעה מסיבית בפיתוח וייצור של אמצעי לחימה לא מאויישים, שמטרתם להחליף את נוכחות החייל הישראלי בשטח האויב בכלי שנשלט מרחוק. הישראלים מודעים בעיקר למל"טים שמנהלים עבורם את ה"מלחמה" בעזה, ורק קומץ מוטרד מכך שישראל היא יצואנית המל"טים הגדולה בעולם. אבל מזה שנים לא מעטות "שדה הקרב" שונה לחלוטין מזה שמצטייר לנו בתרבות הפופולרית – בספרים ובפזמונים, בטקסים ובמורשות הקרב.

הפער הזה בין המציאות של כיבוש בשלט רחוק לבין הדימוי הנאיבי של שדה הקרב גם הוא חשוב מאד להבנת המבוי הסתום שאליו נקלע "מחנה השלום" הישראלי.

הנה מספר דוגמאות מייצגות.

חיל הים מפעיל מזה כמה שנים את ה"פרוטקטור", כלי שיט בלתי מאויש (תוצרת רפא"ל), חמוש במקלעים ובעתיד גם בתותחים, שמסייר מול חופי עזה וגם סביב אסדות הגז. בחיל הים הסבירו: "זהו כלי שניתן להכניסו למקומות מורכבים ומסוכנים יותר מבלי לסכן חיי אדם, והמטרה שלנו היא שבסופו של דבר הכשב"מ יחליף ספינות מאוישות קטנות." נזכיר שה"הסכנה" העיקרית שנשקפת לספינות חיל הים המסיירות מול חופי עזה היא שסירת דייג פלסטינית תתנגש בהן בלילה ותשרוט אותן. בחיל גם מפעילים את הנמ"ר, רכב תת-מימי לא מאויש לאיסוף מודיעין. חיל התותחנים מפעיל יחידות מזל"טים, "רוכב שמיים", שמספקת מודיעין חזותי ברמת הגדוד, ויחידת שנ"י ברמת החטיבה. האמצעים האלה מחליפים מקורות מידע אנושיים שבעבר סיכנו את עצמם בחדירה לשטחי הגדה או עזה.

צה"ל מפעיל בגדר עזה ובגבול הצפון את ה"גארדיום", רכב פטרולים אוטומטי מצוייד במערכות תצפית ונשק, ואת שג"ב (שומר גבולות). מערכת "רואה-יורה" (תוצרת רפא"ל) היא מערכת ירי שמותקנת על מגדלים לאורך גדר עזה ומופעלת מרחוק, בידי תצפיתניות שיושבות מול מסכי מחשב בבסיס צבאי. חיל ההנדסה מפעיל את "חתול חולות", מחפרון נשלט מרחוק לסילוק מטענים. יחידות חי"ר מפעילות את רונ"י, רובוט קרבי קטן לשימוש בסביבה עירונית, שמסוגל לצלם וגם לפוצץ בשליטה מרחוק.

הרציונל המבצעי מאחורי כל המערכות האלה הוא אחד, וניתן לסיכום במילותיו של רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה: "המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה… אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן." תורת הלחימה החדשה שצה"ל מפתח, בהובלת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, מדברת על "משמר קדמי": צוות רובוטים שיוביל את חוד הכוח הרגלי, יבצע את החיכוך הראשוני עם האויב, ויאפשר לחיילים שבעורפו להיכנס לשטח "מטוהר".

מה שנעדר לחלוטין מן הדיווחים האלה, וספק אם יש לו פתחון פה בדיון הציבורי, הוא שיש גם רציונל מדיני-אסטרטגי, ולא רק מבצעי, מאחורי הרובוטיזציה של שדה הקרב. על כך בהמשך.

בשנים הקרובות צה"ל מתכוון להצטייד בעוד ועוד מערכות לא מאוישות: הטנק הבלתי-מאויש "כרמל", הצוללת הבלתי מאוישת "קיסרון", רחפן יורה, ה"יסעורון הירוק", מסוק ללא-טייס לפינוי פצועים ושליחת אספקה לשטחים מסוכנים, ה"פנדה", דחפור D9 בלתי-מאויש ל"חישוף" שטח אויב והריסת בתים מרחוק, ואחיו הקטן "רובטל". מחקר חיזוי טכנולוגי שנערך בצה"ל לפני 4 שנים העריך כי בתוך פחות מ-20 שנה אפשר יהיה להוציא לפועל את רוב המשימות הצבאיות עם כלים בלתי מאוישים.

שחרור המוסר, שחרור התשוקה

בהדגמת יכולותיהם של הכלים האלה העיר האלוף במיל' גדי שמני, ראש מטה יבשה בתעשייה האווירית, הערה חידתית-משהו: "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש." לכאורה, מה הקשר? עניינן של הוראות פתיחה באש הוא לצמצם פגיעה לא מוצדקת בחפים מפשע. כיצד מכונות ההרס הבלתי מאוישות האלה משנות את ההצדקה לפגיעה בחפים מפשע? אלא שכאן, אני משער, הכוונה היתה כמעט הפוכה: הטכנולוגיה הצבאית החדשה מאפשרת חופשיות רבה יותר בפתיחה באש לנוכח העובדה שבוטל לחלוטין הסיכון לצד היורה. נראה לי שלא מדובר בפליטת פה אלא בשיקוף נאמן של המנטליות החדשה שנלווית לשדה הקרב החדש, הלא-מאויש.

כמו תמיד, המחשבה האנושית מפגרת אחרי הטכנולוגיה. כניסתם המסיבית של כלים אוטונומיים לשדה הקרב לא לוותה בחשיבה רצינית על אודות ההשלכות המוסריות והמשפטיות של השימוש בהם. מה שלא קרה לפני הטלת פצצת האטום על הירושימה גם לא קרה לפני הטבח במאות ואלפי אזרחים באמצעות מל"טים אמריקאים או ישראלים. כתבות על החידושים האחרונים בתחום הכלים הלא-מאוישים ישלמו מס שפתיים (במקרה הטוב) באמירה עמומה ש"הנושא מעורר שאלות מוסריות לא פשוטות". האמת היא שהשאלות די פשוטות, רק שהתשובות לא נעימות לאוזן: הטכנולוגיה הצבאית היא מסימני הברבריות הגוברת של העידן הנוכחי, שמתאפיין בפערי כוח בלתי נתפסים בין הלוחצים על ההדק – אי שם במשרד ממוזג, מול מסך מחשב, הרחק מקו הגבול – לבין החלכאים והנדכאים שמשמשים מטרות חיות, נטולות הגנה, לטילים האוטונומיים. כל זה ללא כל סיכון או תפיסה אמיתית של אחריות מצידו של לוחץ הכפתור.

זהו רק ביטוי אחד של גידול באלימות המדינתית לצד התפרקות מכל אחריות כלפיה – ביטוי צבאי שיש לו מקבילות גם בתחומי החברה והכלכלה. בארה"ב כבר מתקיים מזה שנים דיון על המשמעויות המוסריות והמשפטיות האלה, בעיקר באקדמיה ובארגוני זכויות האדם, אך לא פעם הוא חודר גם לתקשורת המיינסטרים. בישראל, כמובן, אין כלום כי לא היה כלום. למעוניינים, הנה ניתוח מקיף של HRW  וכאן תוכלו למצוא רשימת מאמרים ומקורות שכינס "הקמפיין לעצירת רובוטים הורגים". את הנקודה הבסיסית, נראה לי, העביר ה-Onion בקטע הקלאסי שלו משנת 2011 (כצפוי, המציאות הדביקה את הסאטירה וכיום דנים ברצינות בהטלת אחריות מוסרית על רובוטים הורגים).

טכנולוגיה צבאית הפכה להיות תחום דינמי וסקסי, שסופח אליו יותר ויותר ישראלים בתעשיות הבטחוניות וחברות הסייבר. התקשורת כבר זיהתה את העניין הגדל בתחום הזה וכך יש כיום באתרי החדשות המרכזיים מדורים קבועים לטכנולוגיה צבאית, משל היה מדובר בחידושים האחרונים בעולם התמרוקים. הצבא עצמו ער לסקסאפיל של גאדג'טים מתוחכמים המונחים בידיהם של נערים, שכל ילדותם עברה עליהם במחיצת מכשירים כאלה. קצין בצה"ל מסביר כיצד רותמים את ההיפעמות הזאת למטרות צבאיות:

"השימוש בעולם הרובוטיקה והטכנולוגיה הוא משהו שבא ללוחמים הצעירים באופן טבעי. אנחנו מקפידים גם כאן לייצר להם כלי הפעלה אינטואיטיביים מאוד ביחס למה שהם גדלו איתם כילדים. הטכנולוגיה מאפשרת לנו בעצם להנגיש לכף ידם את מה שהם הורגלו אליו בשנות נערותם.. חיילים צמאים לדבר הזה, כמו שהיום כל אם יהודייה רוצה שילדיה יעשו אקזיט בהיי־טק ויפתחו את הסטארט־אפ הבא – המקבילה של זה בצה"ל היא הרובוטים. כל חייל שתינתן לו המערכת הרובוטית הבאה של צה"ל – הוא ילמד אותה בשקיקה ובעיניים בורקות."

הדברים האלה חושפים פן נסתר בתהליך הרובוטיזציה של צה"ל, שאינו אלא מקרה פרטי של תופעה תרבותית כלל-עולמית: פטישיזם טכנולוגי, היקסמות והפקת עונג ארוטי מיכולותיה המופלאות של הטכנולוגיה, תשוקה עזה ל"דבר הבא" שנעוצה רק בעצם היותו "הבא". טכנו-אופטימיסטים נוטים לזלזל בכוחה של התשוקה הטכנולוגית בשעה שהם מתמקדים ברציונליזציות שאנשים מעניקים לפיתוח העדכני ביותר של הגאדג'ט החם ביותר בשוק ("זה מאפשר לך להפעיל מזגן בהוראה מילולית בלבד!"; "זה מזמין פיצה בשבילך!"). סנגורי הטכנולוגיה הצבאית אינם שונים מהם; מאחורי מערך ההצדקות המשוכלל שלה – "עיבוד וניתוח של אלפי נתונים משדה הקרב בשבריר שניה", "חסינות מטעויות אנוש", "דיוק כירורגי" – ניצבת תשוקה גולמית (על פי רוב, זכרית) אל הגאדג'ט האחרון, אל הג'ויסטיק עם הכפתור הנוצץ והקליק הרך שעושה בום.

האנשים האלה מספרים לעצמם שהאדם שולט בטכנולוגיה ("תמיד יהיה גורם אנושי בלופ"!), כאילו כל ההסטוריה של המערב ב-300 השנים האחרונות לא מוכיחה ההיפך (שימו לב למערכת "פיגיון" שמעניקה לרובי סער פשוטים אוטונומיה מינימלית; כך זה מתחיל). האדם לא יכול "לשלוט" בטכנולוגיה יותר משהוא יכול לשלוט בקו החוף הפרקטלי של נורווגיה. הטכנולוגיה משנה כל הזמן את עצמה, את האדם, ואת משמעות המושג "לשלוט". הדינמיט הומצא כדי לפוצץ הרים וסכרים אך במהרה נרתם להרג בני אדם; הכימאים הראשונים מן הסתם לא צפו את גז הכלור וציקלון B; וטכנולוגיות המעקב וכריית המידע שנחשפו בפרשות סנודן וקיימברידג' אנליטיקה כבר מזמן אינן מבחינות בין טרוריסטים לסתם אזרחים. הדרך היחידה לשלוט בטכנולוגיה בעלת פוטנציאל קטלני היא לא לפתח אותה. כיוון שזאת אף פעם לא אופציה בעולם המודרני, צריך להניח, תמיד, שכל פיתוח טכנולוגי ישמש גם למטרות רשע. ההבדל בין פוליטיקה חכמה לפוליטיקה פקחית, בהקשר הזה, הוא שהפוליטיקה החכמה נמנעת מראש להיכנס לקופסה הטכנולוגית שהפוליטיקה הפקחית מתאמצת לנווט בתוכה. תנאי היסוד של האינטרקציה בין ישראל לפלסטינים זקוקים להגדרה מחודשת, שאינה קמה ונופלת על "היתרון הטכנולוגי".

המשמעות האסטרטגית של מיזעור מחיר המלחמה

הנה סיכום קצר של מהלך הדברים עד כה, אשר יוביל למסקנות הסופיות.

בצומת של תפיסת הביטחון הלאומי, תרבות השכול ותפיסת הסכסוך הישראלית (מה שאורי ש. כהן הכתיר בשם "הנוסח הביטחוני"), ניצב אתוס מרכזי: מן השכול וממחיר המלחמה הנוראי, יצמח השלום. האתוס הזה, לפחות בשני העשורים האחרונים, הפך למיתוס, וזאת בלי שום קשר לשאלות השגורות על עתיד השטחים וחלוקת הארץ. הוא מיתוס משום ששינויים דרמטיים בתחום הגידור והמיגון מצד אחד, וטכנולוגיות שליטה והרג בלתי מאוישות מצד שני, הורידו לרצפה, עד למינימום האפשרי, את "מחיר המלחמה". ההתפתחויות האלה ניזונות מכמה גורמים (עלייה בסף הרגישות הציבורית למות חיילים, שגשוגו של המגזר התעשייתי של "ביטחון המולדת", וגם טכנו-פטישיזם טהור), אבל משמעותן היסודית, עבור שאלת הבחירה במלחמה או בשלום, מעולם לא עלתה לבירור ציבורי.

זה באשר למחיר האנושי של המלחמה. תכופות גם מדברים על "המחיר הכלכלי" (ההפסדים למשק וכו'), אך זו כבר אחיזת עיניים: בכל סיבוב דמים של ישראל ה"הפסד" למשק מתקזז ברווחים נאים לתעשיות שמתפרנסות מהמשך העימות המזוין – מפעלי נשק, קבלני תשתית, בנקים, חברות סייבר וכד' – והתעשיות האלה מפרנסות עשרות אלפי בתי-אב בישראל. "המשק" הוא קונסטרוקט מופשט שאינו בן שיח בזירה הפוליטית; אין לו לא לובי ולא אינטרסים. לוּ הסבו העימותים האלימים בעזה ובלבנון הפסדים כבדים לגורמים המשמעותיים במשק, אלה שלוחשים על אוזניהם של מקבלי ההחלטות, היה אפשר לדבר על "המחיר הכלכלי" כשחקן פוליטי. כל עוד המחיר הזה מתפזר על ימי עבודה אבודים, פיצויים ממס רכוש וכדומה – הוא לא מזיז למי שצריך להזיז. עבור נתחים משמעותיים במשק הישראלי, השלום לא משתלם.

כשמחיר המלחמה כל כך זול, למה בעצם לבחור בשלום?

מן השאלה הקשה הזאת חומקים כולם. הימין, כדי לא להיראות כמי שאינו חפץ בשלום (בתנאיו הבלתי אפשריים). השמאל, כדי לא לשמוט את הקרקע מתחת רגליו שלו. אבל השאלה שרירה וקיימת ונדמה שכבר בהווה יש בכוחה להסביר את הירידה העקבית ברצון, בעניין, בתמיכה ובמגויסות של הציבור הישראלי לשלום. אחרי חיפוש עקשני במיוחד הצלחתי למצוא פסקה אחת במאמר אחד שמעזה לגעת בנושא הזה. כך כותבים יובל בוסתן ואלון לוין במאמר מלפני שנתיים בכתב העת המקוון "סיקור ממוקד":

"כניסתם של אמצעי לחימה אוטונומיים תציג שורה ארוכה של סוגיות חדשות עימן יצטרכו להתמודד במערכת הביטחון ובדרג המדיני. יכולת אוטונומית התקפית תעורר סוגיות של מוסר, הן בהיבט דרך הפעולה של האמצעים החדשים בסיטואציות מסוימות, והן בהיבט של צניחה בעלות המלחמה הכוללת למדינה, באופן חסר תקדים. אם יציאה למלחמה פירושה שליחה של אמצעים נשלטים מרחוק או אפילו אוטונומיים תוך צמצום מינימלי של כוחות אנושיים ויכולת הגנה מתקדמת על העורף, עלות המלחמה עשויה להפוך נמוכה משמעותית במונחי אובדן כוח אדם – גם לכוח התוקף וגם לעורף המוגן – עד שהמלחמה לא תהיה עוד מוצא אחרון לבעיות. המלחמה עשויה להפוך לדרך פעולה מפתה הרבה יותר, הן מבחינת הדרג המדיני והן מבחינת אזרחי המדינה."

זאת בדיוק הדילמה, בשפה מרוככת מאד. שכן לא רק שהמלחמה איננה מוצא אחרון, היא הפכה למוצא ראשון. זאת ועוד, הכותבים מציגים את הדילמה כסוג של מדע בדיוני, התלבטות תיאורטית בעתיד ערטילאי כלשהו, בעוד שהמציאות מוכיחה שכבר בהווה, ולמעשה מאז קריסת תהליך אוסלו, הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. כך אפשר להתעלם בהפגנתיות מכל איתות פייסני של הצד השני, כמו למשל הצעת ההודנה האחרונה של החמאס ("מלכודת ההודנה" בשפת התעמולה השגרתית כאן), שנפלה על אוזניים ערלות. ההצעה הועברה בשיאן של מהומות הגדר, כאשר הפלסטינים ספרו עשרות הרוגים ומאות פצועים. מנגד, בצד הישראלי לא היה אפילו פצוע אחד. למה, אם כן, לעשות הודנה? מאז 1997 העביר חמאס לישראל שש הצעות הודנה; אף אחת מהן לא זכתה להתייחסות פוליטית או דיון ציבורי.

למה לנו לעשות הודנה? למה לנו שלום? מה אנחנו מפסידים מהמשך המלחמה? לא נעים להודות, אבל לא הרבה. רמת החיים בישראל גבוהה, והציבור הרלוונטי-פוליטית (תמיד ישנם ציבורים חסרי רלוונטיות – העניים, המהגרים, הלא-יהודים) מצליח לשמור על מרחק נוח בינו לבין המציאות המדממת על הגבולות הקרובים-להחריד לביתו. זו התוצאה העיקרית של פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה: מיזעור המחיר של המלחמה ובה בעת הפיכתו של העימות ללא יותר מריצוד דיגיטלי שגרתי על מסכי החדשות, מבזקון חולף בין דיווחי תנועה לבין רכילות מפלגתית. הבעיה העיקרית היא שהמוטבים של העסקה המפוקפקת הזאת – רוב רובו של הציבור הישראלי – עדיין שבויים במיתוס "מחיר המלחמה הנוראי שממנו יצמח השלום". בשעה שבניהם החיילים מוגנים היטב במגדלי שמירה מבוצרים, ברכבים משוריינים שדוהרים במחנות הפליטים, בשעה שבנותיהם מחסלות בשלט-רחוק מסתנני גדר, בשעה שהם עצמם מוגנים בגדרות וב"כיפת ברזל", הם נעטפים בתוגה, מדי יום זיכרון, וממשיכים לזמרר "כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות / אמרו הילדים האלה הלוואי לא ילכו אל הצבא", ו"מי שכאב, אבל הבין שהכאב אילם / הוא לא יניח שנשכח את ההולכים", ו"כל הרחוב יוצא, וזורק פרחים / כמה טוב שבא שלום". הדיסוננס הזה בין המציאות לחוויה המנטלית הוא דוגמה עוצרת נשימה של תודעה כוזבת, בקנה מידה לאומי.

אבל הקברניטים יודעים

בקרב מקבלי ההחלטות יש הבנה ברורה, וניצול מירבי, של הקשר בין ההגנה הכמעט-הרמטית שמספקות המערכות הטכנולוגיות ובין החופש להעדיף עימות אלים על פני פיוס. בשפה הפוליטית השגורה קוראים לקשר הזה "מרחב פעולה" או "מרחב תמרון". במהלך "צוק איתן" כתבתי את הדברים הבאים על היתרונות הלא-מדוברים של מערכת "כיפת ברזל":

"הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים. שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן [נכון ליולי 2014]…

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב."

לאור השינוי הזה, הצהרתו האחרונה של השר בנט, שהמליץ לאיראנים "לעשות ארבע אמהות ולצאת מסוריה", נשמעת חלולה במיוחד. לא רק צביעות היתה בה – הרי תנועה "תבוסתנית" כמו "ארבע אמהות" היתה זוכה לקיתון שופכין מבנט ורעיו בימינו. בעיקר היתה בה תודעה כוזבת: שום תנועת "ארבע אמהות" לא תקום בזמננו כי השכול צומצם, מוזער והופרט. החברה הישראלית כבר לא משלמת בעשרות ומאות חללים מדי שנה כדי לתחזק את חזיונות הגאון והעזוז הלאומי של מנהיגיה. תחת זאת יש טפטוף קל וחרישי של חללים בודדים, ונדמה שהוא משרת יפה את כל הצדדים (זולת המשפחות שנהרסו): המנהיגים יכולים להצביע עליו, לנפח בדמיוננו את "מחיר השכול הנורא" כעוד לבנה בחומה של צדקתנו; ומנגד, הציבור הרחב לא באמת חש שמדובר במחיר כה בלתי נסבל אשר יצדיק יציאה לרחובות בזעקה "עד כאן!". הסטטוס-קוו מתערסל בקהות חושים. דומה שימיה של המחאה האנטי-מלחמתית בישראל חלפו לבלי שוב.

באשר ל"כיפת ברזל", כדאי לשים לב לעמימות ההצהרות של בכירי מערכת הביטחון בדבר מטרותיה האסטרטגיות. הטיעון החוזר ונשנה, "הקלף המנצח", היה הגנה על חיי אזרחים בעורף. עם זה אי אפשר להתווכח, וגם לא עם הגנה על תשתיות לאומיות. רבים התפתו להאמין גם להכרזות שהפיתרון הטכנולוגי יאפשר לדרג המדיני "מרווח פעולה" כדי לגבש פתרונות של פיוס, אבל זאת כבר היתה רטוריקה חלולה לאור האידאולוגיה הסרבנית של ההנהגה הישראלית (שדחתה שוב ושוב את הצעות ההודנה של החמאס).

ואולם בד בבד אפשר היה להבין שיש גם מטרות אחרות. ראש מפא"ת במשרד הביטחון, תא"ל (מיל.) אופיר שוהם, הסביר בזמנו כי "אין לנו יומרה ליירט אלפי טילים אלא להרוויח זמן לצמצם את האיום ובינתיים הצבא עושה דברים אחרים." עוזי רובין – מאנשי המפתח בתכנית הטילים הישראלית, והאסטרטג חיים אסא, הסבירו כי "הגנה על אתרים חיוניים במלחמה תאפשר לצה"ל זמן לנהל מתקפה יעילה". שימו לב למעבר הכמעט בלתי-מורגש כאן מהגנה להתקפה. מה שהיה המטרה – הגנה – הופך לאמצעי להשגת מטרה אחרת – התקפה. ואכן, בעיצומו של "צוק איתן" ציין ראש פרוייקט "כיפת ברזל" במשרד הביטחון כי "המערכת כפי שהיא פועלת כרגע יכולה לספק לישראל מרווח פעולה לזמן ארוך."

מהגנה עברנו ל"מרווח נשימה" וממנו ל"מרווח פעולה לטווח ארוך", שפירושו הזדמנות לכתוש את עזה באופן יסודי יותר ("עופרת יצוקה" התמשך 23 ימים; "צוק איתן" התמשך כבר 51 ימים). בתוך כל הדיונים הסוערים בעד ונגד מערכת "כיפת ברזל" – יעילותה מול החלופות, עלותה, מגבלותיה בטווחים קצרים – שני נושאים נדחקו לקרן זווית. האחד – המניעים הכלכליים מאחורי הפרוייקט ("למנף את ההייטק הישראלי"), והשני – תפקודה האסטרטגי כ"רישיון להרוג", סם הרגעה ציבורי בשירות הנהגה שממאנת לשקול חלופות לא אלימות וכל מעייניה נתונים למיקסום חלון ההזדמנויות שבו אפשר להפציץ את עזה.

"כיפת ברזל" כאן היא רק המקרה הפרטי שמעיד על הכלל – פרוייקט המיגון-גידור-רובוטיקה והמהפכה הטכנולוגית הצבאית. הדיון סביב כל התמורות הדרמטיות האלה ספוג באופטימיות נאיבית, אם לא מתחסדת, כאילו לא למדנו דבר מניסיון היסטורי של מאות שנים על המפגש בין מלחמות, טכנולוגיה ופוליטיקה. כאילו טכנולוגיה היא תמיד רק "פיתרון" ולא מבוע של בעיות חדשות לחלוטין. השכלול הטכנולוגי לוחש מילות נוחם על אוזנינו, מסיר מעלינו אחריות. המפעיל הבודד חש מוסרי יותר, הוא מתלבט פחות, הוא מסור יותר למשימה. אבל בצד השני – נערמות הגופות.

כך, "הדיוק הכירורגי" לכאורה של המל"טים ההורגים שיחרר את הרסן בקרב צבאות המערב, תחת האשליה שהדיוק הזה פותר את הדילמות המוסריות (או לפחות פוטר את המפעיל האנושי מהן). כתוצאה מכך אושרו אלפי גיחות התקפיות (בפקיסטן, בתימן, בסוריה, בעזה) שמצידן דווקא העלו את מספר הנפגעים החפים מפשע. בארה"ב כבר יש מונח ייעודי לכך: Drones Blowback – האופן שבו נבנה ומתעצם הטרור האיסלאמי בגלל קורבנות השווא של מתקפות המל"טים האמריקאיות.

מה, לוותר על כל ההגנות?

מה אתה מציע? שנעקור עכשיו את גדר ההפרדה? שנאפסן את מערכת "כיפת ברזל"? שנחזיר סיורים מאוישים לתוך אזורי סכנה? שנזרוק את כל הטכנולוגיה הנהדרת הזאת לפח? ומי יילך לנחם את כל הקורבנות של היעדר ההגנה הזאת – אתה?

לא. זה גם לא מה שהצעתי בזמן "צוק איתן":

"הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני…  כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר. ההיבט המבהיל ביותר של דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות [וכעת אפשר להוסיף: הם משגרים עפיפוני תבערה? ודאי שהפיתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא 'פיתרון טכנולוגי']. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט."

ישראל דחקה את עצמה לסמטה ללא מוצא. היא זאת ששולטת בפרמטרים המהותיים של הסכסוך – קרקעות, סחר כלכלי, תנועת בני אדם, גובה אש האלימות. היא זאת שגם קובעת שהסכסוך אינו פתיר, אלא לכל היותר בר-ניהול. היא זאת שלא נותנת אפילו סיכוי להודנה עם החמאס (כאילו מישהו יפריע לה להמשיך לתקוף בעזה במקרה שהחמאס יפר את תנאי ההסכם). והיא זאת שקובעת איך הוא ינוהל: יחסי שליטה מוחלטים בין אדונים למשרתים. במסגרת הצרה-להחריד הזאת, אכן נראה שלכל בעיה הפיתרון האידאלי, אם לא היחידי, הוא פיתרון טכנולוגי. מי שמערער על הקביעה הזאת מצטייר כמי שמקל ראש בחיי אדם. אבל אולי דווקא הערעור מבקש לשמור על חייהם של הרבה יותר בני אדם?

בנקודת הזמן הנוכחית, אמצעי המיגון הקיצוניים שנוקטת ישראל מצילים חיים. על כן אין הצדקה לבטל אותם. אבל יש את כל ההצדקה לעצור ולחשוב האם להמשיך ולשכלל אותם. האם האפשרות היחידה שיש לאוגר הרץ על הגלגל היא להגביר עוד ועוד את מהירותו, או שאולי הוא יכול להאט בהדרגה, עד שיגיע הרגע הבלתי נתפס שבו הוא פשוט יירד מן הגלגל? האם כדאי להשקיע את מירב מאמצינו, כספינו והיצירתיות האסטרטגית שלנו בעוד גאדג'ט טכנולוגי, נגד עפיפוני תבערה או נגד הפטנט הבא של החמאס, או שמא יש דרך מילוט מן הסמטה ללא מוצא הזאת, דרך שונה לחלוטין?

שום מכשיר אופטי משוכלל לא יצליח לראות את הדרך האחרת. הנתיב שלה אינו מוכר למהנדסים של רפא"ל ואלביט. למרבה הצער, שנים של תעמולה דורסנית מחקה את הדרך הזאת כמעט לחלוטין גם מתודעתו של הציבור הישראלי. מה שמחזיר אותנו לשאלה הקשה: אם מחיר המלחמה כה זול, מדוע לבחור בשלום?

המחיר שנותר: בידוד בינלאומי

הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. זאת אמת שידועה היטב לרוחב הקשת הפוליטית, גם אם בשמאל מכחישים אותה לפרקים. הישראלים לא יפקפקו בפרדיגמת השליטה המוחלטת בחייהם של הפלסטינים כל עוד לא ירגישו, על בשרם, את מחירה. אבל ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי. בכך, למעשה, נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע שיגעו במה שבאמת קרוב לליבם ולכיסם של הישראלים. וכך, משעה שהזירה הפוליטית המקומית עוקרה מכל פוטנציאל של שינוי אמיתי, משהפכה לזירת הבלים והסחות דעת, אין מנוס מפנייה לזירה הבינלאומית.

אסטרטגית החרם, אם כן, מצטיירת יותר כבחירה מאונס מאשר מרצון. היא משקפת לא רק ייאוש, אלא גם הכרה מפוכחת בהישג הטקטי המרשים של המשטר הישראלי: הוא הצליח לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה. החרם הוא הדרך האחרונה לעורר את הישראלים לכך שאת מחיר המלחמה שנחסך מהם משלמים, בריבית דריבית, שכניהם מעבר לגדר.

ישראל נמצאת בתהליך הדרגתי ועקבי של דה-לגיטימציה בינלאומית. מצעד האמנים והספורטאים שמבטלים את ביקוריהם בארץ רק יגבר ויילך. ההנהגה משדרת פאניקה, וכדרכה, מתמודדת עם הבעיה בדרך היחידה שהיא מכירה: לשפוך מאות מיליוני שקלים על פתרונות טכנולוגיים – מאבקי הסברה ברשתות החברתיות ובתקשורת, שמייצרים הרבה קצף על פני המים ומחמיצים לגמרי את זרמי המעמקים. אומנם אין שום ערובה שהחרם יעבוד, שלא ייצור תגובת-נגד קשה יותר אשר תוטל שוב, כמו "תג מחיר", על גבם של הפלסטינים. מצד שני, די ברור שישיבה בחיבוק ידיים רק מזרזת את הקץ המר. ואכן, הקץ יהיה מר, וכל כמה שהחיים עדיין יחסית נוחים, אין ישראלי שאינו יודע בתוך תוכו שכולנו חיים על זמן שאול. שהשיחוק המדהים הזה – ללכת עם כיבוש ולהרגיש בלי – לא יימשך לנצח. ושאחריתו תהיה בדם ואש ותמרות עשן.

ישראלים שעדיין חפצים בשינוי מדינתם מן היסוד, בביטול משטר ההפרדה האתני שבין הירדן לים, חייבים להתייצב ביושר מול השאלות הקשות. למשל:

– האם רע לנו כל כך במצב של עימות נצחי עם שכנינו?
– האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם היינו מוכנים לחדול ממאבק נגד השליטה הזאת, לו היינו במקומם?
– האם אנחנו מוכנים לסמוך על הסדרים דו-צדדיים בהסכמה באותה מידה שאנו סומכים על טכנולוגיה חד-צדדית?
– האם נפקיד את עיצוב גורלנו בידי מדינאים או בידי מהנדסים?
– מה צריך לקרות, ואיזה מחיר עלינו לשלם, כדי לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?
– האם נשתתף בתהליך באופן אקטיבי או שנעדיף להיעטף בבועה לא-נגועה של אדישות?

Ossified 2017", Laurie Lipton"

כל מאבק פוליטי הוא חיבור של ידיעה ורצייה, הכרת המציאות והדחף לשנותה. המכשול העיקרי בפני הכרת המציאות הפוליטית הוא מסך התעמולה והמיתוסים. "מחיר המלחמה" הוא מיתוס כזה, שריד מאובן מתקופה אחרת, מעידן המלחמות הגדולות, שאחיזתו בנפשם של הישראלים עדיין איתנה, והוא מונע מהם להודות בכך שבסך הכל, החיים מעל הכיבוש (להבדיל מתחתיו) אינם נוראים כל כך. התנערות מן המיתוס הזה תציב מולם מראה טורדת שלווה, שבה משתקף דיוקנה של אומה, אשר צומחת ומשגשגת על חורבנה של אומה אחרת, תוך שהיא מסממת את עצמה בשירי אובדן וצער נוגים.

69 תגובות

להגיב
  1. Ehud from Social TV / יונ 14 2018 09:49

    עידן,

    תודה על הפוסט המעניין.

    מוזמן לשקול להטמיע בתוכו את כתבת הווידאו הזו – של הטלוויזיה החברתית, שעוסקת בחלק הראשון של המאמר שלך – על השכול.

    https://tv.social.org.il/social/2014/06/02/silver-tray

    https://www.youtube.com/watch?v=u1HWCS_a_XA

    כל טוב,

    אהוד שם טוב,

    הטלוויזיה החברתית

    ehud@social.org.il

    052-5433100

    https://tv.social.org.il

    http://www.facebook.com/israelsocialtv

  2. nina ramon / יונ 14 2018 10:24

    וואו! אחד המאמרים החשובים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות, במיוחד לגבי השכול.
    באשר ל-מה יעורר את הישראלים – חרם אולי, אבל יותר מכך – נראה שרק מטחי טילים שינחתו על כל הארץ, בעיקר על תל אביב.

  3. Shahar Hevrony / יונ 14 2018 10:58

    תיקון טעות:
    האמירה של הקצין שבו צה"ל משליט את ריבונות ישראל בשטח האויב היא שגויה – הקצין לא התנסח נכון.
    צה"ל חודר במקומות בהם נותרו שטחים ריבוניים של ישראל מעבר לגדר על-מנת לשמר את הריבונות ומניעת קביעת עובדות ע"י חיזבאללה.
    ישראל הקימה את הגדר על פי הגיון הגנתי ולא עקבה בהכרח אחר תוואי הגבול בפועל.
    לכן, נותרו שטחים ישראליים מעבר לגדר.
    מן הצד השני, אין שום שטח לבנוני בתוך שטח הגדר הישראלית.

  4. Eyal / יונ 14 2018 11:10

    מעניין מאוד, חשוב מאוד, מקיף ונכון. תודה רבה.

  5. תרצה הכטר / יונ 14 2018 11:25

    עידו, יופי של מאמר, הוא חידש לי הרבה. כאן אתיחס רק לחלק במאמר שלך – מן השכול תצמח התשוקה לשלום. לכאורה. הדיון מתמקד כאן בתרבות השכול שלנו, בערכים ובמסרים החברתיים ובזרמים סביב תרבות השכול מאז 73. נראה לי שלכל מטבע יש שני צדדים. כחוקרת נרטיבים ומיתוסים פוליטיים מודרניים (בעקבות מלחמת יום הכיפורים), התחוור לי שלא רק אנחנו מתמודדים עם תרבות השכול על כל צורותיה והתפתחויותיה. יש צד שני למטבע של תרבות השכול שלנו – השכול בצד הפלסטיני. והראייה הן העמותות הרבות שצצו במהלך השנים מאז 73' שבהם משתתפים אזרחים ישראלים ופלסטינים מוכי שכול. אלו זירות שיח שדנות באפסיותה של המלחמה. זירות שיוצרות סוג של אחווה עקב המכנה המשותף של השכול. גם הן פן רלבנטי לדיון במאמר מצויין זה.

  6. עידן לנדו / יונ 14 2018 11:36

    תודה למגיבים.

    שחר: צודק. במחשבה שניה, הורדתי את הצילום מסך הזה. אבל הכנסתי במקומו קישור להפרות השגרתיות של המרחב האווירי הלבנוני בידי חה"א הישראלי.

    תרצה: כן, יש שיח אלטרנטיבי על השכול כבר לא מעט שנים, על זה הסרטון שאהוד מהטלוויזיה החברתית קישר אליו מעלייך. הרושם שלי הוא שזה עדיין שיח מינורי ושולי. אבל הנקודה החשובה יותר היא שחלק מן ההורים השכולים שציטטתי שייכים ממש לאותו שיח אלטרנטיבי (פרנקטנל וברגור הם בין מייסדיו) וגם הם, להערכתי, תופסים באופן שגוי את "מחיר השכול" שמשלמת החברה הישראלית (כמובן, מסיבות מובנות לגמרי). הפוקוס של המאמר שלי הוא האופן שבו התפיסה הכוזבת הזאת – ששותפים לה הן מחרחרי המלחמות והן החותרים לשלום – משרתת דווקא את הכוחות שנגדם יוצא שיח השכול האלנטרנטיבי. כמו תמיד, המשמעות הפוליטית של מעשינו חורגת מעבר לכוונות המודעות שלנו, ומשקפת גם את הנחות העומק.

  7. י.ד. / יונ 14 2018 11:58

    אחלה מאמר. אם אני מבין אותך נכון אינך מעודד חרם בין לאומי על ישראל כאסטרטגיה אלא פשוט מכיר בקיומו וקורא לישראל להתעשת לפני שהוא יצא מכלל שליטה.

  8. עידן לנדו / יונ 14 2018 12:04

    י.ד.,

    כישראלים תפקידנו בתנועת החרם העולמית שולי לגמרי. להבדיל מפעילים מסוימים, אני לא חושב שלקריאה של ישראלים להחרים את ישראל יש כוח שכנוע מיוחד. והעיקר – החרם מופנה כלפי ממשלות וחברות שמסייעות לישראל. אלה חייבות דין וחשבון לפני הכל לאזרחים וללקוחות שלהם, לא לאזרחי ישראל. בתפיסה שלי, אקטיביזם פוליטי פירושו בראש ובראשונה פעולה מול הנציג הפוליטי שלך ובתוך הקהילה הפוליטית שלך, שאתה אחראי כלפיהם והם כלפיך.

    אחרי שאמרתי למה אני לא פעיל בחרם, אגיד את מה שמובן מאליו: אין לי שום התנגדות אליו ואני מכבד אנשים שפועלים במסגרתו. אפשר וצריך לשאול שאלות פרקטיות לגבי יעילותו, אבל השאלות המוסריות יושבו מזמן. כתבתי על החרם האקדמי מזמן כאן:
    https://idanlandau.com/2009/11/12/%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99-%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A1%D7%A1%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%AA/

  9. עידן לנדו / יונ 14 2018 12:09

    שימו לב להצעה הזאת שמישהו העלה אתמול: לעטוף את עזה בכלוב יונים מסורג.
    המשוגע של היום הוא השפוי של מחר.
    https://kavimvenekudot.wordpress.com/2018/06/13/%D7%B4%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%91-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%9D%D7%B4-%D7%A9%D7%9C-%D7%A2%D7%96%D7%94-%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90-%D7%97%D7%A9/

  10. ולאד / יונ 14 2018 12:46

    אני דווקא זוכר את "נכי נאצה". מוזיקה זוועתית, אבל הייתה להם מודעה מאוד מצחיקה בסגנון "הכניסה לחיילים במדים על גופותינו"

    בכל מקרה, זה לא נכון שכל הקשרים בין הישראלים לערביי השטחים הם צבאיים או מלחמתיים או אלימים.
    יש נפח עצום של קשרים כלכליים.
    אני, לדוגמא עובד איתם כבר מ2006 בהרבה פרוייקטים ובסך הכל הקשרים מועילים לכל הנוגעים בדבר.
    באמת הבעיה הביטחונית מעיקה ודורשת ביטחון, כי אני לא יכול לדוגמא להכנס לטובאס או לחלחול , בשביל כל מיני עניינים מסחריים.
    הערבים עצמם אומרים לי שלא כדאי לי להכנס, מעבר לעובדה שהצבא אוסר על כך.
    וזה מאוד לא נוח וחבל שמקבלי ההחלטות לא מבינים את זה ובמקום זה משקיעים כל כך הרבה משאבים במיגון ובמצלמות ובגדרות אלקטרוניות.

    ברור שאסור לבנות את הגדר ככה שמספחים כפרים לישראל בלי לתת להם זכויות.
    אם מכניסים אותם בגדר , צריך לתת להם אזרחות, כמו שעשו בצפון בית לחם , כשבנו את מחסום 300.
    זאת אומרת, נתנו להם תעודות זהות כחולות, שזה לא ממש אזרחות, אבל הם יכולים לבקש.

  11. avinu / יונ 14 2018 13:27

    פוליטיקה ומלחמה נמצאות על רצף אחד, כל צד מפעיל לחצים כמיטב יכולתו, פוליטיים והסברתיים וצבאיים, כל צד משפר את עמדתו, ולפעמים צד אחד חזק יותר. מה חדש? ועוד, אם מסתכלים על סיכסוכים היסטוריים שנפתרו באמצעי אחר, כסף, למשל רכישת אלסקה מהרוסים ורכישת לואיזיאנה מהצרפתים, זה באמת נראה הרבה יותר טוב?
    הבלוג הזה פעם סיפק מידע (ראה הפוסטים על בקעת הירדן למשל) ועכשיו הידרדר לחיווי דעות הזויות (למשל המלצה להימנע מפיתוח טכנולוגי), עצוב. מה שכן, יפה שמקובל כאן לפרסם הערות באופן לא אנונימי, ואני בתמימותי אפילו בשמי האמיתי, ריספקט. אבי שטייניץ (א.ש.)

  12. עידן לנדו / יונ 14 2018 13:56

    אבי,

    מצטער שלא חידשתי לך ומבטיח שאתאמץ להבין איך רכישת אלסקה קשורה לבעיות שהעליתי בפוסט.

  13. דוד שמחון / יונ 14 2018 14:52

    כל הכבוד על העבודה המרשימה… אין ספק שהמצב מצער מאד. אפשר להתווכח על המסקנות.
    שאלה סקרנית שאינה קשורה – באיזה כלי טכנולוגי אתה אוסף ומרכז את כל המידע העצום – קישורים, מאמרים וכו' (בפוסט זה ובפוסטים מושקעים אחרים)?

  14. עידן לנדו / יונ 14 2018 15:01

    תודה, דוד. גוגל, זמן ותשומת לב. אלה הכלים שלי.

  15. אלון / יונ 14 2018 15:01

    היי, מאמר מחכים. כמה שאלות שאשמח להתייחסותך.
    1. אצל אנשים שמאמינים שהסכסוך אינו פתיר (לפחות כרגע) ויש "לשלם את המחיר" יש תמיד הקבלה לתאונות דרכים. הטיעון הוא: לא נפסיק להשתמש במכוניות בגללם, נלמד לחיות עם זה ונשתדל לצמצם. מהזווית הזאת השקעה בגדרות, טכנולוגיות (לצמצום פגיעה בחיילים) זה שווה ערך להשקעה במלחמה בתאונות הדרכים. לא פותר את הבעיה אבל מצמצם אותה (די ביעילות כפי שתיארת).
    2.כתבת בהקשר עזה "נדמה שישראל עשתה את הלא-ייאמן: הצליחה לחמוק הן ממחיר השלום והן ממחיר המלחמה". אבל ההתנקות זה מחיר לא קטן שישראל שילמה ("נכס" במונחים שלך), לפחות בצד העזתי, לא?
    3. לגבי הודנא: איני מבין למה להסכים לדבר כזה. העסקה שחמאס מציע היא משהו כזה: ניתן לך שקט (נניח ל10 שנים) ואתם תיתן לנו בתמורה כל מיני הקלות (נמל, מסחר, הימנעות מהתקפות וכו'). מעבר למחיר המידי (הקלות וכו') יש את המחיר של מה שיהיה אחכ. אם בסוף תקופת ההודנא המחיר עלול להיות כבד מאוד (נניח מלחמה בה חמאס הרבה יותר חזק) אז העסקה לא בהכרח משלמת. צריך לציין שהמחיר העתידי הוא לא בשליטתך אלא בשליטתם מה שמחזק את הטיעון. למה אתה חושב שזה משתלם? (אישית אני נוטה לא לתמוך בהודנא עם החמאס, אלא רק בהסכם שלום כולל שכולל בתוכו את סיום ההתנגדות אבל אולי תשכנע אותי אחרת).
    4. "האם אנחנו מוכנים לוותר על השליטה המוחלטת בחיי הפלסטינים?" – ממה שאני מבין עיקר הויכוח בינך לבין השמאל מרכז (מחנצ-לפיד וכו') היא שאתה אומר קודם נסיים את השליטה השלום יבוא אח"כ (למשל, ההודנא שאתה מציע היא ויתור מסויים על שליטה תמורת "שלום זמני"). השמאל מרכז יאמר השליטה היא האמצעי היחיד להבטחת ביטחוננו ונוותר עליה רק עבור שלום מלא. האם אתה מסכים עם ההבחנה?
    5. שאלה תיאורטית – האם בהיעדר פתרון אחר (נניח היפותטית שזה המצב) שליטה על הפלסטינים היא אמצעי הגנה לגיטימי לדעתך?

  16. עידן לנדו / יונ 14 2018 15:14

    אלון, אגיב בערב. רק נסיר את (1) מן השולחן. מעט מאד אנשים רוצים לחיות בעולם בלי כלי רכב. אני לא שייך אליהם. לכן זה לא אופציה. העובדה שויתור על שליטה בחיי הפלסטינים נתפס בעיניך אנלוגי לוויתור על כלי רכב היא עדות עד כמה התנרמלה האנומליה של הכיבוש.

    [ואגב: אפשר היה להפחית מאד את כמות כלי הרכב בכבישים. זה דיון נפרד]

    לגבי השאר, בהמשך.

  17. יגאל / יונ 14 2018 15:42

    עידן,

    אני מסכים עם הרבה מהדברים שנכתבו, אבל דומני שיש בטקסט שתי טענות בעייתיות מבחינה עובדתית. והן הזכירו לי טענה בעייתית נוסף מתוך פוסט קודם שלך שמתוכו ציטטת כאן.

    "אין חולק שהגדר צמצמה את מספר הפיגועים בישראל" — האמת שספק רב אם יש ראיות לכך. קודם כל, מהעובדה שמספר הפיגועים ירד לא ניתן להסיק ש"הגדר" (החומה) אחראית לכך (איך, למשל, ניפית גורמים כמו שינוי מדיניות של ארגונים פלסטיניים חמושים?). שנית, בצלם, OXPIL, והמועצה לשלום וביטחון הטילו ספק באפקטיביות של הגדר — בתוואי הרלוונטי לתקופה בה כתבו– במניעת פיגועים.

    בצלם (עמ 29-30): https://www.btselem.org/download/200304_behind_the_barrier_eng.pdf

    OXPIL (פסקאות 92-93): http://www2.law.ox.ac.uk/opbp/OXPIL%20Israel%20Barrier%20Opinion.pdf

    המועצה לשלום וביטחון העידה בזמנו בפני בג"ץ בעניין החומה והטילה ספק באפקטיביות הבטחונית של התוואי.

    בנוסף, העידו גם כמה מתושבי מבשרת ציון שטענו שתוואי הגדר מהווה פגיעה בטחונית.

    "הצלחתה הפנומנלית [של כיפת ברזל] להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס…" — גם לנקודה זו ספק רב אם יש ראיות. ראשית, אין הבדל משמעותי בין מספר הנפגעים והנזק לרכוש לפני ואחרי שהמערכת התחילה לפעול. שנית, אני מניח שאתה מכיר את הניתוח של תיאודור פוסטול https://thebulletin.org/evidence-shows-iron-dome-not-working7318

    כמו כן, בפוסט שציטטת מתוכו כאן, אמרת את הדברים האלו: "המנהרות ה'התקפיות', או חוצות הגדר, שדרכן ניסו וגם הצליחו לוחמי חמאס להתגנב אל שטח יישובים ישראליים במטרה לבצע שם פיגועים."https://idanlandau.com/2014/07/26/space-for-perpetuating-the-conflict/ — ככל הידוע לי, אף אחת מהמנהרות לא שימשה את החמושים הפלסטיניים כדי לבצע פיגועים נגד אזרחים בשטח ישראל. כל המטרות שאליהן כיוון חמאס היו מטרות צבאיות. יש בידך מידע אחר?

  18. דוד שמחון / יונ 14 2018 16:12

    הערה ליגאל
    מנין לך שחמאס כיון למטרות צבאיות? כשהוא יורה רקטות – הוא מכוון למטרות צבאיות?

  19. יגאל / יונ 14 2018 16:28

    דוד, אני התייחסתי למנהרות, לא לירי הרקטות. ולפי דובר צה"ל כל המנהרות כיוונו למטרות צבאיות.

  20. עידן לנדו / יונ 14 2018 17:11

    אלון, אני ממשיך.

    2. ההתנתקות לא היתה "מחיר" אלא רווח. המחיר היה בהישארות שם – פיגועים יומיומיים על ציר כיסופים, חיים במובלעות מבוצרות שלא ניתן להגן עליהן. ישראל יצאה מגוש קטיף מטעמים אגואיסטיים לחלוטין. לא כדי "להרוויח" משהו אחר – שלום למשל, כי הרי זה לא נעשה בהסכם – אלא כדי לצמצם נזקים. המחיר היחידי ששולם היה ההתמודדות הפנימית עם המחאה. וגם כאן, חשיבה קצת מתוחכמת ולא קונספירטיבית מדי תבין שהרווח מן ה"קרע הפנימי" היה בביסוס העובדה הפוליטית שמחיר פינויים של יישובים יהודים בגדה (לא מאחזים אלא יישובים שלמים) לא יעלה על הדעת, לאור עוצמת המחאה בגוש קטיף. כלומר, רק רווחים עצמיים היו כאן.

    3. כן כדאי לנו או לא כדאי לנו הודנה. הישראלים משחקים בספקולציות עם עצמם. אין שום בדל ראיה שהחמאס לא ישמור על הסכמים איתו – כי מעולם לא נחתמו איתו הסכמים. מעולם לא ניתנה לו סיבה מוצדקת שלא להפר את ההבנות הלא-רשמיות שלא מחייבות אף אחד, כולל ישראל. אז כל החששות האלה הן תוצר של תעמולה ישראלית אגרסיבית, ש"אין עם מי לדבר", ו"יצאנו מעזה ותראו מה קרה" וכו' וכו'. הכל שקרים. כתבתי על זה יותר בחלק האחרון של הפוסט שהקישור שלו מופיע מתחת, אין לי מה להוסיף. מי שלא מוכן ללכת בדרך של פיוס תמיד ימצא סיבות לכך. לפחות צריך להכיר שהסיבות לא מבוססות על עובדות.
    כאן, אחרי "אי אפשר בלי לסיים ב"אז מה אתה מציע?".
    https://idanlandau.com/2014/07/26/space-for-perpetuating-the-conflict/

    כאמור – לא השתכנעת, לא השתכנעת.

    4. אני לא יודע מתי ואם יבוא שלום. אני רוצה להפסיק את שפך הדם ואת השעבוד הדו-צדדי לסכסוך הזה. זאת מטרה מספיק ראויה וחשובה כדי שנרכז את כל מאמצינו בה, ובמקום זה ההנהגה מתעלמת בבוז מכל הצעות הפיוס של חמאס וגם של הגורמים האזוריים האחרים. צריך לזכור שגם מבחינת הצד השני "שלום מלא" זה מושג ערטילאי ואין להם שום סיבה לתת אמון בישראל, שפולשת מדי לילה לתוך שטחי A הפלסטיניים, וחוצה את הגדר בעזה "ליישר את השטח" עם דחפורים, ושולחת מטוסים מעל שמי לבנון וסוריה. ישראל לא מקבלת את ריבונות שכניה וקובעת לעצמה כללים שמורידים את רמת האמינות שלה לאפס. למה לחתום הסכם עם מדינה שבזה להסכמים ולגבולות?

    ובכל זאת, בשני הצדדים יש גם קולות פרגמטיים. הקריאה ל"שלום מלא" איננה פרגמטית אלה סוג של אסקפיזם. שווה ללמוד מן הדרך שבה סכסוכי דמים ארוכים במקומות אחרים נחתמו. השלום הגיע בסוף.

    כאן:
    https://mekomit.co.il/%D7%91%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%9C%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97/

    וכאן:
    https://mekomit.co.il/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%91%D7%9C%D7%A4%D7%A1%D7%98-%D7%9C%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9D-%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%9D-%D7%A4%D7%99%D7%95%D7%A1-%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%9B/

    5. כבר הבנת: אני לא בעניין של דיונים תיאורטיים. כל שיח השלום והסכסוך הישראלי הוא תיאורטי. זה "תיאורטי" שאין עם מי לדבר. זה "תיאורטי" שחייבים שליטה מוחלטת בעם אחר כדי לחיות בשלום. זה "תיאורטי" שישראל צריכה לשלוט במרשם האוכלוסין בעזה (בטח ידעת, לא?) כדי להגן על עצמה. זה "תיאורטי" שאפשר "להרתיע" אנשים חסרי כל. אני אצרף כאן שוב את הקישור למסמך של "גישה". בסך הכל 8 עמודים. תקרא ותראה כמה מזה "נחוץ להגנה" וכמה מזה פשוט מטורף.
    http://gisha.org/UserFiles/File/publications/50_Shades/50_Shades_Of_Control_HE.pdf

  21. עידן לנדו / יונ 14 2018 17:16

    יגאל,

    על המנהרות כתבתי הרבה מאד ולא אשחזר את הקישורים. נחשפו מנהרות שכוונו אל יישובים ישראלים, לא קשה למצוא את זה בחיפוש באינטרנט. זה לא מפתיע ולא צריך לזעזע אף אחד כשישראל טובחת מן האוויר בתושבי שכונות בעזה. אלה כללי המשחק. שני הצדדים אינם מבחינים בין מטרות צבאיות לאזרחיות. ההבדל היחיד הוא במספרי הנפגעים בשני הצדדים.

  22. יגאל / יונ 14 2018 17:38

    אין צורך לשחזר את הקישורים, אבל האם אפשר לבקש הפניה לפוסט הרלוונטי? האם מדובר בפוסט שמתוכו ציטטתי (או אולי בפוסט אחר)?
    ב2014 כשהחמאס עשה שימוש במנהרות כדי לחדור לישראל, כל מטרותיו היו צבאיות. במילים אחרות, השימוש של חמאס במנהרות פגע במטרות צבאיות באופן בלעדי (מה שלא ניתן לומר על ירי הטילים).

  23. עידן לנדו / יונ 14 2018 17:53

    יגאל,

    לא דובר על פגיעה באזרחים אלא על תכנון כזה. למשל, כשהמנהרה מתגלה בשטח חקלאי של נירים.
    https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.4675410

  24. עדו סוקולובסקי / יונ 14 2018 17:59

    רק שאלה לאבי: מה בדיוק רע בכך שאלסקה נרכשה מהרוסים? אם אתה טוען שהאפשרות השנייה הייתה מלחמה בין אמריקה לרוסיה (וזה לגמרי חדש לי) אז רכישת אלסקה הייתה הישג היסטורי מדהים.

  25. יגאל / יונ 14 2018 18:12

    עידן,
    כתבת "ניסו וגם הצליחו לוחמי חמאס להתגנב אל שטח יישובים ישראליים במטרה לבצע שם פיגועים." 1. בהעדר פגיעה כזאת, איך אפשר לדבר על "הצלחה" או להסיק שהיה "תכנון". האם העובדה שכל המנהרות ששימשו לתקיפה עד היום פגעו במטרות צבאיות היא לא ראיית נגד חזקה נגד אפשרות ה"תכנון"? 2. בכתבה שקישרת מצוין שהמנהרה נמצאת *סמוך* לנירים, שהיא חסרת פתח יציאה ושהיא לא היוותה איום מיידי על יישובים. זה לא נשמע כמו ראיה חד משמעית לטובת אפשרות התכנון של פגיעה באזרחים. איך אתה יודע שהמטרה שלה לא הייתה צבאית (כמו של כל המנהרות שנעשה בהן שימוש עד כה)?

  26. עידן לנדו / יונ 14 2018 18:37

    יגאל, זה לא נושא הפוסט ואני לא מעוניין להיכנס לוויכוח הזה. גם בכתבה שקישרתי אליה יש די מידע כדי להסיק על כוונות. ויש עוד. היו גם הצהרות של החמאס. זה לא מעלה ולא מוריד מבחינת הפוסט הזה (אפילו אם אתה צודק).

  27. alonress / יונ 14 2018 19:21

    תודה עידן על התגובה. כמה דברים:
    2. במחיר ההתנקות התכוונתי למה שכתבת "הבינו שיש בידיהם מספיק נכסים (כלומר, שטחים כבושים), כדי להשיג שלום תמורת ויתורים." לא אם ההתנתקות הייתה טובה לישראל או לא. גם שלום יהיה רווח לישראל אבל נשלם "מחיר" בדמות שטחים.
    3. לא טענתי שחמאס מפר הסכמים. מה שאמרתי זה שאם ההסכם מוגדר להיות זמני (זמני= 3-10 שנים לא 50 שנה) אז צריך לקחת בחשבון את המחיר העתידי של המצב שנהיה בו ביום שאחרי שנגמר ההסכם (שים לב שגם בשלום עם מצרים שהוא אינו זמני יש סעיפים שנועדו להגן עלינו במקרה שהוא יופר כמו הגבלות על כניסת צבא לסיני בשלום עם מצרים למשל). בהקשר הזה הטענה היא שלא ברור שכדאי הודנא כדי שבעוד כמה שנים נמצא את עצמנו במצב יותר גרוע (נגמר ההסכם, חזרתו להתחלה, הם הרבה יותר חזקים ולא מחויבים לכלום). שורה תחתונה – אם חמאס רוצה הודנא ל50 שנה מילא אבל בשביל 5 שנים זה עלול להיות טעות מסוכנת.
    4. הבעיה שלי שאתה מציע הצעות על איך לתת דברים לפסטינים ללא קבלת דברים בחזרה ואז מצדיק אותם בכך ש"אין להם שום סיבה לתת אמון בישראל" ולכן אנחנו צריכים לסמוך ולקוות שצעדים והליכה לקראת הפלסטינים יבנו אמון וישפרו את המצב לקראת שלום עתידי. יכול להיות שאתה צודק מה שמפריע לי שאתה מזלזל במחיר הטעות. אם אתה שוגה בעניין לגבי עזה (נניח נותנים להם נמל ומסחר חופשי תמורת כמה שנות הודנא המחיר של עימות אח"כ עלול להיות יותר כבד בדם ישראלי).
    בנוסף לגבי "שולחת מטוסים מעל שמי לבנון וסוריה" אין לנו שלום איתם אז זה לא רלוונטי (אולי להודנא אבל לא להסכם שלום).
    ודבר אחרון, איני מתנחל שמאמין בזכותנו על הארץ או משהו כזה. אז דברים כמו "אני רוצה להפסיק את שפך הדם ואת השעבוד הדו-צדדי לסכסוך הזה" זה ברור. גם אני רוצה. אני מנסה להציג את טיעון הנגד של הימין שההצעות שלך עלולות להגדיל את שפך הדם.
    5. לא חייבים שליטה אבל אי שליטה או פחות שליטה עלול לעלות ביותר מרחץ דמים אצלנו. זה הטיעון. (אגב, מכיר קצת נתונים מגישה וידעתי על מנהל האוכלוסין). למשל, עם הרשות בגדה יש מין שיווי משקל שהם לא פועלים בצורה אלימה כנגד ישראל ואף משתפים פעולה וישראל מצמצמת את השליטה (מחסומים, עובדים, סחורות וכו). בעזה החמאס מתחמש כל הזמן וישראל בתגובה מגבירה את השליטה למקסימום האפשרי.

    אמלק להכל: ההנחה שלך שהפסקת השליטה בדרכים שאינם הסכם שלום (או לצורך העניין הודנא בת 50 שנה) תוביל לפחות שפיכות דמים בטווח הארוך לא משכנעת.
    השליטה היא המקל במקל והגזר שישראל מנהלת מול הפסטינים כבר שנים. לא בטוח שללא המקל והגזר הזה מצבנו היה יותר טוב.

  28. Samuel Shefer / יונ 14 2018 19:26

    כושר הניתוח שלך והצגת הדברים מדהימה ופוקחת עיניים.תודה.

  29. Dasha / יונ 14 2018 20:31

    ואני סתם רוסיה מפגרת בין כל האנשים החכמים שפה.
    כאילו אני לא באמת רוסיה , גדלתי במערב הדונבאס, שאין לכם מושג איפה זה, למרות שהסבא והסבתא הפולנים שלכם בטח נולדו שם.
    הביאו אותנו הנה בשנות התשעים כי לא היה לנו מה לאכול ואמרו לנו לגור בבאר שבע ואני מצטערת מראש אם כבשנו אדמה של מישהו, אבל אז אף אחד לא ממש רצה לגור שם.
    אבל אני עדיין רוסיה מפגרת ואתם עדיין כל כך חכמים
    אז אני רוצה לשאול אתכם, מה לגבי המלחמה באוקראינה?
    נכבשו שטחים בגודל פי חמישה מהמדינה שלכם הקטנה והלוהטת.
    מיליון אנשים הפכו פליטים.
    עשרות אלפים נהרגו וממשיכים למות כל יום.
    למה לא אכפת לאף אחד?
    כי הילדים שמתו היו בלונדינים?
    כי לנשים שנאנסו ונרצחו היו מעילי פרווה ?
    אם היינו מתלבשים כמו בדואים ומגדלים עיזים אולי כולם היו אוהבים אותנו.

  30. עידן לנדו / יונ 14 2018 20:32

    אלון,

    באמת שהתשובות לפקפוקים שלך נמצאות בקישורים – הפוסט שלי והשניים מ"שיחה מקומית". אין לי מה להוסיף עליהם.

  31. עידן לנדו / יונ 14 2018 20:34

    דאשה,

    לא מחקתי כי כנראה את חדשה כאן, אבל התגובה שלך היא חתיכת וואטאבאוטיזם מדהימה.

    בהמשך, תגובות שלא קשורות לנושא הפוסט יימחקו. זה לא YNET כאן.

  32. אריק1 / יונ 14 2018 22:47

    "היום ניתן להפוך כל כלי לאוטונומי. זו יכולת שמאפשרת לך להגדיר מחדש את הוראות הפתיחה באש"
    אני לא יודע למה התכוון האלוף גדי שמני במשפט הזה אבל המשמעות הכי הגיונית בעיני היא לא להורות לירות בקלות כי אין חשש לתגובה אלא להיפך- אפשר להיזהר יותר מירי בחפים מפשע כי הסיכון במידה ולא תירה ראשון הוא נמוך יותר.

  33. צחי אברהם / יונ 14 2018 23:56

    עידן, מאמר מקיף, מעמיק, עדכני, אך רציתי להתייחס לכמה נקודות מתוכו ולמה שחסר לדעתי :

    1. "חשוב גם להבחין בין העימות היסודי של מדינת ישראל עם העם הפלסטיני, מרכיב קבע שגילו כגיל הציונות, לבין העימות הדינמי שלה עם מדינות ערב, שאופיו משתנה כל הזמן. ממצב שבו ישראל התייצבה בדד מול כל העולם הערבי הגענו למצב שבו שתיים מארבע מדינות ערב הגובלות בישראל חתומות על הסכמי שלום איתה, ועם מדינות אחרות במפרץ הפרסי מתקיים שלום דה-פקטו."

    2."הדרג המדיני והצבאי בישראל פועלים, דה-פקטו, תחת ההנחה שמחיר הנצחת העימות, בין אם הוא מגיע כדי מלחמה ובין אם רק ל"עימות בעצימות נמוכה", נסבל בהחלט ועדיף על מחירו הלא ידוע של הסכם פיוס ושלום. "

    "מן הפלסטינים לא נשקף איום קיומי"

    3."הציבור הישראלי לא יבחר בשלום מתוך דאגה לפלסטינים. "

    4."ישראל השכילה לעצב לעצמה מציאות שבה מחיר השליטה נסבל, ועבור נתחים לא מעטים בחברה – אפילו רצוי"

    5."נשמטה הקרקע מתחת לאקטיביזם של השמאל. הוא יכול להוקיע מן הבוקר ועד הערב את העוולות הנוראיות שישראל מחוללת בשטחים, אבל אין לו מנופי שכנוע"

    _______________________________________________________________________

    1. השאלה הנשאלת היא, מיהו האויב ? ומה המחיר שהוא דורש ? האם רק הפלסטינים, או שמא התפתח פה בשנים האחרונות איום קיומי חדש בדמות איראן וחיזבאללה, ששום ויתורים טריטוריאליים והסדר מדיני לא יהיו רלבנטיים לגביו ?

    2. השאלה – האם שינוי אסטרטגי מהותי בגדה, ללא הסדרי בטחון, כלומר נסיגה והעברת השליטה הביטחונית לפלשתינים, לא יוסיף שמן למדורה . שוב עולה שאלת ההתחמשות הפלסטינית.
    אולי הנוכחות הישראלית חיונית לקיומה של ישראל.

    3-4-5 אולי המצב הקיים, הוא הרע במיעוטו. וכולם התרגלו אליו, כולל הפלסטינים. והשמאל הפך את הנסיגה מן השטחים למין דבר שהוא אפילו יותר מ"פתרון קסם" , הוא בעצם עקרון ששווה לעשות אותו בכל מחיר, גם אם התוצאות תהיינה שליליות.

    לעניין ה"הסכסוך בלתי פתיר " – למה השמאל לא מנסה לשכנע את הפלסטיניים להתגמש בעמדותיהם ?

    הרי הם מתבצרים בעמדות קיצוניות ביותר – נסיגה מ 100% משטחי הגדה, זכות השיבה, אי הכרה בישראל וכו'.

    לדעתי השלום יגיע כאשר הפלסטיניים יתגמשו בעמדותיהם וכאשר תצמח הנהגה דמוקרטית שתראה נכונות להתפשר :

    לקחת 70% מהגדה, להשאיר שליטה ישראלית ביטחונית, לבנות מפעלים כמו שיש בטורקיה (למה אנחנו צריכים לייבא כל כך הרבה רכבים וסחורות מהמדינה הזו, בזמן שיכלו להקים את זה בגדה) ולמכור את זה בדיוק ל "ישראלי המנותק והשבע " .

  34. amitkvint / יונ 15 2018 03:41

    עידן, תודה על הפוסט, מצוין כרגיל, הערה אחת – (אולי קל יותר להבחין בתהליכים האלו כשמגיעים לביקורים ומסתכלים מבחוץ) –

    ממה שאני רואה בביקורים במיוחד מהשנתיים האחרונות – אני לא חושב שזרם מרכזי בישראל באמת מזמזם את שירי השכול והמלחמה האלו וחושב על ״מחיר השכול״ יותר (אולי דור ההורים), בדיוק כמו שאיש אינו מזמזם את שירי הגבעתרון וחושב על ״חלוקת משאבים צודקת״…יותר אנשים עסוקים בדיאטה פלאוליתית – טבעונית – יוגה – רוחניות – את מי בכלל מעניין מה קורה מעבר לגדר?

  35. עידן לנדו / יונ 15 2018 07:24

    צחי,

    1. הסכסוך עם הפלסטינים הוא לב הסכסוך. אני יודע שהתפתחה בימין תזה שהסכסוך עם הפלסטינים שולי, לא חשוב, שאנחנו בעיצומה של מלחמת ציביליזציות עם האיסלאם וכו'. יש לי לא מעט לומר על זה אבל זאת תהיה הסחת דעת. קודם כל שנגמור את הסכסוך שאנחנו אחראים במידה רבה על הימשכותו, ושהמפתחות לפתרונו אצלנו. אחר כך נדאג לשאר. החיזבאללה אויב מר אבל גם פרגמטי, למעשה יותר פרגמטי מהחמאס. ואת איראן תשאיר לביבי.

    2. הסדרי פיוס אמיתיים כוללים חימוש דו צדדי. הקשקוש הישראלי על "פירוז הרצועה" הוא שיר ערש להרדמת הציבור. אין דבר כזה. החסמים בפני אלימות אינם שלילת הנשק (אף צד לא יסכים לזה) אלא מתן ערובות מספיקות לכל צד, ערובות בינלאומיות, שהפרה של ההסכם תגרור סנקציות רציניות על המפר. ובעיקר – הסכם צריך לתת רווחים משמעותיים לכל צד, כדי שלא יהיה אינטרס להשליך אותם. כל זה מוכר וידוע מסכסוכים אלימים אחרים בעולם ואנחנו לא המצאנו כלום. רק הישראלים בטוחים שהסכסוך שלהם כל כך מיוחד שהדרך היחידה "לפתור" אותו היא לא לפתור אותו ולהשאיר את הצד השני נשלט.

    לגבי השאר: מי זה "הפלסטינים" שרוצים את זכות השיבה ומה משמעותה של זכות השיבה הזאת? מדובר בהצהרות שהקשר בינן לבין פוליטיקה ריאלית מקרי בהחלט. השיבה היא חלום ויש דרכים ליישב אותו עם המציאות (הסכם ז'נבה הגיע די קרוב לזה בלי לזנוח את עיקרי הציונות).

    לא אכנס כאן לסמטה המוכרת לעייפה "איך ייראה ההסכם". בכל פעם שמאירים לישראלים בכוח את ההווה, הדרך שלהם לברוח מהתמודדות היא להתעקש לדבר על עתיד לא ידוע. תיכנס למאמר של נועם שיזף שקישרתי בתגובה לאלון. על זה הוא מדבר.

    אני מתעקש לדבר על ההווה ולהוציא ממנו מסקנות שמעטים מוכנים להכיר בהן. המסקנות האלה מחייבות חשיבה מחודשת על העתיד. זה הכל.

  36. מעין / יונ 15 2018 11:22

    ניתוח מבריק ומעורר השתאות. איך זה שאין אף מקום אחר בכל התקשורת הישראלית שאפשר לקרוא בו דברים כאלה?

  37. עידן לנדו / יונ 15 2018 12:14

    תודה מעין.

    למה התקשורת לא ממלאת את תפקידה? זה דיון נפרד שהתייחסתי אליו לא פעם.

    כאן:
    https://idanlandau.com/2011/09/08/public-says-goodbye-to-media/

    ובשלושת הראיונות הרדיופוניים שעשו אתי – תסתכלי בטור השמאלי תחת "ראיונות".

  38. עידן לנדו / יונ 15 2018 12:28

    עמית,

    כנראה אתה לא מגיע לביקורים בין פסח ליום העצמאות…

  39. אריק1 / יונ 15 2018 16:17

    עידן, משהו שחוזר אצלך הרבה פעמים ומתמיה אותי זה ההנחה שצמצום הסכסוך, הפסקת אש וכו' מצריכים אמון מצד הפלסטינים בישראל כמו שהם מצריכים אמון מצד ישראל בפלסטינים (וכך לגבי קבוצות מסוימות בקרב הפלסטינים).
    מזה אתה גוזר שדרישה לכך שעצמאות תהיה מלווה בהימנעות הפלסטינים מהגדלת החימוש או בפיקוח ישראלי על הייבוא כדי למנוע ייבוא נשק וכו היא דרישה לא סבירה שאין לצפות מהפלסטינים להיענות לה שהרי הם צריכים את הנשק כדי להרתיע אותנו מלפגוע בהם, כמו שאנחנו צריכים נשק כדי להרתיע אותם מלפגוע בנו.

    הבעיה בעיני, בטיעון הזה היא שישראל נמצאת כרגע בעמדת יתרון צבאית משמעותית כלפי הפלסטינים. עמדה שבמאמר הזה נראה שאתה מכיר בה ובתועלתה הביטחונית לצד הישראלי. הסכמים עם הפלסטינים, ככלל (זה כולל גם הצעות להסכם סופי וגם הצעות להודנא עם החמאס) בנוים על כך שישראל תצמצם את היתרון הזה ע"י מתן מידה רבה יותר של עצמאות לפלסטינים והפלסטינים יתחייבו לא להילחם בנו. ממילא, לפלסטינים אין הרבה מה להפסיד אם יחתמו על הסכם ואז ישראל תפר אותו- הם פשוט יחזרו לנקודת המוצא.
    לעומת זאת, אם ישראל תחתום על הפסקת אש עם החמאס שבה היא תאפשר לו לייבא, לייצא ולהתחמש ללא הגבלה ולאחר כמה שנים החמאס יפר אותה (או שפשוט תוקפה יפוג) ישראל תגיע למצב קשה יותר מהמצב כיום- למרות שהיא עדיין תחזיק בצבא החזק יותר, לחמאס יהיו הרבה יותר אפשרויות להפציץ את ערי ישראל וכן להתגונן מתקיפת נגד (שבעלדיה יהיה קשה לגרום לחמאס להימנע מלשגר טילים לעבר ישראל, או להכריח ארגונים אחרים לעשות כן).

    לפיכך נראה לי שהסכמים הכוללים צמצום שליטה ישראלית בפלסטינים צריכים לכלול בעיקר הגנות לישראל מפני הפרת ההסכם על ידי הפלסטינים, באופן דומה לכך שאם לקוח קונה מוצר בתשלום מראש, הוא זה שצריך את ההגנה מאי אספקת המוצר ולא המוכר.

  40. עידן לנדו / יונ 15 2018 16:31

    אריק, לצערי החשיבה החד-צדדית הזאת לא תביא להסדר פיוס אמיתי. אתה יכול להחזיק בה – כמו רוב הישראלים – אבל לפחות אל תצפה שמישהו בצד השני ייענה לה. או שמישהו בקהילה הבינלאומית יקבל אותה כסבירה.

    במצב הנתון, כל פלסטיני בין הים לירדן, בגדה ובעזה, חשוף לפגיעה פוטנציאלית מידי צה"ל. פלישה לביתו, חיסול מהאוויר, פעולה של מסתערבים, הפצצה ארטילרית, וכו'. הצד הפלסטיני חייב לדעת שההסכם קונה לו ביטחון. והצורך שלו בביטחון עולה פי מאה על הצורך שלנו נכון לעכשיו. לא כי הם עשויים מחומר חסין יותר, אלא כי הכוח שלנו עצום מאד וההגנות שלהם לא קיימות.

    אז כן, יש סיכון מסוים בחתימת הסכמי פיוס. לא עושים את זה בבום. יש תקופות של בניית אמון הדדי. יש מקל וגזר – בפיקוח בינלאומי – לכל צד. יש גם סנקציות ברורות. אפשר גם לדאוג לנוכחות כוחות או"ם משני צידי הגדר, שידללו את צה"ל והחמאס. ואחרי תקופות של רגיעה אפשר להתקדם עוד.

    הדרישה החד-צדדית של ישראל לאפס סיכונים עבורה תוך שימור כל הסיכונים לפלסטינים – היא פנטזיה גמורה. מעדיף כבר את אלה שאומרים "לא יהיה הסכם כי ככה אנחנו רוצים וזהו". נא לא לדבר בשפת הפיוס אם אין כוונה אמיתית להגיע אליו.

    והכי חשוב: האם הדרך החד-צדדית הובילה לאן שהוא? הפוסט הזה מצביע על כך שהיא אומנם חסכה לנו הרבה חללים. אבל סופו רומז למה שכל ישראלי יודע: לא לעולם חוסן. אנחנו פשוט דוחים את רגע ההחלטה. וכל שנה שעוברת רק תקשה על העברת ההסכם בתוך החברה הישראלית. בכל שנה שעוברת אנחנו דומים והולכים לספרטה מבוצרת, משועבדת לביטחון. ויש לזה מחירים אחרים, כולל בפערים המטורפים בתוך החברה (המגזרים שנהנים מהמשך הסכסוך לעומת כל השאר). אנחנו שורדים, אבל לא כל חיים שווה לחיותם.

  41. אלמוג לוין / יונ 15 2018 21:25

    צחי אברהם, על מה אתה מתבסס בעצם כשאתה קובע שהפלסטינים התרגלו למצב הקיים? כי אני רואה הפגנות על הגדר, מאמצים בינלאומיים לרבות BDS, הצעת הודנה, ירי טילים, ועשרות הרוגים פלסטינים בשנה – שנה רגילה, בלי "מבצע". מה אתה רואה?
    עוד דבר, למה השמאל לא משכנע את הפלסטינים להתגמש? כי אחריותנו כאזרחים לגרום לממשלה שלנו להתגמש. לשכנע את הצד השני להתגמש זה ליד שולחן המשא ומתן. השמאל לא מנהל משא ומתן עם הפלסטינים, זה חסר משמעות.

  42. redrafi57 / יונ 15 2018 23:39

    חתיכת השקעה הפוסט הזה, ולא בפעם הראשונה. אבל ארשה לעצמי פשטנות: אנחנו במצב ההוא מהבדיחה המשומשת על ההוא שנופל מגורד שחקים ובאמצע הדרך מצבו עדיין בסדר. במלים אחרות, מה שכינית אפוקליפסה איננו שאלה של אם אלא של מתי. במובן המורבידי הזה אני ״אופטימי״, המהלומה תגיע וזה יקרה לפני שעל ישראלים ייאסר לבקר בקמפ-נואו (אלה שתי המכות שיכניסו שכל לקודקודנו הקולקטיבי, אולי, וכאמור זו שתגרום לנו למלא את בתי הקברות תגיע קודם).

  43. רחל / יונ 16 2018 12:12

    תודה על הפוסט
    אכן צור שיזף בדיוק כתב דברים דומים
    ובלי קשר זו המסקנה המייאשת שלי כבר זמן רב.
    בעניין מחירים. המחיר בחללים אכן פחת משמעותית, אבל כלכלים ( החברתיים שבהם) טוענים ולא מהיום שהמחיר למשק הוא בצמיחה ויותר מזה בעצם האפשרות לדרוש דרישות לצדק כלכלי לחלשים. זה נכון שזה מחיר חשמליים העניים ומעמד הביניים הנמוך ובינוני בצורה של מעט מידי משאבים בחינוך בריאות ונשים מוכות כמו שהזכרת או קצבאות זקנה ונכות. גם השיח תמיד מושתק על ידי ביטחון.
    לגבי מחיר המלחמה פעם קראתי שישראל לא ערוכה כלכלית למלחמות ממושכות ( או מבצעים)
    וטעמו שאמרת אנשים התרגלו לכך שמלחמות לא גובות כמעט חללים, זה לא אומר שזה לא יכול לקרות.
    בעניין החרם
    לחרם השפעה מועטה מאוד על ישראל. הוא כמעט לא מורגש.

    ואגב זה נכון שלרוב הישראלים לא אכפת בכלל ממצב הפלסטינים מהפרות הזכויות מהאכזריות מהטרגדיות האישיות מהחיים שאובדים. אבל אני חייבת לומר שזה כן שיקול בתפיסה שלי. וזה נכון שגם בראיה פרגמטית עדיף לחתור לשלום כי הוא מספק יציבות וכו מאשר להימצא במצב לא יציב כי אי אפשר להחזיק בו לנצח, אבל חשוב גם להגיע לשלום כי מה שישראל עושה הוא מחריד ובלתי נסבל.

  44. עידן לנדו / יונ 16 2018 12:37

    רחל,

    כמו שכתבתי על המחיר הכלכלי: הוא פוגע באוכלוסיות שאין להן מנופי השפעה פוליטיים. לכן כמעט ש*אין* מחיר כלכלי. "דרישות צדק לחלשים"? נשמע לי מוכר מימי הפנתרים השחורים וכיכר הלחם. משהו השתנה מאז? כן, הפערים רק הקצינו. כלומר, המחיר הכלכלי לכאורה גדל, אבל זה לא משפיע על המדיניות כלפי הסכסוך. למה? כי לצד המחיר הכלכלי הזה יש גם *רווח* כלכלי למגזרים אחרים, עשירים יותר – החל מאוכלוסית המתנחלים שזכתה בבוננזת דיור, דרך תעשיות הנשק והגדרות והכבישים וקבלני המחצבות (שעליהם כתבתי פוסט מיוחד) וכו'. וכל אלה מפעילים את הפוליטיקאים כמו מריונטות, אם הם לא הפוליטיקאים עצמם.

    לחרם עדיין אין השפעה ממשית. אבל אלה תהליכים שלוקחים זמן. חקלאות הבקעה, למשל, עברה להתבסס על השווקים ברוסיה וסין כי במערב אירופה מחרימים אותם. הסכמי הסחר והשת"פ האקדמי עם אירופה כל הזמן בבחינה מחודשת ואני מעריך שגם יגיע הרגע שבו ישראל תוצא מהם. כל זה רק הודות ללחץ העממי של החרם, שעד עכשיו עיקר השגיו במישור התרבותי (ספורט ומוזיקה). לא הייתי מזלזל במישור הזה, הוא מפגיש את הישראלים לראשונה עם מחיר כלשהו.

    לגבי הנקודה האחרונה שלך: אין מחלוקת. אני בדעה שבטווח הארוך שיקולים מוסריים ושיקולים פרגמטיים מתלכדים. לא צריך לבחור ביניהם.

  45. אייל / יונ 16 2018 21:32

    יופי של פוסט. יסודי ומייאש. גם הדיון שלאחריו מרתק בעיני. לגבי אמני מחאה, יש אולי מקום להזכיר גם את להקת הבילויים הפנטסטית. 'שכול וכישלון ' יכול היה להיות כותרת אלטרנטיבית. והשיר 'חמש הצעות לפתרון הסכסוך' (https://habiluim.bandcamp.com/track/–27) מל
    מדבר על חלק מהנושאים בפוסט.
    ("…. הרי בסך הכל לאום הוא המצאה
    זה מאפשר לעשירים לדפוק
    טוב טוב את כל השאר
    וכל השאר עומדים בבסטה
    וחושבים שהאויב הוא שם בחוץ
    כששם בחוץ זה איש עם בסטה ….").

  46. עידן לנדו / יונ 16 2018 21:36

    תודה, איל. לפני שנים כתבתי קטע קצר על "באב אל ואד" של הבילויים:
    https://www.haaretz.co.il/literature/1.1419426

  47. י.ד. / יונ 17 2018 10:59

    ולביקורת עצמה,
    שלום של שכול הוא שלום תועלתני. אם יש תועלת לשני הצדדים הוא מופיע (כמו שהיה עם מצרים וירדן) ואם לא לא. כנראה ששלום תועלתני לא מספק את שני הצדדים ולכן גם כשניסו לגרום להופיע באוסלו זה נכשל.

    ישנו סוג נוסף המבוסס על ערכים משותפים כמו למשל ערכי הנאורות אבל נראה שמציאות כזו איננה קיימת ואתה אפילו לא טורח להציע אותה.

  48. עידן לנדו / יונ 17 2018 12:08

    י.ד.,

    כן, שלום זה פרוייקט תועלתני. הכישלון של אוסלו לא מלמד הרבה כי אוסלו לא הבשיל בכלל לכדי הסכם שלום. המכניזם היה דפוק והיתה התעלמות גמורה מן הצד הטריטוריאלי והכלכלי. כמובן שקיצוני שני הצדדים עשו הכל לסכל (וגם זאת אשמת המתונים, שלא צפו זאת מראש).

    "סוג נוסף המבוסס על ערכים משותפים" – לא מוכר לי בהסטוריה האנושית הסכם שלום שנחתם על בסיס ערכים משותפים בלבד. הסכם שלום נחתם בין אויבים על מנת לסיים את מצב הלוחמה ומשיקולים תועלתניים. לא חותמים שלום כדי לחגוג את הערכים המשותפים שלנו. זה ג'יבריש שקיים רק בהודעות של דובר הבית הלבן.

  49. י.ד. / יונ 17 2018 15:49

    השלום בין קנדה לארה"ב אחרי מלחמת 1812 לא היה תועלתני אלא ערכי.ארה"ב נהלה כמה מלחמות עם מקסיקו אחר כך – רשמיות ולא רשמיות – ו0 מלחמות עם קנדה. בכלל כל המציאות של "השלום הדמוקרטי" נובע מהסכמה ערכית בין מדינות. מה שהופך למלחמה כאשר אתה מתמודד עם מדינות לא דמוקרטיות מגיע לפשרה בין מדינות דמוקרטיות.
    נוהגים לתת לזה הסבר תועלתני אבל משום מה ההסבר התועלתני הזה לא מופיע כאשר יש ממול מדינה לא דמוקרטית. שם דמוקרטיות נלחמות בלי יותר מידי היסוסים (כמו המלחמה בין אנגליה לארגנטינה על איי פוקלנד ב1983). ההסבר האמיתי הוא שדמוקרטיות ליברליות פועלות על פי עיקרון ההכרה וכיון שהן מכירות זו בזו באופן שוויוני מלחמה איננה אופציה ביניהן (וזאת בניגוד למשטרים קומוניסטיים שאינם מכירים זה בזה באופן שוויוני כמו המלחמה בין סין לויטנאם ב1979). אפשר להגיע לשלום תועלתני מול הערבים אבל כל עוד איננו חולקים את אותם ערכים הנטיה להפר אותו קיימת ברגע שאחד הצדדים יחשוב שזה שווה לו.

  50. אריק1 / יונ 17 2018 16:07

    עידן, להבנתי לתגובתך יש 2 חלקים.
    א. אין הצדקה לטענה שלי שהפלסטינים צריכים לקחת את הסיכון כי הפלסטינים נמצאים בסיכון לא פחות אלא הרבה יותר ממנו.
    ב. הדרך החד צדדית (של תחזוקת המצב הקיים בשינויים קלים) לא מועילה.

    לגבי 1. לכאורה נראה ההיפך- דווקא בגלל שהפלסטינים נמצאים בסיכון הכי גבוה בלי שלום/הפסקת אש וכו' להם הכי משתלם לקחת סיכונים כדי לשפר את המצב.

    2. אולי פה היא נקודת המחלוקת העיקרית- אם אני מבין נכון, לתפישתך, חיים שדורשים מלחמה ממתמדת(כמו החיים במדינת ישראל בעבר ובהווה) כדי לקיים אותם אינם ראוים לחיותם.
    בהתאמה אתה תסכים לקחת כמעט כל סיכון אם הוא הדרך היחידה להשיג סיכוי להתקדם לכיוון של שלום (לאו דווקא שלום מלא אלא גם צמצום של מימדי הלחימה).
    בעיני, לעומת זאת, מלחמה היא דבר רע אבל אפשר ולגיטימי לחיות איתו. במצבים מסוימים אלו יכולים להיות גם חיים טובים. ממילא הצעה לפעולה כלשהי למען צמצום הלחימה צריכה לקחת בחשבון את הסיכונים לחיזוק האויב שימשיך להילחם לא פחות מאת הסיכוי שהיא תצליח(אלא אם כן לא סביר שהיא לא תצליח אבל במקרה שלנו כמובן שיש סיכוי גדול שהיא לא תצליח)

  51. עידן לנדו / יונ 17 2018 16:10

    זה ממש לא נושא הפוסט, אבל ההנחה הזאת כאילו סיכויי המלחמה גבוהים יותר מול לא-דמוקרטיות מאשר מול דמוקרטיות לא נראית לי מבוססת אמפירית. הדיקטטורות של סין ורוסיה נמנעו מלהילחם למרות שהן חולקות גבול באורך של 4,200 ק"מ. ומנגד, לא חסר דוגמאות של דמוקרטיות במלחמה, ראה כאן:
    https://en.wikipedia.org/wiki/List_of_wars_between_democracies

    אפשר לעצור כאן כי תמיד יימצאו תירוצים למה לא שווה להתאמץ בשביל השלום. אני מסכים שצריך להתאמץ.

  52. עידן לנדו / יונ 17 2018 16:14

    אריק,

    "הכי משתלם" וכו'. יש פה הנחה מופרכת כאילו שני הצדדים מתנהלים ברציונליות. בעוד שברור ששניהם שטופים בתעמולה. אותי מעניינת התעמולה הלאומנית שלנו יותר מתעמולת החמאס, מסיבות שצריכות כבר להיות מובנות. אין לי ספק שרוב הציבור מתנגד לשלום מסיבות שאינן רק רציונליות, וגם אם הן רציונליות, הבסיס העובדתי שלהן שגוי – תוצר של תעמולה רבת שנים. וזאת בנוסף עוד לעובדה הידועה שאנשים פועלים לא פעם בניגוד לאינטרס העצמי שלהם וקולעים את עצמם למצבי מצוקה רק בגלל החשש משינויים. נכון לפרט ונכון לקהילה.

    לכן אין כל כך טעם להתפלמס על מסלולי החלטה היפותטיים. הדחיפות כרגע היא להכיר בטעויות העבר, בתעמולת ההווה, בשקרים שמוליכים אותנו אל האין-מוצא. כמו שכתבתי לי.ד., תירוצים לישיבה בחיבוק ידיים לא צריך. יש למכביר.

  53. Georgvon1 / יונ 18 2018 09:48

    הוא הגיב לך היום…

  54. רמי אלחנן / יונ 18 2018 14:08

    תודה לך עידן. מבריק ומעמיק כרגיל.

  55. עידן לנדו / יונ 18 2018 14:23

    תודה רמי, לך במיוחד.

  56. רמי אלחנן / יונ 18 2018 14:42

  57. אורי ביתן / יונ 18 2018 18:20

    צר לי (באמת צר לי), אבל אין שום ראיות להתפתחות של בידוד בינ"ל, וודאי לא כזה שיכול להשפיע על מדיניות. היינו כבר במצבים יותר גרועים, כמו החרם הערבי בשנות השבעים שגרם ללא מעט חברות לא לעבוד איתנו. זה גרם לנו נזק כלכלי מסוים, אבל לא השפיע על כלכלת ישראל.
    ישראל, כמו שכתבת, מוצאת שווקים חדשים בעיקר הודות לכיבוש. הדוגמה של הייצוא החקלאי מהבקעה טיפוסית – שמפרנס כמה מאות אנשים, במקרה הטוב, חלק קטן מענף כלכלי שאינו הכי חשוב בישראל, וגם הוא מצא חלופה. מה שבלט בהסכמים של האיחוד האירופי הוא שאיש לא באמת חשב ברצינות להוציא את ישראל ואת מוסדותיה האקדמיים משום הסכם, וודאי לא מפרוייקט כמו "אירופה 2020". הוסיפו פסקה להסכמים. ישראל שם, ישראל במאיץ החלקיקים בCERN, גרמניה מוכרת לישראל צוללות (מיותרות) במליארדים, לאיחוד האירופי – כמו כל מדינה וכוח בינ"ל – יש קודם כל אינטרסים (כמאמר הפתגם), והאינטרסים שלו אינם חרם על ישראל.
    גרוע מזה: הרוח הנושבת עכשיו באירופה היא של "הגל השחור" – הימין, שנאת זרים ובייחוד שנאת מוסלמים שוב באופנה. החרם על דרום אפריקה היה בעצם ביטוי של ירח דבש ליברלי, שהגיע לשיא בשנות התשעים. האפיזודה הזאת חלפה לצערנו. השמאל ברובה של אירופה נמצא על הקרשים. זה יעבור, אבל גם אז אין שום סיבה שגל שמאלי, אם יהיה עוד עשר, עשרים שנה, יביא להחרמת ישראל.
    מה שכן יקרה הוא שהמערב יאבד בהדרגה את היתרון הכלכלי, הטכנולוגי, ולפיכך גם הפוליטי והצבאי שלו. הכוחות החדשים בעולם משתנה לא "יבודדו" את ישראל. אבל היא צפויה לאבד את מעמדה כקמע של המערב הדמוקרטי. עוד כמה עשרות שנים ייתכן שהייתרון הכלכלי והצבאי שלנו יישחק. ואז העסק יגמר: לא מדינה אחת, לא שתי מדינות, בדם ואש. חיינו על חרבנו – ניפול עליה.

  58. עידן לנדו / יונ 18 2018 21:32

    אורי,

    בסך הכל אני לא חלוק עליך. למעשה המסר הכי חשוב של הפוסט הזה הוא שככל שהדברים תלויים בהתפתחויות טכנולוגיות, אין לנו כמעט שום יכולת חיזוי. כיוון שהייצוא הישראלי נשען ברובו על הענף הזה, זה מעניק לו גמישות יתירה. בשנה האחרונה, למשל, היה זינוק עצום בייצוא המל"טים הישראלים לאירופה (כחלק מפאניקת ההגירה שם). אני כן רואה החרפה במישור התרבותי, וגם האקדמי. יש חרם "אפור" באקדמיה, לא מדברים על זה אבל כולם יודעים – מיעוט של שיתופי פעולה וכנסים בינלאומיים בישראל.

    וכן, כשייגמר סופית הנפט במזרח התיכון, ישראל לא תעניין אף אחד.

  59. נדב ברמן שיפמן / יונ 18 2018 21:33

    עידן, תודה על מאמר מרתק.
    מעבר לפן ה'חיצוני', כלפי הפלסטינים, יש גם סוגיות קריטיות הנוגעות לחברה הישראלית פנימה, שאם לא יופעל שיקול דעת יהודי-מוסרי אודותם, יושפעו באופן דרמטי מההיסטים הטכנולוגיים שתיארת: בראש ובראשונה, פירוק צה"ל כצבא העם, והפיכתו למיליציות רובוטיות פרטיות. היום הזה לא רחוק מאתנו, מבחינת היכולת הצבאית הטכנולוגית, ומבחינת תהליכי ההפרטה האנטי-ציוניים העמוקים, מהם מזהיר פרופ' אליעזר שביד כבר שנים. העובדה שהרמטכ"ל לא מורה לבכירי המטכ"ל להפסיק לסלול את הדרך לשם בהתבטאויותיהם ה'חדשניות', מציבה אותו כאחראי לכך.
    אשר לעצם המוסריות של הפעלת רובוטיקה צבאית לסוגיה, אפשר לחלוק על הערתך הקצרה לגבי ההצעה להגדיר רובוטים כבעלי מעמד של סוכנות מוסרית (moral agency). לא רק בגלל שרובוט אינו בר-הענשה בשום אופן שניתן להצדיקו, אלא כי כלל לא ברור האם ניתן 'לתכנת' אתיקה לבינה מלאכותית, כשמדובר בעניינים של חיים ומוות. ראה למשל דבריה של דבורה ג'ונסון (“Computer Systems: Moral Entities but not Moral Agents”, Ethics and Information Technology 8 (2006), pp. 195-205), שעם כל השכלולים שחלו בתחום הבינה המלאכותית מאז פרסומם, עדיין תקפים, לפחות בקרב ההומניים שבפילוסופים של הטכנולוגיה.
    אשר לאסימטריות של המצב, חוששני שאתה טועה. יש היום (עדיין לא בידי הפלסטינים) נשקים שאין דרך טכנולוגית לעצור אותם, כפי שהתרברב ח"כ איוב קרא, וראה מה שכתבתי ברשומה 'השואה הבאה, או: מה שכח ח"כ איוב קרא לספר לכם על נשקים אוטונומיים?'. כך שהטענה האנטי-יהודית של 'כוחי ועוצם ידי' צריכה בהחלט להיות מבוקרת, גם לשיטתם של מאליהי הכח הסבורים ש'אין עוד מלבדו' של צה"ל.

  60. עידן לנדו / יונ 18 2018 22:04

    נדב,

    רק להסיר ספק: לא הצעתי לראות ברובוטים סוכנים מוסריים. חלילה. רק קישרתי למאמר "רציני" שכבר מציע את זה.

    ובאשר לפיתוחים הטכנולוגיים: אין טעם להתנבא. למה שאין היום מענה טכנולוגי, יהיה מחר, אבל אז כבר יהיה פיתוח חדש שלא יהיה לו, ושוב יתנו מענה חדש, וחוזר חלילה.

  61. י.ד. / יונ 19 2018 09:25

    אם פוליטיקת הזהויות תמשך החרם הסמוי יעבר מחרם על מוסדות ישראליים לחרם סמוי על חוקרים ישראלים (מניעת תקנים בארה"ב, זימון של דוקטורנטים ופוסט דוקטורט ועוד). בסוף החוקרים הישראליים יצטרכו להישאר בארץ עם כל עם ישראל.

  62. עידן לנדו / יונ 19 2018 12:41

    ארץ נהדרת מצטרפים באיחור כלשהו לסחרחורת המיגון:

  63. אנדי / יונ 20 2018 20:54

    המאמר הזכיר לי כתבה שקראתי לפני כמה שנים על בתי כלא פרטיים בארצות הברית. בארצות הברית יש חברות שמפעילות בתי כלא פרטיים (מה שבית המשפט אסר בישראל). החברות מפעילות לוביסטים שפועלים למען החמרת הענישה כי כשיש יותר אסירים לאורך יותר זמן אז יש יותר רווחים. כדי להגדיל את הרווחים החברות חוסכות כל מה שאפשר בתחזוקה של הכלא. אחד הדברים היקרים בתחזוקה הוא עלות הסוהרים עצמם. הייתה חברה שהתגאתה בזה שיש לה כלא שהכל נעשה בו אוטומטית ומרחוק מחדר בקרה. הדלתות נפתחות מרחוק ולאסירים ניתנות הוראות מרחוק ובכל משמרת יש 2 סוהרים בלבד! על 300 אסירים. נראה גם שככל שיש יותר רובוטים אז יהיה צריך פחות חיילים. עובדה שצה"ל קיצר את השירות ב4 חודשים וזה חוסך הרבה כסף (שלא מגיע לאזרחים אלא למערכת הבטחון)

  64. איתי_85 / יונ 23 2018 11:05

    יש בישראל פנטזיה, שהולכת וגוברת, של 'עם לבדד ישכון'. יש אידיאליזציה של החיים תחת חרם – אנחנו לא ניקח לא מדבשם ולא מעוקצם, ויהיה לנו ככה הכי טוב.
    תודה על המאמר המעולה.

  65. עידן לנדו / יונ 26 2018 12:25

    תע"א ורפא"ל כבר מפתחים רחפנים מתאבדים:
    https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3741063,00.html?AF=3741062

    רב־סרן אסף שיש, ראש מדור רחפנים במחלקת אמצעי לחימה בזרוע היבשה בצה"ל מסביר שנשק אוטונומי כבר כאן:
    https://www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3741062,00.html?ref=ynet

    "לכן, אנחנו רוצים להוציא את המטיס מהתהליך. אנחנו מדברים על מערכת שיודעת להפעיל כמה רחפנים במקביל. זו אבולוציה טבעית של מערכת כזו: תחילה האדם מפעיל אותה, לאחר מכן מבינים שהאדם מיותר ואז מביאים יכולת אוטונומית שמפעילה את המערכת בלי הגורם האנושי. זה כבר קיים ובשלבי בדיקת היתכנות. נקווה שבתוך שנה־שנתיים נוכל להגיע ליישום, ואז אפשר יהיה לממש את כל היכולות שדיברנו עליהן באמצעות נחילי רחפנים".

    "כששיש נשאל על חוקי טוהר הנשק שיחולו על השימוש ברחפנים לצורכי ירי ופגיעה קטלנית, הוא משיב שכללים אלו טרם נקבעו. "קודם שתהיה היכולת הטכנולוגית בשטח ואז יתקיים הדיון", לדבריו."

    ברור. קודם נייצר את המפלצת, אחר כך נדאג לתוצאות. עבד מצויין עם נשק גרעיני וכימי, עם פצצות נפל"ם וזרחן. יעבוד מצויין גם עם נשק אוטונומי.

  66. עמי / יונ 28 2018 15:45

    עידו שלום
    תודה על מאמר מרתק
    אם אני מבין נכון, הטיעון המרכזי נגד התהליך הוא אתי ולא תועלתני.
    והפרוייקט התועלתני בשלב זה, רוכב יפה מאד, וסופו לא נראה כרגע.
    שינוי אם כן צפוי רק דרך שינוי האתוס.
    השמאל לטעמי כושל שם, בהשקעת המאמץ האדיר הנדרש לאורך שנים רבות לשם בנית אתוס חדש.
    שאלה מעניינת למה

  67. עידן לנדו / יונ 28 2018 21:38

    עמי,

    זה לא מדוייק. התהליך שישראל מובילה בצורה אקטיבית יכול להתהפך נגדה. ההסבר שלי התייחס בעיקר לשני העשורים האחרונים ולשנים הקרובות. אבל יש תהליכים מקבילים, בעיקר בהקצנת הפערים בחברה. לא רחוק היום שהחברה היהודית עצמה תורכב מטורפים ונטרפים, ולפרוייקט הכיבוש יש בזה חלק כלכלי משמעותי. כמו כן לא הפלגתי בספקולציות על התפתחויות אזוריות שהסכסוך יכול להיקלע לתוכן כחומר בעירה. בקיצור, הזווית התועלתנית היא מאד צרה. הטיעון שלי היה שהישראלים התרגלו לשפוט את גורלם בזווית הצרה הזאת, ובפרט – בכמות הקורבנות בנפש שהם משלמים, או לא משלמים.

    על השאלה שלך "למה" אני מבקש לחלוק; זאת לא אחריות "השמאל", ובכלל, אני לא שותף למקהלת הגינויים השגורה נגד "השמאל", "הבעיה של השמאל" וכו'. יש קצת גוון אנטישמי בכל זה, כמו שמדברים על "היהודים" כקולקטיב בעל אחריות משותפת. בפועל, אתוס של חברה הוא תוצר של הרבה מאד גורמים, ועל רובם המכריע אין ל"שמאל" שום השפעה משמעותית. בראש ובראשונה, מערכת החינוך: מה היא מלמדת, מה לא, איך נראים שיעורי האזרחות וההסטוריה, מה יודעים שם על זכויות אדם, על מאבקי שחרור לאומיים, מה יודעים על מלחמות הברירה של ישראל וכו'. לשמאל אין שום השפעה על זה – מי שקובע זה השלטון. כשחניכי מערכת החינוך נפלטים הם מיד נבלעים בעוד מערכת של אינדוקטרינציה – צה"ל. כך שבגיל 20-21 החברה קולטת אותם כבר מהונדסים יפה לנראטיב הציוני-קורבני.

    לשמאל נותר להיאבק על החריגים, אלה שעוד לא עוצבו לגמרי. זה יהיה מיעוט בכל מקרה. בהקשר הזה אני אשלח אותך לפוסט הזה:
    https://idanlandau.com/2016/04/18/6-myths-of-the-left/

  68. עמי / יונ 29 2018 02:14

    ברשותך אחלוק עליך
    להבנתי ולידיעתי המועטות, אני תחת הרושם שמתקיים תהליך ארוך טווח של עיצוב מחדש של התודעה של הרוב
    המכוון בהצלחה להשגת שתוף פעולה עם ההון והפרוייקט של הגלובליזציה.
    לךק משמעותי ממנו הוא הקמת מערך חנוך חלופי
    נדמה לי שבארץ, פרוייקט הפנימיות התיכוניות הדתיות לאומיות היה בעל משמעות בהקשר זה.
    יתכן ואני מדבר מבורות, אבל אני לא מכיר פרוייקטים מקבילים של השמאל.
    השאר, זה מלחמת מאסף, ראויה להערכה וחסרת סיכוי.

  69. אלמוג לוין / יונ 30 2018 17:08

    קיימים פרוייקטים מקבילים של השמאל. הדוגמה המובהקת היא הגנים ובתי הספר הדו-לשוניים. במובן חשוב גם בתי הספר הדמוקרטיים הם פרוייקט כזה – לא כי כל מי שחבר בקהילות האלה הוא שמאלן בהגדרה עצמית או בהזדהות מפלגתית. אבל רכיב מהותי בתפיסה של חינוך דמוקרטי מתנגד לאינדוקטרינציה ומקדם דיון פתוח. למיטב ידיעתי, החינוך האלטרנטיבי מהימין קיבל הרבה תמיכה של הממסד, גם הממסד השמאלני-ציוני בזמנו, בגלל הדגש הציוני שבו. החינוך האלטרנטיבי השמאלני תמיד התקיים בתוך מלחמת קיום. זה מבחינת העמידה של האלטרנטיבה לעומת הממסד. גם מבחינה מהותית, נראה לי שקשה יותר לחנך לפתיחות מחשבתית וספקנות מאשר ללאומיות והצדקה עצמית. אבל זה דיון שאולי שייך למקום אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: