דילוג לתוכן
24 בפברואר 2018 / עידן לנדו

הברבריות החדשה

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה.

המדמנה של הכיבוש פושטת ולובשת צורה. היא כל כך הרבה שנים כאן, אנחנו כל כך הרבה שנים בתוכה, שקשה לראות את השינויים. צריך להתרחק קצת, עד כמה שאפשר; זרועותיה הצמיגיות לופתות אותך ואינן מרפות. לפעמים מדברים על שגרה, לפעמים על התלקחות. יש גלי אלימות, יש רגיעה.

במה אנחנו עכשיו?

הישראלים כבר אינם רואים דבר. אפשר לומר שהתחרשו והתעוורו כמעט לגמרי. מין חשך חושי נרכש, מופנם, מוטמע. מי שנאבק כן להראות וכן להשמיע נתקל בחומה גבוהה של אי-ידיעה נחושה.

יש גל גואה של אכזריות. הכיבוש לובש כעת צורה ברוטלית יותר. רק קצת יותר. כל פעם קצת יותר. באמת שקשה לראות את ההבדל מיום ליום. אבל לפני 20 או 30 שנה, דברים שחולפים ביעף בימינו היו מזעזעים את המדינה.

ביריחו היה השבוע לינץ'. כוח של צה"ל נכנס לעיר בשעת לילה לעצור מבוקשים. יאסין אסראדיח (בן 36) נתקל בחיילים, ואיים עליהם במוט ברזל. החל מרדף אחריו, בסופו הוא נלכד. המצלמות תיעדו את החיילים מפליאים בו את מכותיהם על הקרקע. אסראדיח לא היה מבוקש ולא היווה איום בשעה ששכב כך, מקופל, תחת בעיטות ומכות רובים. הצבא, כדרכו, הסתבך בשרשרת שקרים עד שהתחוורה האמת: אסראדיח מת מאיבוד דם בשל ירי של צה"ל. בדיקת חובשת בשטח, לאחר לכידתו, העלתה שמצבו "תקין". כך נותר, אזוק ומדמם, עד שמת. הגז המדמיע ומכות הרצח היו בגדר בונוס.

יריחו נמצאת בשטח A. לכאורה – תחת אחריות פלסטינית מלאה, כולל אחריות בטחונית. בפועל, צה"ל פולש לשטחי A כאוות נפשו. אין רשויות חוק מעליו; אין מי שיקבע לו איך עוצרים אדם, איך מביאים אותו לתא מעצר, ואיך מוודאים שהוא יגיע לשם בחתיכה אחת.

צה"ל פועל בשטחים ללא רסן; החיילים יודעים היטב שאם הגדרת המשימה היא "לכידת מבוקשים" – הכל מותר. לפני מספר שבועות יצא צה"ל למסע נקם ברוטלי בשומרון בעקבות הרצח של רזיאל בן שבח. הזכרתי אותו בפוסט הקודם שלי אבל רק בימים האחרונים התגלתה האכזריות במלואה.

ב-17 בינואר כיתר הצבא ארבעה בתים של משפחת ג'ראר בשכונת ואדי בורקין בג'נין. לאחר חילופי אש עם תושבים באזור, עלו דחפורים על ארבעת הבתים. החשוד ברצח רזיאל שבח לא נמצא באף אחד מן הבתים האלה, אבל זה לא הפריע לכוחות, שכנראה הגיעו במטרה אחת: לנקום. על אחד מן הבתים עלה הדחפור בעוד בני המשפחה בתוכו; ההורים וארבעת הילדים, בגילאים 7 עד 20, הצטופפו בחדר אחד כששמעו את קריסת הקירות. אם המשפחה, נסים ג'ראר, העידה ל"בצלם":

"הרגשנו את הרעידות באדמה ושמענו רעשים שנגרמו מנפילת חלקים מהבית. נכנסנו למטבח ועמדנו שם במטבח מבולבלים ומפוחדים והילדים שלנו בכו מרוב פחד. הרעש של הריסת הבית התגבר. החלטנו להסתכן ולצאת מהצד המזרחי של הבית לביתו של אחיו של בעלי, וליד ג'ראר, שנמצא במרחק של כ-25-20 מטרים מהבית שלנו. ידענו שנמות מתחת להריסות אם נישאר בתוך הבית אבל גם פחדנו שהחיילים יירו בנו ברגע שנצא מהבית."

לא רק דחפורים השתתפו במסע ההרס הזה; גם טיל נורה ממסוק לאחד הבתים. הנה הברוטליזציה האטית, הבלתי-מורגשת, של הכיבוש. אמצעים שהיו בשימוש פעם רק נגד "מפקדות חמאס" בעזה נכנסו לשימוש נגד משפחות של מבוקשים בגדה.

16 נפשות נותרו ללא קורת גג באותו לילה. רוצחו של רזיאל שבח לא נתפס.

היה גם פרק שני. לאחר שבועיים פלש כוח צה"ל, שוב באישון ליל, לעיירה בורקין. ללא התראה מוקדמת, פוצצו חיילים את דלת ביתם של מברוכ ואינאס ג'ראר, ושני ילדיו של מברוכ, בני 5 ו-9. החיילים עלו לקומה שנייה, וגם שם פוצצו דלת כניסה. מן הדלת זינק כלב תקיפה צה"לי על מברוכ ונעץ את שיניו בכתפו השמאלית. זה נשמע כמו אירוע טראומטי, וזה מה שהוא היה.

הנה עדותה של אינאס:

"התחננתי בפניהם שיצילו את בעלי מהכלב, אבל הם לא עשו כלום ורק עמדו שם. אמרתי לחייל שאף אחד לא יוצא מהבית ושאם הוא רוצה הוא יכול לירות בי. אלה היו רגעים מאוד מבהילים עבורי. חזרתי מהר לחדר השינה, הכלב עדיין אחז בכתפו של בעלי והילדים התחבאו מאחורי המיטה. ניסיתי שוב למשוך את בעלי והצלחתי לגרור אותו לכניסה, למקום שבו עמדו החיילים. הכלב לא הרפה ממנו. שוב צעקתי לחיילים שייקחו את הכלב, אבל אחד מהם אמר לי רק: "תביאי את אחמד ג'ראר, ואז אנחנו נעזור לך ונחלץ את בעלך מידי הכלב"… בשלב הזה הילדים השתינו במכנסיים. הם לא היו מסוגלים לעמוד על הרגליים מרוב פחד."

אינאס ניסתה לגרש את הכלב ללא הצלחה. גם החיילים לא הצליחו לשחרר את לפיתתו במברוכ. כרבע שעה הוא אחז בו – מברוק מדמם, הילדים בוכים באימה, אינאס מתפלצת. החיילים קרעו את בגדיו, כדי לשחרר את הכלב. מברוכ הפצוע והמדמם נאזק ונלקח לבית מעצר (!). רק לאחר 3 שעות הובא לבית חולים.

פציעתו של מברוכ ג'ראר מכלב התקיפה הצה"לי.

אינאס ומברוכ ג'ראר לא מכירים את המבוקש אחמד ג'ראר. מישהו בצבא עשה טעות איומה. למחרת המעצר הגיעו חוקרים למיטתו של מברוכ ושאלו אותו על אביו של המבוקש, שנהרג בשנת 2002. אחרי שבוע הוסרו אזיקיו, והוא שוחרר ללא חשדות. רק עם צלקות עמוקות.

היה גם פרק שלישי באותו לילה. שוב כלבי תקיפה, בכפר אל-כפיר שליד ג'נין, ב-4 לפנות בוקר, בביתם של סמאהר ונור א־דין עוואד וארבעת ילדיהם הקטנים. הפעם הכלב קפץ על האשה, סמאהר, בזמן שהחזיקה תינוק בן שנתיים. התינוק נפל. הכלב נשך אותה בחזה. החיילים הסתכלו. מה הקשר של הזוג עוואד למשפחת ג'ראר? אין קשר. למעט שבמרחק 150 מטרים מביתם, מתגוררים בני ג'ראר נוספים. בהמשך הלילה עצר הצבא שניים מהם, ומאוחר יותר שחרר גם אותם. אף אחד לא חולם להתנצל או לפצות את סמאהר ונור א-דין על הפציעה מתקיפת הכלב, או ההלם שחוו בהתפרצות האלימה לביתם באמצע הלילה.

היה גם פרק רביעי. צה"ל חזר כעבור 5 ימים לבית של אינאס ג'ראר בכפר בורקין, בזמן שמברוכ היה מאושפז. שוב פלישה אלימה באישון לילה, הילדים מבועתים. בבית אין כל גבר. חיילת שנלוותה לחיילים ביצעה חיפוש על אינאס ועל אמו הקשישה של מברוכ. החיפוש התבצע בעירום מלא – השפלה קשה וחריגה לנשים פלסטיניות.

מסע הנקם השיג את מטרתו: שרשרת של גברים ונשים פצועים, מושפלים, ילדים מוכי טראומה, בתים הרוסים. רוצחו של רזיאל שבח לא נלכד (זה קרה שבועיים מאוחר יותר, בכפר יאמון), אבל אל תתנו לזה לבלבל אתכם: המטרה לא היתה ללכוד את הרוצח או לעשות צדק. המטרה היא להטיל אימה על פלסטינים, עם או בלי קשר לרוצח; אימה כללית, קולקטיבית, בלתי מובחנת, שמתגלמת במלתעות כלבי זאב, רימוני הלם או נהמות דחפורים. ואנא מכם, אל תשאלו "בשביל מה להטיל אימה". שקענו עמוק מדי במדמנה בשביל לשאול שאלות פשוטות.

* * *

קפיצה קטנה לעזה. הנושא הוא עדיין הברבריות החדשה. איברהים אבו-ת'ורייה (בן 29) היה דמות מוכרת בהפגנות יום שישי מול גדר המערכת. הוא לא חשש להתקרב אליה; שלוש פעמים כבר צה"ל פצע אותו. בפעם האחרונה, ב"עופרת יצוקה", טיל של צה"ל קטע את שתי רגליו. ב-15 בדצמבר הגיע שוב עם כיסא הגלגלים שלו ליד מחסום נחל עוז. החיילים כבר הכירו אותו, אבל באותו יום החליט מי שהחליט שמספיק זה מספיק: ירה לאיברהים כדור בראש והרג אותו. צה"ל התנער מאחריות, נפתחה חקירת מצ"ח; תשכחו ממנה, היא לא תופיע שוב על הבמה. אפילו מתאם הפעולות בשטחים, שהגדיר את הטענה כי צה"ל הרג את אבו-ת'ורייה "חרושת שמועות, הגזמות ומסכת שקרים", לא יכול להעלות על דעתו איזה פלסטיני שפוי יתקרב עם נשק חם לגדר המערכת – ואז יירה בראשו של מפגין לצידו.

איברהים אבו-ת'ורייה.

חייהם של תושבי עזה אינם שווים אגורה שחוקה בעיניים הישראליות. לכן השימוש הפזרני באש חיה. עומדים חיילים מוגנים באפודים, חמושים מכף רגל ועד ראש, לפעמים מבוצרים במגדלי שמירה; ומולם צעירים זועמים, מיואשים, חשופי חזה ופגיעים להחריד.

והחיילים הורגים. הנה תשובה טובה למתייפיפים בצד הישראלי שדורשים מן הפלסטינים לאמץ התנגדות בלתי אלימה. ספרו את זה לחיילים שהורגים אדם קטוע רגליים.

באותו יום זעם נהרגו עוד שני פלסטינים. מאז הכרזת ירושלים של טראמפ, הרג צה"ל בשטחים ובעזה 20 פלסטינים ופצע כ-5,000 – מספר גבוה מאד לתקופה בת חודשיים. כמעט כל ההרוגים היו מפגינים מעבר לגדר המערכת בעזה. צריך לומר בבירור שירי קטלני ומכוון לאנשים בלתי חמושים שאינם מסכנים אותך הוא רצח לכל דבר.

* * *

המצור הימי על עזה גובה מחיר משלו. מעבר לחורבן הגמור של ענף הדייג – מגבלת ששה מיילים מחד, הזרמת השפכים לים מאידך – חיל הים תוקף בקביעות סירות דיג של תושבי הרצועה. במהלך שנת 2017 רצח חיל הים שני דייגים בירי על סירותיהם ופצע 21 דייגים. 39 דייגים נעצרו לחקירה, 3 סירות דיג נהרסו כליל, 6 נהרסו חלקית, ו-13 הוחרמו. חיל הים גם החרים עשרות טונות של ציוד דיג ורשתות – ענישה אכזרית כלפי דייגים שהרעב לבדו דוחף אותם להסתכן ולחפש דגה הרחק מן החוף.

[יום לאחר העלאת הפוסט: חיל הים הוציא להורג עוד דייג עזתי].

למותר לציין שכל ההרוגים והנפגעים מן המצור הימי לא היו מעורבים בשום פעילות טרור נגד ישראל. המצור הימי הורג ומרעיב – זאת תכליתו. הטלת האימה הפכה מתוצר לוואי לעיקר העיקרים.

סירת דיג אחרי תקיפה של חיל הים הישראלי, נמל עזה.

* * *

את תוצאותיו של המצור היבשתי על רצועת עזה קשה לאמוד. אבל אפשר להתרכז בהיבט מצומצם, סדיסטי במיוחד שלו: מניעת אישורי יציאה לטיפול רפואי בישראל. בשנת 2017 מתו 54 תושבי עזה שבקשתם לצאת מן הרצועה לצורך טיפול רפואי סורבה או עוכבה.

אני אגיד את זה שוב: בכל שבוע ישראל הורגת בממוצע עזתי אחד באמצעי ביורוקרטי פשוט – מניעת אישור יציאה לטיפול רפואי.

שנה זו גם סימנה שיא שלילי בשיעור הבקשות שנענו בחיוב: רק 54%. לשם השוואה, ב-2012 88% מהבקשות לטיפול רפואי נענו בחיוב, ומאז השיעור ירד בהתמדה. מנתוני ארגון הבריאות העולמי עולה עוד שפלסטינים מעזה החמיצו 11,000 תורים רפואיים בשל דחיית בקשות מצד הרשויות הישראליות.

הנה עוד פן בלתי מדובר של הברבריות החדשה – כיווץ מתמשך של התחום המצומצם ממילא שמכונה "מקרים הומניטריים חריגים". נכון לעכשיו, סכנת מוות ברורה ומיידית מסיבה רפואית איננה עילה הומניטרית מספקת ליציאה מן הרצועה. כל זאת דווקא בשעה שרצועת עזה נקלעת למשבר ההומניטרי החמור ביותר בתולדותיה. בהקשר זה ראוי לציין שישראל הקשיחה לאחרונה את תנאי היציאה לחו"ל של תושבי עזה (דרך גשר אלנבי): עליהם לחתום על התחייבות שלא לחזור לעזה במשך שנה. מגבלות שרירותיות אלה ואחרות זוכות לגיבוי מוחלט של מערכת המשפט הישראלית, שמאז ההתנתקות מתנערת מכל מחויבות לתושבי הרצועה ("לא מצאנו עילה להתערבות" היא כותרת הדו"ח האחרון של "גישה" בנושא). שהרי הדברים ידועים: ככל שהדברים נוגעים למגבלות על תושבי עזה, השליטה הישראלית הולכת ומכבידה. ככל שהם נוגעים לזכויותיהם, העמדה הרשמית היא: אין שליטה ישראלית.

* * *

הברבריות החדשה יכולה לצוץ בכל צורה ובכל שעה. השבוע בריוני יצהר תקפו רועה צאן סמוך לעיירה עיינבוס, פצעו אותו, ואז שחטו לו חמש כבשים מן העדר. מתנחלים נוהגים לכלות את זעמם בכבשים של פלסטינים, פעילות פנאי מוכרת בשטחים – מוכרת לכולם, כמובן, חוץ מלכוחות הביטחון. אף מתנחל לא נעצר מעולם על זוטות כאלה.

* * *

ואם כבר בריוני יצהר: אלה נוהגים להתעלל בתושבי כפר בורין הסמוך על בסיס קבוע, ולפני חודשיים זה שוב קרה. במיוחד מעצבן אותם בית הספר של בורין, ולכן הם מגיעים שוב ושוב להשליך עליו אבנים ולשבור שמשות. תכופות הם עושים זאת ממש תחת עיני הצבא, שצופה מן הצד. כשהם צריכים עזרה, הצבא יורה גז מדמיע – בית ספר או לא בית ספר, מדובר במקקים – והכל שב על מקומו בשלום. אם אי אפשר להיכנס לכפר, תמיד אפשר לשרוף את שדותיו.

* * *

הברבריות החדשה היא הברבריות הישנה, רק בלי בושה. גז בבית ספר? מזכיר למישהו פרשה נושנה, שטילטלה את המדינה?

* * *

הריסות הבתים – "רעש הרקע הקבוע של הציונות", קראתי להן פעם – נמשכות בקצב מסחרר, בעיקר בשלושת אזורים המיועדים לטרנספר אתני: דרום הר חברון, בקעת הירדן ואזור מעלה אדומים. כ-180 קהילות פלסטיניות נמצאות בסכנת גירוש באזורים האלה, תושבי שטח C  שישראל מתעלמת בעקשנות מקיומם; סליחה, מתייחסת לקיומם רק בחזקת מטרד שיש לסלקו. שום תכנית מתאר לא מאושרת שם, ועל כן אין לאלפי הפלסטינים שבהן שום תשתיות חשמל או מים. המדינה טוענת שהפלסטינים פלשו ל"שמורות טבע" או ל"שטחי אש", אך האמת הפוכה: ה"שמורות" ו"שטחי האש" פלשו אל הקהילות. סימני המרכאות אינם מקריים; במקרים רבים, העילה המרכזית להכרזה על שטח אש או שמורת טבע היא להניח בידי המנהל האזרחי כלים משפטיים לסילוק תושבי האזור.

בחודשים האחרונים המנהל האזרחי הרס כיתות לימודים, צנרת מים מאולתרת ואוהלי מגורים, מכלאות צאן, ועוד ועוד. מחוץ לשטח C, מדינת ישראל מרכזת את מאמצי ההריסה שלה במזרח ירושלים. כ-170 מבנים הרסה המדינה בשנת 2017 שם, מחציתם בתי מגורים. ב-15 השנים האחרונות הרסה ישראל יותר מ-1,400 בתי מגורים במזרח ירושלים. הסיפור ידוע: הבנייה בלתי חוקית כי אין היתרי בנייה. שימו לב לנתונים היבשים: 37% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, אבל רק 8.5% משטח העיר מיועד למגוריהם, באחוזי בנייה נמוכים במיוחד לעומת השטח היהודי ("מדיניות הכשלת תכנון", כהגדרת עמותת "עיר עמים").

ב-4 בפברואר 2018 הרס המנהל האזרחי שתי כיתות לימוד בקהילת אבו-נוואר, מדרום למעלה אדומים. מאז הלימודים מתנהלים מתחת לכיפת השמיים. צילום: אי-פי

מדינת ישראל פועלת במרץ לקדם התנחלויות – נכון יותר לומר, ביצורים – של יהודים בלב השכונות הפלסטיניות. הפטנט שרשום על שמה של הברבריות החדשה הוא "מתחמי תיירות"; לא פחות מחמישה כאלה נמצאים בשלבי תכנון מתקדמים: מתחם קדם בסילואן, הרכבל אל המתחם, מרכז מבקרים בראס אל-עמוד, טיילת בא-טור (שתחבר בין שתי התנחלויות), וגשר מעל גיא בן הינום. ועוד לא ספרנו את החפירות הארכיאולוגיות בסילואן ובעיר העתיקה, מתחת לרגליהם של הפלסטינים. במקביל, הטרנספר המשפטי העיקש מתקדם צעד צעד: כנגד 193 משפחות פלסטיניות ברחבי מזרח ירושלים מתנהלות תביעות פינוי בשמם של "יורשים", עמותות ימין וגופים שונים שנהנים מתמיכה ממסדית רציפה.

סמל בוטה של הברוטליות חסרת-הלב של הכיבוש הישראלי הוא טבעת החנק המתהדקת סביב כפר אל-וולאג'ה מדרום לירושלים – כפר שוחר שלום שהתקיים בעבר מחקלאות טרסות ועתה תושביו רואים, בעיניים כלות, כיצד שדותיהם הופכים ל"שמורת טבע" לעינוגם של מטיילים יהודים. מי שמעמיד דחליל על אדמתו – מקבל דו"ח. קרקעות הכפר שלא הפכו לשמורה יהפכו בקרוב לשכונות חדשות בהתנחלות גילה, מרחק של מאות מטרים ספורים מבתי אל-וולאג'ה; אלה, מצידם, נתונים תחת צווי הריסה של הרשויות. זהו מקרה קלאסי של רצחת וגם ירשת – אדמות הערבים ליהודים, ובתי הערבים להריסה.

אל-וולאג'ה. למעלה – בתי הכפר. למטה – גידולי הטראסות. בתווך – גדר ההפרדה. צילום: אמיל סלמן

* * *

הברבריות החדשה מכריזה על נערה בת 17 שסטרה לחייל ועל פעילה פמיניסטית שנלחמת לזכויות האסירים כסיכונים ביטחוניים. הברבריות הישנה היתה מתביישת לעשות זאת.

עהד תמימי.

חאלדה ג'ראר.

* * *

בזמן שאני כותב את הדברים האלה, צבא סוריה ממשיך לטבוח בבני עמו ללא רחם, בעיר רוטה הנצורה. ישראלים רבים מזדעזעים מן הטבח הזה, בצדק כמובן. אני מנחש שרק מקצתם מזדעזעים מן המעשים שמדינת ישראל עושה בפלסטינים דרך שגרה; הדברים שהבאתי כאן הם רק סיכום קצר, רחוק מממצה, של החודשיים האחרונים. הזוועות בסוריה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל יש הבדל קריטי: הן אינן בחצר האחורית שלנו. לנו אין חלק או אחריות בהן, ויכולת התיקון שלנו זניחה. על כן, אני מוסיף לנחש, קל ונוח יותר להזדעזע מהן.

גם גירוש הפליטים הצפוי עורר את מצפונם הרדום של ישראלים רבים – אותו מצפון שהברבריות החדשה בשטחים ובעזה לא הצליחה להעיר. ושוב, הזוועות הצפויות לפליטים שיוחזרו לאפריקה מגמדות את הנעשה בחצר האחורית שלנו. אבל לא זו הסיבה, לפחות לא היחידה, שקל יותר להתגייס נגדן. גירוש הפליטים הוא מהלך ברור שחוצה את החברה הישראלית; הוא יוזמה שהגיעה מלמעלה, ולחלק נכבד באוכלוסיה אין בה שום חלק ושום רווח. כל אלה הופכים את המאבק נגדו לא רק לצודק אלא גם לנוח ונטול סיבוכים.

מנגד, האפרטהייד הישראלי מזמן כבר איננו "יוזמה מלמעלה"; הוא בשר מבשרנו. לרוב הישראלים לא רק שיש בו חלק – הם גם מרוויחים ממנו. על כן קשה הרבה יותר להתגייס נגדו, כי המאבק בו הוא בה בעת מאבק נגד קהילתך, הקרובים לך, ולפעמים גם – נגד חלקים באישיותך.

מאבק לא הופך צודק פחות או דחוף פחות רק בגלל שהוא נוח פחות. להיפך, ככל שהוא נוח פחות, הוא סוחף איתו פחות אנשים – ונהיה חשוב יותר. כי אין על מי לסמוך זולת על עצמנו המתמעטים.

גם המאבק בשחיתות מאפיל על המאבק באפרטהייד. את השחיתות כולם שונאים, ומיום ליום קשה יותר לתרץ אותה. האהדה חוצה מחנות, ואין כמעט סיכונים. זה לא אומר שהוא מיותר; זה רק מסביר למה הוא פופולרי.

אנשים שנאבקים בגירוש הפליטים אבל עקירתן של משפחות שלמות מבקעת הירדן לא מזיזה להם; אנשים שמוחים בזעם נגד קריסת שלטון החוק בפני ההון והשחיתות אבל לא מתרגשים מהוצאה להורג של מפגינים פלסטינים בידי צה"ל; לאנשים האלה יש לי בקשה צנועה אחת: תחשבו שוב. תחשבו לעומק על התהליכים שנגדם אתם יוצאים. תחשבו על כל טווח הפגיעה שלהם, לא רק מה שנמצא מול אפכם. ותשאלו את עצמכם אם גבולות הגזרה הצרים שהגדרתם למאבקכם תורמים לביעור הנגע שמקומם אתכם כל כך או רק מאפשרים לו לפשוט וללבוש צורה ואז לצוץ מחדש בזירה אחרת.

הברבריות החדשה היא נסיגה נוספת בסולם האנושיות הישראלי. בפוסט הקודם בחנתי אירועים דומים דרך הפריזמה של ההרתעה הישראלית. רפלקס ההסלמה הישראלי, טענתי שם, הנחישות להראות לפלסטינים או לחיזבאללה ש"ישראל השתגעה", משקף פאניקה אמיתית של ההנהגה הבטחונית: הם יודעים שההרתעה בקריסה מתמשכת, ולכן חייבים להעלות כל הזמן את רף התגובה (כמו גם את עובי המיגונים והביצורים). הניתוח ההוא, לכאורה, היה "תועלתני" ולא "מוסרי", אבל זהו ניגוד שווא. כתמיד, השיקול המוסרי, שנראה לא-תועלתני בטווח הקצר, מתלכד עם התועלת בטווח הארוך. ככל שישראל מדכאת ביתר אכזריות כל סממן של עצמאות פלסטינית; ככל שהיא מתעמרת יותר בתושבים חפים מפשע; ככל שהיא משלחת כלבי תקיפה ומסוקי תקיפה ודחפורים וצלפים ופוגעת ביותר ויותר פלסטינים – היא מעצימה את הייאוש והזעם בצד השני, צורבת בו את ההבנה שאין פרטנר ישראלי, ובכך מזינה את מדורת הטרור לעוד שנים ארוכות. הקשר בין השיקול המוסרי לשיקול התועלתני הוא הגורם האנושי. מי שלוקח אותו בחשבון – פועל נכון בשני המישורים. מי שרואה מולו בני אדם ולא רק מחבלים, אנשים רעבים ולא רק שב"חים – יבין לבסוף שמה שטוב להם גם טוב לו. או-אז ייפטר מן השעבוד הנפסד לדוקטרינת המשחק-סכום-אפס, שבו תועלתו של האחד היא מפלתו של השני.

המאבק שלנו בימים המרים האלה הוא המאבק על האנושיות. אין אדם מתגלה כאדם עד שהוא מכיר במי שניצב מולו כאדם. לראות את הפלסטיני כאדם, כנגד כל מה שהמשטר הנוכחי ורוח התקופה הנוכחית דוחקים בנו לעשות – זאת השליחות שלנו.

52 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / פבר 24 2018 14:46

    אין מילים לנוכח מקבץ [חלקי] הרוע המובא כאן.

  2. Rachel Giora / פבר 24 2018 14:52

    תודה, עידן. אין לי מילים. אני אפיץ את זה ואם תהיה גירסה באנגלית אפיץ גם בחו"ל.

    מקוה מאוד שתהיה,

    רחל

  3. גדי / פבר 24 2018 15:24

    תודה, עדו.

  4. גדי / פבר 24 2018 15:27

    והתנצלות על שיבוש השם.

  5. מוטי דר / פבר 24 2018 15:27

    תודה, מחזיק לך אצבעות במאבק הסזיפי.

  6. Mori Ram / פבר 24 2018 16:09

    Thanks so much for everything Idan (sorry for the English writing from a foreign keyboard) Just one question – I thought that Hamas managed to broker a deal in which the maritime border for fishing will be extended to six miles – has this changed again to three miles or does the Israeli military simply enforces the older restriction? And again, thanks so much for this

  7. עידן לנדו / פבר 24 2018 16:21

    תודה, מורי, תיקנתי. אכן 6 מייל. לתקופות מאד מוגבלות הם מקבלים הרחבה ל-9 מיילים אבל רק באזורים מסויימים, שגבולותיהם לא תמיד ברורים לדייגים, ולכן יש חשש אמיתי לחרוג מה-6 מיילים.

  8. אלי אמינוב / פבר 24 2018 16:29

    זו איננה ביקורת על המאמר המעולה הזה אך לדעתי הברבריות החדשה איננה תופעה ישראלית בלבד אלא תופעה בינלאומית, שאמנם יש לה קשר לישראל אך היא שולטת כבר שנים רבות במדינות רבות ולדעתי היא תוצר של תהליך הגלובליזציה. לפני 13 שנה כתבתי מאמר בשם "הפילוסופים של הברבריות החדשה", על התיאוריות ההזויות של מספר אינטלקטואלים צרפתיים ובראשם פינקלקראוט, שהסבירו שהאנטישמיות החדשה נובעת מהשמאל ולא מימין, שאמריקה היא שומר סדר הגון והכרחי של העולם וכל היחס השלילי לישראל בעולם בא משום שמישהו החליף בזדון את "האחר" היהודי ב"אחר" ערבי אן פלסטיני. המאמר פורסם בעיתון "הבמה הדמוקרטית" מדצמבר 2005. אוכל לשלוח לך את העיתון הנ"ל בקובץ אם תרצה כמובן. המייל שלי
    eliaminov@yahoo.com המאמר שלך הוא מצוין וגם השם מתאים ובהחלט נהניתי לקרוא אותו (שמחת עניים).

  9. עידן לנדו / פבר 24 2018 16:40

    תודה, אלי. מסכים שמדובר בתופעה גלובלית, הייתי קושר אותה לא רק לאינטלקטואלים (בוא לא נפריז בחשיבותם) אלא בעיקר להיפר-טכנולוגיה בשדות הקרב האסימטריים – באפגניסטן, תימן, סוריה, עזה וכו'.

    ידעתי תמיד שגדי טאוב נשמע לי כמו חיקוי. עכשיו הזכרת לי את פינקלקראוט. תודה.

  10. judith L / פבר 24 2018 16:43

    אחרי שאני קוראת את התיאור האכזרי הזה, אני בושה לחשוב שאני חלק מן העם היהודי שבהיסטוריה שלו יש הוכחות רבות על שהתעמרו בו וכעת מתעמר באחרים.

  11. yaelhever / פבר 24 2018 17:13

    הייאוש הצורב מקריסת אמות המוסר בחברה הישרעלית הוביל את ילדי לעקור מכאן. אבל זה לא עוצר את הזוועות שמתחוללות כאן. עבורי הוא עקר את ה-א' משם המדינה (וזה בכלל לא שם של מדינה, "ישראל" הוא שמו של העם היהודי. בן-גוריון שדד מעמנו את שמו לטובת המדינה שראשיתה היה בנכבה. אותה תפיסת עולם דורסנית). ולמדינה בלי אלוהים אין זכות לשאת את שמו לשוא. ואז קיבלה המדינה שלי את השם ישרעל – יש רע, יש רעל, ישרעל. אבל זה רק התחכמות לשונית. אני קוראת לכל מי שמודעת למצב ומתנגדת לו, שלא תשתף פעולה עם המערכות המפלצתיות. בראש ובראשונה שלא לשתף פעולה עם הצבא והגיוס. לאחר מכן לא לשתף פעולה עם השלטון והבחירות. הבחירות משכפלות ואף מעצימות את הרוע, לא משנה כמה נצביע למפלגות "הנכונות". אין מפלגות נכונות. יש רק אינטרסים. יש לערער את הלגיטימיות של השלטון בהורדת אחוזי ההצבעה ל-40% ואף למטה מזה. ואז יקומו ארגונים מלמטה, שיהיו תחליף לשלטון הרקוב. ואין לשתף פעולה עם מערכת החינוך, המגדלת את ילדינו לעשות זוועות כאלה המתוארות פה. במקביל אני עונה לשואלות אותי: אז מה את מציעה? איך אפשר לשנות? קשה מאוד לשנות, אולי בלתי אפשרי. ראינו את כשלונה של מחאת האוהלים. תשנה כל אחת את עצמה. אני עשיתי זאת. עבדתי על עצמי והוצאתי מתוכי כל הצדקה לצבא, לנשק ולהרג. אני בוראת מטפורות אחרות. נגיד, במקום אשקלון כנגד עזה, למה שלא נחשוב על קימום יחסים בין שתיהן כמו בין אשקלון לאשדוד? או ככה: כשבתי המתבגרת עושה צרות רבות – אני לא יורה בה. יש דרכים אחרות להתמודד. זה קשה, לא תמיד מצליח, אבל אני לא יורה בה. לשנות את דפוסי החשיבה. להקים תנועה פציפיסטית. לא בשמים היא. ובמקביל אני מסיעה פעמיים בשבוע ילד חולה דיאליזה מבית החולים למחסום. יחד עמי עושות זאת עוד עשרות מתנדבות. ולגבי סוריה, כבר כשהתחילה הלחימה שם התנגדתי למרידה האלימה בשלטון אסאד. לדעתי, בלעדיהם, היה נמשך, אומנם, שלטון האימים של אסאד (והוא נמשך), אבל מספר הקורבנות היה קטן בהרבה, הארץ לא היתה נחרבת ולא היו כל כך הרבה פליטים. כלומר, הבחירה במלחמה מאכילה את המלחמה ואת הזוועה. יש לבחור בחירה של שלום. גם בסוריה. גם בישרעל. יש לתעב את התנהלותה של ארה"ב, העוברת ממלחמה למלחמה והורסת מדינה אחר מדינה ולזכור: מדינה שמתעשרת מתעשיית הנשק אינה מדינה שרוצה שלום. לא ארה"ב, לא גרמניה ולא ישרעל. יש להילחם גם בתעשיית הנשק ולא רק בצבא. ולשנות את התפיסה באשר ל"טובות" ול"רעות". שינוי הראש משנה את הגוף. לא לחשוב ש"אין ברירה", אלא לדמיין את המדינה שאנו רוצות. ואז לפעול להקמתה.

  12. Julie Shles / פבר 24 2018 17:16

    כותב נפלא

  13. David Palma / פבר 24 2018 19:17

    עידן תודה, הרוע כמו אלוהים שוכן בפרטים הקטנים שצרפת פיסה לפיסה, עד שהתקבלה התמונה המלאה (שגם היא חלקית) של הברבריות החדשה החפה מבושה. באמת תודה

  14. אלמוג לוין / פבר 24 2018 23:14

    אלוהים אדירים.

  15. עודד אסף / פבר 25 2018 07:52

    המאמר הזה חשוב, משום שהוא מרוכז ומחודד , וגם אני (כמו כמה מהמגיבים הנוספים) אשמור ואפיץ אותו. אני שותף מלא להערכתו של המגיב אלי אמינוב (עידן לנדו הסכים עם אבחנותיו של אמינוב): מה שמתואר כאן כברבריות חדשה אינו פטנט ישראלי. אפשר, כמובן, לציין שעוצמתה של הברבריות הזאת בחסות המדינה, וגם מידת ההפנמה שלה בתודעתו של רוב רובו של הקונסנזוס – מרחיבות את היקפן יותר ויותר, ומציגות יותר ויותר קלישאות – ויומרות – כגון 'מוסר יהודי' או 'צבא מוסרי' ( שלא לדבר על 'אור לגויים') במלוא ערוותן. עם זאת, אינני שוכח שהדור של סבתא וסבא שלי (בעשורים הראשונים של המאה העשרים) ודור ההורים שלי ( בימי מלחמת העולם השנייה) חווה גלים אדירים של ברבריות אירופאית ושל אימה מול הברבריות ההיא. ברבריות מערבית זו לא נמחקה גם היום. הטרגדיה של הציונות –
    וכך אני רואה אותה – היא אמונתם (התמימה?) של רבים וטובים: "אצלנו – במדינת היהודים (ראו, לדוגמה, כמה סעיפים בולטים במגילת העצמאות) – לא תיתכן, ולא תהיה, ברבריות". ובכן, היו אלמנטים של ברבריות ארצישראלית/ישראלית כבר אז, אבל בהיקף מצומצם יותר, ובעוצמה מתונה (וממותנת) יותר, ובעיקר – הורגשה כאן נוכחותם של אלמנטים אנטי-ברבריים, והיתה – ויש חשיבות מסוימת גם לכך – בושה, או, לפחות, הכרה בצורך להתבייש מדי פעם. לא עוד. האלמנטים האנטי-ברבריים נמחקים, וגם הבושה והצורך בה.

    המאבק על האנושיות – כניסוח של עידן לנדו – הוא צורך של מיעוט קטן מאוד, ואינני יכול להחליט, גם ביני לביני, אם מאבק כזה הוא עניין של הישרדות אישית בלבד או מאבק שיש בו תקווה כלשהי לעתיד חיינו וחיי צאצאינו במקום הזה. ואין לי אפשרות להצביע על דרכים פרקטיות, מוצלחות, למאבק כזה,פרט לכמה וכמה בחירות פרטיות שלי. יעל חבר, בתגובתה, עושה זאת טוב ממני, ואני שותף מלא לעיקרון שהיא מציעה: אי-שיתוף פעולה, ללא היסוס – בתחומים רבים ככל שאפשר. יש תוקף לעיקרון זה לא רק בישראל אלא בעולם של ימינו, בכללו. שלא כיעל חבר, אני אינני 'מדמיין את המדינה שאני רוצה'; הן משום שיש לי ספקות גדולים מאוד באשר לסיכויי הקמתה של מדינת ישראל 'אחרת' (או שלא תהיה זו 'מדינת ישראל'), הן משום שאינני בוטח, בכלל, במדינות כלשהן, והן – אני מודה ומתוודה – משום שכוח הדימיון שלי מוגבל.

    לעידן לנדו: אנא, המשך. האתר שלך הוא תרומה משמעותית להישרדות. גם אם לא ייתכן עכשיו מהפך דרמטי, מיידי, מחושך לאור, הרי – אצטט גדולים ממני (פזוליני, הוברמן, אגמבן) – אני מברך על כוח חיותן של גחליליות.

    עודד

  16. ayalasha / פבר 25 2018 08:24

    כן. כל מילה.
    אני באופן אישי, כבר לא מסתכלת על מחליטי ההחלטות האיומות האלה. הם מעבר לתיקון.
    אבל "העם", כל האנשים שחיים פה כאילו אין עם שהם משעבדים, שהם מתעמרים בו, שהם רוצחים והורגים בו בלי להניד עפעף, במרחק עשרות קילומטרים ספורים – את זה אני עוד לא יכולה לגמרי לקלוט, לגמרי להפנים.
    וכל הזמן השאלה המנכרת הזאת – איך זה ישתנה…

  17. אורן אביטוב / פבר 25 2018 11:42

    הפוסט הזה הזכיר לי את הסצנה הלא פשוטה הזאת (מבחינתי לפחות) שמתחבאת בסדרה "הרמטכ"לים" ששודרה לא מזמן בערוץ 1: קבוצה של חניכות וקצינת חינוך כלשהי בבה"ד1 מנתחות את "על זאת" של אלתרמן. אף אחת מהן לא מסוגלת לראות בסיטואציה שבשיר את האדם הפלסטיני. הוא לא קיים

    האלימות והשנאה של הישראלים לא נולדו בחלל ריק: האינתיפאדה השניה הביאה לחיינו מערכת רבת שנים של פיגועי התאבדות במדינת ישראל ולינץ' מחריד אחד. יחד עם האינדוקטרינציה מתוצרת בוגי יעלון לפיה מדובר במלחמת קיום, התודעה הישראלית התקבעה באופן שלדעתי לפחות הוא בלתי הפיך. הכיבוש, אם כך, משחית גם את הישראלים וגם את הפלסטינים.

    השאלה, לדעתי, היא: מהי הדרך הטובה והיעילה ביותר לסיים את הכיבוש. אני יודע מה לא: התקווה שמתוך החברה הישראלית יתחולל השינוי. שינוי צריך לבוא מבחוץ, אבל בשביל זה מחנה השלום הישראלי צריך לקומם את האוונגארד שלו, שרוסק ע"י אהוד ברק בשלהי שנת 2000 ומעולם לא חודש, בזמן שהאוונגארד הישראלי-משיחי עושה במדינה כבשלו.

  18. Ram Cohen / פבר 25 2018 16:29

    עידן, תודה גדולה שאתה מסכם את כל הדברים הללו, שמקטעים מקטעים מתפרסמים חדשות לבקרים באמצעי התקשורת השונים, הרשמיים והלא רשמיים. לקרוא ולראות את כל היריעה שעליה פרוסים קוצים ודרדרים של כיבוש אכזר, זה בלתי נסבל. הכול נורא וסיפור הכלבים הנוגסים בבני אדם [כן, גם מסוקים נוגסים וגם טילים וגם רעב] הוא לכשעצמו נורא ואיום. נמלאתי צער מקריאת הדברים הללו שהם מוכרים ובכל זאת, כולם במסה אחת זה בוקס לפנים ולבטן יחד.

  19. רם כהן / פבר 25 2018 16:38

    תודה עידן. קראתי. הגבתי. והעליתי לפייסבוק שלי. רם כהן

  20. עידן לנדו / פבר 25 2018 18:42

    תודה, רם.

  21. Samuel Shefer / פבר 25 2018 18:43

    במילה אחת-תודה.

    Virus-free.
    http://www.avg.com

  22. עידן לנדו / פבר 25 2018 18:46

    והנה, חדשה מן היום: חיל הים הוציא להורג דייג נוסף מול חוף עזה. הראשון ל-2018.
    https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.5847881

  23. תאודור / פבר 26 2018 08:49

    תודה רבה. מדכא עד עפר אבל חשוב.

    לגבי סוריה כתבת שאין לישראל מה לעשות. ובכן לישראל, יחד עם ארה"ב, סעודיה ונאט"ו יש הרבה מה לעשות שכן "מלחמת האזרחים" בסוריה אינה אלא מלחמת פרוקסי שבה מעורבים כל הגורמים הנ"ל במטרה למוטט את המשטר החילוני האחרון במזה"ת ולפרק אותו לכמה יישויות בדומה לעיראק. ישראל, תומכת כלכלית, רפואית וצבאית בג'באת אל נוסרא (שלוחת אל קעידא בסוריה) לדוגמא. על הפעולות של אסד קשה להגיב מפני שחלקן מומצאות והן חלק מהפרופגנדה המערבית:
    http://axisoflogic.com/artman/publish/Article_76512.shtml
    אסד איננו צדיק, אבל זה ברור שההתקפות שלו לא היו מתבצעות אילולא נסיון שינוי המשטר ע"י הארגונים האיסלמיסטיים שאינם אלא שכירי חרב של הגורמים הנ"ל.
    אפשר לקרא על כך גם פה:
    https://www.globalresearch.ca/syria-who-is-behind-the-protest-movement-fabricating-a-pretext-for-a-us-nato-humanitarian-intervention/24591
    הסיפור של סוריה מהזווית הישראלית חשוב גם כי הוא מסביר קצת את הסובלנות של המערב להמשך האפרטהייד הישראלי. המערב מעלים עין כי זה מאפשר ואולי אפילו מצדיק את תפקיד ישראל כבסיס צבאי גדול באזור. כי הרי "כולם רוצים להשמיד אותנו ואנחנו חייבים להיות חזקים".

  24. עידן לנדו / פבר 26 2018 10:39

    תיאודור,

    כן, ישראל גם בוחשת בסוריה, אבל היא שחקן משני מאד. גם אם תימנע מכל פעילות החל ממחר בבוקר, הטבח שם יימשך. בעזה היא השחקן הראשי – הרבה יותר ממצרים. היא מחזיקה ברוב המפתחות לחילוץ הרצועה מן המשבר ההומניטרי.

    לגבי השאר, מסכים.

  25. עידן לנדו / פבר 26 2018 17:14

    עוד נספח לברבריות החדשה: עונש קולקטיבי על כפר שלם על השלכת אבנים. מחסומים ופריצות לבתים בלילות – כבר 3 שבועות.
    https://mekomit.co.il/%D7%93%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%99%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%90/

  26. ענת / פבר 26 2018 20:32

    מה בעינך האזרח או במקרה הזה האזרחית הפשוטה יכולים לעשות?

  27. עידן לנדו / פבר 26 2018 20:54

    ענת,

    כתבתי על זה בכל מיני מקומות. כמעט בכל פוסט שעוסק בעוולות הכיבוש אני מנסה "להביא את הנקודה הביתה" ולהצביע על זיקות אחריות אישיות של הישראלים למצב. תראי למשל מה שכתבתי על שוד המחצבות בשטחים או על תעשיות הסייבר. יש שם פנייה ישירה למעורבים.

    באופן כללי יותר, אני לא מאלה ש"ממליצים" לשמאל לעשות כך או אחרת, ובטח שאין לי עניין בשיחה המאוסה על "הבעיה של השמאל". כתבתי בעבר הרחוק על סרבנות, ובעבר הקרוב על המשמעות של אקטיביזם שמאלי בעיני. בעיקר בשני הפוסטים האלה:

    https://idanlandau.com/2017/08/31/defiant-cogs-and-civil-resistance/

    https://idanlandau.com/2016/04/18/6-myths-of-the-left/

  28. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / פבר 26 2018 22:51

    ככל שיהיה רע יותר אולי בסוף יהיה טוב יותר.
    הצרפתים קיפלו את זנבם מאלג׳יר . גם כאן זה יקרה

  29. עודד אסף / פבר 27 2018 05:51

    והנה לינק לעוד תוספת אחת – בעיתון, בבוקר זה ( 27 בפברואר):

    https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.5849796

    (-)
    משתמש לא אנונימי (מזהה את עצמו – אם כי, כשהוא עומד מול הראי, לא תמיד)

  30. שירה / פבר 27 2018 22:27

    אתה יודע שיש זוועות במימדים גדולים אבל כשאתה שומע סיפור אישימאחד ועוד אחד והכל קורה בשרירותיות על ידי "ילדים" שמקבלים פקודות ומבצעים אותן על הצד הטוב ביותר כי מה שלא יעשו זה בסוף יטויח, כשאתה שומע כמה סיפורים קטנים כאלו, אתה עוד יותר מבין את עוצמת הכיבוש והזוועה מאשר ידברו אליך במספרים גדולים או בתיאור כללי. למי שאדיש לכיבוש אם כן, חשוב ביותר לא להכיר פלסטינים ואת סיפוריהם האישיים.

  31. ramiheled / פבר 28 2018 11:11

    מסכים עם הכל פרט להערה ביחס לסוריה ואסד. אני מתפלא שאתה סומך בצורה כל כך לא ביקורתית על הגרדיאן לגבי תיאור מה שמתרחש בסוריה. הייתי ממליץ לקרוא למשל את הכתבה הבאה של יונתן קוק כדי להתחיל לחשוב בכיוון שונה
    .https://www.jonathan-cook.net/blog/2018-02-27/authoritarians-syria-questions/

  32. financend / פבר 28 2018 19:03

    ואני מציע לקרוא עיתונות עצמאית יותר:
    למשל – Eva Bartlett: Everything you’ve heard about Syria is a lie
    או – https://www.globalresearch.ca/
    למשל:
    What’s Really Happening in Syria: Who Started the War, Who Can You Trust to Tell the Truth?
    או
    https://www.globalresearch.ca/the-us-is-protecting-isis-to-weaken-rivals-expand-us-occupation-of-syria/5630294
    אנג'לו איידן – http://www.financend.wordpress.com

  33. Mor Stoler / מרץ 1 2018 20:24

    תודה עדו – משתפת ברשותך.

  34. avitaloz / מרץ 12 2018 10:42

    המשכיל אשר יידום בעת הזאת יירש גיהינום – בחייו ובזיכרו שלאחר מותו.

  35. עודד אסף / מרץ 16 2018 11:55

    והנה עוד פירוש מעניין מאוד , מעורר בי הרהורים רבים:

    והמשכיל בעת ההיא יידום – משפט מעמוס ה' שמפורש בדרך-כלל במובן של "אם אתה יודע מה טוב לך – אז תשתוק". רש"י אומר: "מי שהוא חכם יידום בבוא הרעה", ואבן עזרא מפרש: "יש מהמשכילים שיידום ולא יוכיח בעבור פחד המלך". אך במאמר מבריק משנת 1990, הראו החוקרים שמריהו טלמון ואסתר אשל שהכוונה היא כנראה לז'אנר מוסיקלי, לסוג של שיר (כפי שמופיע בכותרות של תהלים פעמים רבות: "משכיל לדוד" במקום "מזמור לדוד"). במילים אחרות: לא תישמע מוסיקה, כאפיון של תקופה רעה.

    https://amihay.wordpress.com/2007/07/12/78067/

    עודד אסף [ מוזיקאי]

  36. שוֹעִי / מרץ 18 2018 12:08

    עידן, ב-2009 שמעתי באזני רב של חטיבת גולני משמיע לאזני קהל שציווה על פקודיו בעופרת יצוקה, כי הם מצויים במלחמת קודש ואין לרחם על איש, אישה או ילד — כך ציוותה התורה. היה לי איתו ויכוח גדול, גם סירבתי ללחוץ את ידו או להוסיף לדבר עימו. אבל הדבר הזה מאז הפך לדידי לסימן דרך, להתדרדרות במורד שממנה הג'נוסייד הופך למחזה יומיומי, וכל הוזה משיחי חושב שיש לו את הכח לחדש מלחמות עמלק בעולם. יש להבין כי בשדירה הפיקודית של צה"ל כיום יושבים ג'האדיסטים (מצדדי מלחמת קודש והשמדת עם), שהם או רבניהם היו רוצים לראות את כל-חייליהם בדמותו של אלאור אזריה. כל זה מתחבר להערכתי עם תכנית המגירה של נתניהו ובנט שתישלף במוקדם או במאוחר. לפתור את בעיית המדינה הדו-לאומית על ידי טרנספר "מרצון", משום שנתניהו מעולם לא היה ממשיך דרכם של ז'בוטינסקי או בגין, אלא ממשיך דרכו של רחבעם זאבי. הסיבה היחידה שבגללה הצמד הזה עוד לא מדבר על טרנספר בגלוי הוא פחד מהאמריקנים (בעיקר מאבדן תורמים).

  37. Nathan D / מרץ 23 2018 16:06

    כבר יותר מעשור מסתובב ברשת מאמר על תפוחים רקובים לעומת מיכלים רקובים (bad apples vs bad barrels).

    במאמר הזה נידון הרעיון שיש מצבים שבהם נגזר על כל מני תופעות אנושיות מכוערות להתרחש. כל עימות אלים, בעיקר מתמשך, מדגים ומחזק את הרעיון הזה; נובעת מכך הטענה שאין להתמקד בעצם קיומם של תפוחים רקובים, משום שבמצבים מסויימים אין דרך למנוע אותם. חשוב להתאמץ להפחית את מפלס הריקבון, אבל לפעמים העימות בלתי נמנע ויחד איתו באות תופעות מכוערות, כמו אלה שמתוארות בפוסט.

    באספקט הזה, והכיבוש הישראלי בשטחים אינו יוצא דופן, בוודאי שלא לרעה, אל מול הזוועות שחוללו חיילי הצבאות של המדינות הנאורות בעולם, כשהגיעו לסיטואציות של "מיכל רקוב". נותר רק לשאול האם לישראל יש חלופות ריאליות למצב הנוכחי, של שלטון צבאי בגדה המערבית ומצב לוחמה עם שלטון החמאס בעזה. למעשה, מאחר ש"ריאליות" אינה מדידה, השאלה היא האם הקונצנזוס הישראלי שעצמאות פלשתינית מלאה היא סכנה חמורה למדינת ישראל, הוא מופרך מעיקרו? אם אינו מופרך מעיקרו, אם הוא מבוסס על ניתוח לגיטימי של המציאות, יש חוסר הגינות עמוק ויסודי בקמפיין המתמשך שמציג את ישראל כבור אינסופי של רשע. בוודאי שיש פה אנשים שנהנים מהכיבוש, בוודאי שיש כאלה שמאמינים שצריך להשמיד את הפלשתינים, או להגלות אותם, או להרחיב את גבולות המדינה עד הנילוס והפרת. מטורללים יש בכל מקום, אבל הם לא אוחזים בהגה. עבור המיינסטרים הישראלי, הכיבוש הוא צרה, לא ברכה. ורוב הישראלים מאמינים שהמצב הנוכחי אינו טוב, אלא הרע במיעוטו. הנסיון לשנות את ההכרעה הקשה הזו באמצעות דמוניזציה של מדינת ישראל, הוא לא הגון. התייחסות הגונה צריכה לשים את הדברים בפרופורציות ולנסות לאמוד כמה מהווה הרוע מתוך סך כל החיכוך של ישראל עם תושבי השטחים ועזה.

  38. עידן לנדו / מרץ 23 2018 21:31

    נתן,

    בינתיים נראה לי, על סמך ניסיון של 50 שנה, שחוסר עצמאות פלסטינית הוא סכנה אמיתית למדינת ישראל. אפשר לומר שהוא מחריב את המדינה מבפנים, צעד צעד.

    אבל זה לא העניין בכלל. שאלת העצמאות הפלסטינית איננה שאלה פנים ישראלית, ולישראלים – המורגלים לחשוב על עצמם כאדונים, ואף דנים בגורל הפלסטינים עם הממשל האמריקאי ללא שיתוף בכלל של הפלסטינים – אין בעצם זכות דיבור בנושא. ממש כך: לישראלים אין זכות דיבור בשאלה האם לפלסטינים יש זכות הגדרה עצמית. בדיוק כפי שלאף אומה אחרת בעולם לא היתה זכות דיבור בשאלה אם ליהודים יש זכות הגדרה עצמית. ההצבעה באו"ם ב-1947, גם אם לא היתה מסתיימת לטובת ישראל, לא היתה יכולה לשלול את זכות ההגדרה העצמית של היהודים.

    כמו שליחידים יש זכויות בלתי ניתנות להפקעה, כך גם לאומות.

    מכאן ואילך יש שאלות פרקטיות. האם מדינה פלסטינית תאיים על ישראל? הכל תלוי בתנאים. בהנחה שהכל ייעשה בהסכמה ובחוזים עם ערבויות בינלאומיות, אין שום סיבה להניח שהיא תסכן אותנו יותר מאשר הסיכסוך הממאיר הזה מסכן אותנו, במעגלים הולכים ורחבים (החרם הערבי, הבידוד הבינלאומי וכו').

    ולגבי האמירה "הכיבוש הוא צרה" – היא מיתוס. הכיבוש משתלם להרבה מאד מגזרים מיוחסים בישראל – מערכת הביטחון, תעשיות הנשק והסייבר, קבלנים שבונים את ההתנחלויות, בנקים שנותנים הלוואות לפרוייקטים בשטחים, גופים כמו רשות הטבע והגנים שחונכים פארקים על אדמות פלסטיניות וכו' וכו'. אין משמעות לאמירה הזאת, "הכיבוש הוא צרה". לי ולך הוא אולי צרה, לכוחות החזקים שמשפיעים על השלטון, ופועלים ממש בתוכו, הכיבוש הוא חתיכת בוננזה. ולכן הוא נמשך ויימשך.

  39. yaelhever / מרץ 24 2018 11:35

    עידן, תשובה קולעת וחדה. יישר כוח!

  40. Nathan D / מרץ 24 2018 12:46

    מאד מעריך את התשובה הרצינית.

    יחד עם זאת, חבל שהתשובה היא לא לנקודה שהעליתי. הבעיה שלי עם הפוסט היא מה שהצגתי כהתייחסות לא הוגנת למדינת ישראל.

    בכל אופן, לנקודות שהעלית: למרות שאני לא שותף לשיח הזכויות, כאילו שזכות היא משהו אימננטי שאין לו שום השלכה מעשית (או בסיס מעשי), אקבל את המסגרת הזו כי בכל זאת, בלוג שלך וקהילה שאתה קיבצת.
    גם תחת האמונה הזו – מה צריך הציבור היהודי לעשות, אם הוא מגיע למסקנה שעצמאות מלאה לערביי הגדה המערבית מסכנת את הזכות שלו לקיום בטוח? או קיום בכלל? זכותך להתייחס בביטול לשיח הפלשתיני סביב השמדת הישות הציונית, אם על רקע לאומי ואם על רקע דתי, אבל התייחסות אחרת, חוששת יותר, אינה מופרכת מעיקרה. היא לגיטימית. הפרשנות הזו, שהצד השני (לפחות חלקים משמעותיים ממנו) מתכוון למה שהוא אומר, אינה איזו המצאה ציונית מרושעת או קונסטרוקט של הפטריארכיה האשכנזית. זו גישה מקובלת ביחסים בין בני אדם. ואם יש בצד הפלשתיני קולות שממש אינם בשוליים הסהרוריים, שאומרים במפורש שמדינה ריבונית שלהם תהיה צעד ראשון בדרך למחיקת המדינה היהודית – האם שיח הזכויות מחייב הענקת ריבונות כזו? לעניות דעתי, התשובה ממש לא מובנת מאליה, בטח לא כפי שאתה מציג את המצב. מדוע הגנה עצמית היא זכות פחותה מריבונות מלאה?

    בחזרה למישור המעשי: "ערבויות בינלאומיות" הן בדיחה, או טרגדיה (תלוי אם אתה בצד שנשחט על אף ערבות כזו, או בצד ששוחט למרות שהקהילה הבינלאומית הבטיחה שזה לא יקרה). החרם הערבי? ישראל סוחרת עם מדינות ערב בהיקפים הולכים וגדלים ורק החודש נפתח קו תעופה ראשון לישראל שעובר מעל מדינה ערבית. בידוד בינלאומי? כל יום נשברים פה שיאים של שיתופי פעולה מסחריים, צבאיים ותרבותיים עם מדינות מכל היבשות. אני מניח שבתחומים כמו בלשנות, החוקרים מרגישים את היחס העויין של עמיתים פרוגרסיבים, אבל בוודאי תסכים שזו קריצה אירונית של המציאות, שדווקא חסידי ה-BDS הם הנפגעים העיקריים ממנו…

    ולגבי בניה בהתנחלויות ושאר תמריצים להמשיך להחזיק בשטחים – זו הצגה לא רצינית של מפת המוטיבציות. ברור שיש תועלת מסויימת מהכיבוש, אבל ההתמקדות בתועלת, כפי שעשית, חוטאת באותה הסתכלות נטולת פרספקטיבה. השאלה אינה אם יש תועלת, אלא אם היא עולה על המחיר. ברור שיש תועלת וזה טבע האדם, להוציא לימונדה מלימונים. רוב הישראלים, אלה שצריכים לעשות אקרובטיקה כדי לשלוח מוצרים לשטחים, שחוששים לנסוע לבקר חברים אפילו באריאל, ששולחים ילדים לשמור על התנחלויות, אפילו כאלה שבונים בשטחים אבל יכלו באותה מידה להרוויח מבניה בנגב – אין בכלל ספק שאנחנו מעדיפים לא להיות שם. רק לא במחיר של התאבדות, או מרחץ דמים בסגנון המקובל במזרח התיכון.

  41. yaelhever / מרץ 24 2018 13:30

    וואו, כמה מצרר, "לימונדה מלימונים". בשתי מילים הצלחת, נתן, לבטא את הדה־הומניזציה, הניצול, הסבל, חוסר הצדק ושלילת הזכויות של ה… לימונים.

  42. עודד אסף / מרץ 24 2018 16:25

    הצצתי בבלוג הזה אחרי הפוגה,כי הייתי סקרן: האם ההתכתבויות בעקבות המאמר של ע' לנדו נמשכות? ובכן, גיליתי שהן נמשכות. ומתברר שעדיין מתקבלות תגובות כגון זו של 'נתן ד' – אמנם לא תגובה מתלהמת אלא שקולה למדי, אך ממחזרת ניסוחים שכבר אינם מוסיפים ( לדעתי) לדיון רציני; טוחנות קמח טחון , ואולי באמת סוחטות לימונדה מלימונים.
    שוב צצות כאן שאלות של תועלת, רווח מול הפסד, השוואה עם 'מה שעשו אחרים', והכל בלשון רבים ('אנחנו') ובשמה של יישות קולקטיבית ( המדינה); לא שאלות של מוסר אישי, מצפון אישי, אחריות אישית ובחירה חופשית . אולי גם אלה עשויים להיות 'טבע האדם' ( לפחות של כך וכך בני אדם)? ואת ההתלבטות המוסרית-האישית רצוי להציב מול הנתונים, ההחלטות והפעולות שכל אחד מאתנו משקיף עליהם, איכשהו, ובמקרים לא מעטים משתף פעולה אתם. אכן, החיים במדינת ישראל, כפי שהיא וכפי שהם, עתירי מתח , חרדות, אלימות, הרג ושכול, אי-ודאות ואי-ביטחון. כאלה גם החיים – בחזקת שתיים או שלוש או יותר – בשטחים הכבושים ( שכנראה יהיו חלק מ'מדינה יהודית' גדולה עד הירדן, בעתיד הלא רחוק מאוד) וברצועת עזה. לא, זה לא היה החזון הציוני המקורי, אך ייתכן שזרע הפורענות נטמן בו מזמן. כך או כך, 'מקלט בטוח' ליהודים אין כאן. ממש אין. ע' לנדו כתב על הברבריות הישנה והחדשה, וחיים גורי, בשירו ( המאוחר) 'ארמנות החול' כתב: 'הברבריות תשוב / לא רגישה לדקויות, איננה מפגרת. / חושבת בגדול'. והברבריות – כאן, ובמזרח התיכון בכללו, ובעולם כולו – באמת 'איננה מפגרת' אלא הולכת ומשכללת את עצמה, והיא מאיימת – פיזית ונפשית – על כל מי שנמצא בטווח השליטה שלה, גם אם הוא סבור שהוא השולט עליה, ומרחיבה את טווח השליטה שלה.

    עודד

  43. עידן לנדו / מרץ 24 2018 17:02

    נתן,

    כשמגיב מעלה נקודה שההנחה מאחוריה אינה קבילה עלי, אין לי ברירה אלא לסתור את ההנחה, גם כשהמגיב היה מעדיף שאתייחס ישירות לנקודה שלו. החששות של היהודים לא יכולים לשלול את זכויות הפלסטינים. למסגר את הדיון רק בתוך חששות היהודים מבלי שיהיה בו מקום ראוי לזכויות הפלסטינים זה בדיוק השיח השגרתי, הפנים-ישראלי. אז צר לי שלא עניתי על שאלתך באופן שבו ציפית, אך האופן שבו ציפית הוא חלק מן הבעיה שאני מנסה להציף. ולא נראה לי שיש הרבה גורמים בעולם – להוציא את ממשל טראמפ – שמקבלים את נקודת המבט שאתה הצגת. לכן התשובה שלי לא רק עסקה ב"שיח זכויות אימננטיות" אלא לחלוטין היתה קשובה לריאליזם הדיפלומטי, שהמדיניות הישראלית היא ממנו והלאה.

    באשר לקולות הקיצוניים בצד הפלסטיני: אני באמת לא מנהל כאן בלוג על הפוליטיקה שלהם. גם אצלנו יש קולות כאלה, ממש במפלגות השלטון ("תכנית ההכרעה" של סמוטריץ', שפה מכובסת לתכנית השמדה אתנית). להיתלות בסהרוריים של כל צד זה מאד קל למי שלא רוצה להגיע לשלום. יש מספיק פרגמטים בשני הצדדים שיכולים להציג אלטרנטיבה.

    ערבויות בינלאומיות – ה"בדיחה" הזאת שומרת על גבול ישראל-מצרים. כמובן שהיא לא לבדה. כשיש לשני הצדדים אינטרס לקיים את ההסכם, הם לא יפרו אותו. כעת ישראל לא נותנת לחמאס שוב סיבה לא להפר את האין-הסכם בינו לבינה. הבנת את ההבדל? עם הרווחים, בא הריסון והפרגמטיות. החמאס הציע הודנה ארוכת טווח אחרי "צוק איתן"; לא שמעת עליה כי הממשלה שלך לא רוצה שתשמע. אבל שלומי אלדר כתב על זה, וגם לו כבר לא מקשיבים.

    באורח פלא, המציאות מתאימה את עצמה מעולה למה שרוצים לראות ולשמוע.

    על התועלת מפרוייקט ההתנחלויות כתבתי כאן אלפי מילים, באמת, תחקירים בלי סוף. הנה אחד שאפילו לא הזכרתי קודם:
    https://idanlandau.com/2016/06/30/mining-palestine-building-israel/

    תקרא שוב את פסקאות הסיום של הפוסט ההוא. בזמן שאתה חושש לנסוע להתנחלויות (אתה אגב די במיעוט, לפי כמות הפסטיבלים בחגים שם), הכסף הגדול ממשיך לזרום לשם, ובעיקר משם.

  44. Nathan D / מרץ 24 2018 19:07

    עודד,

    השאלות ש"שוב צצות" הן בתגובה לטענות ששוב (ושוב) צצות. זה ששמעת כבר תשובה, לא הופך אותה לשגויה. חוץ מזה, אתה יודע היטב שהסכסוך הוא בין שבטים וכמעט כל הדרמה בשטח קשורה למפגש בין אינטרסים קולקטיביים, לא אישיים. הדרישה לתחום את הדיון למוסר האישי היא לא סבירה (וגם פשטנית, וגם רומנטית). ההתרחשויות שסביבן אנחנו מתווכחים – כיבוש, מלחמה, מיסים, חומות – כל זה קורה בין מסגרות חברתיות.
    חוץ מזה, לפחות עד שתיפול פה הפצצה האיראנית, מדינת ישראל היא הצלחה היסטרית ביחס לבעיות שהציונות רצתה לפתור, גם אם אינה "מקלט בטוח" מושלם.

    עידן,

    הבנתי. אם לא מסכימים על העובדות הבסיסיות, באמת שאין טעם לדבר על עקרונות.
    חוץ מזה, אני באמת מצטער ומשתומם לנוכח היחס שלך ושל כותבים אחרים פה למגיבים ציונים. בזעיר אנפין, הגישה הזו מתבטאת בתגובה שכתבה יעל חבר, כשלקחה מטבע לשון שגרתי וגזרה ממנו אבחנה מזעזעת, שעבורי הפלשתינים הם "לימונים".
    הגישה הזו מועילה, איכשהו, כאשר אתה רוב עצום שמבקש למחוץ מיעוט – אולי כי הוא מאיים עליך, אולי כי הוא סתם לא בא לך טוב וכיף לך להפעיל כוח. מהעמדה הזו, קל (ואולי אף נעים) להוציא דברים מהקשרם, להכחיש עובדות ("הבידוד המדיני", סיריוסלי?), להתעלם מהכשלון המחפיר של ערבויות בינלאומיות כמעט בכל פינה במזרח התיכון ולהציג את האינטרס המשותף של ישראל ומצרים כאילו הוא מקרה הטקסטבוק של ערבויות בינלאומיות, לקחת תכנית לא מרשימה של סמוטריץ' (נאלצתי לקרוא אותה, במקור, כדי להשיב פה) ולהציג אותה כ"השמדה אתנית", פרשנות שבאמת אין לה שמץ רלוונטיות לתכנית… הטקטיקות האלה איכשהו מסתדרות כהפעלת כוח במאבק אלים, אפילו אם אינן מוסריות בעיני. אלא שבהקשר הנוכחי, כדפוס פעולה של מיעוט זעיר וחסר כוח, הן מאד משונות. זה בוודאי לא יעזור לנו למצוא מכנה משותף כדי לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר.

  45. עידן לנדו / מרץ 24 2018 21:02

    נתן,

    בוא נעמיד דברים על דיוקם. כמה עובדות.

    ישראל מבצעת טרנספר זוחל בקהילות פלסטיניות בשטחים. ספציפית – בבקעת הירדן, בדרום הר חברון, ובמרחב מעלה אדומים. הדברים מתועדים לעייפה כאן בבלוג ובדיווחי "בצלם".

    במקביל, ישראל מבצעת השתלטות זוחלת על שכונות פלסטיניות במרחב מז' ירושלים. לצורך כך היא מפעילה עמותות קש (הון זר, גושפנקה מקומית) לגרש משפחות מבתיהן על סמך מסמכים בני יותר מ-60 שנה שהיו נזרקים לזבל לו היו מגיעים מצד פלסטינים שאיבדו את רכושם במערב ירושלים.

    ישראל הורגת כל הזמן צעירים פלסטינים בהפגנות לא חמושות, בגדר בעזה ובכפרים בגדה; הורסת את פרנסתם של אלפי חקלאים במרחב קו התפר שאיבדו את היכולת לעבד את אדמותיהם באופן רציף בגלל משטר ההיתרים הדרקוני; ואחראית בעוד דרכים רבות ושונות לפגיעה רציפה בחייהם של מאות אלפים שאינם יכולים לנוע בחופשיות בין כפר לכפר, בין הגדה לעזה, ובין השטחים לחו"ל.

    כשזאת המציאות היומיומית, אין בעצם צורך לדבר על תכנית ההשמדה של סמוטריץ'. כן, התכנית הזאת הזויה, אבל הרבה דברים שפעם היו הזויים היום מקובלים (כמו ירי חי על מפגינים לא חמושים – מה שקורה כל יום שישי בגדר בעזה). אני מעדיף להתרכז במה שקורה כעת – שלטון רודני ומזעזע שהרוב המכריע של הישראלים משלים איתו בין מחוסר ידיעה ובין מחוסר אכפתיות. אני נוטה לשייך אותך למחנה השני, למרות שתכחיש בתוקף שדווקא כן אכפת לך. אבל מדבריך אני למד שלא באמת אכפת לך מה קורה בצד השני, ולכן קל לך כל כך להמעיט בחורבן הנוראי שממיטה ישראל על הפלסטינים מזה מחצית המאה.

    ולכן קל להפליג למחוזות הלא ענייניים של הסדר סופי, כן ערבויות לא ערבויות, איך מגיבים כאן למגיבים ציונים וכו'. באמת, אין לי עניין בדיון כזה. נכנסת להגיב לפוסט שכולו מזכיר לך כמה בלתי נסבל הוא היחס של ישראל לפלסטינים, כמה הוא בלתי מוצדק וכמה הוא פוגע בחפים מפשע. בין המדיניות הנפשעת שמתוארת כאן בפירוט לבין שמירה על בטחון הישראלים אין דבר וחצי דבר. מדובר במדיניות שתכליתה האחת היא שליטה והתפשטות, ואפשרות הקצה שלה היא טרנספר בכוח ו/או השמדה.

    איך בחרת להגיב? שמדינה פלסטינית תהיה איום קיומי. זה לא תגובה עניינית, זה בריחה לאזור הנוחות שלך. אתה מוזמן להישאר שם, הבלוג הזה כנראה לא יוציא אותך משם, כי "הטקטיקות שלו מאד משונות", לדעתך.

  46. Nathan D / מרץ 24 2018 22:11

    עידן,

    "נכנסת להגיב לפוסט שכולו מזכיר לך כמה בלתי נסבל הוא היחס של ישראל לפלסטינים, כמה הוא בלתי מוצדק וכמה הוא פוגע בחפים מפשע".

    נכון. ולכך בדיוק התייחסתי. הבאתי רעיון די פשוט ולהבנתי מבוסס היטב, שבמצבים מסוימים אין מנוס מאיזושהי רמה של ריקבון. צריך לטפל בו ואסור להשלים אתו, אבל עצם הריקבון אינו עדות לכך שכל המסגרת אינה לגיטימית. במלחמה, למשל, צבאות רבים מפעילים סנקציות קשות על תופעות כמו ביזה והתעללות בשבויים, אבל בלתי נמנע שיהיו תופעות כאלה. והתופעות המגונות *כשלעצמן* אינן סיבה להימנע ממלחמה. לא שאני בעד מלחמה, חלילה, אבל לוז הדוגמה הוא שיש פעילויות שנתפסות כלגיטימיות, למרות שתולדה בלתי נמנעת שלהן היא לא לגיטימית.

    בהקשר הזה, הנוכחות של צה"ל בשטחים כצבא כובש נתפסת בעיני ישראלים רבים ככורח, כמסגרת שבמהותה היא שמירה על היישוב היהודי בישראל מפני אלימות קשה. כמובן שלא כל הציבור הפלשתיני שותף לשאיפה לגרש או להשמיד את כל היהודים בישראל, אבל בוודאי שמסה גדולה ואלימה מספיק מתוכו מתכוונת לכך ומתנהגת בהתאם כבר כמה דורות. לא צריך להיות סדיסט או פשיסט כדי לראות בזה איום רציני. די להיות הורה, בוודאי הורה יהודי.
    מכאן הרלוונטיות של התמונה הגדולה – לא כדי לעמעם במשהו את הזעזוע מסיפורים כמו שהבאת, אלא כדי להזכיר, שלפי פרשנות די סבירה, הכיבוש הוא הרע במיעוטו, כולל הצדדים המכוערים והטרגיים שלו. חשוב עד מאד להביא לידיעת הציבור את הטעויות ומעשי הזדון שנעשים בשם המדינה, אבל כאשר עוטפים את הביקורת הזו במסקנה גורפת שישראל היא ברברית ושצריך להסתלק מהשטחים, רוב הישראלים יפנו עורף לכל החבילה. וזה חבל מאד, לפחות אם הביקורת נועדה לחולל שינוי ולא סתם להדגיש עליונות מוסרית של המבקר.

    לגבי הפלגה לכל מני מחוזות לא רלוונטיים –קצת גלילה למעלה תראה מיד שאת כל העיזים האלה, מ"ערבויות בינלאומיות" ועד לסמוטריץ', אתה בחרת להעלות. אם זה חלק מהפריבילגיה של בעל הבלוג, אני כמובן מקבל את הדין. מכל מקום, בנסיבות רגילות, כאשר אדם מעלה טענות לא רלוונטיות, הוא לא מקנח בלעג לבן השיח שלו על שהתייחס לאותן טענות…

  47. עידן לנדו / מרץ 24 2018 23:51

    נתן,

    תגובה פחדנית. איך בדיוק הפשעים שמתוארים כאן הם "רע הכרחי"? שוב, המעבר הקליל הזה בין מה ש"נתפס בעיני ישראלים ככורח" לבין מה שהוא בפועל, לא כורח. חובת ההוכחה שהפשעים האלה הם כורח בל יגונה היא על מי שמגן עליהם.

    ההתעללות במשפחת ג'ראר, שיסוי הכלבים, הריסת 4 בתים – "ריקבון" בלתי נמנע?
    ירי חי על מפגינים שלא מאיימים עליך – "כורח"?
    הצתת שדות של פלסטינים, עמידה מנגד של חיילי צה"ל – "כורח"?
    הקמת פארק ליהודים בלבד על אדמה חקלאית של פלסטינים – "מסגרת שבמהותה היא שמירה על היישוב היהודי בישראל מפני אלימות קשה"?

    מה זה הקשקושים האלה? זה מנטרות שאתה מספר לעצמך לפני השינה? מה הקשר בין האלימות הממוסדת, השיטתית, הבלתי מובחנת הזאת, לבין הנרטיבים הנאצלים שהכנסת אתה, אתה ולא אני, לדיון כאן? אותי בכלל לא מעניין מה דעתך על שאיפות הציבור הפלסטיני, ואתה שהכנסת אותן לדיון (ולצערי נגררתי). אותי מעניין מה ההצדקה לפשעים האלה.

    אין לך הצדקה חוץ מלשנן לי קלישאות על "כורח בל יגונה", ריקבון שלא מעיד על הלגיטימיות הכללית וכו'? בוא נעצור כאן. אתה שופר תעמולה. אתה מסרב להתבונן למציאות בעיניים ולשפוט אותה בכנות ובהיגיון. אין הצדקה לפשעים האלה – לא במונחי העולם הבדיוני של "מה שהישראלים תופסים ככורח", ולא במונחי "מה שהישראלים חושבים שהפלסטינים רוצים לעשות להם".

    איך אתה מתמודד עם זה? מדבר אתי על פשעים בלתי נמנעים בזמן מלחמה לגיטימית. ומה בדיוק עושים עם הפשעים האלה (ביזה וכו')? מענישים עליהם. מוצאים את האחראים ומעמידים אותם לדין. אבל מה עושים עם הפשעים שתיארתי? לא רק שלא מעמידים לדין: הגוף שאמון על ההעמדה לדין – הריבון בשטחים, המנהל האזרחי – הוא זה שמחולל ומאפשר אותם.

    כלומר, אתה רוצה לשכנע אותי להשלים עם פשעי הכיבוש, שאף אחד אינו נותן עליהם את הדין ולמעשה "החוק" עצמו הוא שמחולל אותם, וכל זאת כי הכיבוש "בלתי נמנע", אבל הדוגמה שלך היא מתחום שבו *לא* משלימים עם הפשעים, והחוק עומד נגדם. ועוד לא נכנסנו בכלל לשאלה האם הכיבוש הוא "בלתי נמנע".

    נראה לי שלא נתקדם בכיוון הענייני היחיד – האם יש לך הצדקה לפשעים שכאן, מעבר למחילה הגורפת לכל פשע שמתנחל/חייל/רשות שלטונית מסוגלת לעולל, מכוח היותם תוצאות "בלתי נמנעות" של "כיבוש הכרחי". בתפיסה (הגליאנית) כזאת של ההסטוריה באמת אין מקום לאחריות אישית של אף אחד על שום דבר. בוא נשב בצד וניתן לפושעים להמשיך במלאכתם. הכל בלתי נמנע הרי.

  48. Nathan D / מרץ 25 2018 01:13

    עידן,

    מוזר שאתה מתייחס לגינויים שלי את הפשעים שתיארת, כמו גם הקביעות הברורות שלי שצריך להעניש את הפושעים, כאל מין מס שפתיים שאינו מייצג את דעתי. אני אפילו לא מתקרב להבין את הלך הרוח שמייחס חוסר כנות לזר מוחלט שנכנס לבלוג שלך. אם הייתי תועמלן או בעל אינטרס, הייתי משחית את זמני בפינה פחות אזוטרית של הרשת, לא?

    לשאלתך: כן, ההתעללות במשפחה ג'ראר היא בלתי נמנעת. כלומר, לאו דווקא המשפחה הזו, אבל אם יש כיבוש, והוא מנוהל על ידי צבא, שמורכב מחיילים, שרובם, איך לומר, לא דוקטורנטים בוייצמן — זה מה שיקרה. חלק קטן (מאד) מהחיילים יתנהג בצורה ברברית, חלק קטן מאד מהם יפעל באימפולסיביות ובנקמנות (ובפחד), חלק קטן מהם *ממש* לא מתאים לפעולות שיטור. המספרים מכתיבים את זה: הכוח הצבאי שנדרש כדי לשלוט בטחונית בכל הגדה המערבית, גדול מכדי להיות מורכב מקומץ מומחים שעברו ניפוי אישיותי והכשרה מקצועית. צריך הרבה חיילים במיכל הרקוב הזה וחלקם, למרבה הצער, יפגינו בדיוק את הריקבון הבלתי נמנע. כנ"ל פקידים ברשויות השונות שאחראיות על הצד האזרחי בשטחים. גם שם לא תוכל למנוע את הריקבון, אבל ביקורת וחשיפה יוכלו לצמצם אותו – אלא אם מתעקשים לכרוך כל ביקורת כזו במשנה פוליטית שאוטמת את אזני הציבור והגופים המבוקרים.

    שוב, אין לי מושג איך גזרת מהניתוח הזה שאני בעד מחילה לפשעי הכיבוש, או לפשע כלשהו. באופן כללי, הכיבוש מנוהל בצורה גרועה, כמו כל מפעל ממשלתי גדול, רק שההשלכות כאן הרבה יותר עצובות ומקוממות. אלא שלמרות כל הנזק הזה, חשוב – לדעתי – לזכור את ההקשר.
    בסופו של יום, הדילמה של הממשלה הישראלית, של החברה הישראלית, אינה אם להתעלל במשפחת ג'ראר, אלא האם להמשיך את השליטה הבטחונית בשטחים. ואם ההכרעה נופלת על המשך הכיבוש, אזי למרבה הצער ושברון הלב, יהיה לזה מחיר כבד, בין השאר באושרם, רווחתם ולעתים חייהם של פלשתינים. כיבוש הוא מיכל מרקיב.
    אולי זה נשמע לך מזעזע, אבל ממשלה היא לא בלוג והיא לא יכולה להסתפק בגינוי הרע, היא חייבת להתייחס לאלטרנטיבה. כרגע האלטרנטיבה היא להעניק ריבונות לחברה שחלקים משמעותיים ממנה מודיעים – בחוסר תחכום מסויים – על כוונתם להשתמש בריבונות הזו כדי להפוך את חיי המדינה היהודית לגיהנום, ואם אפשר – להשמיד אותה. משפחת ג'ראר בוודאי לא לא אשמה במשהו מזה, אבל ממש לא מובן מאליו שהאסון של המשפחה הזו כבד יותר מהאסון הפוטנציאלי של ריבונות פלשתינית מלאה. וכל עוד אנחנו בעולם שבטי של מדינות לאום, הכלל הוא שממשלה מעמידה את רווחת וחיי אזרחיה *הרבה* לפני אלה של שאר אנשי העולם.

  49. עידן לנדו / מרץ 25 2018 10:06

    נתן,

    אני אגיב לך באריכות, לא בגלל שאני חושב שאזיז אותך מדעתך, אלא כי יש משהו חשוף מאד בעמדה שלך שאני לומד ממנו לא מעט. לפני שאגיב לעניין עצמו, אני חייב לסלק מן השולחן את המשפט עז המצח הזה:

    "אבל ביקורת וחשיפה יוכלו לצמצם אותו – אלא אם מתעקשים לכרוך כל ביקורת כזו במשנה פוליטית שאוטמת את אזני הציבור והגופים המבוקרים."

    זאת אמירה על מקוממת, ברוח המקארתיסטית העכשווית, שמחפשת את האויב מבפנים כדי להאשימו בסכסוך החיצוני. לא, הרוע והעוול שכרוכים בכיבוש, וההיקף שלהם, לא נובעים מן השמאל וזאת דמגוגיה צרופה להטיל את אפשרות או אי אפשרות צמצומם על "המשנה הפוליטית" של השמאל. הרוע והעוול של הכיבוש עומדים כשלעצמם וכל ישראלי חייב לקחת אחריות עליהם – מבלי להביט שמאלה ולחפש שעיר לעזאזל שאולי אומר לו דברים לא נעימים. תחיו עם האי נעימות של מצלמות בצלם, האי נעימות של הבלוג הזניח הזה, האי נעימות של חנין זועבי, ואל תשתמשו בה כתירוץ לכיסוי פשעיכם. חוצפה.

    הדברים שלך גם חושפים הדחקה מאד עיקשת ביחס לפשעי הכיבוש והאפרטהייד. לא מדובר בחריגים, לא מדובר במצב מצער שאין מספיק "מומחים" לכיבוש (ביטוי אומלל). הרג של מפגינים לא חמושים הוא מדיניות, לא חריג. בטקס פתיחת הפארק בוואלג'ה נכחו זאב אלקין וניר ברקת; הזינזנות לא חיכו להם בסוף לקחת אותם לבית סוהר. הפשעים מנוהלים מלמעלה, על פי חוק. זה לא באג, זה פיצ'ר. המערכת עצמה מייצרת את הפשעים ומעניקה להם לגיטימציה. לכן בדיוק כתבתי, ואני חושב שדייקתי, שאתה מוחל על הפשעים האלה. כי אתה מקבל לא רק אותם אלא גם את העובדה שהם היבט יומיומי של התנהלות המערכת, לא חריג בלתי חוקי, לא חוסר "מומחיות" מצד העושים במלאכת הכיבוש. אתה מקבל את כך שלא נפתחות חקירות על הרג עשרות חפים מפשע, שהמדינה מוקירה ומתגמלת את גוזלי האדמות. אתה מקבל לא רק את הפשעים כהוויתם אלא גם את המערכת שמצדיקה אותם והפכה אותם לנורמה, לא לחריג. לכן אתה מוחל, ולא משנה הרטוריקה שאימצת לך, שמבחינה באופן מופרך בין "הכרח הכיבוש" לבין "תוצאות לא נעימות".

    עכשיו אשאל אותך שאלה מאד פשוטה ומאד רצינית, ואנא תעשה מאמץ אמיתי לענות עליה בכנות. מה צריך לקרות כדי שתכיר בכך ש"המחיר הבלתי נמנע" של הכיבוש הוא בלתי נסבל? איזה קו אדום צריך להיחצות כדי שתזנח את האנלוגיה המופרכת ל"מלחמה לגיטימית שבה מתרחשים, למרבה הצער, אקטים לא לגיטימיים", ותאמץ את האנלוגיה שכבר מזמן הולמת את המצב יותר – שעצם המלחמה עצמה – הכיבוש, האפרטהייד – אינו לגיטימי? והבעיה איננה בפרטים אלא בתמונה?

    המילה "תמונה" קריטית כאן. יש פער בין התמונה שלך לבין המציאות.

    ובכן, מה צריך לקרות שלא קרה עדיין? ואנא, תענה בכנות, זאת לא שאלה דמגוגית.

    טרנספר לכפר שלם? כבר קרה.
    הפצצה מן האוויר של שכונות מגורים והרג מאות חפים מפשע? כבר קרה.

    יכולים לקרות עוד דברים. נניח, פלישה מזויינת לבתים וקצירה בירי חי של משפחות. זה קו אדום? למה? אולי יש שם מעורבים בטרור? מה לגבי ירי צלפים לעבר ילדים מתחת לגיל 14? מה לגבי הפעלת מל"טים שיפציצו בתי חולים ובתי ספר בגדה המערבית, כי אולי מסתתרים שם טרוריסטים? מה לגבי טרנספר גלוי? משאיות מגיעות, מעמיסים את כולם, תחת איומי רובים, והופ – מעבר לגבול? מה לגבי הטמנת מוקשים מסביב לכפרים, שלא יוכלו לצאת אף פעם?

    אפשרות אחת היא שתגיד: הכל בא בחשבון. תחת ההצדקה העקרונית של "רע הכרחי", "כורח בל יגונה", נבלע את הכל. כי הרי הם רוצים להשמיד אותנו. והרצון שלהם, גם אם אין לו שום ביטוי משמעותי במציאות, מצדיק להשמיד אותם. או לפחות להתעלל בלי גבול.

    אפשרות שניה היא שתגיד: לא, יש קווים אדומים. לא נפיל נשק כימי על ג'נין. לא נעמיס את כבר עקרבה על משאיות. זה יהיה מאד מוזר, כי הקווים האלה שרירותיים לחלוטין. מעבר לשיקולים אסתטיים וסלידה נפשית, קשה לי להבין למה האקטים האלה ייחשבו למחיר בלתי נסבל, שהופך את הפרוייקט כולו לבלתי מוצדק – אבל מה שקרה עד היום במשך 50 שנה, מה שקורה מדי יום ביומו, עדיין לא מהווה מחיר בלתי נסבל שכזה. ואם מיקומו של הקו האדום הוא בסך הכל עניין של טעם, מוטב שנדבר גלויות: הוא עניין של נקודת המבט: האדון מול העבד.

    מה שבלתי נסבל עבורך שונה מאד ממה שבלתי נסבל עבור מי ששוכב תחת המגף שלך. קל מאד להגדיר פשעים מסוימים כ"תוצאה הכרחית" של מדיניות כלשהי כשאתה לא נושא במחיר התוצאה הזאת. בשמה של החרדה הישראלית מפני ריבונות פלסטינית אתה מוכן להצדיק כל עוול. אתה מקבל את סבלם של חפים מפשע – כמובן עם מס שפתיים, זה לא אשמת משפחת ג'ראר, אבל זה מס שפתיים עלוב.

    מה שעולה מכל דבריך הוא ריקון מושג האחריות האישית (עודד צדק). הפלסטינים הספציפיים, אנשים בשר ודם, אינם אשמים באכזריות שניתכת עליהם. גם אתה וחבריך הישראלים אינם אשמים בגרימתה. אין ספק שקברניטי הסטטוס-קוו לא יכולים היו לקוות למליץ יושר יעיל כל כך.

  50. Nathan D / מרץ 25 2018 10:22

    עידן,

    שוב תודה על התשובה הרצינית.

    משונה בעיני שאתה מגדיר פרגמטיות כ"עזות מצח". אני חושב שיש הבדל מעשי גדול בין השתדלות מוסרית נטו, כמו "בבקשה תנו דעתכם על הסבל הלא מוצדק של חפים מפשע" לבין מסר דומה שעטוף בהטפה פוליטית כמו "אתם קולוניאליסטים שמתעללים בחסרי ישע". זו ההטיה שלי, להתמקד בחלק הפונקציונלי. אתה לא חייב להיות שותף לה אבל מכאן ועד "עזות מצח" המרחק עצום. לטעמי, המסר השני נגוע באגואיזם, משום שהדובר מתעקש להציג לעולם את מפת המוסר הפרטית שלו, במקום להתמקד במכנה המשותף עם הגוף שבכוחו להפסיק את ההתעללות.

    אחשוב במהלך היום אם יש לי דרך מועילה להשיב על השאלה שלך. על פניו זה נראה כמו פרדוקס הערימה ובהיבט הזה אתה מבקש משהו בלתי אפשרי – להגדיר במדויק קו שהוא תלוי תרבות, זמן ומקום. חוץ מזה, הקו האדום תלוי באופן שבו אני ממסגר את השאלה. למשל, האם אני *באמת* מאמין שחיי ילדי תלויים בהחלטה שלי? אם כן, הקו האדום יזוז למקומות שעדיף לא לתאר במלים.

  51. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אפר 2 2018 23:06

    עידו, קראתי את הדיון שלך עם נתן והוא מאוד מענין ומחדד בעיני את הנקודה החשובה –

    הסתמנו פה בחדות 2 אופציות –

    1. הפחד הקיומי מסיום הכיבוש מוצדק – ואז הבחירה היא בין להרוג או לההרג.
    2. הפחד הקיומי לא מוצדק, ואז לא צריך לכתוב הרבה כדי להבין שהכיבוש הוא פשע נוראי.

    אתה מספר הרבה לישראלים כמוני על פשעי הכיבוש, אבל מזניח לרוב את השאלה האם הפחד הקיומי מוצדק או לא. כדי לענות לשאלה הזאת היית צריך
    1. לכתוב הרבה יותר על החברה הפלשטינית והלכי הרוחות בא, מה שהמעט שאני יודע על החברה הפלשטינית אני מניח שיהיה לך קשה לעשות בצורה שתחליש את הפחד.
    2. לעשות ניתוח וניסיון הערכה של הסיכון בקיום מדינה פלשטינית –

    הממסד הישראלי, מרבין, דרך ברק ועד ביבי תומך ב"מדינה" פלשטינית מפורזת, המשך שליטה ישראלית בבקעת הירדן, והמשך חופש פעולה צבאי בשטחים בדרגות שונות. בהנחה שכל זה מתקיים לא אמורה בעיני הממסד הישראלי לדורותיו להיות בעיה וההבדל בין ישראל של נתניהו ובנט לישראל של רבין הוא במידת החמדנות וחוסר הבושה שבקביעת העובדות בשטח בדרך להשגת ה"כמה שיותר שטח, כמה שפחות ערבים".

    הבעיה שהפלשטינאים (נכון לעכשיו) לא מוכנים לקבל "מדינה" כזאת שתאפשר לצה"ל להמשיך לפעול בשטחם, ובזה מוותרים על הסיכוי היחיד מבחינתם לעצור את פרוייקט ההתנחלות ולסמן איזשהוא גבול של שטח שבעתיד הנראה לעין לא ניתן יהיה לגזול אותו מהם, ואם פניהם לשלום ניתן להניח שיוכלו לחיות בו בשקט עם הזמן (אפשר להבין את הבחירה שלהם, אבל חשוב להבין את ההשלכות שלה). לכן נשאלת השאלה מה מידת הסיכון לטווח ארוך במדינה פלשטינית לא מפורזת בגדה, בלי חופש פעולה של צה"ל שם.

    האם יש לך פוסט כלשהוא שבו ניסית לנתח בפרוט את הסיכון הזה?

    בלי להתמקד בזה, אתה מאבד מהר מאוד אנשים כמוני, שעוקבים אחריך שנים, בחלק מהתקופה אפילו הייתי חלק מהמחנה שלך , והיום אני מגלה שכל תאור נוסף שאתה כותב, רק מקהה לי יותר את הלב, ואפילו שחלק מהתאורים בפוסט הזה הצליחו למספר רגעים לזעזע, ככל שהמשכתי לקרוא הלב נאטם יותר ויותר. אני מניח שבנסיבות האלו ההדחקה ועצימת העיניים עדיפה – ככל שהעיניים פתוחות יותר אני מוצא את עצמי עם לב סגור יותר ומשלים עם מעשים קשים יותר.

  52. Hanna Marwitz / אפר 3 2018 12:37

    אני קוראת. לא הכרתי דבר מכל הפרטים שנשפכו עלי כמטר של גפרית, אבל, לא הופתעתי. אני מרגישה את הזוועה שאנו חיים בה כבר שנים, כן חשה בהתעצמותה מיום ליום, ויש לי חלום.
    אני רוצה שתי מדינות. מדינת יהודה אוהבת שלום, שכנים ואנשים, ללא צבא , מלאת תרבות וחופש של דיבור ושל דת ועשיית טוב ואהבת אדם, ובה רק אנשים שאיכפת להם שכך תיראה ארצם, בה ארצה לגור.
    וליד – מדינת ישראל, שלהם , של אוהבי המדון והכוח, של שונאי אדם, של כופי דעתם הדתית והמדינית, של צמאי אדמה המעדיפים רגבים חומים על נפש רגועה. מדינה שלהם לא שלנו. מדינה מוקפת גדרות . אין לנו אתם דבר ולעולם לא יהיה. הם לא אחינו.הם לא אנחנו.
    למה חלום כזה לא יכול להתגשם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: