"כלבי קש" והאתגר האפל של ג'ון גריי (פרק ב')

קיראו כאן את פרק א'.

מתוך "כלבי קש"

"אם להאמין להומניסטים, כדור הארץ – על הריבוי העצום של צורות חיים ומערכות אקולוגיות שבו – היה נטול כל ערך עד לרגע שבני האדם הופיעו על הבמה. ערך הוא רק צל שמטילים בני אדם, ברצונותיהם ובבחירותיהם. רק לאנשים יש ערך פנימי. ניתן לסלוח על פולחן האישיות אצל הנוצרים: עבורם, כל דבר שיש בו ערך בעולם נובע מן "האיש האלוהי", שבצלמו עשויים בני האדם. אבל מרגע שזנחנו את הנצרות, עצם רעיון ה"איש" נהיה מפוקפק.

איש הוא מישהו שמאמין שהוא או היא אחראים לחייהם מכוח הבחירות שהם עושים. זו לא הדרך שבה רוב בני האדם חיו מאז ומעולם. זה גם לא האופן שבו רבים מאלה שחיו את החיים הטובים ביותר תפסו את עצמם. האם גיבורי ה"אודיסאה" או ה"בהגווד גיטה" חשבו על עצמם כעל "אנשים"? האם גיבורי "סיפורי קנטרברי" חשבו כך? האם עלינו להאמין שלוחמי הבושידו ביפן של תקופת האדו, נסיכים וזמרים נודדים באירופה של ימי הביניים, פילגשים בתקופת הרנסאנס ונוודים מונגולים היו חסרים דבר-מה משום שחייהם לא תאמו את האידאל המודרני של האוטונומיה האישית?

להיות איש זה לא תמצית האנושיות, אלא רק – כפי שההסטוריה מלמדת – אחת מן המסיכות שלה. "אנשים" אינם אלא בני אדם שעטו על עצמם מסיכה, מסיכה שעברה מדור לדור באירופה המודרנית, והתייחסו אליה כאל פניהם האמיתיות." (58-59)

"המודעות היא משתנֶה, לא קבוע, ותנודותיה חיוניות להישרדות שלנו. מדי יממה אנו שוקעים בשינה, מתוך ציות לריתמוס פיזיולוגי קדום; מדי לילה אנו מפליגים אל העולם הוירטואלי של החלומות; כמעט כל הפעולות היומיומיות שלנו מתנהלות ללא מודעות; הדחפים העמוקים ביותר שלנו נעולים בפני חקירה מודעת; כמעט כל החיים המנטליים שלנו מתרחשים ללא מודעותנו; הרגעים היצירתיים ביותר בחיי הנפש מתהווים בהיעדר כל מודעות. מכלל הדברים החשובים באמת בחיינו, רק חלק מזערי דורש מודעות. הרבה ממה שחשוב באמת מתרחש בהיעדרה.

אפלטון ודקארט אומרים לנו שהמודעות היא מה שמבדיל בני אדם מבעלי חיים אחרים. אפלטון האמין שהמציאות האמיתית היא ספיריטואלית, ושמבין בעלי החיים, רק בני האדם מודעים לה, ולו רק באופן קלוש. דקארט ראה באדם יצור חושב. הוא הצהיר שהוא יודע שהוא קיים רק משום שתפס את עצמו חושב – "קוגיטו, ארגו סום" (אני חושב, משמע אני קיים) – ושחיות הן מכונות גרידא. אבל חתולים, כלבים וסוסים מפגינים מודעות לסביבתם; הם חווים את עצמם כפעילים או כסבילים; ויש להם מחשבות ותחושות. כפי שפרימאטולוגים הראו, רבים מן הכישורים המנטליים שאנו מורגלים לחשוב עליהם כאנושיים במהותם מצויים גם אצל קרובינו האבולוציוניים במשפחת קופי האדם. חרף מסורת עתיקה שמכחישה זאת, המודעות איננה ייחודית לאדם.

מה שכן ייחודי לאדם, ואין לבעלי חיים אחרים, הוא תחושה של ה"עצמי". בכך אולי שפר עליהם מזלם. מודעות עצמית היא נכות לא פחות משהיא כוח. הפסנתרן המצטיין ביותר איננו זה שהכי מודע לתנועותיו בזמן הנגינה. האוּמן הטוב ביותר לא בהכרח יודע כיצד הוא עובד. לעתים קרובות מאד אנו בשיאנו כאשר אנו הכי פחות מודעים. אולי זאת הסיבה שתרבויות רבות חיפשו דרכים לשבש או לצמצם את המודעות העצמית. קשתים ביפן לומדים שיקלעו למטרה רק כשיפסיקו לחשוב עליה – או על עצמם…

העולם שאנו רואים דרך פילטר המודעות הוא רסיס של העולם הנקלט באופן תת-ספּי. על החושים שלנו מוטלת צנזורה בכדי שחיינו יזרמו בנקל. ועם זאת אנו תלויים בתפיסה הטרום-מודעת של העולם בכל מעשינו. הזיהוי של מה שאנו יודעים עם מה שאנו לומדים באופן מודע הוא טעות חמורה. חיי הנפש הם כחיי הגוף: לו היו תלויים בשליטה מודעת, הם היו משתבשים לחלוטין." (60-64)

"נדמה לנו שמאחורי הפעולות שלנו ניצבות החלטות. אבל כמעט בכל הבט של חיינו, רצייה אינה מחליטה על כלום. איננו יכולים, מכוח החלטה, להתעורר או להירדם, לזכור או לשכוח את חלומותינו, לזמן או לגרש את מחשבותינו.

כשאנו מברכים לשלום מישהו ברחוב, אנחנו פשוט מתנהגים, ואין שום פּועֵל מאחורי מה שאנו עושים. הפעולות שלנו הן נקודות הסיום של רצפים ארוכים של תגובות לא מודעות. הן תולדה של מבנה משוכלל עד אין קץ של מנהגים וכישורים. רוב החיים שלנו מתממשים ללא חשיבה מודעת. הם גם לא יכולים להפוך למודעים; שום דרגה של מודעות עצמית לא תהפוך אותנו לשקופים לעצמנו…

אנו תופסים את עצמנו כסובייקטים מודעים ולכידים, ואת חיינו כסכום כל מעשיהם. הן המדע הקוגניטיבי העכשווי והן המסורת הבודהיסטית העתיקה גורסים שהתפיסה השכיחה הזאת של העצמי היא אשליה. שניהם מדגישים את הטבע הסבוך והמקוטע של תחושת העצמיות. פרנציסקו ורלה, מדען קוגניטיבי שעמד על ההתלכדות בין התגליות המדעיות האחרונות לבין התורה הבודהיסטית, ניסח את האופן שבו שתיהן מבינות את מושג העצמי: "המיקרו-עולמות ומיקרו-זהויות שלנו אינם שוכנים בתוך עצמי יחידי, מאוחד, מוצק וממוקד, אלא גואים ונסוגים ברצף של דפוסים משתנים. במונחים בודהיסטיים מדובר בדוקטרינה הניתנת לאישוש בתצפית ישירה, שהעצמי מרוקן מכל טבע פנימי, משולל כל חומריות שניתן לתופסה."

… הרעיון שאת חיינו מכוון הומונקולוס – איש פנימי שמכוון את התנהגותנו –  נובע מיכולתנו להביט על עצמנו מבחוץ. אנו משליכים "עצמי" על פעולותינו משום שבאופן זה יש בידינו להסביר כיצד הן אחוזות זו בזו. ההמשכיות שאנו מוצאים היא תכופות דמיונית, אבל גם כשהיא אמיתית, אין זאת משום שמישהו יצר אותה. יש הרבה סדר בהתנהגות שלנו, אבל שום איש פנימי לא חולל אותו…

עצמיות בבני אדם היא לא ביטוי של איזו אחדות מהותית. היא דפוס ארגוני, דומה למדי למה שאנו מוצאים במושבות נמלים. לפני כ-80 שנה, המשורר והנטורליסט יוג'ין מארה פירסם את נפש הנמלה הלבנה, חיבור פורץ-דרך על חיי הטרמיטים. מארה פורש שם את הסיבות שהביאו אותו להאמין כי לנמלים יש נפש, או פסיכה, אבל קהילתית. הנפש של הנמלה הלבנה איננה תכונה של שום נמלה אינדיבידואלית, אלא של המושבה בכללותה. בשעתו היה זה רעיון מהפכני, אבל המחקר אישש אותו בשנים שחלפו… "מה שמדהים במיוחד במושבת נמלים זה שאין לנו בעיה להודות בכך שהמושבה מורכבת מאינדיבידואלים ושאין לה שום מרכז שבו ממוקם ה"עצמי"; ועדיין הסך הכל מתנהג כאחדות, כאילו תואם בידי פועל ריבוני (agent) השוכן במרכזו."

מה שאנו רואים במושבות נמלים אינו שונה ממה שאנו מוצאים בעצמנו. במילותיו של ורלה, "עצמי נטול עצמיות (או וירטואלי)"; דפוס גלובלי לכיד, שבוקע מפעילותם של רכיבים מקומיים פשוטים, ואשר נדמה כאילו הוא ממוקם במרכז, אף כי איננו ממוקם בשום מקום.". בבני אדם, כמו במושבות נמלים, תפיסה ופעולה מתרחשות כאילו מנווט אותן ה"עצמי", אך זה אינו קיים." (69-73)

"במדיטציה הבודהיסטית, המתרגל המיומן מקלף את צעיפי ההרגל שמעממים את חושינו באמצעות תרגול של קשב ממוקד. בודהיסטים מאמינים כי עידון של הקשב הזה יעניק לנו מבט חודר אל המציאות – אותו עולם רגעי וחולף שהקשב הרגיל מפשט כדי שנוכל לעכל אותו. השכל מעקר את החושים כדי לסייע לנו לחיות, אבל כתוצאה מכך אנו חיים בעולם של צללים…

אידאל ההתעוררות הבודהיסטי מניח שאנו יכולים לנתק את הקשר עם עברנו האבולוציוני. אנו יכולים להתרומם מעל התרדמה שבה מעבירים בעלי החיים האחרים את חייהם. עם התפוגגות אשליותינו, לא נסבול יותר. זו בסך הכל עוד דוקטרינה של גאולה, מתוחכמת מזו של הנוצרים, אבל חולקת עם הנצרות את הרצון להניח מאחורינו את המורשת החייתית שלנו.

אלא שהרעיון שאנו יכולים להשתחרר מאשליות החיה הוא האשליה הגדולה מכולן. המדיטציה אולי מעניקה לנו מבט רענן יותר על הדברים, אבל היא אינה יכולה לחשוף את "הדברים כשלעצמם". הלקח מן הפסיכולוגיה האבולוציונית ומן המדע הקוגניטיבי הוא שאנו צאצאים לשושלת ארוכה, שרק חלק זעיר ממנה הוא אנושי. יש בנו הרבה מעבר לעקבות שבני אדם אחרים הותירו בנו. המוח שלנו וחוט השדרה שלנו צופנים בחובם עקבות של עולמות עתיקים הרבה יותר.

גם העיון המעמיק ביותר מפגיש אותנו עם האי-מציאות שלנו. להכיר בטבע האשליתי של העצמי שלנו אין פירושו להבקיע דרכו אל משהו אחר. זה דומה יותר להתמסרות לחלום. לראות את עצמנו כיצירי דמיון זה להתעורר – לא למציאות, אלא לְחלום צלול, התעוררות כוזבת שאין לה קץ.

הטאואיזם מכיר בכך שאיננו יכולים להתעורר מן החלום שלנו… צ'ואנג-טסו הוא ספקן לא פחות ממיסטיקן. הדיכוטומיה החדה בין התופעות לבין המציאות, שעליה נשען הבודהיזם, איננה קיימת כאן, ולא קיים גם הניסיון להתעלות מעל האשליות של הקיום היומיומי. צ'ואנג-טסו תופס את חיי האדם כחלום, אבל אינו מבקש להתעורר ממנו. בקטע מפורסם הוא מספר שחלם שהוא פרפר, וכשהתעורר, לא ידע אם הוא אדם שחלם שהוא פרפר או פרפר שחלם שהוא אדם…

התעוררות אל האמת שהחיים הם חלום אינה מובילה בהכרח לפרישה מהחיים; היא עשויה להוביל לקבלה מחודשת שלהם. אם משמעות האמירה "החיים הם חלום" היא שכל השג הוא בר-חלוף, היא בה בעת גם ההבנה שהחיים טעונים בפליאה של החלום, שאנו נסחפים באקראי בין התרחשויות שמצייתות להיגיון שונה מזה של התבונה הרגילה, שפחדים וחרטות הם לא אמיתיים, ממש כמו תקוות ותשוקות.

צ'ואנג-טסו אינו מכיר במושג הגאולה. אין עצמי ואין התעוררות מן החלום של העצמי." (78-81).

"אם אינך שונה מרוב האנשים, אתה חושב על "מוסריות" כעל דבר מיוחד, אסף של ערכים שגובר על כל יתר הערכים… יופי הוא דבר נפלא, אבל לא אם הוא נקנה במחיר של התנהגות לא מוסרית… מוסריות, במלים אחרות, היא חשובה לאין שיעור… ובכל זאת, אם אינך שונה מרוב האנשים, אבל – בניגוד להם – הינך כן עם עצמך, תגלה שמוסריות ממלאת בחייך תפקיד קטן הרבה יותר ממה שחונכת להאמין…

הרעיון של "מוסריות" כאוסף של חוקים מקורו בתנ"ך. בתנ"ך, החיים הטובים משמעותם חיים לפי צו האל. אבל שום דבר לא אומר שהחוקים שניתנו ליהודים הם בעלי תוקף אוניברסלי. הרעיון שחוקי האל חלים באופן שווה על כולם הוא המצאה נוצרית.

התוקף האוניברסלי של הנצרות נתפס בדרך כלל כיתרון על פני היהדות. אבל למעשה מדובר בצעד לאחור. אם חוק אחד כובל את כולם, אזי כל דרך לחיות, למעט אחת, היא חוטאת.

הגיוני לחשוב על המוסר במונחי חוקים אם – כמו בתנ"ך – החוקים מגדירים אורח חיים מסוים בלבד. אבל מה ההגיון במושג החוק שחל על כולם? האין מושג כזה של מוסריות אמונה טפלה מגעילה?" (88-90).

"לאחר שאיבדו את כישורי התפירה, הדיג והבערת האש, התושבים הילידיים של טסמניה חיו חיים פשוטים אף יותר מאלו של האבוריג'ינים ביבשת האוסטרלית, שממנה הם נותקו לפני 10,000 שנה עקב עליית מפלס הים. ב-1772, כשהגיעו אניות המתיישבים הראשונות מאירופה, הטסמנים בקושי שמו אליהם לב. בהיעדר יכולת לעבד אירוע ששום דבר בעברם לא הכין אותם אליו, הם חזרו לעיסוקיהם היומיומיים.

לא היו להם שום הגנות נגד המתיישבים. עד 1830 צנח מספרם מ-5,000 ל-72. ב-60 השנים האלה המתיישבים הפכו את הטסמנים לעבדי פרך ושפחות מין, התעללו בהם וקטעו את אבריהם. הם ניצודו כתולעים ועורם נמכר תמורת תגמול מן הממשלה. נשים אולצו לשאת את הראשים הערופים של בעליהן, תלויים מצווארן. גברים שלא נהרגו בדרך כלל סורסו. ילדים הוכו למוות באלות. כשמת הגבר הטסמני האחרון, ויליאם לאנר, בשנת 1869, פתח את קברו חבר האגודה המלכותית של טסמניה, ד"ר ג'ורג' סטוקל, שהכין לעצמו שקיק טבק מעורו של המת. כשמתה הילידה הטסמנית האחרונה, שנים ספורות לאחר מכן, הושלם רצח העם.

רצח עם הוא אנושי כמו אמנות או תפילה. זאת לא משום שבני אדם הם מין תוקפני במיוחד. שיעור המוות האלים בקרב סוגים מסויימים של קופים עולה על זה שבקרב אנשים – אם מוציאים מכלל חשבון מלחמות. כפי שאדמונד וילסון ציין, "לו בבונים היו מחזיקים בנשק גרעיני, הם היו משמידים את העולם בתוך שבוע". רצח המוני הוא תוצר לוואי של קדמה טכנולוגית. החל מגרזן האבן ואילך, בני אדם השתמשו בכלים שלהם כדי לטבוח אחד בשני. בני אדם הם חיות יוצרות-נשק עם חיבה שאין להרוותה להרג." (91-92)

"הפילוסופיה הסוקרטית והדת הנוצרית מטפחות את ההשקפה שהצדק הוא על-זמני. למעשה מעט רעיונות יותר ארעיים ממנו.

תיאורית הצדק של ג'ון רולס שלטה בפילוסופיה האנגלוסקסית במשך דור שלם. היא מבקשת לכונן את מושג הצדק רק על אינטואיציות מוסריות של הגינות המקובלות על הכל, ונמנעת מהסתמכות על עמדות אתיות שנויות במחלוקת. התוצאה של הענווה הזאת היא פרשנות צדקנית של אמונות מוסריות קונבציונליות.

חסידי רולס נמנעים מלבחון את האינטואיציות המוסריות שלהם מקרוב. ואולי עדיף כך. לו בחנו אותן היטב, היו מגלים שיש להן היסטוריה – לעתים קרובות הסטוריה קצרה למדי. כיום כולם יודעים שאי-שוויון הוא דבר רע. לפני מאה שנה כולם ידעו שיחסי מין הומוסקסואליים הם דבר רע. אנשים חווים בעוצמה את האינטואיציות שיש להם ביחס לסוגיות מוסריות. אך האינטואיציות הללו רדודות וארעיות מיסודן.

התפיסות האגאליטריות שעליהן מושתתת התיאוריה של רולס אינן שונות מן האיסורים המיניים שפעם ניצבו בלב המוסריות. על אף אופיין המקומי וההפכפך, סוגדים להן כהתגלמות המוסר. עם השתנות הקונבציות החברתיות, אורתודקסיה חדשה תבוא תחת הקונצזוס האגאליטרי של ימינו, וגם היא תהיה בטוחה שהיא מגלמת אמת מוסרית נצחית.

צדק הוא תוצר לוואי של הרגל. כשההרגלים משתנים, אובד הכלח על צווי הצדק. מושגי הצדק הם נצחיים כמו אופנות כובעים." (102-103).

"תחושת אשם עשויה להוסיף "פלפל" לחטאים נטולי ברק. אין ספק שאנשים מסוימים המירו את דתם לנצרות משום שהיו צמאים לריגוש שהנאות רגילות כבר לא היו יכולות לספק. חישבו על גראהם גרין, שהשתמש בתחושת האשם שבה זכה הודות להפיכתו לקתולי בתור מעוררת תשוקה. המוסריות לא ממש הפכה אותנו לאנשים טובים יותר, אבל לבטח היא העשירה את חטאינו.

פוסט-נוצריים מונעים מעצמם את העונג שבאשמה. הם מתביישים להשתמש בנקיפות מצפון כדי לרענן את הנאותיהם העבשות. כתוצאה מכך, ניכר בהם שחסר להם joie de vivre. מי שאי פעם היה נוצרי יכול לחוות הנאה חריפה רק אם נמזגת בה ההרגשה שהוא פועל באורח לא מוסרי." (104-105)

"בני אדם משגשגים בתנאים שהמוסר מוקיע. השפע והנחת של דור אחד ניצבים על האי צדק של דורות קודמים; הרגישויות העדינות של החברה הליברלית הן פריין של מלחמות ועוצמה אמפריאלית. כך גם אצל אנשים יחידים. העדינות פורחת בחיים מוגנים; נדיר למצוא אמון אינסטינקטיבי בזולת אצל מי שנאבק נגד הסיכויים. התכונות שאנו מתיימרים להחשיב מעל לכל אינן שורדות בחיים רגילים. למרבה המזל, איננו מחשיבים אותן באמת כמו שאנו מצהירים…

פילוסופים של המוסר תמיד התחמקו מן האמת הזאת. ההתחמקות החלה באריסטו, שפיתח את דוקטרינת הממוצע, על פיה המידות הטובות נעות בגאות ושפל כגוף אחד. אומץ ותבונה, צדק ואהדה – כולן מפותחות היטב באדם המשובח ביותר (בל נשכח שאריסטו מדבר רק על גברים). אך כפי שגם אריסטו הבחין בלי ספק, מידות טובות יכולות לעמוד משני צדי המתרס: חוש צדק חריף יכול לגרש את האהדה. זאת ועוד, "מידה טובה" יכולה להיות תלויה ב"מידה רעה": אומץ קשור לדרגה מסוימת של פזיזות. בכל הנוגע למידות טובות ורעות, בני אדם אינם עשויים מקשה אחת.

הפילוסופיה של המוסר היא במידה רבה סוגה בדיונית. חרף זאת, עוד לא נמצא הפילוסוף שכתב רומן גדול. העובדה הזאת אינה מפתיעה. לפילוסופיה אין עניין בטיבם האמיתי של חיי האדם." (108-109).

"עבורנו, דבר אינו חשוב יותר מלחיות כפי שאנו בוחרים לחיות. הסיבה היא לא שאנו מוקירים את החופש יותר מדורות קודמים, אלא שאנו מזהים את החיים הטובים עם חיים מתוך בחירה.

עבור היוונים הפרה-סוקרטים, העובדה שחיינו מתוחמים במגבלות היא שהופכת אותנו לאנושיים. להיוולד בן תמותה, במקום וזמן מסויימים, להיות חזק או חלש, זריז או אטי, אמיץ או פחדן, יפה או מכוער, לחוות טרגדיה או להיות פטור מכך – ההבטים האלה של חיינו נמסרו לנו כמות שהם, לא בחרנו בהם. לו יכלו היוונים לדמיין חיים בלעדיהם, הם לא היו מסוגלים לזהות אותם כחיי אנוש.

היוונים הקדומים צדקו. אידאל החיים מתוך בחירה אינו מתיישב עם איך שאנו חיים. אנחנו איננו היד המכוונת בחיינו; אין לנו אפילו השפעה חלקית על האירועים שמשפיעים עלינו באופן הכי עמוק. כמעט כל הדברים הכי חשובים בחיינו לא נבחרו. הזמן והמקום של הולדתנו, ההורים שלנו, השפה הראשונה שנדבר – אלה תקריות, לא בחירות. הסחף המקרי של המציאות מעצב את היחסים הגורליים ביותר שלנו. החיים של כל אחד מאיתנו הם רצף של אירועים מקריים.

אוטונומיה אישית היא פרי הדמיון שלנו ולא פרי הדרך שבה אנו חיים. הושלכנו לעידן שבו הכל ארעי. טכנולוגיות חדשות משנות את חיינו מדי יום. מסורות העבר שקעו לבלי שוב. בה בעת, יש לנו מושג קלוש בלבד מה צופן העתיד. על כורחנו אנו חיים כאילו אנו חופשיים.

פולחן חופש הבחירה מבטא את העובדה שאנו חייבים לאלתר את חיינו. היעדר החופש שלנו ניכר בכך שאיננו יכולים לפעול אחרת. חופש הבחירה הפך לפֶטיש; אבל סימן ההכר של הפֶטיש הוא שאיש לא בחר בו." (109-110).

"מי שמבקש להתחקות אחרי שורשי האתיקה, שיבחן את חייהם של בעלי חיים אחרים. שורשי האתיקה נעוצים במידות הטובות של בעלי החיים. בני אדם אינם יכולים לחיות טוב ללא המידות הטובות שהם חולקים עם בעלי חיים אחרים.

התפיסה המערבית השלטת היא שונה. היא גורסת שבני אדם שונים משאר בעלי החיים, שפשוט מגיבים למצבים משתנים. אנחנו יכולים לנתח בדקדקנות את המניעים והדחפים שלנו; אנחנו יכולים לדעת מדוע אנו פועלים כך ולא ואחרת. ככל שהמודעות העצמית שלנו גוברת, אנו קרבים לנקודה שבה הפעולות שלנו הן תוצר של בחירה. כשנהיה מודעים לחלוטין, כל מה שנעשה ינבע מסיבות ידועות לנו. בנקודה זו נהיה היוצרים של חיינו.

זה נראה דמיוני, ואכן זה כך. אבל זה מה שלימדו אותנו סוקרטס, אריסטו ואפלטון, דקארט, שפינוזה ומרקס. כולם ראו במודעות העצמית את המהות העמוקה של האדם, ותפסו את החיים הטובים כחיים הנחווים מתוך מודעות מלאה…

מחוץ למסורת המערבית, הטאואיסטים לא ראו כל ניגוד בין המצוי לרצוי. הפעולה הנכונה היתה פעולה שנובעת מתפיסה צלולה של המצב. שלא כמו אנשי המוסר – בימיהם, הקונפוציאניים – הם לא ביקשו לרסן את בני האדם בכללים או בעקרונות. עבור הטאואיסטים, לחיות את החיים הטובים זה לחיות את החיים הטבעיים במיומנות. לחיים הטובים אין תכלית, ואין להם קשר לכוח הרצון או לניסיון להגשים אידאל כלשהו. כל דבר ניתן לעשות טוב יותר או פחות; אבל לפעול היטב אין פירושו לתרגם כוונות למעשים. פירושו להתמודד במיומנות עם מה שנקרה על דרכנו…

במחשבה הטאואיסטית, החיים הטובים מופיעים בספונטניות; אבל ספונטניות היא דבר שונה לחלוטין מתגובה לדחפים שלנו. במסורות מערביות כמו הרומנטיקה, הספונטניות מקושרת עם סובייקטיביות. בטאואיזם משמעותה פעולה שוות-נפש, שמבוססת על מבט אובייקטיבי על המצב הנוכחי. האדם הרגיל אינו רואה את הדברים באופן אובייקטיבי כי החרדה הכרוכה בהשגת מטרותיו מעיבה עליו. לראות בצלילות פירושו לא להשליך את מטרותינו על העולם; לפעול בספונטניות פירושו לפעול לפי צרכי המצב. אנשי מוסר מערביים ישאלו מה התכלית של פעולה כזו, אבל עבור הטאואיסט לחיים הטובים אין תכלית. הם כמו שחייה במערבולת, המגיבה לזרמים הבאים והולכים… בהשקפה הזו, האתיקה איננה יותר ממיומנות מעשית, כמו דיג או שחייה. לב האתיקה איננו בחירה או פעולה מודעת, אלא הכישרון לדעת מה לעשות; זו מיומנות שנרכשת מתוך אימון ובאפס מחשבה." (110-113)

"האדם החופשי ביותר אינו זה שפועל מתוך סיבות שבחר לעצמו, אלא זה שאינו צריך לבחור. במקום להתייסר בהתלבטויות, הוא מגיב ללא מאמץ לכל מצב שמתעורר. לא הבחירה מנחה את חייו, אלא הכורח. לאדם כזה יש החופש המוחלט של חיית הפרא – או המכונה…

הרעיון שחופש פירושו להפוך לחיית פרא או למכונה הוא בלתי נסבל מנקודת המבט המשוחדת של הדתות המערביות וההומניזם, אבל הוא עולה בקנה אחד עם הממצאים המדעיים העדכניים ביותר… ריבונות משמעה לפעול מסיבות שאני בחרתי; אבל הלקח שמלמד אותנו המדע הקוגניטיבי הוא שאין "אני" שבוחר. בפועל, אנו הרבה יותר דומים לחיות פרא ולמכונות ממה שאנו משערים. אבל נבצר מאיתנו להשיג את היעדר האנוכיות הא-מוסרי של חיות הפרא, או את האוטומטיות נטולת הבחירה של המכונות. אולי אנו יכולים ללמוד לחיות יותר בקלות, פחות לכרוע תחת עומס ה"מוסריות". איננו יכולים לחזור לקיום ספונטני טהור.

"אם בני אדם שונים במשהו מבעלי חיים, זה בין השאר האינסטינקטים הסותרים שלהם. הם מייחלים לביטחון, אבל משתעממים בקלות; הם בעלי חיים שוחרי שלום, אבל יש להם חיבה לאלימות; הם נמשכים לחשיבה, ובה בעת שונאים ופוחדים מן האי-נחת שהחשיבה טומנת בחובה. אין שום דרך חיים שיכולה לספק את כל הצרכים האלה בו זמנית. למרבה המזל, כפי שההסטוריה של הפילוסופיה מעידה, בני האדם ניחנו במתת הרמייה העצמית, והם משגשגים הודות לבורות שלהם ביחס לטבעם האמיתי.

מוסריות היא מחלה ייחודית לבני אדם, החיים הטובים הם עידון של המידות הטובות של בעלי החיים. אתיקה שצומחת מן הטבע החייתי שלנו לא זקוקה לכלי ניווט; אבל היא עולה על שרטון לנוכח הצרכים הסותרים שלנו." (114-116)

"ניתן לדמיין תורה אזוטרית שעל פיה אין לאדם ממה להיוושע, תורה שמטרתה לשחרר את האנושות מעול הישועה. בספרו "דו"ח לגרקו", הסופר ניקוס קזאנצקיס שם בפי בודהא את המלים האלה אל תלמידו הנאמן אנאנדה: "כל מי שאומר שהישועה קיימת הוא עבד, כיוון שבכל רגע ורגע הוא אנוס לשקול את מילותיו ומעשיו: "האם אשפֵט לשבט או לחסד?", הוא שואל בחיל ורעדה… הישועה האמיתית תהיה ההתנערות מכל המושיעים… כעת אתה מבין מיהו המושיע המושלם… זהו המושיע שיגאל את המין האנושי מן הישועה.

רעיון יפה, אך מי זקוק לו?… האדם הממוצע אינו מתייחס למושיעיו כל כך ברצינות כדי להיות זקוק לגאולה מהם. הגואלים-לעתיד שלו זקוקים לו יותר משהוא זקוק להם. אם הוא כבר פונה אליהם, הרי זה לצורך הסחת דעת, לא ישועה." (120-121)

"עבור הפוליתאיסטים, דת היא עניין של פרקטיקה, לא אמונה; ויש הרבה סוגים של פרקטיקה. עבור הנוצרים, דת היא עניין של אמונה אמיתית. אם רק אמונה אחת יכולה להיות אמיתית, מן ההכרח שכל דרך חיים שאינה מכירה בה יסודה בטעות.

פוליתאיסטים אולי קנאים לאליהם, אבל הם אינם מסיונרים. ללא המונותיאיזם, המין האנושי עדיין היה, ללא ספק, אחד המינים האלימים ביותר, אבל היו נחסכות ממנו מלחמות הדת. לו כל העולם היה נשאר פוליתאיסטי, הוא לא היה יוצר את הקומוניזם או "קפיטליזם דמוקרטי גלובלי".

נעים לחלום על עולם ללא דוקטרינות מיליטנטיות, דתיות או פוליטיות. נעים, אבל חסר טעם. פוליתאיזם הוא אופן חשיבה מעודן מדי למוח המודרני." (126)

"אי-אמונה היא מהלך במשחק שחוקיו נקבעו בידי מאמינים. להכחיש את קיומו של האל זה לקבל את הקטגוריות של המונותאיזם. במידה שהקטגוריות האלה נזנחות, סר העניין מן האי-אמונה, ובמהרה היא מאבדת כל פשר. אתאיסטים אומרים שהם רוצים עולם חילוני, אבל עולם שמוגדר באמצעות היעדר האל הנוצרי הוא עדיין עולם נוצרי. החילוניות היא כמו נדר צניעות, מצב שמוגדר על פי מה שהוא שולל…

אתאיזם הוא פריחה מאוחרת של התשוקה הנוצרית אל האמת. שום פגאני לא היה מוכן להקריב את עונג החיים בעבור אמת ותו לא. הפגאנים הוקירו את האשליה המחוכמת ולא את האמת הבלתי מקושטת. בקרב היוונים, תכלית הפילוסופיה היתה אושר או גאולה, לא האמת. הסגידה לאמת היא פולחן נוצרי…

בעולם של אלים רבים, אי-אמונה אף פעם לא יכולה להיות טוטאלית. היא יכולה רק לדחות אֵל אחד ולאמץ אחר תחתיו; או שהיא – כמו אצל אפיקורוס וממשיכיו – ההשקפה שאין חשיבות לאלים משום שהם מזמן חדלו להתעניין בענייני אנוש.

הנצרות הלמה בלב ליבה של הסובלנות הפגאנית לאשליה. הטענה הנוצרית שיש רק אמונה אמיתית אחת הקנתה לאמת ערך עליון שלא היה לה עד אז. לראשונה, היא גם איפשרה את האי-אמונה באלוהות." (126-127)

"בודהא חיפש גאולה בהכחדת ה"אני"; אבל אם אין "אני", מה ייגאל?

נירוואנה היא קץ הייסורים; אבל זו הבטחה למה שכולנו נשיג, על פי רוב ללא מאמץ ניכר, במהלך הטבעי של הדברים. המוות מביא לכולנו את השלווה שבודהא הבטיח אחרי חיים שלמים של חיפושים.

בודהא שאף להשתחרר ממעגל הלידה-מחדש… למה חיות אחרות אינן מחפשות גאולה מייסוריהן? האם זה משום שאף אחד לא אמר להן שעליהן לחיות מחדש? או שמא הן יודעות, מבלי שהן צריכות לחשוב על כך, שהן לא יחיו מחדש? סיריל קונולי כתב: "דמו בנפשכם פרה או חזיר שדחו מעליהם את הגוף תמורת "שמונה דרכים נאצלות להארה-עצמית". הרושם הוא שהחיה הימרה הימור שגוי".

הבודהיסט שואף להיות בן-תמותה. בודהא הבטיח למאמיניו את החופש מן הצער הכרוך בויתור על החיים מחדש. מי שמכיר בהיותו בן תמותה יודע כי מה שבודהא חיפש נמצא במרחק נגיעה. מאחר שהגאולה הזאת מובטחת, מה טעם יש בהינזרות מתענוגות החיים?" (129-130)

"נדמה לנו שאנו נבדלים משאר בעלי החיים ביכולתנו לחזות את מותנו, בשעה שאין לנו מושג יותר מלהם מה מביא איתו המוות. ככל הידוע לנו, הוא מביא התאיינות, אבל אנו לא מסוגלים להתחיל לדמיין את פירוש הדבר. למען האמת, הסיבה שאנו פוחדים מחלוף הזמן איננה משום שאנו יודעים את המוות. אנו פוחדים מהמוות משום שאנו נאבקים בחלוף הזמן. אם בעלי חיים אחרים אינם פוחדים מהמוות כמונו, זה לא מפני שאנו יודעים משהו שהם לא. זה מפני שהם אינם נתונים לעול הזמן.

נדמה לנו שהתאבדות היא פריבלגיה אנושית. אנו עיוורים לכך שיש דמיון רב בין הדרכים שלנו ושל בעלי חיים אחרים לסיים את החיים. עד לפני כמאה שנים, היה זה שכיח להיכנע ברצון לשחפת ("ידידתו של האיש הזקן"), או להעלות את מינון סם ההרדמה עד לתרדמה המוחלטת. הגברים והנשים שעשו זאת שמו פעמיהם אל המוות, לעתים באופן מודע, אך לעתים קרובות יותר בתנועה אינסטינקטיבית שאינה שונה מזו של חתול שמבקש לו מקום שקט שבו ימתין לקיצו.

ככל שהאנושות נהיתה יותר "מוסרית", היא הרחיקה את המוות הזה מחוץ לטווח היד. היוונים והרומאים העדיפו מוות על חיים חסרי ערך. בימינו הבחירה הפכה לפֶטיש; אבל מוות מבחירה הוא אסור. אפשר שההבדל בין בני האדם לבעלי חיים אחרים הוא שבני האדם למדו להיצמד לחיים עד דכא." (130-131)