חמש מוזרויות
1. "לפטר את המראָה!"
אזרחים במדינה שמשפילה ומתעמרת דרך קבע במאות אלפי נתינים מזדעזעים מפקיד שמשפיל שגריר זר. הו, כישלון ההסברה, ניצחון האמת.
2. על זה אף אחד לא מוחה
ישראל גירשה 150 איש מביתם ביום אחד. ששש… העולם לא שמע. והכל חוקי. יצאנו בסדר.
3. עכשיו אני רגוע
חתן פרס נובל לשלום משגר ציוד צבאי בשווי 800 מיליון דולר לישראל ומזרים טונות של מטוסים וטילים, בשווי של מיליארדי דולרים, לכל מדינות האזור.
4. ואם הם גם ימשיכו לשתות מים, מחירי המים אצלנו יתייקרו
משרד התחבורה מתריע: אם כביש 443 ייפתח לתנועת פלסטינים – כביש 1 יקרוס מעומס תנועה.
5. טוב, זה בעצם לא מוזר
מסע הרס וירי של עשרות מתנחלים מיצהר בכפר פלסטיני התבצע תחת השגחת חיילים, תועד במצלמות, וארבעה מהפורעים זוהו בידי השב"כ. המשטרה סגרה את התיק מ"חוסר ראיות".
לא למות טיפש 
גם אני תהיתי לגבי ההזדעזעות מטכס הזובור שעשה איילון לשגריר הטורקי, בהקשר שציינת וניסיתי להבין למה.
אולי בגלל שמדובר בשגריר ולא ב"סתם" זקנה בת 75 שצריכה לעבור בתוך מחסום מסתובב, להיות מושפלת יום יום מול עובד מופרט ובלתי נראה של "אריק נקיון ובטחון" במחסום. תורכי, תורכי – אבל בכל זאת שגריר.
ואולי בגלל שישראל בכלל לא מתחבאת יותר מאחורי "כורח בטחוני" או "צורך קיומי": הפעם היה ברור שטכס הזובור הוא המטרה ולא האמצעי. שהקיק של ישראל זה הפעלת כוח לשמו.
אחד הדברים המעניינים בתופעה: איך כל המר"צניקים יוצאים מחוריהם כשאפשר להיכנס בליברמן, אליטה חדשה אחרי הכל ולא בשר מבשרם. וכמה נסיונות להגן על דני איילון, שהוא כבר יותר "אונזרע"…
בעזה.
לא זה העניין. העניין הוא הפסיכולוגיה של ההדחקה, והפונקציה של האתיקט האסתטי (סליחה על הצרפתית) בניטרול מועקה מוסרית.
טקסט ישן שכתבתי על זה בדיוק:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3007438,00.html
את עושהו ואת האנשים שהוא מיצג – את אזרחי מדינת ישראל.
ובגלל זה העצומה המוזכרת במספר 1 גרמה לי התכווצות בבטן התכווצות של בושה. בושה דומה לזו למראה טכס השפלה המדובר. השתקפויות לא מחמיאות במראה.
לבין האופן שבו הוא מנוצל כדי לגרום לנו להרגיש מוסריים ולהתעלם מעוולות אחרות.
הביקורת שלך, כך אני מניחה, היא לא על עצם הזעזוע, שהרי יש ממה להזדעזע, או במה להתבייש, אבל גם יש הרבה דברים אחרים להזדעזע מהם באותה מידה וגם הרבה יותר. אני לא חושבת שיש משהו לא בסדר בלהרגיש את הזעזוע הזה (שמזכיר לי גם את הזעזוע מיחסו של דן מרגלית לח"כ זחאלקה לא מזמן), אלא אם מתעקשים להרגיש אותו רק במקרה הזה ולהכשיר בכך מקרים אחרים.
ולכן זאת "מוזרות". וכן, אני חושב שיש לאקסקלוסיביות שלה (עבור רוב המזועזעים, לפחות) תפקיד "מכשיר"; ראי הלינק שהזכרתי בתגובה לאיריס ח..
יש תפקיד "מכשיר", על זה אכן שנינו מסכימים. הדבר היחיד שבו הרגשתי שאנחנו חלוקות לגביו הוא על הלגיטימציה להזדעזע גם מהדברים הכביכול שוליים, כל עוד זה לא רק מהם.
ההרגשה הזו הגיעה אחרי שקראתי כבר את המאמר שקישרת אליו בתגובה לאיריס (כנראה כיוון שאני מזדעזעת גם ממה שיעשו מגופות ההרוגים, ולא רק מעצם הריגתם. במידות שונות ובדרכים שונות, אבל בכל זאת מתירה לעצמי גם את הזעזוע מהשולי).
סבורני שאתה מפספס את הנקודה.
הזעזוע מסיפור השגריר הוא לא מה"השפלה", אלא מהטימטום של דני איילון. ושל ההתנהלות האסטרטגית של מדינת ישראל.
זה לא קשור למה המדינה עושה או לא לנתיניה.
רוצה לומר –
הסיפור הזה כמעט הביא לניתוק היחסים עם בת בריתנו היחידה במזה"ת. אם זה היה קורה מדובר בנזק אסטרטגי עצום, גם בהווה וגם בעתיד.
מדהים שפקיד בכיר מתנהג כך. מזעזע עוד יותר המשך ההתנהלות לאחר מכן עם מתיחת החבל עוד ועוד. במדינה מתוקנת, איילון היה עף על טיל באותו היום. אבל, הכל מתחיל מהראש.
איווט מחזיק את זיבי קצר.
אז שוב – הזעזוע לא מההשפלה אלא מההתנהלות המפגרת ולכן אין מה להשוותו להזדעזעותם-או-אי-הזדעזעותם של אזרחי ישראל מהשפלתם של נתינים ע"י המדינה.
כך שיש פה כל מיני דברים, אבל מוזרות – אין..
ובכל זאת: מה בדיוק "מפגר" בהתנהלות של איילון? העובדה שהוא חושב שמתפקידו להשפיל את שגריר טורקיה, כמענה ציוני הולם לסדרת הטלוויזיה המשוקצת.
לא כל כך משנה מה גורם לכל אזרח או אזרחית להזדעזע מפרשת הכיסא הנמוך. הנקודה היא זאת: לישראלים רבים אין בעיה לגייס ספקטרום שלם של תגובות נסערות – החל מגועל, דרך זעם ועד גינוי מוסרי – מעניינים שחומרתם המוסרית, באופן אובייקטיבי, נופלת בהרבה מעוולות שמתרחשות כאן מדי יום ביומו.
תגיד: הזעזוע לא קשור בכלל למוסר. הוא קשור ל"נזק אסטרטגי".
ואני אגיד: זה העניין בדיוק. שממוסר כבר לא מזדעזעים. אז נשאר רק להזדעזע ממשחקי הגנון של ליברמן ואיילון.
אתה צודק, עידן, שגם ההתקפה על עזה מטרתה היתה זובור ולא יותר. אבל שנינו בעמדת מיעוט בענין הזה (אחרת לא היית נזקק לכתוב פוסט על "טילי טילים של שקרים", לא כך?).
מסתכל הישראלי במראה ממנה ניבטת עזה, ומצליח להתגבר על אי הנוחות הקלה (מכה קלה בדימוי) בעזרת מריחות מסוג "שמונה שנים בלה בלה בלה".
מה יגיד פה?
מסתכל במראה ורואה חטוטרת מציצה מהגב. והחטוטרת אומרת: רציתי להשפיל. יש לי מוטיב כוח בלבד מאחורי המעשה שלי. ולא רצתי לספר לחבר'ה אחרי, אלא קראתי להם שיבואו לראות את האונס.
הדימוי נסדק (כן, זה הלכאורה מוסרי והצודק והכי הכי) ולכן צריך לעשות ניתוח להסרת החטוטרת.
זה שמוטיב הכוח נשאר בגוף, את זה שנינו יודעים.
ולכן גם המאמר מווינט חשוב: גם האסתטיקה של "הכיבוש משחית" היא כזו שמתייחסת למה קורה לתוקפן (ובזה הימלר התעסק גם לא מעט כידוע). גם הפיכת התוקפן לקורבן היא אחת הטקטיקות לצאת מ"מועקה מוסרית".
אלא מה, זו מועקה מוסרית ברמה התפתחותית די דלה ואני לא בטוחה שמדובר בהדחקה, אלא במנגנון הגנה הרבה יותר פרימיטיבי: פיצול.
נדמה לי שההנחה שלך (ושל יעל) שאיזו "הזדעזעות" מפרשת השגריר היא "מוסרית" באיזה מובן – הנחה זו עצמה כבר שגויה, באתיקה (ובתרבות הפוליטית האתית) הישראלית העכשוית.
האתיקה הזו, שבה אתה ואחרים מטפלים ומטפלות לעתים, ראויה כשלעצמה – והתמורה שהיא עוברת – למאמר גדול ונרחב. למשל, הדעיכה השיטתית של ההתחבטות המוסרית של סוכן הרוע ("יורים ובוכים"), כשהיא מפנה את מקומה לשלילה מוחלטת של כל גינוי מוסרי ("כי כולם עושים את זה", "כי כולם שתקו על דברים אחרים", וכמובן "איפה היו הלויתנים בשואה").
בקיצור, האוירה הציבורית העכשוית מזדעזעת מפרשת השגריר,למשל, מסיבות של יעילות: ומכיוון שבכלל האין-אתיקה החדשה מזכירה (ברצינות: אנתרופולוגית, רטורית, אפילו פנומנוולוגית) משפחת פשע ישנה, גם הדיבור כאן הוא על יעילותם של כללי משחק – למה להעליב שגריר, מה יקרה לאינטרסים הישראלים, למה מול המצלמות, זה לא יעיל ולא נבון. זה מוסרי בערך כמו שהקוניסליארי נוזף בחייל המאפיה שפעל מתוך רגשות – תרצח, אבל לא כשאתה לא חושב…
הזעזוע מהתנהגותו של איילון לא נובע מהסלידה מהכוחנות וחוסר המוסריות של האקט. הוא נובע מהמחיר שטמטום כזה עומד לגבות מאיתנו.
וזה מתרחש, כדאי להזכיר, במדינת ישראל שמאז תקומתה מסרבת לעשות את האקט האנושי והמתבקש – להכיר בשואת העם הארמני. והמדינה הזו (ישראל)משתמשת בתירוץ הפוליטי כדי להתעלם משואת עם אחר ולהסתחבק עם מדינה שמסרבת להכיר באחריותה לרצח העם.
ופתאום, כדי שיתאים לאפס נפוח שהשתן עלה לו לראש להתלהם קצת, שוכחים את האינטרסים החשובים כל כך של בריתנו עם תורכיה.
אגב, אני חושבת שהחלק המעניין בכל הפרשה האומללה הזו היא התנהלותו של ביבי, אחריות זה שמי השני, נתניהו.
אני רואה שעמרם אמר את הדברים הרבה יותר טוב ממני.
נתן דיסקליימר במעמד קבלת הפרס על כוונתו לפתוח במלחמה- כנראה שזה לא הספיק כדי לקחת לו את הפרס
ובקשר ל-443 אני מודה שזה נורא וכו'- אבל בתור מישהי שנוסעת מדי יום- גם אני לא מתכוונת לנסוע עליו יותר ולא בגלל לאומיות אלא מהסיבה הפשוטה שאחינו אינם מאמינים בהכשרה לקראת נהיגה
אבל נדמה לי שהיתה כאן אי הבנה וראוי לסלק אותה. הפוסט (הנקודה הראשונה בו) לא מתיימר בכלל לנתח את הזעזוע מפרשת איילון. הוא רק מצביע על האנומליה שלה. מי שחשב כאן – כמו עמרם – שאני הנחתי שמדובר בזעזוע מוסרי, טעה.
אבל עמרם פתח דיון מעניין על ההבדלים בין מוסר לאתיקה. זה נושא מאד רחב באמת, ומה שמעניין אותי במיוחד בו זה ה"טרייד-אופ", כלומר הקיזוז ההדדי בין שתי הספירות האלה.
בשנים האחרונות אנחנו רואים פריחה מדהימה של ה"אתיקה" בציבוריות הישראלית. הנביא של הגל הזה הוא כמובן אסא כשר, שהוא ותלמידיו מייצרים קודים אתיים לכל מגזר לפי דרישה – צבא, חברות עסקיות, סוכנויות ביטוח וכו'. יש כנסים על אתיקה, יש קתדרות, יש הרבה כסף.
והמוסר? יוק. אין כיבודים ואין התעניינות.
זה כמובן לא מקרי. כמו שעמרם כתב, האתיקה מפקיעה לעצמה את התחום שלכאורה אמור להיות מנוהל על ידי המוסר; אותו תחום מרכזי בחיינו שנותן תשובות לשאלות כמו "מה צריך לעשות? מה אסור לעשות? מה מותר לעשות רק בתנאים חריגים? וכו'?
אלה הן שאלות מוסר קלאסיות. בחברה שמתפרקת מעמוד השדרה המוסרי שלה, השאלות האלה מופקעות והופכות להיות נחלתם של "מומחים לאתיקה", שנכון יותר לקרוא להם, מומחים ל"יעילות".
מה שמעניין זה שהדיבור האתי שומר על "קליפה" של שיח מוסרי (מלים כמו "מותר" ו"אסור" מושלכות לחלל האוויר), וזה מתעצם גם כאליו נלווים רגשות מוסריים טיפוסיים – סלידה, פאתוס או התקוממות. זה בדיוק מה שקרה בפרשת איילון.
אבל מדובר בקליפה ריקה, כמובן, כי הכל נסוב על אינטרסים ותכליות, והאדם עצמו כבר אינו תכלית בחישוב הזה.
לכן התמונה יותר מורכבת. זה לא שהשיח האתי הוא לא-מוסרי. הוא א-מוסרי, אבל הוא לבוש, מתנהג ואפילו יש לו מבטא של שיח מוסרי. כל זה כמובן תורם לשימור הדימוי העצמי של המשתתפים בשיח כמי שעדיין מתחבטים בשאלות מוסריות עמוקות.
ועוד הערה לשונית לסיום. זה לא מקרה שכל ההזניה הזאת של המוסר נזקקת למונח חדש, "אתיקה", ועוד זה לא מקרה שזהו מונח לועזי. מלים עבריות אורגניות נטועות עמוק בעולם המשמעויות שלנו וקשה מאד להפקיע אותן ממנו. מלים לועזיות, ובעלות מקור יווני בפרט, קל יותר "להגדיר מחדש", לתת להן מובן טכני כלשהו. כך שעל אף שבמקור אתיקה היתה אכן תורת המוסר, קל יותר להסיט את משמעות המילה הזאת לצרכים אינסטרומנטליים. וככה אפשר לדבר על "הפרה אתית" שבעצם אין לה שום נגיעה למוסר, מין סוג של שבירת כללי משחק מוסכמים.
ואני לא צוחק. יש סדנאות אתיקה – גם בהייטק – ויש יועצי אציקה, ובקרוב יהנדסו אותה
צודק עידן בדבר הטרמינולוגיה הכמו-מוסרית שנתחזקת מעבר לדיבור פונקציונלי וטכנוקרטי של אתיקה. חברות וארגונים עשו את זה בעבר – כמו שרותי "יעוץ לאחריות חברתית" וכו, והתהליך הוא רחב וראוי לדיון
אני זוכרת פעם גם סדנה כזו עם אסא כשר במשכנות שאננים. הרבה מילים גבוהות כדי לבנות קוד אתי ובסוף צוותי עבודה שמוכנים למכור כל אישה מנוצלת במקום העבודה בשביל תרגיל זה או אחר.
נראה לי ששימוש במילה בלועזית מקל, לא רק במובן שהזכרת, עידן, אלא הוא גם פחות מחייב. להגיד לאישה שאתה אוהב אותה בשפת האם שלך, זה לא כמו לצטט משיר של הביטלס. יש כאן מימד אחר של לקיחת אחריות.
ועוד משהו: רגשות מוסריים טיפוסיים הם אשמה, בושה ופחד. סלידה או גועל גם חשובים אבל אין להם מימד חברתי בהכרח. אין אשמה או בושה בלי קהל וחברה או לפחות מראה. ולכן לדעתי, ואני מסתכנת פה בויכוח עם עמרם בנוסף, אללי, דווקא לזעזוע ממה שראו האזרחים בטלויזיה או במראה ולמה שהם לא רואים יש בהחלט מימד מוסרי. אחרת לא היו רוצים לסלק את המטרד.
אנשים גם הביעו בושה בדבריהם וגם פחד מההשלכות, שהוא דומה לפחד מעונש. ואם יש פחד מעונש, צריך להיות ברקע איפה שהוא איזה חטא, לא?
על האתיקנים. גם השם של המקום יאה להם, לשאננים.
זהו אסא כשר. וזה די מסכם את התת-דיון האחרון
מילא אם היו חתומים על העצומה אלפי ורבבות ישראלים
אולי אז אפשר היה להגיד בביטחה שמדובר באנשים שמזדעזעים מפרשת השגריר הטורקי אבל לא מהכיבוש או מהמחסומים או ממה שזה לא יהיה.
אבל על העצומה חתומים כרגע רק 218 איש
וביניהם גם שמות שאני מזהה כשמאלנים מובהקים, שבטח מזדעזעים הרבה יותר מהכיבוש וכו'.
רוב הישראלים כנראה לא ממש מזדעזעים גם מפרשת השגריר, רק אולי מתבאסים שיצאנו אהבלים והתנצלנו בסוף.
זה קצת כמו להפגין נגד התעללות בבעלי חיים ולצעוק על עצמך שלא אכפת לך מבני אדם,
ואחר כך להפגין נגד הכיבוש ולצעוק על עצמך שלא אכפת לך מבעלי חיים.