Skip to content
9 בדצמבר 2009 / עידן לנדו

קוד אתי לבלוג

1. מדיניות מחיקות

ביקורת לא נמחקת. ביקורת לא מנומקת לא נמחקת. גם ביקורת בטעם רע לא נמחקת. נמחקים שני סוגי תגובות: א) ביזוי אישי כלפיי או כלפי מגיבים אחרים; ב) טרדנים סדרתיים (טרולים). בהמשך, טרולים ייחסמו באופן מוחלט. פעם, כשהיה לי לב רך ותמים, הייתי מאפשר פתחון פה לכל אחד, מתוך הבנה לקויה של המושג "חופש הביטוי". לא עוד; לא כל השפרצה היא "ביטוי" שראוי להגן עליו. יותר מכך: לפני שאחסום את גישתו של המשמיץ, אחשוף את כתובת ה-IP שלו. מי שמנצל את הבמה של הבלוג כדי להכפיש את שמי לא יכול לצפות ממני להגן על האנונימיות שלו.

2. אורך רוח וקוצר רוח

יש לי סבלנות גדולה לתגובות ענייניות. תגובה עניינית (הגדרה): תגובה שמתייחסת לתוכן של הפוסט שמתחתיו היא מופיעה. היא יכולה לערער על הדיוק העובדתי שלו, על רמת הטיעון, על המסקנות, או על הסגנון. תגובה לא עניינית (הגדרה): כל השאר. דוגמה טיפוסית, אד הומינם: "בתור בלשן, הייתי מצפה ממך…"; "בתור אקדמאי עם קביעות, אין לך זכות…". עוד דוגמה: להגיב על הפוסט של אתמול בפוסט של היום. עוד דוגמה: לברוח מן הקונקרטי (נגיד, פגז של צה"ל שהרג אתמול משפחה שלמה) אל הכללי והמופשט (נגיד, אמנת החמאס, או האיום האיראני). עוד דוגמה: להתפלמס על מה שלא נאמר במקום על מה שנאמר ("למה אתה לא מגנה את הטרור הפלסטיני?"; "למה אתה לא כותב על העניים בעיירות הפיתוח?"). יש מעט מאד דרכים להיות ענייני, ואינסוף דרכים להיות לא ענייני.

יש לי קוצר רוח קיצוני כלפי תגובות לא ענייניות. אני מוצא שהן חסרות נימוס ביסודן. כשאני נתקל באחת מהן, אני מרגיש כמו מישהו שמתקשר להתלונן על טוסטר מקולקל ובשירות הלקוחות משיבים לו – "אבל מכונות הכביסה שלנו זכו בפרס המוצר המצטיין!". תגובה לא עניינית היא צעד אחד לפני סתימת פיות; המסר שלה הוא – תפסיק לדבר על מה שאתה מדבר. ובכן, נימוס הוא עניין הדדי. מי שמגיב לא עניינית, שלא יצפה להתייחסות אדיבה. ליתר דיוק: שיצפה מראש להתייחסות לא אדיבה, אם בכלל. כך אולי יחשוב פעמיים לפני שהוא יורה, לרווחת כל הצדדים. אני אומנם לא חושש מהתכתשות, אם היא מובילה לתובנה חדשה, אבל תתפלאו, סתם להתכתש – אני לא נהנה. אם אפשר להימנע מויכוח סרק, עדיף.

3. יחס גורר יחס (א)

כלל גדול בתורה, שנזרק לזבל באינטרנט. בבלוג הזה עושים לו תחיית המתים.

בארץ השתרשה תרבות טוקבקים שפלה ומלוכלכת. בחסות ניק אנונימי, כל אחד ואחת יכול להשפריץ על המסך תגובת בטן גסה ופוגענית, בלי לתת דין וחשבון – לעובדות או לזולת. מנגד, באורח פלאי ממש, הטוקבקיסט המצוי הוא טהרן מוסרני בכל  הנוגע לדרישות שהוא מציב בפני העיתונאי או הבלוגר. הם צריכים להיות נקיים, טהורים מרבב, מוסריים לעילא; הוא – פטור מזוטות כאלה. הרבה טוקבקיסטים פשוט פועלים כך, אבל יש כאלה שאף רוממו את הסטנדרט הכפול הזה למדרגת אידאולוגיה מוצקה.

אם יש משהו שהבלוג הזה מנסה לערער עליו, החל מיומו הראשון, זה השאננות הבטוחה של הקורא/גולש הספון במבצר שריפד לעצמו בקפדנות; על החיץ הזה בין האזרח המוגן, הלא-נגוע, לבין ה"חוץ" המזוהם, שיש לו עליו רק ביקורת. משום שתיקון פוליטי אמיתי, בסופו של דבר, מתחיל בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. ואיך נרצה בכלל לתקן אם לא נבחין קודם שמשהו בנו לא בסדר? חברה אזרחית בריאה תתקיים רק במקום שכל אזרח ואזרחית ייקחו אחריות מלאה על מחשבותיהם, מעשיהם או מחדליהם, ויזנחו את עמדת הקורבן הנצחי (של הממשלה, של האליטות, של הגויים, וכדומה). וזה מתחיל בטוקבקים.

אחד השורשים העמוקים של האנומליה בחשיבה הפוליטית הישראלית הוא העיוורון העצמי; היכולת המרהיבה ממש להטיף מוסר לכל העולם בעוד אנחנו רומסים ברגל גסה כללי התנהגות בסיסיים (התייר הישראלי בטורקיה או המג"בניק בחברון או מפקד חיל האוויר שמחריב שכונת מגורים שלמה מהאוויר; כולם היינו הך). זאת תבנית אינפנטילית, שממזגת צווחנות כרונית כלפי הזולת עם אי-לקיחת אחריות מינימלית על תוצאות המעשים שלנו.

צריך להתבגר, הבלוג הזה אומר.

ואם הוא אומר את זה ברמת הפוסט, הוא גם מיישם את זה ברמת התגובות לפוסט. ולכן לא מדובר בגחמה קנטרנית של הכותב, אלא במושכל מוסרי עקרוני, שאין לסגת ממנו: טוקבקיסט שתובע מאחרים יושרה וניקיון, שקודם כל יפגין אותם בעצמו. אפילו הצעד הקטן-לכאורה הזה, לדעתי, יבשר את תחילתה של התבגרות פוליטית.

4. איפה אתה חי?

כמובן שבאקלים האינטרנטי הנוכחי, מדובר בדרישה הזויה ממש. להציב דרישות סף לטוקבקים?? לצפות מהם למה שמובן מאליו שכולם מצפים מהבלוגר??

הזויה או לא, אלה כללי המשחק בבלוג שלי. מי שלא רוצה, לא חייב לשחק. כאמור, יש עולם מופלא שם מחוץ לבלוג שלי, שבו מותר לטוקבקיסטים ללהג ככל העולה על רוחם ומקלדתם. אף אחד לא כופה עליהם להידחק דווקא אל הבלוג השולי הזה. אין לי שום כוונה לחנך אף אחד; כל מה שאני רוצה זה ליצור, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, מרחב דיון נקי, רציני, ענייני. לצערי, בלי תקיפוּת הדברים האלה, שאמורים להיות מובנים מאליהם, לא יתממשו.

5. יחס גורר יחס (ב)

לא מעט פוסטים בבלוג הזה מבוססים על עבודת תחקיר וניתוח רצינית. עבודה שדרשה מאמץ של שעות ארוכות (לא צריך לומר – בלי שום תגמול כספי). כשמציבים בפומבי עמדות לא פופולריות כמו שלי, מוטלת חובה לבסס אותן ככל האפשר – כנגד הנרטיב השליט. לכן חשוב לי מאד (בסוג הפוסטים המדובר) להתבסס על תיעוד פומבי: ידיעות עיתונאיות, דו"חות ומסמכים של ארגוני זכויות אדם, עדויות ממקור ראשון ועוד.

כמו שזה קורה, חלק ניכר מהמגיבים מכחיש את העובדות. כמובן שזאת זכותם; אף אחד לא חסין מטעות. אבל הצד המרגיז הוא שמיעוט מבוטל (ולפעמים – אף אחד) מן המכחישים יטרח להביא תיעוד נגדי, שיבסס את התנגדותו. דוגמה מקרית: מיד כשהחלה מתקפת "עופרת יצוקה", העליתי לבלוג לינקים שהוכיחו כי הנהגת החמאס היתה מעוניינת בהפסקת אש (תמורת הארכת הסכם המעברים), ומי שדחף להסלמה ובסופו של דבר, לשפך הדם הנוראי והמיותר, היה ממשלת ישראל. הטענה הזאת כמובן עמדה בסתירה מוחלטת לנרטיב הרשמי, אבל להבדיל ממנו – היא דווקא היתה ממוסמכת ומתועדת. כל זה לא הפריע למגיבים להכחיש מכל וכל שהחמאס רוצה ומעוניין להפסיק את ירי הקסאמים.

ובכן – דרישה מינימלית ממי שכופר בטענות העובדתיות שלי – היא שיעשה בדיוק את אותו מאמץ שאני עשיתי, ויביא תיעוד נגדי. טענות מסוג של "אני לא מאמין ש…", "לא נראה לי הגיוני ש…" אינן ראויות להתייחסות; המציאות הפוליטית באזורנו איננה מתיישרת לפי ההגיון או האמונות הפרטיות של טוקבקיסטים. גם מי שהחליט, באופן עקרוני, לא להאמין לשום מילה שיוצאת מפיהם של פלסטינים או פעילי זכויות אדם, אינו יכול לנופף כאן בחשדנות הזאת שלו השכם והערב; אם אין לנרטיב שבפיו תיעוד פומבי, שכל אחד ואחד יכול לבחון ולהעריך בשכל הישר שלו, שישמור את החשדנות לעצמו. גם אני חושד בכל מילה שיוצאת מפיו של שר הביטחון; אבל אני חושד בה בדיוק משום שאני טורח לבדוק, ואז גם להוכיח, מה הקשר שלה למציאות.

6. חשיפת שמות המגיבים

יש בלוגרים שאינם מתירים תגובות בכלל; זה נראה לי אבסורד (אם כבר כותבים למגירה, שיישאר במגירה). בלוגרים אחרים מתירים רק למגיבים שמזדהים בשמם המלא והאמיתי להשתתף בדיון. בעולם אידאלי, המדיניות הזאת נראית לי הוגנת ומוצדקת. בכל סיטואציה של ויכוח, כל משתתף חושף צדדים פגיעים שלו, שאחרים יכולים לתקוף. פגיעות שכזאת היא נסבלת רק אם היא מנת חלקם של כל המשתתפים בדיון; לא יכול להיות שרק משתתף אחד יטול סיכונים אישיים שכאלה. והנה, בפועל, הבלוגר נמצא בעמדת נחיתות ביחס למגיבים האנונימיים: הם יודעים עליו יותר ממה שהוא יודע עליהם, הרבה יותר, ולעתים תכופות, הם מנצלים את הידע האישי הזה נגדו.

כאמור, בעולם אידאלי לא היתה סיבה להסכין עם אסימטריה כזאת. הדרישה מכל משתתף בדיון להיחשף בשמו המלא והאמיתי אכן מצמצמת מאד (אף כי לא מבטלת) את הפער בין הפגיעות של הבלוגר לחסינות של המגיב. ולכן היא נראית לי דרישה הוגנת. ובכל זאת, בתוך מגיבינו אנחנו חיים, ואני מודע למחיר שמדיניות כזאת עלולה לגבות: לא מעט מגיבים, שהאנונימיות היא להם תנאי הכרחי, ידירו רגליהם מבלוג שדורש מהם להזדהות. מול ההפסד הזה בתגובות חשובות, אף כי אנונימיות, הרווח של זיהוי שמי מלא מתגמד. זאת הסיבה היחידה – סיבה פרקטית, לא מוסרית – שאינני מנהיג בבלוג חשיפת שמות מלאה.

ואולם מן האמור לעיל צריך להיות ברור שעמדתי העקרונית אוהדת את עיקרון חשיפת השמות. ומכך גם מושפע האופן שבו אני מתייחס לתגובות. מגיב שמזדהה בשמו המלא והאמיתי תמיד יזכה להתייחסות יותר רצינית ממגיב אנונימי. קחו זאת בחשבון. זאת ועוד: אם בלהט הויכוח מגיב אנונימי מתחיל לעלות על פסים אישיים נגדי, אני שומר לי את הזכות לתבוע ממנו הזדהות בשם – שוב, מתוך עקרון איזון הפגיעות. כדי לא להגיע לשם, אני ממליץ מראש לכל המגיבים: תיחשפו. הגעתם לבלוג שמתעסק לא מעט בחשיפת אמת, בשקיפות, במאבק נגד הרמייה והעירפול. תזרמו עם הראש הזה, ותהיו אתם באמת. לא תאמינו כמה זה משחרר.

לצערי, הקוד הזה, והוא לבדו, אינו פתוח לדיון; הוא תנאי מקדים לכל דיון שהוא.

%d בלוגרים אהבו את זה: