"אנו יושבים מתחת לעץ ומחכים": 3 ציטוטים
"אתה תמיד אורח שאינו בטוח שהוזמן, דייר החושש שיסלקו אותו, זר שחסר לו איזה מסמך שיסדיר את מעמדו, ילד שמנמן וביישן בין הילדים החזקים והבריונים בחצר בית הספר, החייל האטי בעל כפות הרגליים השטוחות בין חיילי הקסרקטין, הנשי והמופנם בין המאצ'וס התוקפניים, התלמיד המופתי שבתוכו פנימה מתייסר מבדידות ומבושה והיה רוצה להימנות עם אותם תלמידים גרועים בכיתה שצוחקים עליו, ראש המשפחה החנוט בשעמום ובטינה של חיי הנישואים שמגניב מבטים אל הנשים בשעה שהוא מטייל שלוב זרוע עם אשתו ביום ראשון אחר הצהריים באחד הרחובות של עיירתו, העובד הארעי שאינו מצליח להשיג לו משרה קבועה, האיש השחור או המרוקאי הקופץ אל החוף של קָדיס מסירה שהבריחה את הגבול ונכנס בלילה אל ארץ זרה, ספוג מים, קופא מקור, נמלט מהאורות ומהפנסים של אנשי הגוורדיה סיביל, הרפובליקני הספרדי שחוצה את הגבול לצרפת בינואר או בפברואר 1939 ונוהגים בו כמו בכלב או מצורע ושולחים אותו למחנה ריכוז על חוף הים המסולע, וכולאים אותו בתוך גיאומטריה אימתנית של צריפים וגדרות תיל, הגיאומטריה והגיאוגרפיה הטבעית של אירופה בשנים ההן…".
(ספרד, אנטוניו מוּניוס מוֹלינה, הוצאת עם עובד 2008, עמ' 368)
* * *
"ואני, למען האמת, רציתי לומר בקול ברור דבר אחר לגמרי לאנשי הצבא שהעדתי באוזניהם את עדותי הנלעגת בנסיבות המשפטיות הפיקטיביות האלה. ודווקא בעניין מה שקרוי בפיהם "מסוכנוּת". רציתי לומר להם כך: אולי תקשיבו פעם אחת גם לקולי, קולה של אשה שחיה פה כל ימיה, ממלחמה למלחמה ובימים הרעים שבין המלחמות, וקשורה למקום הזה לא פחות מכם. גם אני אחת מן מהציבור הזה שלקחתם עליכם לשמור ולהגן עליו ועל ביטחונו, כנוסח הקלישאה המופיעה בכל המסמכים שלכם, ואני טוענת כנגדכם שכבר שנים רבות מאוד אתם מסכנים אותי. שכליאת מאות-אלפי בני אדם מאחורי גדרות וחומות של ערים וכפרים ובתי כלא מוסווים בפאתי ערים ובמדבר אינה הגנה כי אם ליבוי תמידי של בעירה, שמועדת לשוב ולהתלקח בכל פעם מחדש. אני טוענת כנגדכם שעדנאן הכלוא והנואש מסוכן לי יותר מעדנאן בן החורין. שעדנאן בן החורין היה לי, ויכול להיות גם לבני עמי האחרים וגם לכם, בן שיח ולא אויב."
(עדנאן עבדאללה, פלסטיני, עצור מנהלי, נזקק למשקפיים. לשב"ס היתה בעיה עם זה, אילנה המרמן, "הארץ", 30.10.09)
* * *
"את הדברים שאנו עושים אנו עושים בלב מלא, וכה מלא וגדוש לבנו שמקום לדבר לא נותר בו. יבוא המשיח ולא תהיה דעתנו פנויה לראותו. יבוא ויפגין להטוטיו ואנו נביט בו בעיניים גבוהות, בעיניים רעות, שמא בקסמיו ישכיח את היותנו גאולים זה כבר, חפים מהצורך בפדיון הנפש. נפש אין לנו, כמובן, לבנו סגור בפני עושי הנפשות, בעולם של חומר אנו פועלים, וחומר הוא כל עולמנו. אנו שולחים ידינו אל החומר ושדות השחר נענים, נפתחים כחמניות עם אור ראשון."
"האדמה קשה היום. אנו חופרים בה תעלות ופנינו מתלהטים מהמאמץ. חם היום, האוויר נקי ויבש. כשיגיעו המים נשיט אותם בתעלות ונובילם אל חלקות הגן בזו אחר זו, חלקת העגבניות וחלקת החמניות וחלקת האבטיחים. אנו מכים באדמה היבשה והשמש נחה על ראשינו ככובע רחב שוליים. כשהתעלות מוכנות אנו מתכנסים בצל העץ היחיד ומחכים, מניחים שלושה מעדרים על הקרקע, מצטופפים מפני האור, נושמים את ריח הזיעה והאדמה. מאין יבואו המים? אוגוסט עכשיו, ילדים טיפשים, הגשם יבוא בעוד שלושה, ארבעה חודשים, לכו הביתה ילדים. אנו יושבים מתחת לעץ ומחכים."
(לעיני השמש הזאת, יורם נסלבסקי, הוצאת "פיתום" 2009, עמ' 62, 65)
לא למות טיפש 
תודה עידן. ציטוטים יפים, אהבתי בעיקר את האחרון עם המשיח והילדים והעץ.. 🙂