Skip to content
12 באוקטובר 2009 / עידן לנדו

בהצדעה לביל מאהר

ביום שבו הוכרז ברק אובמה כזוכה פרס נובל לשלום 2009, הפגיזה אמריקה את הירח. בתזכורת המשעשעת הזאת פתח ביל מאהר את תכניתו השבועית, Real Time, המשודרת מדי יום ששי בלילה בערוץ HBO. מאהר לא הניח לצחוקים לגווע לפני שתקף את הקהל שלו בשאלה: איך נותנים פרס נובל לשלום לנשיא המנהל שתי מלחמות במקביל?

זהו ביל מאהר טיפוסי; ספקן, תוהה, מצחיק מאד, ותמיד פוליטי. מאהר הוא פנינה זוהרת בשמי הטלוויזיה האמריקאית, כבר יותר מ-15 שנה. לא שחסר בטלוויזיה הזאת הומור; סטנדאפיסטים ומנחי תכניות לילה שנונים יש בלי סוף. אבל מה שחסר כמו אוויר לנשימה הוא החיבור בין הצחוק למחשבה, כמו גם החיבור בין פאן טהור למבט מוסרי. התכנית של מאהר היא בועה של סאטירה פוליטית משובחת, שלא מסתפקת בירידות שגרתיות על התסרוקת האחרונה של כוכבות סיטקום או פליטות פה מביכות של שחקני פוטבול. מאהר נכנס בכל הנושאים הגדולים של הפוליטיקה – סחר נשק, תעשיות הפארמה, האוונגליסטים, זכויות של הומואים, רפורמת הבריאות – ואף פעם אינו חושש לרדת על הקהל עצמו. הוא מחזיר לסאטירה את טעם קיומה הטבעי, הקודם לכל: מכשיר לתיקון עצמי. בכך הוא ממשיך מסורת מפוארת, גם אם אקסקלוסיבית, של אמנים אמריקאיים כלני ברוס וג'ורג' קרלין.

בכל פעם שאני מבקר או שוהה בארה"ב אני ממהר לאתר את התכנית השבועית של מאהר. השם מתחלף, וגם הרשת, אבל הפורמט קבוע. בהתחלה, צרור בדיחות על אירועי השבוע, כמו בפתיחה טיפוסית של לטרמן או לנו. אומנם יותר פוליטי, אבל עדיין לא ממש מזהיר. אז, במעבר חד, מאהר מזמין את האורח הראשון לראיון. בדרך כלל יהיה זה פוליטיקאי או פקיד בכיר בוושינגטון שלאחרונה נתן דרור ללשונו והחל לחשוף את דעתו האמיתית על מה שמתרחש הרחק מעיני הציבור.

מאהר מוריד את כובע הליצן וחובש כובע עיתונאי חוקר. הוא מפגין ידע פרטני מאד – סטטיסטיקות של פשע, מהלכי הצבעה בקונגרס, מחזורי מסחר של תאגידים – ומנהל שיחה מרתקת עם המומחה התורן. לא פעם ולא פעמיים הוא יאמר בשפה ברורה, בוטה, את מה שהמומחה אינו מרשה לעצמו; לעולם לא יניח לנתונים להישאר "יבשים", ללא משמעות.

זה אולי מה שגורם לי להעריך אותו כל כך: מאהר אוהב עובדות, ואוהב לחשוב עליהן בעצמו. הנה שתי תכונות אנטי-אמריקאיות להפליא.

על הבוז האמריקאי לצרפת:

אחרי הראיון מאהר מקבץ את הפאנל השבועי שלו. ההרכב פחות או יותר קבוע: פוליטיקאי בעבר או בהווה, פרופסור מהאקדמיה או עיתונאי, וקומיקאי. כולם חייבים להיות חדי דיבור ומחשבה, ובדרך כלל, מה לעשות, הם יהיו בצד השמאלי של המפה (אף כי מאהר יודע לאתר רפובליקאים עם עמדות מקוריות בשלל נושאים). מאהר מתחיל להציב להם שאלות, על בסיס אוסף ציטוטים מלבב מן השבוע החולף. השיחות האלה מענגות גם בגלל שאין בהן שום מעצורים – פוליטיים או מיניים. מותר לומר הכל. גם כאן, מאהר לא מאכזב: בדרך כלל הוא יודע יותר מהפרופסור, מצחיק יותר מהקומיקאי.

השלב הבא הוא שלב ה"כאפות", או באנגלית, New Rules. מאהר מגיב באבחות קצרות וקטלניות על כל מיני תופעות אמריקאיות מגונות (החל מג'אנק פוד וכלה בדיוור פרסומי). הקטעים האלה כבר קיבלו חיים משלהם באינטרנט כציטוטים קלאסיים.

יש כמה נושאים שמאהר חוזר עליהם שוב ושוב, לא חושש להלאות את הקהל (מה ששוב מוכיח שהוא אמן פוליטי ולא בדרן): ההבלים המסוכנים של קיצוניות דתית (כל דת, לצורך העניין); חיבתו הגלויה למריחואנה והקמפיין להפוך אותה לחוקית; ופוריטניות מינית.

במלים אחרות: מאהר הוא אוהב חיים גדול, ושונא את כל שונאי החיים.

כדי להיחלץ מדימוי החסיד השוטה, אדגיש שלא כל מה שיוצא מפיו של מאהר נעים לאוזני. יש לו חולשה רכרוכית כלפי גיבורי מלחמה (בזמנו תמך בבוב דול) וקשה לקרוא לו איש שמאל קלאסי; הוא ליברטריאן יותר מאשר סוציאליסט. ועדיין, הוא משב רוח רענן באקלים התקשורתי האמריקאי.

על עשירים ובריאות של עניים:

מאז בחירתו של אובמה, הנושא המרכזי בתכניות של מאהר הוא רפורמת הבריאות. וליתר דיוק: איך אובמה והדמוקרטים התקפלו מכל ההבטחות החגיגיות שלהן ערב הבחירות, והגישו לסנאט הצעת חוק מדוללת ואנמית, שבעצם לא פותרת את בעייתם של 46 מיליון אמריקאים החיים ללא ביטוח בריאות. מאהר זועם (השאלה הקבועה שלו: "למה האמריקאים מאפשרים לתאגידי הביטוח והתרופות להתפרנס מן המחלות שלהם"?), ולא מפסיק לתקוף את הדמוקרטים, שלכאורה שולטים הן בבית הלבן והן בשני בתי המחוקקים.

זאת משמעותה של פעולה פוליטית: ביקורת על האחראים, שמייצגים אותך, ולא על איזשהו אויב מרושע – הרפובליקאים או תאגידי הביטוח והתרופות – שממילא אינו חייב לך דין וחשבון. לתשומת ליבם של כל מגיבי "אבל למה אתה לא מגנה את החמאס" וכד'.

5 הדקות האחרונות של התכנית, לאחר ה-New Rules, הן הדובדבן שבקצפת. מאהר כבר נינוח יותר, יושב בכיסא, ופונה ישירות לצופים. הוא נושא מעין נאום קטן, כתוב לעילא ולעילא, על נושא פוליטי אחד. הטקסטים האלה תמיד מושחזים ומעוררי מחשבה, ולמרות שמאהר נהנה בגלוי מפרצי הצחוק שמסביב, ניכרת בו איזו בעירה מוסרית פנימית; דחף גדול להבקיע אל הצופים ולנער אותם מאדישותם. אלו רגעים מרגשים, שהומור ורצינות נמזגים בהם, וגם תשוקה אמיתית של איש שכבר אינו צעיר להביא תיקון כלשהו, מזערי ככל שיהיה, למציאות המתסכלת שמסביבו.

על אמריקה כאומה של טפשים:

16 תגובות

להגיב
  1. AP / אוק 12 2009 18:42

    קל מאוד לא לאהוב את ביל מאהר. הוא שחצן, מתנשא, מעצבן, ובאופן כללי עושה רושם של שמוק. הוא גם לא מצחיק במיוחד, לטעמי.
    אבל בתכלס, זה לא רלוונטי. הבנאדם הוא איש תקשורת מעולה. הוא חכם, רהוט, פועל מתוך אמונה פנימית חזקה, הידע שלו בנושאים הוא מדהים, והוא מראיין מצויין. הרציונליות שלו נראית כמעט בלתי אמריקאית לעומת האמוציונליות והדרמה של הרשתות האחרות (לדוגמאות אפשר לבדוק את התכניות של סטיבן קולבר וג'ון סטיוארט, שעשו קריירה מלעג וסאטירה של אותן רשתות שידור). מיותר לציין שיש הרבה נושאים שאני לא מסכים איתו עליהם, אבל בכל זאת אני מקווה שנזכה לראות אנשי תקשורת ברמתו גם אצלנו.

  2. אסתי / אוק 12 2009 18:45

    הוא בדיוק האדם שהייתי צריכה לראות ולשמוע אחרי צפיה בשידור ישיר של פתיחת מושב החורף של הכנסת… ):

    תודה גדולה (למרות שחלק מהבדיחות לא היו מובנות לי, בורה ועמת ארצות שכמוני)

  3. נורית / אוק 12 2009 18:58

    איזה נחמד שיש טוקבקים, נכון? אפשר להוציא את כל המררה שמצטברת בבטן.
    אז רק רציתי להגיד שלושה דברים קטנטנונים:
    את מכוערת!
    וטיפשה!
    ואיבר המין שלך סתום!

    😉

  4. עידן / אוק 12 2009 19:11

    שמחליף ניקים כל הזמן. לא צריך להתרגש ממנו, אבל גם לא חייבים לרדת לרמתו, נכון?

  5. עידן / אוק 12 2009 19:15

    איש תקשורת מעולה – מחמאה קטנה מאד.

    גם ביל אוריילי הוא איש תקשורת מעולה. גם טומי לפיד היה כזה. אין לי חשק לראות עוד כאלה אצלנו. מה שהופך את מאהר לייחודי לא קשור בכלל לתקשורת, אלא לחשיבה ומוסר.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / אוק 12 2009 19:16

    פחות חולשה לגבורי מלחמה, יכולתי להחליף את פסל הראש של חומסקי שיושב אצלי בסלון באיזה פסלון קטן של מאהר, אולי להניח אותם אחד לצד השני (את חומסקי על הדום קטן, בכל זאת..). 

  7. אזרח. / אוק 12 2009 19:21

    השקפתו בהתאם לנסיבות.באופן כללי הוא ליברטני,אבל בעבר הוא תמך גם בניידר,גם בדול,וגם במועמדים דמוקרטים .קרלין ומאהר זה שילוב מנצח.

  8. אמיתי סנדי / אוק 12 2009 19:21

    הם פחות פוליטיים בצורה ישירה, ויותר מעודנים בצורה שבה הם מעבירים את הביקורת שלהם, אבל הם מענגים.

  9. AP / אוק 12 2009 19:41

    כנראה שאנחנו מפרשים את המושג "איש תקשורת" בצורה שונה. ביל אוריילי אינו איש תקשורת מעולה, בלשון המעטה.

  10. ליאור / אוק 12 2009 21:27

    בשביל הקטע על צרפת באמת צריך קצת אומץ. גם לזלזל בארצות הברית וגם באותה נשימה להלל את צרפת. לא פשוט.

  11. מנשה / אוק 12 2009 21:34

    הנה לינק לתוכניות
    http://megarelease.net/?s=bill+maher

    באופן אישי, אני לא יכול לסבול אותו. שחצן, פסבדו-אינטלקטואל (הוא רחוק מלהיות אינטלקטואל באמת. אפשר לראות זאת בראיון עם כריסטופר היצ'נס), מתנשא ובעל רטוריקה רדודה. מזין את הקהל בדיוק במה שהוא רוצה לשמוע ובשורה התחתונה הוא מגלם את חוסר הסובלנות בצד השמאלי של המפה הפוליטית.

    אבל כל אחד וטעמו

  12. גיל / אוק 12 2009 22:17

    בפוליטקלי אינקורקט הוא היה הרבה יותר חריף. התוכנית שלו בHBO לא מצחיקה בעיניי, ומורכבת מבדיחות די תפלות וצפויות. המונולוג שלו חלש בהרבה של תוכניות הארוח היומיות וגם האורחים שלו במקרים רבים לא מעניינים. יש לו גם נטייה לברבר יותר מדי ולקטוע אותם על חשבון ניסיונות ההצחקה שלו. פה ושם הוא מצחיק אבל בשביל תוכנית של שעה זה בזבוז לדעתי.

  13. אזרח. / אוק 12 2009 22:34

    הוא יותר מה שנקרא: פה גדול.(פה ג'ורה ).

    "SHUT UP!" — Bill O'Reilly's favorite words

    על הפה הגדול שלו הוא חטף כהוגן מסנופ דוגי דוג.

    Snoop vs Bill O

  14. ניר / אוק 13 2009 17:25

    מנשה מדייק כשהוא מגדיר את מאהר "שחצן, פסבדו-אינטלקטואל, מתנשא ובעל רטוריקה רדודה" – ומן הסתם זה גם מסביר למה לנדו ושאחר פלצני "רשימות" מחבבים אותו כל כך, למרות שמאהר הרבה יותר פרו ישראלי מהם (למשל: http://www.huffingtonpost.com/bill-maher/the-world-is-mel-gibson_b_26315.html )

    לגבי "אומץ", הרי זו שטות מוחלטת. מאהר לא מחפש רייטינג בטקסס או יוטה. הוא מכוון ומתחנף לקהל לבן, מבוסס, בוגר השכלה ליברלית ואירופיל (בעיקר מתוך בורות לגבי אירופה בת זמננו) שגומר במכנסיים לשמע ההשוואה המקושקשת שלו בין צרפת לארה"ב.

    ואם במקרה התגובה הזאת נקראת ע"י מישהו שמסוגל לחשיבה עצמונית, כדאי לקרוא את היצ'נס מרחיב על ליצני הטלוויזיה הפסודו-אינטלקטואלים, פסודו-חתרנים כאן: http://www.theatlantic.com/doc/200910/satire

  15. ג'ו / אוק 14 2009 10:06

    רק תראו משלשום:

  16. קאז / אוק 15 2009 20:52

    למרות שאני חושב שהוא די מצחיק וגם מסכים להרבה מהעמדות שהוא מציג, אני חושב שהוא מראיין לא רק גרוע, אלה גם כזה שגורם נזק לתדמית הליברל שלו. הוא לא מקשיב, ורק מחכה לרגע שבו הוא יוכל להכניס את הבדיחה שהוא התכונן אליה.
    בסרט שהוא עשה על אנשים המאמינים בתנך , זה היה כל כך בלתי נסבל – שהפסקתי באמצע. דווקא בגלל שאני לא מאמין באלוהים
    גון סטיוארט לוקח אותו בהליכה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: