בהצדעה לביל מאהר

ביום שבו הוכרז ברק אובמה כזוכה פרס נובל לשלום 2009, הפגיזה אמריקה את הירח. בתזכורת המשעשעת הזאת פתח ביל מאהר את תכניתו השבועית, Real Time, המשודרת מדי יום ששי בלילה בערוץ HBO. מאהר לא הניח לצחוקים לגווע לפני שתקף את הקהל שלו בשאלה: איך נותנים פרס נובל לשלום לנשיא המנהל שתי מלחמות במקביל?

זהו ביל מאהר טיפוסי; ספקן, תוהה, מצחיק מאד, ותמיד פוליטי. מאהר הוא פנינה זוהרת בשמי הטלוויזיה האמריקאית, כבר יותר מ-15 שנה. לא שחסר בטלוויזיה הזאת הומור; סטנדאפיסטים ומנחי תכניות לילה שנונים יש בלי סוף. אבל מה שחסר כמו אוויר לנשימה הוא החיבור בין הצחוק למחשבה, כמו גם החיבור בין פאן טהור למבט מוסרי. התכנית של מאהר היא בועה של סאטירה פוליטית משובחת, שלא מסתפקת בירידות שגרתיות על התסרוקת האחרונה של כוכבות סיטקום או פליטות פה מביכות של שחקני פוטבול. מאהר נכנס בכל הנושאים הגדולים של הפוליטיקה – סחר נשק, תעשיות הפארמה, האוונגליסטים, זכויות של הומואים, רפורמת הבריאות – ואף פעם אינו חושש לרדת על הקהל עצמו. הוא מחזיר לסאטירה את טעם קיומה הטבעי, הקודם לכל: מכשיר לתיקון עצמי. בכך הוא ממשיך מסורת מפוארת, גם אם אקסקלוסיבית, של אמנים אמריקאיים כלני ברוס וג'ורג' קרלין.

בכל פעם שאני מבקר או שוהה בארה"ב אני ממהר לאתר את התכנית השבועית של מאהר. השם מתחלף, וגם הרשת, אבל הפורמט קבוע. בהתחלה, צרור בדיחות על אירועי השבוע, כמו בפתיחה טיפוסית של לטרמן או לנו. אומנם יותר פוליטי, אבל עדיין לא ממש מזהיר. אז, במעבר חד, מאהר מזמין את האורח הראשון לראיון. בדרך כלל יהיה זה פוליטיקאי או פקיד בכיר בוושינגטון שלאחרונה נתן דרור ללשונו והחל לחשוף את דעתו האמיתית על מה שמתרחש הרחק מעיני הציבור.

מאהר מוריד את כובע הליצן וחובש כובע עיתונאי חוקר. הוא מפגין ידע פרטני מאד – סטטיסטיקות של פשע, מהלכי הצבעה בקונגרס, מחזורי מסחר של תאגידים – ומנהל שיחה מרתקת עם המומחה התורן. לא פעם ולא פעמיים הוא יאמר בשפה ברורה, בוטה, את מה שהמומחה אינו מרשה לעצמו; לעולם לא יניח לנתונים להישאר "יבשים", ללא משמעות.

זה אולי מה שגורם לי להעריך אותו כל כך: מאהר אוהב עובדות, ואוהב לחשוב עליהן בעצמו. הנה שתי תכונות אנטי-אמריקאיות להפליא.

על הבוז האמריקאי לצרפת:

אחרי הראיון מאהר מקבץ את הפאנל השבועי שלו. ההרכב פחות או יותר קבוע: פוליטיקאי בעבר או בהווה, פרופסור מהאקדמיה או עיתונאי, וקומיקאי. כולם חייבים להיות חדי דיבור ומחשבה, ובדרך כלל, מה לעשות, הם יהיו בצד השמאלי של המפה (אף כי מאהר יודע לאתר רפובליקאים עם עמדות מקוריות בשלל נושאים). מאהר מתחיל להציב להם שאלות, על בסיס אוסף ציטוטים מלבב מן השבוע החולף. השיחות האלה מענגות גם בגלל שאין בהן שום מעצורים – פוליטיים או מיניים. מותר לומר הכל. גם כאן, מאהר לא מאכזב: בדרך כלל הוא יודע יותר מהפרופסור, מצחיק יותר מהקומיקאי.

השלב הבא הוא שלב ה"כאפות", או באנגלית, New Rules. מאהר מגיב באבחות קצרות וקטלניות על כל מיני תופעות אמריקאיות מגונות (החל מג'אנק פוד וכלה בדיוור פרסומי). הקטעים האלה כבר קיבלו חיים משלהם באינטרנט כציטוטים קלאסיים.

יש כמה נושאים שמאהר חוזר עליהם שוב ושוב, לא חושש להלאות את הקהל (מה ששוב מוכיח שהוא אמן פוליטי ולא בדרן): ההבלים המסוכנים של קיצוניות דתית (כל דת, לצורך העניין); חיבתו הגלויה למריחואנה והקמפיין להפוך אותה לחוקית; ופוריטניות מינית.

במלים אחרות: מאהר הוא אוהב חיים גדול, ושונא את כל שונאי החיים.

כדי להיחלץ מדימוי החסיד השוטה, אדגיש שלא כל מה שיוצא מפיו של מאהר נעים לאוזני. יש לו חולשה רכרוכית כלפי גיבורי מלחמה (בזמנו תמך בבוב דול) וקשה לקרוא לו איש שמאל קלאסי; הוא ליברטריאן יותר מאשר סוציאליסט. ועדיין, הוא משב רוח רענן באקלים התקשורתי האמריקאי.

על עשירים ובריאות של עניים:

מאז בחירתו של אובמה, הנושא המרכזי בתכניות של מאהר הוא רפורמת הבריאות. וליתר דיוק: איך אובמה והדמוקרטים התקפלו מכל ההבטחות החגיגיות שלהן ערב הבחירות, והגישו לסנאט הצעת חוק מדוללת ואנמית, שבעצם לא פותרת את בעייתם של 46 מיליון אמריקאים החיים ללא ביטוח בריאות. מאהר זועם (השאלה הקבועה שלו: "למה האמריקאים מאפשרים לתאגידי הביטוח והתרופות להתפרנס מן המחלות שלהם"?), ולא מפסיק לתקוף את הדמוקרטים, שלכאורה שולטים הן בבית הלבן והן בשני בתי המחוקקים.

זאת משמעותה של פעולה פוליטית: ביקורת על האחראים, שמייצגים אותך, ולא על איזשהו אויב מרושע – הרפובליקאים או תאגידי הביטוח והתרופות – שממילא אינו חייב לך דין וחשבון. לתשומת ליבם של כל מגיבי "אבל למה אתה לא מגנה את החמאס" וכד'.

5 הדקות האחרונות של התכנית, לאחר ה-New Rules, הן הדובדבן שבקצפת. מאהר כבר נינוח יותר, יושב בכיסא, ופונה ישירות לצופים. הוא נושא מעין נאום קטן, כתוב לעילא ולעילא, על נושא פוליטי אחד. הטקסטים האלה תמיד מושחזים ומעוררי מחשבה, ולמרות שמאהר נהנה בגלוי מפרצי הצחוק שמסביב, ניכרת בו איזו בעירה מוסרית פנימית; דחף גדול להבקיע אל הצופים ולנער אותם מאדישותם. אלו רגעים מרגשים, שהומור ורצינות נמזגים בהם, וגם תשוקה אמיתית של איש שכבר אינו צעיר להביא תיקון כלשהו, מזערי ככל שיהיה, למציאות המתסכלת שמסביבו.

על אמריקה כאומה של טפשים: