Skip to content
19 באוגוסט 2009 / עידן לנדו

חופשה וניקוי שולחן

הבלוג יוצא לחופשת קיץ, מאוחרת מדי, עד… בוא נאמר, אחרי החגים. נשאיר את זה פתוח. אולי תהיה עוד גיחה אחת בשבוע הבא.

בסוף השבוע אני טס עם משפחתי לסנטה קרוז, קליפורניה, שם נשהה שנה לרגל שבתון. למען הסר ספק, ארגיע את כל המודאגים: בבלוג לא יחול שינוי מהותי. לא אתחיל לסקר את ליגת הפוטבול האמריקאית ולפרש מהלכים מדיניים בוושינגטון. שיקולי הכתיבה והעריכה כאן לא ישתנו: רק דברים שמעניינים אותי, שיש לי הבנה כלשהי בהם, ושיש בהם עניין לציבור (אומנם קטן, אבל מסור). מכאן יובן שמה שהיה הוא שיהיה.

הריחוק הגיאוגרפי יכול, לעתים, להגביל את היכולת שלך לראות או להבין משהו. אבל הוא יכול גם לחדד אותה. מכל מקום, בעידן האינטרנטי, כשמקורות המידע מבוזרים כל כך, חשיבות המיקום הגיאוגרפי הופכת למשנית. ישנה כמובן הטרוניה הקבועה כלפי מי שלא יושב כאן: "מה אתם מטיפים לנו מחו"ל, קודם תסבלו כאן ורק אז תפתחו את הפה".

סבלתי כאן וגם אמשיך לסבול, כשאחזור מהשבתון. ממילא במקרה הפרטי שלי, גם לפני המעבר, לא חסרו תירוצים לפסול מראש את דברי (באיזה זכות אתה מדבר, יא שמאלני / אשכנזי / אקדמאי / בלשן / סרבן / פוסט-ציוני / ולאחרונה, כמה מרענן, גם מיזוגן). כך שהמעבר לחו"ל לא יעלה ולא יוריד.

את הכינוי "פוסט-ציוני", אגב, מצאתי לאחרונה מודבק לשמי באיזה אתר שטנה. התמיהה הראשונה שלי היתה כמובן: פוסט ציוני? מישהו קרא אצלי פעם פוסט ציוני?

התמיהה השניה היתה שכבר מזמן אין לי מושג מה זה "ציוני", ועל כן גם אין לי מושג מיהו זה שנמצא "פוסט" לציוני. יש אנשים שדעותיהם "שמאלה" ממני שמגדירים עצמם ציונים. יש גם ימנים, כידוע, שכופרים במלכות, ומתנערים מן התואר "ציוני". כל העיסוק הזה בתגיות לשוניות וזכויות היוצרים עליהן משעמם, ובעיקר זורע טשטוש היכן שנחוצה בהירות. אני יכול להצהיר באופן קונקרטי על עמדותי בשורה של נושאים פוליטיים וחברתיים; אם מישהו חפץ לסכם את כלל ההצהרות האלה תחת הכותרת "ציוני" או "פוסט-ציוני", הוא עושה זאת על אחריותו בלבד.

טוב, לענייננו. בשבועות האחרונים הבלוג היה פעיל מאד לא מפני שהיה לי פנאי, בדיוק להפך. פשוט "ניקיתי את השולחן" מכל מיני חומרים שהצטברו במגירות. זה המקום אולי להאיר את עיניהם של מי מהמגיבים בעניין פשוט. זמן העלאת הפוסט איננו בהכרח זמן כתיבתו! פוסט שעולה בבוקר יום שלישי אולי נכתב באישון ליל חצי שנה לפני כן! כן כן, פלאי הטכנולוגיה (ומי בכלל יכול לכתוב בבוקר?).

דחק המעבר לחו"ל, לצערי, לא איפשר לי לכתוב על דברים חשובים שקורים עכשיו. גם לא יהיה לי זמן בשבועות הקרובים לכתוב עליהם, אבל המצפון נוקף אותי, אז לפחות אזכיר משהו שלמיטב ידיעתי חלף בשתיקה גמורה.

שני דו"חות מקיפים התפרסמו בשבוע שעבר על ההשלכות ארוכות הטווח של המצור על עזה על רמת התברואה, תעסוקה, תזונה ותשתיות בתוך הרצועה. הדו"ח הראשון הוא של עמותת "גישה", וכותרת התקציר שלו מאששת דברים שכתבתי כאן לפני חצי שנה: "ישראל מחלישה את התשתיות בעזה לקראת המלחמה הבאה". הדו"ח השני, של OCHA, פורס תמונה סטטיסטית רחבה של תוצאות המצור. משני הדו"חות עולה תמונה מזעזעת. שניהם שמים דגש על הסירוב של ישראל לאפשר לפלסטינים לשקם את הריסות עזה – סירוב שמתמצה באיסור על הכנסת סולר תעשייתי, חומרי בניין, חלקי חילוף לגנרטורים ולמתקני טיהור שפכים ועוד. קשה אפילו להעריך כמה תושבים מתו, חלו או הגיעו לתת-תזונה בגלל מדיניות שתירוצה הרשמי הוא "החזרת גלעד שליט".

מה שלא קשה להעריך זה שממשלת ישראל, ניתן לומר באופן שיטתי, מניחה את התשתית לפלישה הבאה לעזה. השאלה היחידה היא אם זה יקרה תחת כהונתו של ביבי או של מחליפו (לבני? מופז?).

העניינים האלה כרגיל אינם זוכים לשום דיון בתקשורת. אני מקווה שמישהו ירים את הכפפה ולפחות ייתן להם חשיפה וניתוח בבלוגוספירה.

ומה עוד אייחל? שכל אחד מאיתנו, לילה לילה לפני שהוא/היא הולך/כת לישון, יקדיש עשר שניות של זעם רותח על המחדל הגדול ביותר של ממשלות ישראל מאז דחיית הצעת השלום של סאדאת (בתיווך יארינג) ב-1971.

[סגרתי לתגובות כי אני מתנתק מהאינטרנט וממילא לא אוכל להתייחס למגיבים. אריבדרצ'י]

%d בלוגרים אהבו את זה: