הסקסאורבנית
כמו הוכחה על דרך השלילה, הסקסאורבנית מאששת את תוקף קיומה מכוח השלילה; שלילת גברים, כמובן. היא מעצבת לה מרחב מוגן: ג'ינס מעצבים, משקפי שמש תואמים, ושתי חברות לשיחות נפש מצטלצלות. נושא השיחות אינו משתנה: הגבר שהיה, הגבר שיהיה, הגברים שאינם, הגברים שעדיף שלא יהיו.
הסקסאורבנית חווה את עצמה כחיזיון ססגוני של מקוריות, שנינות ודעתנות. את דעותיה המקוריות והשנונות היא מקפידה, כמובן, לעדכן, בהתאם לסדרות הטלוויזיה המתוחכמות. בבית קפה דהוי בעיר הולדתה, על מדרכה מפוייחת, היא מתיזה לעבר חברותיה שורות מחץ כמו "אז שאלתי אותו: זה התכווץ לך בכביסה או בכניסה?", ובעודן מתגלגלות בצחוק עקשני משהו, היא מתרגמת מיד בדמיונה את השורה לאנגלית, ומעבירה את הסצינה כולה למסעדת יוקרה בשדירה השישית במנהטן.
למעשה, היא אסירת תודה למין הגברי: בלי גברים לא היתה יכולה לצבור נצחונות. במוחה פרוש מאגר עצום של השפלות קטנות, הערות סרקסטיות, טריקות טלפון מדושנות – שבסוף כל אחת מהן היא ניצבת זקופה, צוואר מתוח אל על, שפתיים רוטטות בעונג הניצחון, עקב הנעל מונח על חזהו של עוד קורבן גברי.
זהו מרוץ אכזר; אך תעצור לשניה לקחת אוויר, ומיד תבחין בחברותיה חולפות על פניה בסערה, דוהרות מחידוד אל חידוד. אם תמתין עוד שניה בצד, השקט שישתרר פתאום סביבה עוד יוביל אותה, בלא משים, למפגש מאיים ומרתיע: עם עצמה. היא מתנערת, זוקפת סנטר, ונבלעת חיש בסחרחרת חייה.
לא למות טיפש 
מיזוגניה דור 3.5?
זו לא מיזוגניה אם שונאים את כולם באופן שווה
נדמה שדווקא אתה היית כאן קורבן לאתוס של סדרות הטלוויזיה הידועות.
וכידוע, את דמויותיהן של אותן נשים-נשים (על משקל גבר-גבר) הגו ויצרו הומואים ניו יורקים שנונים וחדדנים.
על כל פנים, באבק המציאות, אין בנמצא מודל כזה.
בואי נראה. בסדרה הופיעו עד היום 13 דיוקנאות, מתוכם 9 גברים ו-4 נשים (אפשר לבדוק בארכיון).
ניתן לומר, בלשון המעטה, שאף דיוקן אינו מהלל וקושר כתרים למושאו. למעשה, רק לפני יומיים הופנה כאן מבט אכזרי משהו אל "משחיל הפאבים". ויש עוד דוגמאות לדיוקנאות שבוחנים בעין ביקורתית (יהיו שיאמרו מרושעת, לכשעצמי אני נמנע מלתאר את כתיבתי) דמויות "גבריות" כגון:
המדייק עד חורמה: http://www.notes.co.il/idanl/44131.asp
המתהלך בין מכשירים: http://www.notes.co.il/idanl/44386.asp
השיפוטאי: http://www.notes.co.il/idanl/44258.asp
ועוד ועוד.
וראה זה פלא: אף אחד ואף אחת מן הקוראים/ות לא האשימו אותי בשנאת גברים בגלל הדיוקנאות האלה. כלומר: הרבה יותר גברים יוצאים "רע" בסדרה, ובכל זאת, רק דמויות נשיות מעוררות, אוטומטית, את האשמת המיזוגניה (זאת הפעם השניה).
האם יכול להיות שבעיניים מסוימות, כל מבט ביקורתי על אשה ייתפס בהכרח כמיזוגני, ואילו מבט ביקורתי על גבר יהיה "לגיטימי"? למה זה ככה? אולי משום שבעיניים מסוימות, השיוך המגדרי של גבר איננו מהותי לכל דבר ועניין, ואילו השיוך המגדרי של האשה כן מהותי?
קחי את "המתהלך בין מכשירים". הרי לך תכונה "גברית" מובהקת – התעניינות אובססיבית בצד הטכני של החיים (עד כדי עיוורון לכל מה שחורג ממנה). אף אחד לא תפס את הדיוקן שכתבתי ככתב אישום כוללני נגד המין הגברי.
אבל איכשהו, בעינייך, הסקסאורבנית היא כתב אישום כוללני נגד נשים.
איך קוראים להשקפה הזאת, שמתייחסת ושופטת אדם קודם כל על פי המגדר שלו ורק אחר כך על פי אופיו? איך קוראים להשקפה הזאת שבאופן אוטומטי מכלילה את מה שנאמר על אשה אחת (או דיוקן של אשה) לכל הנשים, אבל מכבדת כל גבר (או דיוקן של גבר) כאינדיבידואל, או לפחות, כמייצג סוג אחד בלבד ולא את כל המין הגברי?
נכון, שוביניזם. וזה בדיוק מה שעולה מן ה"עלבון" שלך – ליתר דיוק, ה*בחירה* שלך להיעלב, בשם הנשים כולן. ההכללה האוטומטית (כאן, אבל לא בדיוקנאות הגברים) מעידה שאת, ורק את, עדיין לא השתחררת מן הנגע הממאיר של ראיית עצמך כאקזמפלר מגדרי קודם להיותך אינדיבידואל/ית בפני עצמו/ה.
גם אם אישה היתה כותבת את זה זה היה מיזוגני.
אני לא מפלה.
ולמה זה מיזוגני? אתה הרי אדם חכם. תפתח את הראש לשנייה. מכולם אפשר ללמוד, לא?
למה זה מיזוגני? כי יש ג'ינס, ויש משקפי שמש, ויש נעלי עקב, ויש גברים, אבל אין אישה. איפה היא?
וחוץ מזה, הטיפוס הזה, היא לא קיימת. אולי באיזה פחד לילית קמאי. אחרת זה היה מצחיק או מעורר הזדהות או משהו מלבד רצון להתכווץ כי עדיין
they'll hate you if you're clever
and despise a full
וחסר לך שלא תסתובבי עם עקבים בעיר הזאת, שומעת? כי אז תהיי הטיפוס הכי שקוף
fool
כמובן
פדיחה 🙂
סלח לי ג'ון
שהגברים בדיוקנאות שלך לא מגדירים את עצמם על ידי נשים ואילו האישה יכולה להגדיר את עצמה רק על ידי גברים.
המציאות? מסופקני
זו לי הפעם הראשונה שני נהנה מפוסט שכתבת או מסכים איתו. עברת על שאר הסדרה ומאד נהניתי.
באמת שיש אנשים כאלה ואין בתיאורים שלך שום דבר רע ואל תקשיב לכל מיני אנשים שממהרים להעביר ביקורת לא עניינית.
אפרת,
את זוכרת מה קרה לילד שצעק "זאב!" ?
למה זה מיזוגני בעוד שהדיוקנאות הגבריים לא שונאי-גברים?
למה האיפה ואיפה?
אין כאן אשה. אוקיי, ובדיוקנאות האחרים יש גברים? בכולם?
מה זה הדיוקן אם לא הפשטה?
אני טוען שיותר משהדיוקן מעליב נשים באשר הן, יש נשים שיבחרו להיעלב ממנו. ויש כאלה שלא. ואולי יש כאלה שיקחו ממנו נקודה למחשבה.
גילוי אישי: חלק מהדיוקנאות הם גם עלי. זה לא בושה להציג את עצמי באופן קיצוני. זה גם לא בושה למצוא את עצמך בתיאור קיצוני.
ראש פתוח, כמו שאמרת.
חיש מהר לפסיכולוג, בן אדם.
או לזונה.
אור בטר יט – לזונה ממין זכר.
בהצלחה.
נ.ב
העובדה שאנשים כמוך מצליחים יותר ממני גורמת לי להתעקש ממש חזק עד שאתפרסם
(אחרי שאמות, כך נראה)
"משחיל הפאבים" הוא בדיוק הגבר שמגדיר את עצמו לפי מספר הכיבושים שלו.
"הצורך וצודק" מגדיר את עצמו על פי התנהלותו הצרכנית (מגונה לא פחות ואולי יותר מאשר "מה חושבים עלי הגברים").
בקיצור, נא לעשות שיעורי בית לפני שמותחים ביקורת.
מאוד נהנית מהסידרה. לא רואה בה שובניזם או מיזוגניות או כל דבר כזה.
אני רואה כאן שיקוף המציאות. ואלו בהחלט טיפוסים שהכרתי ואני מכירה.
כולל הבחורה. לגמרי.
אגב, לגבי משחיל הפאבים, אני מצטרפת למי שכתבה שם שהוא לא מגיע לביצוע זממו כלל ועיקר, אלא הולך לישון בביתו המצחין – לבד.
אתה כותב טוב
מצד שני, אם לזה http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3754503,00.html
יש לגיטימיות להתפרסם, אז הכל הולך, לכל הרוחות.
אנחנו יכולים להיות חכמים יותר, אבל בוחרים שלא. כל יום.
אם יש לך ביקורת מנומקת נגד הפוסט הזה, אשמח לשמוע. להדביק כאן לינקים ל"לאשה" זה לא בדיוק טיעון.
יום בחיי שרי גבעתי: דרוש חתן
אז בקיצור נמרץ:
בניגוד לרוב תיאורי הגברים כאן שהם ברובם מקוריים ואינם נתפסים לקלישאות שחוקות, התיאור של הסקסאורבנית נגוע בסטריאוטיפים וכבר בשמו הוא חושף את מקורותיו בסדרת הטלוויזיה המפורסמת.
מה לגבי "הצופה לבית ישראל"? מדובר באחושלוקי קלישאה.
זה בעניין השמות. בעניין התיאורים – הבעת דעה, ותו לא. לא הבאת סימוכין. כבר הזכרתי כאן סטריאוטיפים גבריים שנכנסו לדיוקנאות ("המתהלך בין מכשירים", "משחיל הפאבים"), ואיתם כנראה אין לך בעיה.
או שכולם רשאים להיעלב, או שאף אחד/אחת אינו רשאי/ת. זכות העלבון אינה שמורה לנשים.
לצערי, אני מגלה כאן שככל שהביקורת "קרובה יותר הביתה", כך קשה יותר להתמודד איתה. אז מעלים כל מיני תירוצים, בדיעבד, להצדיק את תגובת הבטן הראשונית.
אני דווקא מכבד תגובות בטן. אני לא מכבד טיעונים מזויפים. כשלי יש תגובת בטן שאני לא יכול להצדיק אותה – אני בודק את עצמי, את הבטן שלי.
מאוד פשוט, בדיוקנאות הגבריים שזכורים לי (אולי גם הנשיים האחרים), היתה מידה מסוימת של דקות אבחנה אמיתית. היתה שם עין של כותב, שאפשר לאהוב או שלא. כאן זו פשוט וריאציה מקושקשת על קלישאה, וקלישאה מיזוגנית. אין כלל תחושה שפגשת נשים כאלו או אישה כזו וניסית לתהות על קנקנה, אולי רק בסדרות טלוויזיה. כך שאין להתפלא על התגובות הקרירות
הנה רעיון לטיפוס נשי שאולי יוציא אותך מהברוך.
לא פגשתי אף אחד מהדיוקנאות. גם אין לי בעיה אם מישהו חושב שהדיוקן קלישאי. העניין שעל הפרק הוא – האם הוא *מיזוגני*? את זה אף אחד ואחת מן המגיבים כאן לא ביססו. זה לא יעזור לחזור על ההאשמה מאה פעם. כדי לבסס מיזוגניה, צריך להראות שבסדרה הזאת ננקטים קריטריונים שיפוטיים שונים במובהק כלפי גברים וכלפי נשים.
ולזה אין שחר.
קיקה: מחקתי. ביקשתי נימוק לקביעת המיזוגניה, לא המלצות פסיכיאטריות ונאצות. את כנראה חושבת שהפסבדו-פמיניזם שלך נותן לך רשות לנאץ. לא כאן.
כל עוד שאין שוויון כמעט באף תחום, כל עוד שנשים הן מיעוט, אי אפשר לבקש שדווקא בדברים מהסוג הזה הן יקבלו את אותו היחס של גברים. ברור שאם אתה מדבר על טיפוס של גבר אז עובדת היותו גבר היא לא חשובה כמעט כי גבר זה ה"רגיל", ה"נורמלי". כשאתה מדבר על טיפוס שהוא אישה יש בזה כבר אמירה וכל מאפיין שאתה משייך לדמות הנשית שלך עשוי להיתפס כמשהו שאתה משייך לנשים.
נניח – שהסדרה לא תכלול בכלל נשים?
האם יש דרך להעמיד דיוקן נשי ברוח הסדרה (קרי, רוח ביקורתית-סאטירית) שלא תגרור מיד ביקורת כי "נשים הן מיעוט"?
כי לפי דברייך, "כל אמירה וכל מאפיין שאני משייך לדמות הנשית" עשויות להיתפס כמשהו שאני משייך לנשים.
כלומר – אל תכתוב על נשים. מה שלא תכתוב – תסתבך.
נו – האם זה לא בדיוק השוביניזם שצריך לערער עליו? הנטייה האוטומטית של הקורא/ת לקרוא כל דמות נשית כ"ייצוגית" אבל לא כל דמות גברית ככה?
האם זה לא חלק מן האתוס של בלוג כמו זה לנסות לערער על המובן מאליו הזה, במקום לשתף איתו פעולה? אני מודע בהחלט (והייתי מודע לכך מראש) שבכתיבה כזאת על דמות נשית אני נכנס לגוב האריות, כלומר הלביאות.
בואי נאמר שהתגובות לא הפתיעו אותי.
יכולתי להימנע מכך, לא? לא להרגיז את שומרות הסף. לשמור על יחסים טובים על כולם/ן.
לא בא לי. כלומר, לא שבא לי להרגיז בכוח. אבל בטח שלא בא לי לסרס ולצנזר את הכתיבה שלי מסיבות לא ענייניות.
אם כל חטאי הוא שהתעלמתי (במודע!) מכך שאמירות על נשים ספציפיות נתפסות אחרת מאשר אמירות על גברים ספציפיים – אני גאה בחטא הזה! כי את העיוות הזה צריך לתקן, לא להנציח. והדרך לתיקון עוברת גם בתודעה של נשים, שיהיו חייבות להיפרד מתודעת הקורבן הנצחי ולהפגין את אותה ביקורת עצמית שהן דורשות מגברים.
רציתי להחרים את הבלוג שלך ולא לשלוח יותר תגובות כי אני חושבת שאתה נוטה למחוק אנשים בקלות רבה מדי. התגובה של קיקה לא כללה שום דברי נאצה ואולי באמת עדיף שתבחן טוב טוב מי פה בעצם מתנהל כמו קורבן נצחי.
כאילו שנשים לא יודעות מה זה ביקורת עצמית…
ממש הצחקת אותי.
אגב, התגובה הראשונה ששלחתי שאותה התקפת כאילו-אפשר-לחשוב-מה-עשיתי-לאמא-שלך, בכלל לא באה לייצג איזשהו צד בוויכוח "כן או לא מיזוגני". אני בכלל לא הבנתי שיש וויכוח.
לתומי חשבתי שמנהלים דיון בשאלת הייצוג של גברים ונשים והשוני בין הצדדים.
אנא, בלי איומי חרמות.
קראתי שוב את התגובה הראשונה שלי אליך. המילה מיזוגני לא מופיעה שם. לא ייחסתי לך את ההאשמה הזאת, אז אל תייחסי לי את הייחוס. דיברת על סטריאוטיפים, והשבתי לך שהם מתחלקים יפה בין גברים ונשים בסדרה הזאת. למעשה, יותר בגברים, כי יש יותר דיוקנאות גברים. גם נתתי דוגמאות.
כלומר, הגבתי עניינית. חשבתי שאם את מעוניית ב"דיון על יצוגי גברים ונשים", תמשיכי את הדיון מן הנקודה שהפסקתי בה, ותתייחסי לתוכן התגובה שלי.
ואיך את הגבת? באיומי חרם.
הסטאליניזם שולט פה, אם זה לא היה מגוחך זה היה מעצבן, כמו בפעם ההיא ששמת תמונה יפה של בר רפאלי בביקיני.
אני לא מבין למה אתה מצטדק, אתה בהחלט יכול לעבור על ההאשמות הפבלוביות האחלו בשתיקה, בדיוק כמו על האשמות באוטואנטישמיות.
הבלוג הזה הוא דיאלוגי, מה לעשות. הדיאלוג הרבה פעמים הוא מחוספס ולא נעים, וזה עדיין עדיף בעיני על מונולוג. בלוגרים ובלוגריות שמשתמשים בפלטפורמה הזאת כדי להפגיז את כל העולם ואז סוגרים לתגובות נכשלים במבחן היושרה הבסיסי, בעיני.
קשה לי לעבור בשתיקה על האשמות שווא. זאת שאלה מעניינת למה הטענה שאני אוטואנטישמי לא מזיזה לי כמו הטענה שאני מיזוגן. אני צריך לחשוב על זה. אולי כי טענת המיזוגניה מגיעה מאנשים ונשים שלכאורה הייתי מצפה מהם ליותר (ברור, גם הם/הן היו מצפים ממני ליותר…).
כאשר מצפים ליותר, מתאמצים יותר לשכנע.
התיסכול כאן הוא שלנוכח כל ההאשמות האלה, הפאבלוביות כדבריך, אני מציב שאלות נגדיות. תבדוק כמה שאלות הצבתי למבקרים, וכמה מהן (אם בכלל) נענו. כך שדיאלוג אמיתי לא ממש יוצא כאן. הכי קל להיעלב (גם אני נעלבתי). יותר קשה לנסח טיעון ולהגיב לצד השני במקביל להיעלבות. יש משהו בגנים של התרבות הישראלית (אצל גברים ונשים בלי הבדל) שממש מקשה על המעבר הזה, בין הבעת דעה לבין ההנמקה שלה. לא יעזור כמה שתבקש – יחזרו בפניך שוב ושוב על הדעה, בלי להתייחס לטענה הנגדית שלך. כלומר, כל הזמן חוזרים לנקודת האפס, בלי להתקדם.
יש גם נטייה להתנהג כמו רודן ואז לעבור לאפולוגטיקה על בסיס חופש הביטוי.
בכלל, יש נטייה גברית באתר הזה לרייר על תגובות חיוביות ולמחוק תגובות מתנגדות.
לא יודעת איפה הושתלו נאצות בתגובה שכתבתי ומחקת.
אולי אתה מכנה "נאצות" כל שימוש בלשון חדה שלא לטובתך.
זה לא דיאלוג, בייבי. זה מסע פרסום.
מדוע הדיוקן הזה מיזוגני? מדוע הדיוקנאות הגבריים אינם שונאי-גברים? מדוע הדיוקן הזה יותר סטריאוטיפי מן האחרים?
וביתר פירוט, אנא קראי שוב את התגובה הארוכה שלי לאפרת, מההתחלה.
אני מבין שיותר קל להתעסק בצורה ולא בתוכן. ובכל זאת, עדיין לא קיבלתי תשובות.
בתגובה שלך שנמחקה קראת לי מפגר שמפגין אוטיזם. מצטער, זה לא עובר.
אני יודע שעכשיו את משתוקקת להמשיך לדבר על האופי המחורבן שלי, במקום לנמק את התנגדותך לפוסט עצמו. לא יעזור, אני לא אשכח לרגע למה התכנסנו כאן.
אין לי מושג מי אתה, עידן. זה אומר שכשהגבתי, הגבתי לכתיבה שלך ומה שעולה ממנה.
לא אתה מפגר, הכתיבה הספציפית הזאת שלך מפגרת. לא מפגרת של כיתה ד'. מפגרת בהגדרה הקלינית. של תפיסה לוקה בחסר, שבלונית.
גם המאצ'ו-מן שלך כל כך דחוס במניארות שכתובות רק על הנייר או על מסך הטלויזיה, אבל אף פעם לא בלב של בן אדם כשהוא לבד עם עצמו.
ההבדל הניכר לעין בתגובות (שהרי התגובות היום הן חלק בלתי נפרד מהפוסטים, ואי אפשר עוד להתכחש לזה) בין שני הפוסטים מבהירות שאת הפוסט השני כתבת אפילו מנוכר יותר מהראשון, מספיק כדי להקים כאן כמה גבירות על הרגליים המקוונות שלהן ולהגיד לך שמשהו בממלכת עידן המקוון רקוב.
לא אכפת לנו ממך, האמת.
אכפת לנו מעצמנו.
הוצאת אותנו רע.
ומילא רע אותנטי.
הוצאת רע כמו קרי ברדשו עם זיפים וגרבצת.
זה גם פוגעני וגם ריק מתוכן.
לא שנון, לא מעורר מחשבה, פוגע מהמקום הכי עלוב, כך שברור שדיון של ממש לא יכול היה להתפתח פה.
התגובות כאן הן לגמרי בהתאם לכתיבה שלך.
התלהמות מלווה בעוד התלהמות.
חלקנו גדולים מספיק כדי לנחור בבוז ולהמשיך הלאה.
חלקנו עוצרים בחריקת בלמים של המח ואומרים מה זה לכל הרוחות.
אני סתם מבכה פה את האתר שהיה שווה פעם את סיבוב המנואלה מימין למחשב, והיום מריח כמו שוק.
את עדיין בטוחה שזה היה אמור לפגוע בך, כנראה שיש דמיון בינך לבין הגברת המתוארת, אחרת אין שום סיבה שזה יקרה.
ובאשר ל"אותנטיות" זה כל הרעיון, חוסר האותנטיות של הטיפוס, שלומד על ההתנהגות ה"נכונה" מסדרות אמריקאיות מטומטמות.
ובעצם, נתת תשובה אחת חושפנית:
"הוצאת אותנו רע".
כלומר, קראת את הדיוקן כאילו הוא נגד "נשים" בכלל, בעוד שלא עלה על דעתך לקרוא אף דיוקן אחר כאילו הוא על "גברים" בכלל.
בכך נחשפה הסטריאוטיפיות של החשיבה שלך. את לא מסוגלת לקרוא דמות נשית שלא דרך המגדר. במלים אחרות, את שוביניסטית. אכן, הוצאתי אותך רע.
אתה חייב להוציא את
"ספר הטיפוסים הגדול".
אחרי הפיילוט בישראל תעשה עיבוד לארה"ב ואם זה יצליח ייפתרו לך ולצאצאיך כל הבעיות הפיננסיות.
בעיני זה היה אחד החלשים.
לא מכיר כזאת, וקשה לי לדמיין אותה.
ואולי יש משהו בתגובות הקשות.
בדמות הזו יש משהו כללי יותר.
נדמה לי שזה המשפט מעורר המהומה:
הסקסאורבנית חווה את עצמה – כמו אלפי נשים אחרות מסוגה – כחיזיון ססגוני של מקוריות, שנינות ודעתנות
פה אתה מתייחס לאלפי נשים דומות, דבר שאתה לא עושה בשאר הדיוקנאות
אבל יותר מזה:
כשאתה כותב שהיא חווה עצמה כמקורית שנונה וכדמ', רוב הקוראות שלך מזדהות עם התחושה, אבל אז אתה מנחית את המכה.
הכתיבה כאן באמת יוצרת רושם כללי יותר, ואני חושב שגם הדמות יצאה סטריאוטיפית הרבה יותר מהדמויות בדיוקנאות האחרים בסידרה. בניגוד לרוב הדיוקנאות האחרים (הגברים והנשים), שבהם אתה בדרך כלל מקורי, דמותה של הסקס אורבנית לא מחדשת כמעט דבר. זאת כמעט הדמות הסטריאוטיפית והמוכרת של ציידת הגברים, דמות שהקשר השימוש בה, בדרך כלל, הוא מיזוגני.
כמו אייל, ובניגוד לכל הדיוקנאות האחרים, גם אני לא מצליח לחשוב על אף אישה בשר ודם שדומה לסקסאורבנית. הרושם שלי הוא שההשפעה התרבותית מסידרה כמו סקס והעיר הגדולה למשל לא הולכת ביחד עם יחסה של הסקסאורבנית לגברים. מודל אמין יותר של האישה המחקה את "הסדרות המתוחכמות" (אלו שאני מכיר לפחות) יתאר לדעתי רווקה בשנות השלושים שמחפשת את הגבר המושלם, חולמת להתחתן ומתוסכלת שעדיין לא מצאה אותו והיא צריכה לסבול כל מיני גברים תמהוניים בבליינד דייטים. כלומר, משפילת הגברים הסרקסטית שאתה מתאר לא מתאימה לאתוס הרומנטי והלא-ציני בסופו של דבר של הסדרות שממנו היא כביכול מושפעת.
איזה קטע,
הייתי בטוח כשקראתי בהתחלה את המסה, שיתפתח דיון האם התכוונת לאישה זו פלונית או שמא לזו אחרת,
ובמקום לקחת את זה אישית אנשים לוקחים את זה כללית… מוזר…
🙂
לקח לנו אמנם 35 תגובות להגיע לזה, אבל הגענו.
איל, אתה צודק. התוספת על "אלפי נשים כמותה" מיותרת לגמרי. מחקתי אותה. היא לא מוסיפה כלום ובעצם איננה ברוח הסדרה.
אבל אתה טועה אם אתה חושב שזה מה שעורר את הזעם. עובדה שרק אתה הצלחת לשים על זה אצבע. גם אם היתה אישה אחת ביקום כמו שתיארתי – עדיין המתנגדות כאן היו רואות בעצם אפשרותה עלבון מיזוגני.
ינאי: אתה לא מכיר כאלה, ואני מכיר. מסתבר שגם אסתי מכירה (תקרא את תגובתה). בכלל, אתה מכיר מישהו כמו "רדוף הבוכיר"?
http://www.notes.co.il/idanl/49997.asp
זה לא קריטריון, ההכרות שלך או שלי. אתה גם לא חייב ליהנות באותה מידה מכל הדיוקנאות. כל הויכוח כאן היה על הבסיס להאשמת המיזוגניה. אתה מעלה כל מיני "מודלים" מסדרות וכולי, ובאמת אין לי מושג מה זה קשור. אני לא מנסה ללכוד את רוח התקופה או לשכפל מודל רווח. כתבתי דיוקן שאותי עניין ושיכנע. טוב או לא טוב, עניין של טעם. מיזוגני או לא – עניין אובייקטיבי, שאפשר להוכיח או להפריך.
אין כאן שנאת נשים.
כמובן שבתגובה למעלה אני מתן אריאלי – ולא עידן – והתבלבלתי בין השם לכותרת.
אני לא מבין למה היית צריך למחוק את המשפט שמחקת, אלא אם כן החלטת שמבחינה אומנותית אין לו מקום.
מחיקה כזו היא בכל זאת כניעה לילדותיות של חלק מהמגיבים.
כי למרות הדימוי הדוגמטי שלי, אני יודע להקשיב לטיעון טוב. הטיעון של איל היה טוב, תקרא שוב. הדיוקנאות לא אמורים לייצג "אוכלוסיות" או "מגזרים", ולכן לא היה צורך במשפט כזה. וכיוון שהצמצום הוא חיוני בסדרה, מה שמיותר – צריך למחוק.
אתה באמת לא מביןאת ההבדל בין משחיל הברים לסקס-אורבנית?
צר לי עליך, וגם על כל האנשים שאתה מרחיק מלשמוע את דעותייך בנושאים אחרים
כתבתי קודם תגובה ארוכה ואינני רואה אותה, אני מניח ומקווה שהיא נבלעה ברשת ולא נמחקה על ידך. אין לי כוח לחזור על הכל, אז בקיצור:
מבחינה רגשית, יש הבדל עצום בין מה שמעלה בי האורבנית שלך למה שמעלה בי המשחיל, הדמויות משני הפוסטים האחרונים. ומכיוון שזו כתיבה אומנותית, התחושה והאסוציאציה חשובות לא פחות מההסברים הרציונליים.
משחיל הפאבים, למרות שאינך חוסך ממנו את שבטך, מעורר בסופו של דבר חמלה. הוא כלל איננו שונא נשים ובוודאי שאיננו מחפש מדון. מדובר על ילד מתזדקן, על מי שלא מוצא את עצמו. ההתמודדות שלו איננה מול נשים, אלא מול ההתמכרות וחוסר השליטה שלו על חייו. הוא דוגמא ל-כישלון חברתי- , רווק בן חמישים שגר לבדו בדיר חזירים של סטודנט. הנשים והפאבים אינם אלא סימפטום – הם מסמלים יותר מכל את חוסר ההתאמה שלו, נסיונות הכיבוש שלו פאתטיים משום שהם לא מתאימים למצבו בחיים. אי אפשר לכעוס עליו, ולכן אין כעס בטקסט.
האורבנית איננה מעוררת חמלה. היא לא חלק מהשוליים החברתיים אלא דמות מעודכנת, מתוחכמת, בגיל שבו באופן טבעי גברים מעסיקים נשים ולהפך. בוא נשים את הקלפים על השולחן – מדובר באישה בעלת סטטוס מיני גבוה, "כוסית" בלשון העם, מאלו שיש להן אופציות ויכולות להרשות לעצמן לדחות גברים. יומרותיה גבוהות (בניגוד למשחיל שמבין מן הסתם שהוא "כשלון" לפי תג המחיר של אנשים חברת שוק), ורק מעצימות את הפער הקומי ואת חוסר הסימפטיה אליה.
לפי הטקסט היא בפרוש שונאת גברים, חייה מוקדשים לעימות עימם ולהשפלתם, בפרט השפלתם המינית (כביסה והתכווצות?). ובנוסף, מהסאב-טקסט אני מבין שהיא בעצם תלויה בגברים – בכל גבר ספציפי. ה"ניצחון" או "ההפסד" מול גבר ספציפי זה מה שמגדיר אותה, בעוד משחיל הפאבים בקלות ידלג על פרגית אחת מבלי להביט לאחור ויקפוץ לנסות את מזלו אצל אחרת.
בקיצור, מהטקסט על הסקסאורבנית עולה הרבה זעם, שונה מאוד בתחושה שהוא מותיר בקורא (לפחות בי) לעומת הקטע שלפניו.
בניגוד לטענתו של המגיב האחרון, גיל, בי המשחיל דווקא כן הצליח לעורר גם מעט זעם ובעיקר גועל, ולא רק רחמים (וודאי שלא חמלה). ודווקא תיאור הסקסאורבנית לא עורר כעס, פשוט מכיוון שהוא הספיק לעורר דברים אחרים, שחלקם משתקפים בחלק מהתגובות לפוסט הזה (אבל חשוב אולי לציין שזה שהתגובה הרגשית משתקפת בחלק מהתגובות לא אומר שאני מסכימה עם הטענות שהושמעו בהן).
בכל מקרה, אני מסכימה עם גיל ועם אחרות/ים שהגיבו בטענה שיש בכל זאת הבדל בין התיאור של הסקסאורבנית לתיאורים אחרים שכתבת, אבל לא מסכימה עם הסיבות להבדל שהועלו עד כה.
רציתי להגיד בהתחלה שיש הבדל בתחושה שלי כשאני קוראת את זה אבל שהוא לא נוגע לתיאור עצמו, כלומר לכתיבה שלך, אלא יותר לקריאה שלי, שמושפעת מהיתקלויות רבות מדיי בשנאת נשים במהלך היום-יום שלי. ואני לא צריכה להניח שהטקסט הזה מכוון אל כל הנשים או מתאר את כל הנשים באופן שלילי כדי שיהיה לי קשה איתו.
וזאת למרות שגם לי יש ביקורת כלפי לא מעט נשים שאני נתקלת בהן בחיי, ואף ביקורת על תופעות שונות שנשים מצויות במרכזן, אלא שהביקורת שלי מגיעה בכל זאת ממקום שונה. שיש בו גם סולידריות והבנה. והביקורת שלי, בעיקר, מגיעה ממקום שווה.
אז אפשר לקרוא לזה צביעות, ולהגיד שזה לא הוגן להתיר ביקורת רק לחברי קבוצה מסוימת. אבל באמת יש הבדל מהותי בין תיאורי הגברים שפרסמת לאחרונה לתיאור הזה. והוא פשוט שהתיאורים הקודמים (ואני מודה כבר שלא קראתי את כל הסדרה, רק את התיאורים שעלו לאחרונה, אז אתה מוזמן לתקן אותי אם אני טועה) עוסקים בדמויות גברים, ולא גברים שנראה ששייכים לקבוצה מוחלשת כל שהיא. לפחות באשר לעורך הספרותי ולמשחיל הפאבים הרי שההיפך הוא הנכון.
אז אתה יכול להגיד שזה לא הגיוני לצפות ממך לא לבקר אף פעם כל מי שנמצאות/ים בקבוצה שאתה לא משתייך אליה, ושמוחלשת ביחס אליך. אך לכך ניתן להשיב ראשית בכך שכתיבה כזו יכולה להתאפשר מתוך מקום שמביע גם סולידריות ועמדה שווה במידה מספקת, כיוון שהבעה כזו היא הכרחית לאור מצב אי השוויון בחברה שלנו, והיא אף לא נראית לי דרישה מוגזמת. ושנית, ולגבי אפשרות התשובה הזו אני לא בטוחה כיוון שכאמור לא קראתי את כל תיאורי הדמויות, ניתן לשאול האם כתבת תיאורים ביקורתיים דומים גם על חברות/י קבוצות מוחלשות אחרות שאינך משתייך אליהן?
כיוון שההשוואה החשובה היא לא זו שעשית- כששאלת כמה וכמה פעמים מדוע לא התלוננו על שנאת גברים בתגובה לכל תיאורי הגברים שהעלית- זו לא ההשוואה נכונה. ההשוואה לא צריכה להיות בין תיאורי נשים שהעלית לתיאורי גברים, אלא בין תיאורי נשים לבין תיאורי א/נשים מקבוצות מוחלשות אחרות שאינך משתייך אליהן.
ברור שכשאתה כותב על גברים, וכאמור במיוחד אלו שמצויים במעמד פריבילגי ולא מוחלש, אף אחד לא יטען לשנאת גברים. התיאורים האלו גם לא יהדהדו אלפי ביטויים של שנאת גברים שנתקלות/ים בהם ולא יעוררו משום כך את הקושי שבהתמודדות עם עוד ביטוי כזה.
אך אני תוהה האם היית כותב תיאור דומה, הן במידת הביקורת שבו והן בסגנון הסרקסטי והעוקצני שבו היא כתובה, למשל על דמות של פליט או מהגר עבודה, או על הומו, או על פלסטיני, או על מזרחי, או כל דמות ששייכת לקבוצה מוחלשת אחרת.
אם אין עדיין תיאורים כאלה עד היום- אשמח לדעת למה, והאם יש תכנון לכתוב כאלה.
עכשיו אני רואה שהתחלתי את התגובה בניסיון להסביר איך עברתי מתגובה שמספקת רק הסבר אישי לקושי עם התיאור הזה, לכזו שמנסה לספק גם איזה שהוא טיעון ביחס לקושי הזה. אבל בסופו של דבר המעבר פשוט התרחש מעצמו תוך כדי כתיבת הדברים, מבלי שיצא לי לספק לו הסבר, אז אקווה שהוא פשוט מסביר את עצמו בעצמו.
ועוד דבר שנזכרתי שרציתי להגיד, למען הסר ספק – אני לא חושבת שמתוך תיאור הדמות הזו נכון להסיק משהו על מידת שנאת הנשים שיש או אין בך, גם אם ניתן להסיק אולי משהו רק על מידת המוכנות להזדהות עם העמדה הנשית או לקחת את הקריאה מתוך העמדה הזו בחשבון. וגם את זה אני לא יכולה להסיק מבלי שאני יודעת על תיאורי דמויות נוספות שכתבת או לא כתבת, מהסוג שהזכרתי, ששייך לקבוצות מוחלשות אחרות שאינך נמנה בהן, או על כוונתך לכתוב עליהן ביום מן הימים.
חשוב היה לי להבהיר, מחד, מדוע לי הקריאה צרמה מעט, ולנסות בכל זאת לספק הסבר שאינו רק אישי, אך מאידך חשוב לי גם שלא יתוייג אוטומטית כעוד טענה על מיזוגניות, כי לא בזה מדובר.
אם אתה עוד קורא את זה מהארץ,
אז שתהיה נסיעה טובה,
ואחכה לתגובה מסנטה קרוז הרחוקה 🙂
נשים הן לא ממש קבוצה מוחלשת, בטח לא הנשים שעליהן כתב בעל הבלוג בפוסט הזה, הדרישה מסופר גבר לא לכתוב ביקורת על נשים היא דרישה מטומטמת כמו דרישה מסופרת לא לכתוב ביקורת על גברים.
חוץ מזה, בטח ובטח שמותר לבקר את כל הקבוצות המוחלשות שבעולם, וגם לצחוק עליהן, גם על ערבי מכוער טרנסוויסט שעובד בניקיון, יא אללה שלכם עם הצדקנות הזו.
נשים שנעלבו מהדמות נעלבו כי מצאו בה תכונות שדומות לתכונות שלהן, כשאני קראתי את התיאור הקודם כאב לי כי החיפוש חסר התוחלת והעליבות קרובים אלי.
בפשטות, הפוסט הסיר מסווה מסוים מעל ללעג ול"תחכום", זה הכל.
דוסטוייבסקי כתב ב"אידיוט" שלו –
"אף צל של אירוניה או ספק לא נשקף מפניו, אדרבה, נשקפה מהן אטימות קהה ומדושנת של מי שבטוח עד בלי די בצדקתו, ובה בשעה ניכר בו גם איזה צורך משונה להיעלב כל העת ולהרגיש נעלב תמיד"
לטעון שנשים אינן קבוצה מוחלשת, למשל, ולהתעלם בכך מעשרות אלפי הדיווחים למרכזי הסיוע בכל שנה, מהפרשי השכר העצומים שמדווחים כל שנה מחדש וזוכים להתעלמות כל שנה מחדש, מכמות הנשים שנרצחות ע"י בני זוגן, או שמוכות על-ידו, ובעיקר מסתם התייחסויות יומיומיות מגמדות, משתיקות ומזלזלות, זו כבר כן טענה מיזוגנית.
וברור שאיתך ועם הטענות שהשמעת אין לי שום פתח מילוט- לא משנה מה אגיד עכשיו תוכל להגיד שאני צדקנית ושאני בוחרת להיעלב וכיו"ב. וכמובן מציבה דרישות מטומטמות. שאם היית טורח לקרוא אותן היית אולי מצליח להבין (אולי, כי אני לא יודעת כלום על מידת ההבנה שלך, בניגוד אליך, שכבר מכיר היטב את היכולות הקוגניטיביות שלי) שהן כלל לא אלו שכתבת שהן.
אלוהים כמה התנשאות יש בדברים שלך. בא לי לכתוב תיאור סטייל-עידן על גברים שמרגישים סופר-נאורים ורגישים, שיספרו לך על איך ראו את עצמם באיזו סאטירה ביקורתית והתמודדו עם הפרצוף שנגלה בפניהם באומץ. שתופסים את עצמם כמלאי רגישות והבנה מעמיקה של המציאות ושל עצמם, שמרגישים שרק הם מציבים מולם מראה כל הזמן בעוד האחרים מתהלכים עיוורים. אם רק היה אפשר לנער אותם קצת! (ובעיקר אותן, יש להודות) שיווכחו באמת! שכותבים על כאב וייסורים ומרגישים מזוקקים כלכך. שיודעים את האמת האחת שמאחורי המילים, ומתוכה מסיקים בביטחון שכל אחד/ת אחר/ת מן הסתם אמור/ה להגיב אליהן באותו אופן. ואם לא יסכימו איתו- הרי שהם מתכחשים. והן מתכחשות.
אבל לא אכתוב תיאור כזה, לפחות לא באופן שמרפרר לאדם שאני לא מכירה כלל, שכן זה יהיה מתנשא באותה מידה בדיוק כמו ייחוס תיאור הסקסאורבנית לי.
מצחיק אותי לחשוב על כך שיש מי שחושב שיש דמיון ביני לבין האישה שמתוארת פה, אז אתה מוזמן בשמחה להמשיך להניח שזה המצב. ההתנשאות שלך במקרה הזה היא בעיקר משעשעת.
ואם הצלחת לראות את התגובה שלי, שאני לא יודעת כמה פעמים נכתב בה שאני עוד לא יודעת מספיק כדי לקבוע משהו ושאני מזמינה את עידן לתקן אותי בנוגע לטיעונים שהעליתי ושבאופן כללי מזמינה למדיי לשיחה לעניות דעתי, שהרי זו הייתה מטרתה, כתגובה שמתאפיינת ב"אטימות קהה ומדושנת של מי שבטוח עד בלי די בצדקתו", אז לא נותר לי אלא לתהות מאיפה מגיעה האטימות שמצאת (או מיקמת) בטקסט הזה. אבל העיקר שציטטת את דוסטויבסקי.
אני לא מבין למה החלטת שכל מילה בתגובה מכוונת דווקא אלייך. חלק מהמילים היו מכוונות אלייך וחלק מכוונות לאנשים אחרים.
לא יודע מאיפה הבאת את התיאור על הגבר הסופר נאור, אבל זה בטח לא קשור אלי, אני לא נאור ולא רגיש ולא מרגיש כנאור ורגיש.
לא אמרתי שיש דמיון בינך לבין האישה המתוארת פה, אין לי מושג מי את, אמרתי שאאם מישהו בחר להיעלב בשם "הנשים" מהתיאור הוא צדקן, או שהוא סתם מרגיש שמשהו מהתיאור תואם אותו.
לא כתבתי שנשים הן לא קבוצה מוחלשת, כתבתי שנשים הן לא "ממש" קבוצה מוחלשת.
ובאופן כללי לא מענייין אותי קבוצות מוחלשות, מעניינים אותי אנשים.
ולגבי הציטוט מדוסטוייבסקי, לדעתי הוא מתאים בעיקר לתאר את זו שקראה לעצמה "קיקה" את באמת בנאדם מאוד מנומס וחרדתי.
אני לא חושב שאני טוב יותר מאחרים, או מבין יותר מהם, אבל כן מעריך שאני לוקח יותר טוב ביקורת, אולי בגלל שממילא ההערכה העצמית שלי לא גבוהה במיוחד.
אני לא יודע למה בתשובה שלך לתגובה שלי דיברת על הנאה; לא הבנתי למה החלטת שהדיון מתנהל רק על שאלת המיזוגניות של הטקסט בעוד שקוראים וקוראות לא מעטים עסקו בהיבטים נוספים וחשובים, ובאמת שאין לי מושג למה אתה קובע שטוב או לא טוב זה עניין של טעם, בעוד שמיזוגני או לא מיזוגני זה עניין אובייקטיבי. כשם שאפשר לדון בתפיסות הפוליטיות שהטקסט מבטא אפשר לדון ברמת הכתיבה, במקוריות וכו'.
אחת הטענות שלי הייתה שהדמות שיצרת, בניגוד לדמויות האחרות, אינה אמינה, וגם הסברתי מדוע. אבל כרצונך, אני עוזב את הנקודה הזו וחוזר לחדד נקודה אחרת שהעליתי.
הטענה שלי הייתה שדמותה של הסקס אורבנית היא דמות סטריאוטיפית שמוכרת מהקשרים מיזוגניים. אבל אפשר באמת לנסח את זה טוב יותר.
במקום מיזוגני/לא מיזוגני, מושג קצת מעורפל בעיניי, ובמקום הדיון המוזר על הלגיטימיות של כותב גבר לכתוב על אישה, אני מציע לחשוב על שאלת ההגמוניות של הטקסט.
הטענה שלי היא שבניגוד לחתרנות המפורסמת שלך ולסאטירה הנוקבת שאתה מייצר מפעם לפעם (וכן בניגוד ליסודות החתרניים בחלק מן הדיוקנאות האחרים), במקרה של הסקסאורבנית ייצרת טקסט הגמוני להפליא.
למה הטקסט הזה הגמוני? משום שהדמות שהוא מעמיד במרכזו ולועג לה היא כמעט העתק של אחת מהדמויות המרכזיות שבהן משתמשת התרבות הפופולרית (הגברית, ההגמונית) כדי ללעוג לנשים "מתוחכמות", "קרייריסטיות", או סתם לנשים שלא התחתנו.
התחכום המדומה של הסקסאורבנית, כינון הזהות שלה מתוך ההשפלה המינית של גברים, היומרות האוניברסליות הזועקות לנוכח הפרובינציליות הממשית שלה – כל אלו מזהים את הסקסאורבנית עם הקריקטורה המוכרת של הביץ' הקשוחה והמרירה.
אני לא חושב שחייבים תמיד לשאוף לייצור של טקסטים חתרניים,אבל אני חושב (ואני מאמין שאנחנו מסכימים בנקודה זו) שטקסט סאטירי כמו הסקסאורבנית, ראוי לו שישאף אל החתרנות ולא אל ההגמוניה.
אם אפילו על נשים מצליחות, חתיכות, מזיינות, שנונות וקרייריסטיות אי אפשר לכתוב סאטירה על איזה נשים אפשר? כנראה שרק על מתנחלות.
אתה אומר אותה טענה במילים אחרות, ינאי, אותה אנטי הגמוניה הגמונית.
לא אמרתי שאי אפשר לכתוב סאטירה על נשים מוצלחות, חתיכות, מזיינות, שנונות וכו'.
אמרתי שסאטירה טובה תבטא תפיסות חתרניות ולא הגמוניות.
ב. אמרתי שהסקסאורבנית הוא טקסט שארסנל החיצים שלו מורכב מאותם חיצים שמשמשים את ההגמוניה, ושלכן הוא טקסט הגמוני ולא חתרני, ושלכן הוא טקסט סאטירי לא טוב.
אז אמרת שאי אפשר לכתוב סאטירה "טובה" על נשים מוצלחות, שנונות וכו', את זה הבנתי, עם זה אני לא מסכים.
סאטירה טובה עושה צחוק מכל מה שרע ומטופש באנושיות.
והנשים שעליהן הטקסט מכוון את חיציו בהחלט שייכות להגמוניה מסויימת, לא שאיכפת לי מכל בלבול המוח על ההגמוניות, אבל אם כבר אז, כבר.
אחלה קטע עידן
הזדהיתי וצחקתי
נכון, הגעתי מאוחר, אבל מסקרן אותי בכל זאת לקרוא תגובה של עידן ליעל טל, שהסכמתי גם עם טענותיה וגם עם זהירותה. עידן, מה דעתך?
גם אני הגעתי רק עכשיו, בעקבותיו של גלאי הצביעות. אני מכירה את הבחורה הזו, אישית. יש גם הרבה הרבה גברים כמוה. גם אחד כזה אני מכירה. בשל כך הטענה היחידה שלי, עידן, היא שאתה מעיד על הסדרה כסאטירית ואילו אני מוצאת אותה דוקומנטרית, ולא אצרף כאן את שם הבחורה המסויימת בשל החשש לפגוע בה (או לצאת אהבלה אם היא התחתנה בסופו של דבר…).
וכל הענין עם אוכלוסיות מוחלשות וזה- תעשו לי טובה. מה הקשר? יש בחורות כאלה בעולם. בעיניים שלי ראיתי. אז תתמודדו, כמו שהגברים מתמודדים עם הדיוקנאות הלא-מחמיאים של אחדים מבני מינם. חשוב יותר לבחון מדוע התאור הזה צורם מלכתחילה. מהם ערכי היסוד או המוסכמות שנחשפים כאן, ובמציאות שעליה מתבססת הדמות, אשר קשה ללב לקבלם? מהו הכאב הייחודי להם?
באשר לסדרה כולה- יש אבות-טיפוס ואמהות-טיפוס שלפעמים פוגשים בחיים. אני זוכרת שפגשתי לראשונה את היורה-לכל-הכיוונים, מין תרנגול שכל מטרתו בחיים היתה למקסם את התועלת שהוא יכול להפיק מחלציו- הן ברגע המפגש עם חלציה של הזולת, הן באמצעות טובות הנאה שיפלו לידיו תודות למפגש זה, או לסיכוי לקיומו העתידי. התבוננתי בו בהשתאות ובהתפעמות אמיתית: האיש לא מדולל! הוא האורגינל שמאחורי הבדיחות. הוא קיים.
לפיכך, אני מחזקת את ידיך להמשך הפרוייקט המשעשע-אך-כואב הזה, ומאחלת לך, מאידך, כתיבה חומלת יותר על מושאי דיוקנאותיך, למענך שבתוכם.