משחיל הפאבים
מעושן מדי, סמוק מדי, עונד-עגיל מדי; משחיל הפאבים כבר אינו זוכר איך התחיל הלילה הזה ואינו יודע היכן יסתיים. אך זאת יידע: יש להשחיל במהלכו פרגית צעירה, וכל האמצעים כשרים. הוא יונק לגימה אחרונה מבירה פושרת, גולש לאיטו מן הכיסא הגבוה שעל הבאר תוך סקירה יסודית של מצאי הבחורות העדכני, ומתנודד לאיטו לעבר היציאה – אל הפאב הבא.
הן אף פעם לא יודעות איך בעצם התחילו לדבר איתו. השיחה עימו כמו נולדת במין המהום מרגיע שמקיף אותן, ועוד טרם שתספקנה לאתר את מקור ההמהום – הוא מתמקם לצידן, קרוב מאד, לואט אוויר חם לאוזנן: "את מפה?" (שאלה שתמיד צולחת, שהרי היא מזמינה בירורים והבהרות).
הוא מכיר את כולם, כולם מכירים אותו. כלומר, מכירים בלי לדעת מאומה. נווד נצחי בשדות הציד הליליים, לעולם אינו נשאר מספיק זמן כדי לספר על עצמו. וכי מה יש לספר? שהוא רווק בן 53, מבלה את ימיו בחופים ולילותיו בפאבים, מוספי ספורט, סיגריות, מנות פלאפל, כפכפי אצבע, טבעת כסף, דשדוש אינסופי, ליכסון מבטים בעד מסכי עשן, שתיקות עמוקות, משפטים קצרים משום מקום אל שום מקום?
זה מסתיים בדירתו, כמובן. חשוך מדי, היא לא תבחין בבגדים המזוהמים הפזורים בכל מקום, שאריות בייגלה מול הטלוויזיה, בקבוקי בירה מתגוללים. רק הריח המבאיש השורה בכל, תסתום את אפה תוך כדי הזיון, מקלחת בזק (הו, העובש) ותנוס על נפשה. המשחיל כבר מעשן במרפסת, תולה מבטו בשחר העולה, מתייסר בלבטי הבוקר הנוראיים (יקנה סיגריות בדרך אל הים או בדרך חזרה?).
לא למות טיפש 
חוץ מהפרט השנוי במחלוקת בשורה האחרונה [קונה בדרך], הכל נכון.
הטיפוס שאתה מתאר חוזר לביתו כשמלוא תאוותו בידו. "הן" לא באות איתו עד לביתו. הוא גומר, בדרך כלל, עם הראש על הדלפק של הבר, ומי שמלטף אותו בסופו של הלילה הוא כמעט תמיד הבעלים, שמאיץ בו בעדינות נחרצת להתחפף סוף סוף.
מי שדומה לציור באמת לא יכול לספר בבית שהוא פלייבוי גדול.
לבלעין או מלחמת השמד בעזה של הרוע היהודי הנצחי,
ותשחיל את שני הפני שלך על הרוע הצרוף שנצץ לרגע בשמי ת"א ביום שישי בלילה.
נכון שזה מחטיא את המטרה שלשמה אתה מפרסם פוסטים
אבל מעניין אותי אם לא זז אצלך משהו בדעות על כנופית התפוז המכני שתקפה זוג בני שישים וביתם.
ערבים
ולא סתם, ערבים ישראלים בבת עינך.
אני מנסה להזכר באירועים בשנים האחרונות שמבני אדם פרצה החיה והם היכו אדם אחר עד מוות ומשומה אני נזכר רק באירועים שערבים אחראים עליהם.
מה דעתך או שהדברים האלה לא בדיוק מסתדרים עם סדר היום של מסע הצלב שאתה מנהל בשגרה?
אני אזכיר לך:
כל יום שישי בלילה [וגם בלילות חול] פורצת אלימות מדמות יהודית מהממת ומחסלת למוות יהודי בן דמותו
שדרך כמוהו על הבלטות הקדושות של המועדון היהודי בעיר היהודית.
ה"משומה" שלך "מזכיר" לך אירועים שערבים אחראים לו כי אתה אוהב את ה"משומה" הזה.
של יהודים בפלסטיני, שבו הם קרעו לו איבר מן החי, אחרי הלווייתו של הרע ממאיר כהנא שר"י אני יכול העיד שהתעללות של חיות אדם יהודיות לא מאוד שונה מכל אלימות חייתית אחרת
רק שעליה אתה לא קורא – לא אחרי פיגועים, באוטובוסים בירושלים, לא ביום כיפור כשמכוניות פלסטיניות מותקפות בדרכן היחידה הביתה. זהו הלינץ' השקט, והוא נעשה בחסות (כלומר בשתיקה) על ידי יהודים
לא מזמן הזמין יהודי צרפתי בשם ג'וליאן סופיר נהג מונית ערבי – תייסיר קראקי ז"ל – וידא שהוא ערבי, ושיסף את גרונו בסכין מטבח. התוצאה: סופיר מתהלך חופשי אוי, אם זה היה בצרפת והערבי היה יהודי, כמה סרקוזי היה זוחל בפני ראשי ישראל והיהדות המקומית
.
Although I never encountered the type you draw, the picture seems familiar, like the postcards I used to receive on a Christmas Eve.
שיביא גם לי המנייאק!!!!!!!!!!!
נכון, יש משהו בזחיחות החיוך ובעגילים החצופים האלה המנסים כמו לטשטש את גילו ולהבליח איזו הבטחת עבר. אבל אני חושב שהעיניים שלו מסרבות לדיוקן המילולי שלך. אין בהן את הזיק המשחר לטרף. משהו מרָצה יש בהן ויש גם איזה תום באישונים המורחבים-מאוהבים האלה שלו ובריסים שחלקם דבוקים אלה לאלה, כאילו נמשחו במסקרה. לא, זה לא ילד בגוף מבוגר, הוא יודע טוב מאוד מה הוא רוצה ויעידו על כך העגילים, החיוך ומשהו בנחיריים שיוצר רושם של חשק מיני גדול. מאחורי הצווארון הנקי, השיניים הכה-לבנות והגבות המסודרות לעילה, אני כלל לא רואה חדר מבאיש ומבולגן. בשורה התחתונה, יש פה לפנינו אדם מוקפד למדי שבסיורי הפאבים הליליים שלו הוא בשום אופן אינו משחיל, אלא דווקא מושחל.
and not that there's anything wrong with that
את הציורים אני מלקט באקראי, ומניח להם לקיים יחסים משלהם עם הטקסטים שלי. אני מסכים שהצייר תפס כאן את המשחיל ביום טוב במיוחד, אולי באמת יום מושחל.
שתרחיב את מדור דיוקנאות לתצלומים? יש שפע עם פוטנציאל כזה מזהיר, שאני סקרן לדעת מה היית כותב. שלוש דוגמאות אקראיות מהרשת:
תמונה מספר 3 נראה כמו הגירסא המציאותית של ה
mascot
של שבועון "MAD"
בלי ספק, תמונה מספר 2 מתאימה לאוסף. האחרות לא.
אבל אני כמובן לא אשתמש בתצלומים. סיבה פרקטית, וחשובה מאד, זה לשון הרע. גם אם הסיכוי המשפטי קלוש, עצם ההרגשה שלי עם זה תהיה מאד לא נוחה.
סיבה עמוקה יותר היא שהדיוקנאות מבקשים להיות גם ספציפיים מאד וגם "על-ספציפיים", ותצלום עלול לגזול מהם את האכות ה"על-ספציפית".