הצופה לבית ישראל
שני תלמים עמוקים חורצים את פניו, מתקמרים מזוויות הפה הקפוץ ועד לשקיות העיניים הכבדות, הטובלות באפור-כחול המפורסם של מבטו. הוא משהה את מילותיו, הקהל נדרך בציפיה למוצא פיו. לבסוף יאמר באטיות, הוגה בקפידה עיצורים גרוניים ובעיקר שורקים: נער הייתי וגם זקנתי. הלב מתקומם. תלאובות וייסורים. כולנו חטאנו. יקוב הדין. סכסוך טראגי. הכרעה קשה משאול. ימים יגידו.
במרפסות ובקרנות הרחוב יהנהנו האנשים (נכון, נכון), ובדברם בו מבטם יזדהר. העמקות. הפרספקטיבה ההסטורית. חוכמת הלב. חריפות המבע. והאומץ, איך יש לו אומץ לומר דברים נכוחים כאלה.
ובעודו פורש באטיות מן הבמה, עד הפעם הבאה שתשרה עליו הרוח, יתחוור שכולם מסכימים: העמקות. החוכמה. החריפות. וכל בית ישראל, עד האחרון שבהם, תמה על האומץ: איך יש לו אומץ לומר מה שכבר ידענו.
לא למות טיפש 
פייר? נעלבתי