Skip to content
14 באוגוסט 2009 / עידן לנדו

הצופה לבית ישראל

שני תלמים עמוקים חורצים את פניו, מתקמרים מזוויות הפה הקפוץ ועד לשקיות העיניים הכבדות, הטובלות באפור-כחול המפורסם של מבטו. הוא משהה את מילותיו, הקהל נדרך בציפיה למוצא פיו. לבסוף יאמר באטיות, הוגה בקפידה עיצורים גרוניים ובעיקר שורקים: נער הייתי וגם זקנתי. הלב מתקומם. תלאובות וייסורים. כולנו חטאנו. יקוב הדין. סכסוך טראגי. הכרעה קשה משאול. ימים יגידו.

במרפסות ובקרנות הרחוב יהנהנו האנשים (נכון, נכון), ובדברם בו מבטם יזדהר. העמקות. הפרספקטיבה ההסטורית. חוכמת הלב. חריפות המבע. והאומץ, איך יש לו אומץ לומר דברים נכוחים כאלה.

ובעודו פורש באטיות מן הבמה, עד הפעם הבאה שתשרה עליו הרוח, יתחוור שכולם מסכימים: העמקות. החוכמה. החריפות. וכל בית ישראל, עד האחרון שבהם, תמה על האומץ: איך יש לו אומץ לומר מה שכבר ידענו.

One Comment

להגיב
  1. עמוס ע' / אוג 23 2011 11:29

    פייר? נעלבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: