Skip to content
12 באוגוסט 2009 / עידן לנדו

העורך הספרותי

ספוג מלים, מרוט מלים, קהה מלים, הוא מדשדש משולחנו המאיים לקרוס תחת ערימות הספרים וכתבי היד אל פינת הקפה, וחזרה. כתמי ניקוטין בקצות אצבעותיו, משקפיו הביפוקאליים שמוטים על חוטמו, תמיד שחוח, כמו רוכן על טקסט נעלם בכל אשר ילך. קולו צרוד, אך דווקא מחוסר שימוש ולא משימוש יתר. גבותיו אפורות כגרפיט.

כדרכם של חורצי גורלות לשבט או לחסד, הוא נמנע מלהיישיר מבט אל בני שיחו; את רוב תשובות ה"תודה, לא מעוניין" שנתן הגה תוך כדי בהייה בחלל הריק העוטף את ביש המזל התורן. אבל ככלל, יעדיף לתקשר עם הכותבים באמצעות פתקים או טלפונים. הסידור האופטימלי, מבחינתו, היה פוטר אותו ממתן תשובות בכלל; דחיית טקסטים היתה בפשטות הופכת לדחייה עד אין קץ.

העורך הספרותי ממעט לפגוש בני אדם; ישנם כותבים שהוא מפרסם כבר עשרות שנים מבלי שראה אותם מימיו. הוא נוטה לחשוב שהמלים מזקקות את העיקר שבאדם, וכל השאר טפל; מעין הפרשה הפוכה, שבה הטקסט נפטר מכל הפסולת שהיתה אצורה בו – קרי, פנים וגוף, ממשות אנושית.

כולם מעריצים את רוחב ידיעותיו. אך הוא כבר אינו זוכר מתי קרא טקסט מתחילתו ועד סופו. כבר שנים שעיניו מוליכות אותו בנתיב מוכני: קורא פסקה ראשונה, חצי מהשניה, רבע מהשלישית, ואת משפט הסיום. פה ושם חוטף עוד צמד מלים או צירוף שעינו לכדה, וזהו. ליותר מכך כבר אינו מסוגל, העין צונחת מן הדף ותוך שניות ספורות מסך אפור יורד על תודעתו.

לעתים נדמה לו שהוא צף באקווריום ענקי, מוקף באלפי אותיות ושברי מלים שאינם מצטרפים לכלום. מפעם לפעם, מתוך שעמום וגחמת פתע, הוא נוגס באחד השברים שנקרים בדרכו. מבעד לקיר המים והזכוכית הוא מדמה לשמוע מחיאות כפיים עמומות וקריאות התפעלות: איזו טביעת-עין יש לו, איזו טביעה של עין.

8 תגובות

להגיב
  1. נועם / אוג 12 2009 11:36

    זה מצוין. תופס היטב את העיקר: הבדידות, הקול הצרוד, הקריאה המדלגת.
    אהבתי את: "כולם מעריצים את רוחב ידיעותיו. אך הוא כב אינו זוכר מתי קרא טקסט מתחילתו ועד סופו."

  2. טלילה / אוג 12 2009 13:35

    ואני אהבתי במיוחד את –
    מעין הפרשה הפוכה, שבה הטקסט נפטר מכל הפסולת שהיתה אצורה בו – קרי, פנים וגוף, ממשות אנושית.

    אתה טוב ברשעות 🙂
    וכרגיל אני שואלת – מאיפה הציורים המשובחים ומאת מי?

  3. LI / אוג 12 2009 16:31

    This piece of writing is absolutely beautiful. You have this rare power to see the essence of things and to choose the words which can reflect what you see, and penetrate the reader's consciousness. Thanks.

  4. אלעד-וו / אוג 12 2009 19:18

    ממש מצויין. ומוכר.

  5. עידן / אוג 12 2009 20:32

    טלילה: כרגיל אני עונה – מן הגורן ומן היקב…

  6. חני / אוג 12 2009 23:13

    כתיבה טובה מאוד. הפסקה האחרונה הממריאה למחוזות סוריאליסטים מקסימה במיוחד ומפתיעה.

  7. מר שמלו / אוג 13 2009 09:27

    פושר, נכון ומוצדק, כמעט תמיד – כוונתי כמובן לדחיית הטקסטים שננגסו רק בקצותם.ובאשר לתשואות האווליות על טביעת עינו של עורך כזה, הרי שהן מגוחכות כעגילות עינם המשתאה של סטודנטים לשנה א' מן המרצה לקורס המבוא שלהם על רוחב ידיעותיו המופלג.עורך בעל עין ביקורתית יוכל לזהות כתיבה טובה גם ממשפט אחד ולחזק את שיפוטו בהיכרות עם המעגל המשפחתי הרחב יותר של פסקה וחברים – עמודים ספורים נוספים. כל ההתבכיינות שלעיל פשוט לא מוצדקת – לא משום תוקפה הביקורתי (המכליל, ככזה)ולא בשם ערכה הספרותי.

  8. משה / אוג 13 2009 14:13

    במקומך הייתי מוחק את הטקסט ומתכחש לו כל ימי חייו, זה פשוט לא טוב ומאוד מאוד שחוק ומיושן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: