Skip to content
15 ביולי 2009 / עידן לנדו

זבאלד 1, 2, 3

מתוך "טבעות שבתאי", כתר 2009

 

1.

"אם טסים היום במטוס מעל האמזונס או מעל בורניאו ורואים את תמרות העשן העצומות שכמו עומדות בלי ניע מעל לצמרות הג'ונגל, הדומות מלמעלה לאדמת טחב רכה, כי אז אפשר לקבל מושג מדוייק למדי על ההשלכות האפשריות של בערות כאלה, המתמשכות לעתים חודשים. העצים שניצלו מן האש בימי קדם בארופה נכרתו אחר כך כדי לבנות את הבתים ואת האוניות וגם כדי להפיק את הפחם הנחוץ בכמויות עצומות להתכת הברזל. עוד במאה ה-17 לא נותרו בכל ממלכת האיים אלא שיירים מן היערות הקדומים, שרובם נזנחו והתנוונו. הדלקות הגדולות מובערות כעת בצדו האחר של האוקיינוס. לא לחינם חבה מדינת ברזיל, הגדולה לאין שיעור, את שמה למילה הצרפתית לפחם. הפיחום של זני הצמחים הגבוהים, השרפה המתמדת של כל חומר שריף הם התמריץ להתפשטותנו על פני האדמה. מן העששית הראשונה ועד פנסי הרחוב במאה ה-18, מאורם של פנסי הרחוב האלה ועד זוהרן החיוור של מנורות הקשת מעל הכבישים המהירים בבלגיה – הכל שרפה, ושרפה היא העקרון שביסודו של כל אחד ואחד מן העצמים שאנו מייצרים. ייצורו של קרס-חכה, הכנתו של ספל חרסינה והפקתה של תכנית טלוויזיה מבוססים בסופו של דבר על אותו תהליך השרפה. המכונות שהמצאנו כמוהן כגופנו וכמאוויינו, יש להן לב המתאכל אט-אט. מבראשית לא היתה כל הציוויליזציה האנושית אלא נוגה עמום הגדל והולך משעה לשעה, שאיש אינו יודע מתי יגיע לשיאו ומתי יגווע לאטו. לפי שעה ערינו עדיין מאירות והדלקות עדיין מתפשטות." (ע' 166).

 

2.

"כשהגענו אל הגדה שמנגד נפרדתי מן השייט שלי, ואחרי שטיפסתי על הסוללה הגבוהה הלכתי בדרך אספלט שכבר היתה מכוסה מקצתה בצמחייה וחצתה שדה חיוור ורחב ידיים. היום ההוא היה יום עכור, מעיק, ונטול רוח כל כך, עד שאפילו גבעולי עשב הערבה הדקיקים לא נעו ולא זעו. אחרי דקות מועטות בלבד היה נדמה לי שאני מתהלך בארץ לא נודעת, ועד עכשיו אני זוכר שהרגשתי חופשי לחלוטין ומדוכא לאין ערוך בעת ובעונה אחת. לא היתה במוחי ולו מחשבה אחת. בכל צעד שעשיתי גדל והתעצם הריק שבתוכי והריק שמחוצה לי והדממה הלכה והעמיקה. כנראה משום כך אחזה אותי בהלת מוות כמעט, למיטב זכרוני, כשלפתע פתאום זינק לפני רגלי ארנב שהסתתר בין אגודות העשב שבשולי הדרך, קיפץ בחיפזון לאורך השביל המבוקע, ולאחר כמה דילוגים חדים הנה והנה נעלם שוב בתוך השדה. הוא בוודאי השתופף שם בזמן שהתקרבתי והמתין בהלמות לב פראית עד שכמעט היה מאוחר מדי להציל את חייו. בשבריר הרגע שבו הפך השיתוק שאחז אותו לתנועת הבריחה המבועתת חילחל פחדו גם אלי. עודני רואה את מה שהתרחש ברגע הבהלה הזה, שלא נמשך אלא שניה חטופה, בבהירות חדה מאין כמוה, נשגבת מבינתי. אני רואה את שולי האספלט האפור, כל גבעול וגבעול, אני רואה את הארנב השועט ממחבואו באוזניים מופשלות ובפנים מאובנות מאימה, חצויות באופן כלשהו, אנושיות להפליא, ובעיניו שנפנו לאחור במנוסתו וכמעט נעקרו מארובותיהן מפחד אני רואה את עצמי, מלוכד עמו בגוף אחד." (ע' 223-224).

 

3.

"רק עם עלות השחר, כשבאו להחליף את האחיות של משמרת הלילה, הבנתי שוב איפה אני. התחלתי לחוש את גופי, את כף הרגל חסרת התחושה, את הכאב בגבי, שמעתי מן המסדרון את קרקוש הצלחות שפתח את היום בבית החולים, וכשאורו הראשון של השחר הבהיר את השמים, ראיתי שובל אדים של מטוס הנמתח כמו מכוחו שלו בלבד לרוחב פיסת השמים הממוסגרת בחלוני. בזמן ההוא נראה לי השובל הלבן הזה כאות מבשר טובות, אבל כעת במבט לאחור אני חושש שהוא היה ראשיתו של סדק שנחרץ מאז לאורך חיי. המטוס שבקצה המסלול היה לא נראה, וכמוהו גם הנוסעים שבתוכו. אי-הנראות ואי-המובנות של מה שמניע אותנו היו בסופו של דבר חידה גדולה לאין שיעור גם בעיני תומס בראון,[1] שראה את עולמנו רק כצללית של עולם אחר. לכן ניסה בלי הרף בכתביו ובמחשבותיו להתבונן בהוויה הארצית, החל בדברים שבקרבתו וכלה בספירות היקום, מנקודת מבט חיצונית, אפשר אפילו לומר – מנקודת מבטו של הבורא. וכדי להגיע לדרגת הנשגבות הדרושה לשם כך לא היה לא אלא אמצעי אחד – נסיקה הרת סכנות של השפה. כמו סופרים אנגלים אחרים במאה ה-17, גם בראון נושא עמו תמיד את כל למדנותו, אוצר בלום של ציטטות ושל שמות כל בני הסמכא שקדמו לו, הוא נדרש למטאפורות ואנלוגיות פורצות גבולות ומרכיב רצפי משפטים מבוכיים, המשתרעים לעתים על יותר מעמוד אחד או שניים ודומים למצעדים או לתהלוכות אבל ברהבתנותם הצרופה. אמנם לא תמיד הוא מצליח להתרומם מעל הקרקע, בין היתר בגלל העומס העצום הזה, אבל כשהוא נישא עם משאו מעלה מעלה על סחרורי הפרוזה שלו כמו ציפור הדואה על זרמי האוויר החמים, או אז אוחזת גם את הקורא של היום הרגשה של ריחוף. ככל שהמרחק גדל, כן מתבהר המראה. הזעירים שבפרטים נראים בחדות גדולה מאין כמוה. הדבר דומה להסתכלות בו זמנית מבעד לטלסקופ הפוך ומבעד למיקרוסקופ. ואף על פי כן, כתב בראון, כל הכרה לוטה בעלטה סמיכה. איננו משגיחים אלא באורות ספורים בתהום הבערות, במבנה העולם האפוף צללים כבדים. אנו לומדים את סדר הדברים, אומר בראון, אבל איננו מבינים את מהותו. לכן איננו רשאים לכתוב את הפילוסופיה שלנו אלא באותיות קטנות בלבד, בקיצורים ובסטנוגרמות של הטבע בן החלוף, שאינם אלא בבואה חיוורת של הנצח." (ע' 27-28).

  

  

 

 

 

[זר ברכות ותשואות חן לשירה סתיו על זכייתה בפרס ברנשטיין לביקורת ספרותית בעיתונות]


[1]  סופר, הוגה, נטורליסט ומטאפיזיקן אקסצנטרי בן המא ה-17, שתחומי העניין שלו התפרסו על פני תיאולוגה, הגנים של כורש, ההרמוניה הפיתגוראית של היקום, כדי קבורה עתיקים בנורפולק, מינרלוגיה ואלכימיה. בראון ריתק את דמיונם של סופרים רבים, בהם בורחס, ובלי ספק משמש כאלטר-אגו של זבאלד ב"טבעות שבתאי".

2 תגובות

להגיב
  1. רויטל / יול 15 2009 14:02

    שירה סתיו ואתה בני זוג… ראוי לציין זאת.

  2. עידן / יול 15 2009 14:13

    מה, הייתי חבר בועדת הפרס? בסך הכל אני שמח בשמחתה. אפילו לא השתפכתי, למרות שיש סיבות טובות להשתפך.

    כשאת מפרגנת ליקירייך את גם מקדימה לכך גילוי נאות? קצת נסחפת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: