שנה לבלוג
כפי שוודאי כבר קראתם בעיתונים ושמעתם במהדורות החדשות המרכזיות, בימים אלה חוגג הבלוג שלי, "לא למות טיפש", שנה להיווסדו. זהו זמן לחשבון נפש; איפה טעיתם, מה עשיתם לא נכון, איך תשפרו את ההתייחסות שלכם אל הבלוג שלי.
כמובן שגם אני עושה חשבון נפש. נתחיל בחשבון. מונה הרשימות שלי מוסר לי, בזעזוע מסויים, שבשנה החולפת פירסמתי 150 רשימות. הוא קצת מגזים, כנראה. איך שעלה הבלוג העליתי לארכיון שלו מאמרים ומסות שהתפרסמו במקומות אחרים. פה ושם אולי גם היו כפילויות. נוריד 30, נשארו 120 רשימות. בשנה.
פוסט כל 3 ימים, בממוצע. זה הרבה, הרבה הרבה יותר ממה ששיערתי שאפרסם אי פעם. למעשה, החרדה מכתיבת-יתר היא הסעיף הראשון בפוסט הראשון שהעליתי, לפני שנה. היא עדיין מרחפת מעלי, כמו גם אחותה הנגדית, חרדת ההתרוקנות (סעיף 7 באותו פוסט). סעיף 8 התנבא על כאבי הגוף והעיניים – והתאמת: במהלך השנה עברתי לעבוד בעכבר שמאלי בגלל כאבים עזים באגודל ימין.
ההשתעבדות לבלוג היא תופעה טבעית ושכיחה (סעיף 5 בפוסט ההוא), אין מה להלין עליה. ובכל זאת מטריד אותי שכתבתי כאן כל כך הרבה במשך שנה אחת.
תירוץ ראשון: ביוני 2008 עוד לא ידעתי שאולמרט וברק מתכננים לצקת עופרת על ראש עזה שישה חודשים אחרי כן. ההשתוללות הצבאית בעזה גררה אותי להשתוללות מקלדת; האירועים, הדיווחים (והיעדרם) הכתיבו לי סדר יום משלהם. כתבתי וכתבתי כי השתיקה מסביב הוציאה אותי מדעתי. כתבתי כדי לשמוע קול לא פחות מאשר להשמיע.
תירוץ שני: גיליתי שיש לי יותר מה לומר ממה שחשבתי. הכתיבה מחדדת ומצלילה את המחשבה. גם תגובות הקוראים. רעיון שהתבשל במהלך כתיבה של פוסט אחד השתוקק להתנסח בפוסט הבא. יש "עלילה" נסתרת מסוימת בכתיבה שלי בשנה החולפת, והיא מפתיעה אותי ומסקרנת גם יחד. אני רוצה להישאר בסביבה, לדעת איך היא תתפתח.
זה עדיין לא מצדיק פוסט כל 3 ימים. המונה הזה דפוק, אני בטוח. בכל מקרה אשתדל להוריד הילוך, לטובת כולם. אני שוטח מכאן את בקשתי למנהיגים שלנו: גם אתם תורידו הילוך. אי אפשר עוד ככה. לפתוח עיתון כל יום ולמצוא חמישה נושאים חדשים לפוסט. אנא, שעממו אותי, אם אינכם חפצים שאשעמם את קוראיי.
לפני שנה, חשבתי שהבלוג הזה יהיה פחות פוליטי. רציתי שתהיה בו יותר נוכחות לכתיבה אחרת, על עניינים אחרים – תרבות, ספרות, רוח והבל רוח. המציאות חשבה אחרת. אני עדיין מנסה לא לחשוב על פוליטיקה (בזמן שאינני חושב על בלשנות). הבלוג הזה, כמה אירוני, רק מפריע לי בכך.
הנוסטלגיה היא ממני והלאה, ולכן לא אשתפך כאן על אירועים ואנקדוטות מן השנה החולפת, שחיממו לי את הלב. הנאצות, ההבטחה לסגור אתי חשבון, האיומים על חיי במייל, התלונות נגדי לרשויות, שלל הניתוחים הפסיכולוגיים של אישיותי המעוותת. כולם, כולם רגעים יקרים מפז שלנצח אשא בלבי.
תודה רבה למנהלי "רשימות", על הבמה החופשית. תודה למגיבים ולמגיבות שהעשירו והחכימו אותי. סליחה אם פגעתי במישהו אישית; התכוונתי לפגוע קבוצתית.
הימים שעוד נכונו לנו, שיהיו נכונים. רשות הדיבור שלכם.
[נ.ב.: הפוסט השני שפירסמתי נכתב לרגל שבוע הספר בשנה שעברה, והוא מככב ברשימת הלהיטים של הבלוג. 7,400 הכותרים החדשים שראו אור מאז כתיבתו רק שומרים על עלומיו].
לא למות טיפש 
כולל התמכרות לבלוג הזה, למרות רצוני העז להיפרד בידידות מהחדשות, מהפוליטיקאים, מהעוולות של החברה המתוקנת שלנו, ומהעם הנפלא של הארץ הנהדרת.
וככה מצאתי עצמי, אחרי תקופת ההרצה של הבלוג, מגיעה הנה באופן קבוע בלי לפספס ולו פוסט אחד (לדעתי ההתמכרות נקבעה סופית מאז העופרת שיצקו לנו על המצפון)
וזה לא בסדר דר' לנדאו. אני מבקשת העברה מהיחידה המחורבנת הזאת, כי למרות הקירות הרכים של החדר , ההתקלות בקוצים שמאחוריהם מרגיזה ופוצעת כל פעם מחדש
בקיצור – מזל טוב ליומולדת, ולשנה הבאה – בלוג בלשני ותרבותי וספרותי
עכשיו כשכל מנהיגי ישראל קוראים את הבלוג ומבינים שדרכו הם יכולים לשעמם את האזרחים למוות, שהם ישנו את דרכם? מטרת שעמום האזרח היא ראשונה במעלה ושניה לה היא רק מטרת הפחדתו וזריעת חרדות כדי שיתעורר מהשעמום. שילוב פרדוקסלי בין הרדמה לצורך התעוררות.
אם תרצה: מדינת ישראל משולה למצבו של אריק שרון (רק הולכת ומשמינה בניגוד אליו)
בתור חובבת של כתיבתך הפוליטית, אנא המשך. היא חשובה.
ברכות
כתיבתך אינה פוליטית, היא פשוטה מדיי ואנטי ציונית, זה מה שגרם לאנשים לשנוא את הבלוג שלך ובצדק רב.
מוקירה את הפינה הזו בנט. מעריכה מאד את פועלך הפוליטי, אבל אוהבת מאד את הכתיבה האחרת שלך, את הריצות למרחקים ארוכים של טקסט. אולי בזמנים שלנו זה נחשב כמותרות, ובכל זאת, מנקודת מבט אגואיסטית גרידא, הייתי שמחה לקרוא כאן יותר תרבות וספרות ופחות אקטואליה מעיקה, אולי כבונוס לקוראים המתמידים.
ומכיוון שלא נראה שיש כרגע טעם לקוות שיהיו פחות סיבות לכתוב בזמן הקרוב, אקווה במקום זאת שהמונה, בדומה למציאות, לא יתוקן.
הבעיה היחידה עם הבלוג הזה היא שכתיבתו ממומנת מכספי המסים שלי. במקום שתעסוק במחקר, בהוראה ובפרסום, אתה מכלה את זמנך על חשבון הכסף שלי כאזרח. אני בעד שתכתוב פה אפילו יותר, אבל במטותא מאוניברסיטתך, שתפטור את כיסי מעולך.
עידן
(לנדו, לא לנדאו, ועל הד"ר אפשר לוותר)
למען הסר ספק, מצב המחקר שלי מצויין, כל המעוניין יכול להיכנס לעמוד הבית שלי באונ' ולהתחיל לספור פרסומים… הפעילות בבלוג איננה נעשית על חשבון עבודה אקדמית. וכספי המסים שלנו, נו, אני יכול לחשוב על שימושים הרבה יותר נלוזים בהם.
שאתה כותב גם דברים לא גנרטיביים 😉
לא, באמת. תודה. לפחות 10 מפוסטיך שיתפתי בפייסבוק, רבים מהם קיבלו "אהבתי" מחבריי.
זה טרנדי ואיני לא לשרת בצבא ולשנוא את צהל גם כיף על הכייפק לכתוב שירים על שלום ולתת את מדינת ישראל ועדיף את רובה לפלשתינאים שיקימו מדינה משלהם, והכי טוב זה לאהוב אנשים קיצוניים בטירוף שקיבלו תואר דוקטור ומתחת לתואר שלהם מסתתר אדם קטן וחסר תועלת, שקרן
ומרושע.
לא רק שזה טרנדי אלא שזה הכרחי בקליקות מסוימות לשנוא את מדינת ישראל וצה"ל. אגב, שיהיה לך ברור, גם תומכי מרצ לא מתקבלים לקליקות האלה כי התנאי הבסיסי הוא לשנוא ממש, וחזק, את מדינת ישראל.
אגב, אני בטוח שלנדאו מספיק לעשות עבודה מחקרית טובה וחשובה, אבל אין ספק שלצד זה נלווית פעילות אנטי-ישראלית עניפה. לא במקרה הוא קשור בנועם חומסקי, שעל מעלליו כבר דובר וסופר. חומסקי הזה הוא גאון בלשני אבל אדם שתרומתו הפוליטית לכל מה שהרסני בעשורים האחרונים עולה לאין ערוך על זו האקדמית.
בהצלחה עם השנה הבא וכל הבאות אחריה בכתיבת הבלוג. הוא מאוד מעניין. וראוי להתקיים.
אחלה בלוג,
תודה
זה חשוב לשמור את המוח ואת יכולת הטלת הספק במצב פעיל, ולנו, אתה יודע, יש נטייה להירדם.
מטורף בעיני שיש עדיין (אחרי יגאל עמיר, שלא לומר פסיכים אחרים רבים כל כך) מי שמפרשים ביקורת עצמית בלתי מתפשרת (והס מלהזכיר, הומאניזם) כשנאה. אבל זה בטח מפני שאני סהרורית וסמולנית. טפו.
תודה רבה למנהלי "רשימות", על הבמה החופשית??
מפחידה תפיסת הפחד מהצנזורה שלך.
היית ער בחודשים האחרונים? כשאנשים מושמים במעצר על הבעת דעה חריגה, כשהצעות חוק להגבלת חופש הביטוי מועלות בזו אחר זו, כשהמשטרה מפזרת בכוח עצרות מחאה שקטות – חופש הביטוי איננו מובן מאליו.
אני לא פוחד מצנזורה. אני פשוט מכיר טובה למי שמאפשר לי להתבטא בחופשיות. דעות כמו שלי הרי כבר לא ניתן לבטא בעיתונים הגדולים (אני אומר מניסיון – הם מסרבים לפרסם). כלומר, הצנזורה חיה וקיימת עבור כל מי שדעתו חריגה. רק מי שמצוי בתוך הקונצנזוס יכול להשתומם שיש מסביבו אנשים שדעותיהם מצונזרות.
תמיד מרתק. כתוב היטב. לפעמים משעשע ומצחיק. לפעמים עוקצני. כמעט תמיד מנומק ומתועד.
בלוג מצוין. חשוב שדעות כשלך יפורסמו ברשימות (ובכל מקום).
ומצטרף לבקשה שתרחיב עוד בענייני תרבות, ספרות ובלשנות (לא על חשבון החשיבה הפוליטית).
אהבתי את: "סליחה אם פגעתי במישהו אישית; התכוונתי לפגוע קבוצתית".
קיפוד מלא קוצים!
תודה שאתה כותב.
והעיקר – לא למות טיפש