"במקרה של ירי בילדים, אין שום מקום לאחוות לוחמים"

כתבה מרתקת ב"מעריב"/nrg: ראיון ארוך ומעמיק של בעז גאון עם קצין סרבי, שהעיד בבלגרד ובהאג על פשעי מלחמה מצמררים שביצעו חבריו ליחידה בקוסובו, בשנת 1998.

סרן גוראן סטופאריץ' מגולל סיפור שנשמע מוכר לאוזניים ישראליות. ההבדל בינם לבינינו הוא במידה – לא במהות. בקוסובו ריכזו נשים וילדים וירו בהם סתם כך; בעזה הפגיזו אוכלוסיה אזרחית לא "בכוונה", אבל עדיין, סתם כך.

לא חסרות נקודות דמיון. המעטפת האידאולוגית: פוליטיקה לאומנית שחברה לפונדמנטליזם דתי (אנטי-מוסלמי), שחדר לצבא הסרבי אט אט; היציאה לקרב בתחושה ש"זהו, אי אפשר יותר להבליג, חייבים ללמד אותם לקח"; ה"אווירה" (גם בלי פקודה מפורשת) שחיי האזרחים בצד השני הם הפקר, ובכל מקרה, "הפרעה" שיש לסלק הצידה; ולבסוף, "סגירת השורות" של הלוחמים, המכסים זה על פשעי זה – עד שהעדות המצולמת המרשיעה חומקת החוצה ורואה אור יום.

כמה ציטוטים מהכתבה.

לפני שצללנו אל סרביה, דיברנו קצת על ישראל. סטופאריץ' עקב אחרי המלחמה בעזה ויש לו כמה דברים להגיד. ראשית, הוא חושב שאנחנו נעים בזריזות לעבר המקום שבו סרביה עמדה ערב מלחמת הבלקן בקוסובו, כלומר אל מצב שבו רובה של האוכלוסייה האזרחית, יחד עם כמה שרים בכירים ובערך "20% מהצבא" (לפי החישוב שלו, זה האחוז המספיק לביצועם של פשעי מלחמה) אינם רואים כל פסול בחיסול נשים וילדים, כל זאת מתוך נימוק ש"כל ילד הוא טרוריסט לעתיד". קו המחשבה המזוהם הזה, הוא מסביר, חיסל את סרביה והפך אותה לפושעת בעיני העולם ואחר כך, בסיומו של תהליך ארוך ומסויט שטרם הסתיים, גם בעיני עצמה. לסטופאריץ' היה חלק בתהליך המזכך הזה.

שנית, הוא חושב שאין סיכוי בעולם שישראל וחייליה ייכפתו ברגליהם וידיהם וישונעו לבית הדין בהאג, מהסיבה הפשוטה ש"הסיבה היחידה שסרביה הועמדה לדין היא שהאמריקאים עמדו לצד האלבנים". לאמור: הישראלים, כמו האלבנים, הם יקירי הממשל האמריקאי ו"פושעי מלחמה", בהכרח, הם רק מי שמסווגים על ידי הבית הלבן כאויב.

"אם אין לחץ משפטי מבחוץ", הוא ממשיך ופותח עוד בירה, בזמן שאשתו מניחה לפנינו מתוקים מסוכרים שמהם הוא מתעלם (הוא בדיאטה), "אז אין לחץ מבפנים. אני הלכתי להעיד כי ידעתי שהחברים שלי עשו משהו נוראי ומזעזע, אבל גם, בכנות, בגלל שבתי המשפט לפשעי מלחמה התחילו לצוץ בכל מקום ושאם אני אשתוק אז מישהו אחר ידבר ואני אמצא את עצמי בכלא."

"כשנכנסנו לקוסובו ב-1998 אף אחד לא אמר לנו: 'תהרגו נשים וילדים'. לא היתה הוראה כזאת, מגבוה. אבל היתה אווירה, ולאווירה הזו תרמה התקשורת שהיתה יד ימינו של מילושביץ', וכל הזמן שמעת ש'כל האלבנים מחבלים'. אז נכון, מלמדים אותך את אמנת ז'נבה, או-קיי. אבל בסופו של דבר, כשאתה בשדה הקרב אתה יכול להחליט אם אתה משאיר אזרחים בחיים או שאתה הורג אותם."

שאלתי אותו אם איננו מרחם על חבריו לשעבר ליחידה. חלקם, אחרי הכל, הוטבלו באותה האש שהותירה לאורך ידיו צלקות קטנות. "תשמע", אמר, "באופן אישי הרגתי יותר אנשים יותר מכל החברים שלי ליחידה יחד. אבל בצורה חוקית. אמרתי לך כבר, ואני אומר לך שוב: אני לא מרחם עליהם, כי הם חרבנו לי על המדינה חרבנו לי על היחידה, וחרבנו לי על הפטריוטיות שלי. במקרה כזה של ירי בילדים, אין שום מקום לאחוות לוחמים.

סטופאריץ' הוא היום עד מוגן, חי בהאג הרחק ממולדתו, בחשש תמידי מנקמתם של חבריו לשעבר ליחידה. לשאלת המראיין אם הוא לא מתחרט על עדותו, הוא משיב: "אני פטריוט. סרביה לא צריכה את הלכלוך הזה על המצפון שלה. סרביה, כמו ישראל, היא מדינה קטנה. היא לא יכולה להרשות לעצמה שאנשים אחרים יכתבו למענה את ההיסטוריה. היא צריכה לכתוב את ההיסטוריה של עצמה. הדרך היחידה לעשות את זה, זה לנקות את עצמך, בעצמך".