על המרחק הבריא מן השלטון

עניינים שהבלוג הזה מתחבט בהם תכופות – הקשר בין עמדות מוסריות לפרקטיקה אישית, חופש הפעולה של יחידים ומוסדות מול גורמי כוח, התנגדות לכיבוש ולמיליטריזציה של החברה הישראלית – מוצאים ביטוי בהיר ונוקב במאמר שהתפרסם בימים אלה בחוברת "מטעם" 17.* (ראה הערה בסוף). כותב המאמר, סטנלי כהן, הוא פרופסור לקרימינולוגיה בריטי בעל עבר ישראלי. המאמר הקצר שכתב הוא קריאת חובה, לדעתי, לאינטלקטואלים בארץ.

כהן מעלה תמיהה פשוטה במאמר: מדוע אנשי אקדמיה ישראליים משתפים פעולה באופן גורף כל כך, מי אקטיבית ומי פסיבית, עם הכיבוש וגרורותיו? הניתוח שלו, ברוח מדעי החברה הקלאסיים, הוא מרענן; הוא מתעלם ממה שאקדמאים ישראלים אומרים, ומתרכז במה שהם עושים או לא עושים. כך צריך. בתוך כך הוא חושף את "השיח הכפול", כלשונו (אני הייתי מחדד: "התודעה המפוצלת") של האקדמיה הישראלית: ברובד המוצהר, נאמנות לערכים אוניברסליים של שוויון וחופש, וברופד הפרקטי, התעקשות על "הנסיבות החריגות" של ישראל, שמצדיקות הפרה שיטתית של הערכים המוצהרים.

כהן נמצא בעמדה מצויינת לחוות דעה בעניינים כאלה. את שנות נעוריו והתואר הראשון שלו העביר תחת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בסוף שנות ה-50, במעורבות פוליטית נמרצת. את שנות ה-60 העביר בלונדון הסוערת. בשנת 1979 הגיע לישראל ושהה בה 16 שנה; בין היתר, היה ממקימי הועד נגד עינויים בישראל. כקרימינולוג, הוא מבין דבר או שניים על מנטליות הפשע והשותפות לפשע. ולבסוף, כתיבתו מעוגנת עמוק במסורת האנגלוסקסית היפה הזאת: אמפירית, צוננת במידה, זוקפת גבה תמהה לנוכח כל גילוי של צביעות או היתממות.

אני מצטט כאן כמה פסקאות מן המאמר החשוב הזה.

"אני שייך לדור שהושפע ישירות (או באמצעות אוסמוזה תרבותית) מהפוליטיקה של שנות הששים. במיטבה הרומנטי, הובילה מורשת זו לדאגה ראויה לסוגיות של יושרה ולגיטימיות. יושרה – נגעה בניסיון לדבוק בחיי היומיום באידאולוגיה הפוליטית הציבורית שלך וברגישותך המוסרית. אין הכוונה לניסיון "ליישם" ססמאות ילדותיות על כך שהאישי הוא הפוליטי, אלא לניסיון למצוא, בעולם של סתירות בלתי אפשריות, מידה של עקביות בין מה שאתה אומר למה שאתה עושה. לגיטימיות נגעה בהימנעות משיתוף פעולה – גם אם באופן פסיבי – עם מוסדות ומעשים שהעניקו מעטה של קבילות לבלתי קביל. אתה מוודא, למשל, שהמימון למחקר או לכנס שלך אינו מגיע ממקור שיש בו דופי, ושייעשה בו שימוש בשמך כדי לזכות באמינות.

שני העניינים האלה מצריכים שמירת מרחק מסויים מבעלי השררה, ומודעות לכך שנוכחותך הפסיבית עשויה להוות צורה של שיתוף פעולה. בכך שאתה מושך תשומת לב לנוכחותך – במקום לחשוב לעצמך מחשבות של התנגדות בארבע אמותיך – אתה מבהיר כי שיתוף הפעולה שלך אינו מובן מאליו. דרך חשיבה כזאת על חופש אקדמי זרה לחלוטין לרוב אנשי האקדמיה הישראלים. במקום להשתמש במרחב הדמוקרטי העומד לרשותם כדי לבטא מרחק מבעלי השררה, הם מקדמים באופן פעיל יצירת תלות עתידית שלהם.

להלן מספר אנקדוטות שיאיירו את הנאמר.

פרופסור למדע המדינה, שעורך מחקר על עמדות פלסטיניות ביחס לאינתיפאדה, משיג "נגישות" למקורות שלו – עצירים המעוכבים לחקירה – הודות לכך שהוא מגיע לבוש מדים לכלא בעזה במסגרת תפקידו כקצין מודיעין במילואים.

שר המשטרה – הנושא באחריות לטבח בהר הבית כמה חודשים קודם לכן (1990) – מוזמן לפתוח את הכנס השנתי של האגודה הישראלית לקרימינולוגיה.

הפרקליט הצבאי הראשי מלמד קורס בבית הספר למשפטים.

האוניברסיטה העברית מזמינה כל שנה (אחרי מיון) אנשי סגל היוצאים לשנת שבתון לתדרוך במשרד החוץ כחלק ממאמץ ההסברה.

במאי 1991 בחרה הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית לדיקן את הפרופסור מנחם מילסון, שבשנים 1982-1983, במסגרת תפקידו כראש המינהל האזרחי בשטחים הכבושים, היה אחראי באופן אישי לסגירת אוניברסיטת ביר-זית."

קודם לכן כהן דן בהרחבה בפרשה מבישה נוספת באוניברסיטה העברית: מינויו של ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, ביוני 2007 כסגן הנשיא לקשרי חוץ. רק 27 חברי סגל מחו על המינוי. על כך ניתן להוסיף את ההצעה למנות את מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי, לתפקיד נשיא האוניברסיטה. מעניין כמה חברי סגל ימחו על כך.

בכל מקרה, אחריות פוליטית היא גם עניין אישי, ולא רק מוסדי. לא מספיק לצקצק בלשון מול מינויים כאלה, מומלץ לעשות גם חשבון נפש אישי: האם את או אתה מעורבים באירועים מן הסוג שסטנלי כהן מזכיר (ויש אינספור דומים להם)? האם חשבת אי פעם להימנע מהם? לא מדובר בהכרח על מחאה אקטיבית; גם אין צורך לנקוט עמדה עקרונית ביחס לשאלות מעוררות מחלוקת כמו החרם האקדמי על ישראל (שהוא, בסופו של דבר, עניין לגויים להתעסק בו, פחות לישראלים). מדובר על משהו פשוט הרבה יותר, בר-ביצוע בתכלית: לא לשתף פעולה עם משהו או מישהו שריח רע של פצצות זרחן או תאי עינויים נודף מהם.

לרשותו של חבר סגל מן המניין באוניברסיטה עומדת הגנה שמעטים זוכים לה: מוסד הקביעות. אי אפשר לפטר אותו סתם כך, מהיום למחר, רק בגלל שהביע דעות חריגות. העובדה המצערת היא שמיעוט מזערי מהאקדמאים הישראלים טורחים בכלל לחשוב על המשמעות העמוקה של הקביעות הזאת – הערובה לחופש האקדמי – ועל חירות הביטוי והפעולה שהיא מקנה להם. הבחירה שלא להשתמש בהגנה הזאת, גם כאשר מדובר בהימנעות בלבד משיתוף פעולה עם סוכני הכיבוש, היא פוליטית לא פחות מהבחירה כן להשתמש בה. גרוע מכך, היא פוליטית בהכחשה, ולא במוצהר.

חומר למחשבה, לקראת חג החירות הבא עלינו לטובה.

*(למען הסר ספק: אני לא מקבל שכר מ"מטעם" על קידום מכירות. לא פירסמתי דבר בכתב העת הזה. מעולם לא החלפתי מילה עם יצחק לאור, ולמען האמת, גם לא מתחשק לי. ככל הידוע לי, לאור הוא איש פוגעני ושוביניסטי, אבל לא נגוע בפלילים (להבדיל מהכיבוש הישראלי, שכולו פלילים). כתיבה על "מטעם" איננה "לגיטימציה" לעורך שלו, כך שדבריו של סטנלי כהן, עם כל הפיתוי להחזיר לי באותה מטבע, לא תופסים פה. להפך, אי-כתיבה על "מטעם", מסיבות אישיות או כיתתיות, מעידה בדיוק על דה-פוליטיזציה של השיח הציבורי. כיוון שכך, תגובות שייטפלו רק להערה הזאת ולא לרשימה יתקבלו כהסחה מכוונת).