Skip to content
12 במרץ 2009 / עידן לנדו

על המרחק הבריא מן השלטון

עניינים שהבלוג הזה מתחבט בהם תכופות – הקשר בין עמדות מוסריות לפרקטיקה אישית, חופש הפעולה של יחידים ומוסדות מול גורמי כוח, התנגדות לכיבוש ולמיליטריזציה של החברה הישראלית – מוצאים ביטוי בהיר ונוקב במאמר שהתפרסם בימים אלה בחוברת "מטעם" 17.* (ראה הערה בסוף). כותב המאמר, סטנלי כהן, הוא פרופסור לקרימינולוגיה בריטי בעל עבר ישראלי. המאמר הקצר שכתב הוא קריאת חובה, לדעתי, לאינטלקטואלים בארץ.

כהן מעלה תמיהה פשוטה במאמר: מדוע אנשי אקדמיה ישראליים משתפים פעולה באופן גורף כל כך, מי אקטיבית ומי פסיבית, עם הכיבוש וגרורותיו? הניתוח שלו, ברוח מדעי החברה הקלאסיים, הוא מרענן; הוא מתעלם ממה שאקדמאים ישראלים אומרים, ומתרכז במה שהם עושים או לא עושים. כך צריך. בתוך כך הוא חושף את "השיח הכפול", כלשונו (אני הייתי מחדד: "התודעה המפוצלת") של האקדמיה הישראלית: ברובד המוצהר, נאמנות לערכים אוניברסליים של שוויון וחופש, וברופד הפרקטי, התעקשות על "הנסיבות החריגות" של ישראל, שמצדיקות הפרה שיטתית של הערכים המוצהרים.

כהן נמצא בעמדה מצויינת לחוות דעה בעניינים כאלה. את שנות נעוריו והתואר הראשון שלו העביר תחת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, בסוף שנות ה-50, במעורבות פוליטית נמרצת. את שנות ה-60 העביר בלונדון הסוערת. בשנת 1979 הגיע לישראל ושהה בה 16 שנה; בין היתר, היה ממקימי הועד נגד עינויים בישראל. כקרימינולוג, הוא מבין דבר או שניים על מנטליות הפשע והשותפות לפשע. ולבסוף, כתיבתו מעוגנת עמוק במסורת האנגלוסקסית היפה הזאת: אמפירית, צוננת במידה, זוקפת גבה תמהה לנוכח כל גילוי של צביעות או היתממות.

אני מצטט כאן כמה פסקאות מן המאמר החשוב הזה.

"אני שייך לדור שהושפע ישירות (או באמצעות אוסמוזה תרבותית) מהפוליטיקה של שנות הששים. במיטבה הרומנטי, הובילה מורשת זו לדאגה ראויה לסוגיות של יושרה ולגיטימיות. יושרה – נגעה בניסיון לדבוק בחיי היומיום באידאולוגיה הפוליטית הציבורית שלך וברגישותך המוסרית. אין הכוונה לניסיון "ליישם" ססמאות ילדותיות על כך שהאישי הוא הפוליטי, אלא לניסיון למצוא, בעולם של סתירות בלתי אפשריות, מידה של עקביות בין מה שאתה אומר למה שאתה עושה. לגיטימיות נגעה בהימנעות משיתוף פעולה – גם אם באופן פסיבי – עם מוסדות ומעשים שהעניקו מעטה של קבילות לבלתי קביל. אתה מוודא, למשל, שהמימון למחקר או לכנס שלך אינו מגיע ממקור שיש בו דופי, ושייעשה בו שימוש בשמך כדי לזכות באמינות.

שני העניינים האלה מצריכים שמירת מרחק מסויים מבעלי השררה, ומודעות לכך שנוכחותך הפסיבית עשויה להוות צורה של שיתוף פעולה. בכך שאתה מושך תשומת לב לנוכחותך – במקום לחשוב לעצמך מחשבות של התנגדות בארבע אמותיך – אתה מבהיר כי שיתוף הפעולה שלך אינו מובן מאליו. דרך חשיבה כזאת על חופש אקדמי זרה לחלוטין לרוב אנשי האקדמיה הישראלים. במקום להשתמש במרחב הדמוקרטי העומד לרשותם כדי לבטא מרחק מבעלי השררה, הם מקדמים באופן פעיל יצירת תלות עתידית שלהם.

להלן מספר אנקדוטות שיאיירו את הנאמר.

פרופסור למדע המדינה, שעורך מחקר על עמדות פלסטיניות ביחס לאינתיפאדה, משיג "נגישות" למקורות שלו – עצירים המעוכבים לחקירה – הודות לכך שהוא מגיע לבוש מדים לכלא בעזה במסגרת תפקידו כקצין מודיעין במילואים.

שר המשטרה – הנושא באחריות לטבח בהר הבית כמה חודשים קודם לכן (1990) – מוזמן לפתוח את הכנס השנתי של האגודה הישראלית לקרימינולוגיה.

הפרקליט הצבאי הראשי מלמד קורס בבית הספר למשפטים.

האוניברסיטה העברית מזמינה כל שנה (אחרי מיון) אנשי סגל היוצאים לשנת שבתון לתדרוך במשרד החוץ כחלק ממאמץ ההסברה.

במאי 1991 בחרה הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית לדיקן את הפרופסור מנחם מילסון, שבשנים 1982-1983, במסגרת תפקידו כראש המינהל האזרחי בשטחים הכבושים, היה אחראי באופן אישי לסגירת אוניברסיטת ביר-זית."

קודם לכן כהן דן בהרחבה בפרשה מבישה נוספת באוניברסיטה העברית: מינויו של ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, ביוני 2007 כסגן הנשיא לקשרי חוץ. רק 27 חברי סגל מחו על המינוי. על כך ניתן להוסיף את ההצעה למנות את מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי, לתפקיד נשיא האוניברסיטה. מעניין כמה חברי סגל ימחו על כך.

בכל מקרה, אחריות פוליטית היא גם עניין אישי, ולא רק מוסדי. לא מספיק לצקצק בלשון מול מינויים כאלה, מומלץ לעשות גם חשבון נפש אישי: האם את או אתה מעורבים באירועים מן הסוג שסטנלי כהן מזכיר (ויש אינספור דומים להם)? האם חשבת אי פעם להימנע מהם? לא מדובר בהכרח על מחאה אקטיבית; גם אין צורך לנקוט עמדה עקרונית ביחס לשאלות מעוררות מחלוקת כמו החרם האקדמי על ישראל (שהוא, בסופו של דבר, עניין לגויים להתעסק בו, פחות לישראלים). מדובר על משהו פשוט הרבה יותר, בר-ביצוע בתכלית: לא לשתף פעולה עם משהו או מישהו שריח רע של פצצות זרחן או תאי עינויים נודף מהם.

לרשותו של חבר סגל מן המניין באוניברסיטה עומדת הגנה שמעטים זוכים לה: מוסד הקביעות. אי אפשר לפטר אותו סתם כך, מהיום למחר, רק בגלל שהביע דעות חריגות. העובדה המצערת היא שמיעוט מזערי מהאקדמאים הישראלים טורחים בכלל לחשוב על המשמעות העמוקה של הקביעות הזאת – הערובה לחופש האקדמי – ועל חירות הביטוי והפעולה שהיא מקנה להם. הבחירה שלא להשתמש בהגנה הזאת, גם כאשר מדובר בהימנעות בלבד משיתוף פעולה עם סוכני הכיבוש, היא פוליטית לא פחות מהבחירה כן להשתמש בה. גרוע מכך, היא פוליטית בהכחשה, ולא במוצהר.

חומר למחשבה, לקראת חג החירות הבא עלינו לטובה.

*(למען הסר ספק: אני לא מקבל שכר מ"מטעם" על קידום מכירות. לא פירסמתי דבר בכתב העת הזה. מעולם לא החלפתי מילה עם יצחק לאור, ולמען האמת, גם לא מתחשק לי. ככל הידוע לי, לאור הוא איש פוגעני ושוביניסטי, אבל לא נגוע בפלילים (להבדיל מהכיבוש הישראלי, שכולו פלילים). כתיבה על "מטעם" איננה "לגיטימציה" לעורך שלו, כך שדבריו של סטנלי כהן, עם כל הפיתוי להחזיר לי באותה מטבע, לא תופסים פה. להפך, אי-כתיבה על "מטעם", מסיבות אישיות או כיתתיות, מעידה בדיוק על דה-פוליטיזציה של השיח הציבורי. כיוון שכך, תגובות שייטפלו רק להערה הזאת ולא לרשימה יתקבלו כהסחה מכוונת).

17 תגובות

להגיב
  1. avivsky / מרץ 12 2009 16:18

    עידן,
    מה שכתבת חשוב בעיני. מניסיוני אני יודע כמה לא פשוט להניע אנשים לפעול בעד מה שהם מאמינים בו.
    אבל…
    אני ביליתי 10 שנים באוניברסיטה העברית. יש חברי סגל (וסטודנטים – אבל אתה כותב על חברי הסגל) לא מעטים שפעילים במגוון דרכים – ממחאה ועד לסולידאריות.
    אני בטוח שאתה מודע לכך. האם "מספיק" אנשי סגל פעילים? אין לי מושג לפי איזה קריטריון לקבוע את זה.
    האם הייתי רוצה שיותר מהפ יהיו פעילים? בודאי!
    לקבוע ש"אנשי אקדמיה משתפים פעולה באופן גורף…" חוטא לאמת ולטעמי אינו מועיל. אמירה כזו לא תצליח להניע אפילו פרופסור אחד לפעולה.

    אביב

  2. עידן / מרץ 12 2009 18:34

    אם רק 27 חברי סגל, מתוך 1,200, מחו על מינוי גילון – מדובר בשיתוף פעולה גורף.

    ודאי שאני מודע למחאה באקדמיה. אני חלק ממנה. ולכן אני מדבר מידיעה כשאני אומר – מדובר במיעוט זניח, אם מתעלמים מרטוריקה של מחאה, ומתרכזים בפעולות.

  3. טלילה / מרץ 12 2009 20:11

    אני איתך במאבקך הצודק, כמובן. אבל מרגישה צורך להזכיר את המובן מאליו –
    א) רק מיעוט מבוטל למדי מבין חברי הסגל (ואתה מדבר עוד על חברי הסגל הוותיקים יותר, אלה שכבר יש להם קביעות, לא על הסגל הזוטר והשברירי) בכלל חושבים ש – או מכירים בכך – שהשלטון הישראלי מבצע פשעים.
    ב) אלה שכבר הגיעו להכרה צלולה בכך בד"כ מוחים, מביעים את דעתם בכל דרך, מחרימים את מה שהם יכולים להחרים ומשתפים פעולה ותורמים למה שהם חושבים לנכון ולצודק. באמת שקשה לי להעלות בדעתי חבר סגל – אלה עם הקביעות, שוב – שאלו עמדותיו ושהוא לא עושה כמיטב יכולתו כדי להשפיע ולשנות. אבל בסופו של דבר המכונה גדולה יותר מאיתנו. מה לעשות.

  4. איריס ח. / מרץ 12 2009 20:12

    אמנם כתבת שהחרם הוא עניין לגויים, אבל זה לא מדוייק: באנגליה יש לא מעט ישראלים שמזיזים את העסק הזה, למרות שהם לא מובילים את הענין כמובן.
    אני תוהה ביני לביני ואשמח לדעת את דעתך:
    חרם מוצרים נראה לי די בעייתי מבחינת הפגיעה באנשים שפרנסתם הדלוחה גם כך תלוייה בזה.
    לעומת זאת: אקדמאים, אנשים עם הכנסה בטוחה וקביעות, שתפקידם בחברה גם לחלוק את הידע האקדמי שלהם לטובת הציבור ופועלים נגד זה ומשתפים פעולה עם השלטון כמו שכתבת, צריכים אולי כן להיות הכתובת, כמו גם אינטלקטואלים בכלל (לפחות אלו שלא יוצאים וממומנים ע"י המדינה כמו עמוס עוז).
    גם מכיוון שהם שייכים לאליטה ויושבים במוקדי הכוח והם אלו שיכולים להזיז משהו: כלומר הם לדעתי צריכים להיות הכתובת.
    מה דעתך?
    לא יודעת אם זה נחשב אצלך סטייה מענין הפוסט, אבל זו תהייתי…

  5. עידן / מרץ 12 2009 20:35

    טלי: צודקת ב-א'. לגבי ב', אני חושב שאת קצת נאיבית. הבון טון באקדמיה זה להיות "שמאלני". זה עולה בכל שיחה, אבל נשאר ברמת הדיבורים. הפוסט הזה (כמו כמה קודמים) מנסה לתהות על הפער בין הדיבורים למעשים. כי כבר 40 שנה יש לנו את הדעות הנכונות, ורק מיעוט מבוטל עשה איתן משהו אפקטיבי. כל החשיבה סביב "מה פירוש להחזיק בעמדה פוליטית" בארץ היא מעוקרת, מסורסת. צריך מבט מבחוץ, של מישהו שנאבק באמת על דמות המשטר בארצו, כמו סטנלי כהן, להבין עד כמה האקדמיה הישראלית מפונקת.

    איריס ח.: כשאמרתי עניין לגויים התכוונתי – מדובר באקט שמוטל בידיהם של אקדמאים בחו"ל. ירצו, יחרימו, לא ירצו, לא יחרימו. לא מעט אנשים בשמאל בארץ מעדיפים להתחבט בדילמות שאין להם אחריות ישירה כלפיהן. בעיני, תודעה פוליטית מתחילה באחריות. תשנה את מה שתלוי בך לפני שאתה מתלבט בסוגיות שאינן תלויות בך.

    אין לי עמדה מגובשת לגמרי בעניין החרם האקדמי. אני חושב שהוא "עובר" מבחינה מוסרית (גם אם לא באופן חלק), אבל אני בספק אם תהיה לו השפעה אפקטיבית. זאת מתוך מבט מפוכח על השוליות של הממסד האקדמי בשיח הציבורי וברמת מקבלי ההחלטות. לדעתי, יש מגזרים ויעדים ספציפיים יותר שצריך להתחיל בהם, לפני שמגיעים לאקדמיה. לדוגמה, סחר הנשק וכל מה שנלווה לו (להחרים את "קטרפילר"!). לדוגמה, קבלנים שבונים בשטחים.

    אבל כאמור, האבחנות האלה הן נזילות וארעיות, ואין מאחוריהן הצדקות עקרוניות. אחרי הטבח הבא שישראל תחולל, אולי אדבר אחרת.

  6. איריס ח. / מרץ 12 2009 20:48

    ראשית אני חושבת שאתה צודק בעקרון, גם אם לא אמרת את זה (ואם הבנתי אותך לא נכון, תקן את זה) ומדובר בבעיה רגשית: גם אני לפני הטבח בעזה התנגדתי לחרם או לפחות פקפקתי. קשה לצאת נגד השבט…
    אין סתירה בין חרם על קטרפילר לבין חרם אקדמי: פוליטית אני יכולה דווקא לעשות יותר בענין השני (אני מבטיחה שבפעם הבאה שאני קונה מערכת לראיית לילה לצורך הפגזה של העיר השכנה למקום מגורי לא אקנה את זה מסוחר נשק שמספק לישראל…שבועת צופה!)
    השאלה היא איך מגיעים לאלו שלא בתוך א' של טלי:
    הבעיה היא לא עם האקדמאים המעטים שהם באמת בשמאל. יש אכן אולי חמישים צדיקים בסדום.
    השאלה היא איך מזיזים את המסה הגדולה של האקדמאים.
    רובם נוסעים לפוש מהמזרח התיכון המזיע לכנסים שבהם הם מציגים את עצמם בשיחות כ"פעילי שלום" וחוזרים הביתה לעשות השוואות בין צילומי CT של ילדי עזה וילדי שדרות (נשבעת: פרוייקט אמיתי של "פעילי שלום" מאוניברסיטה קרובה למקום לימודיך).
    כל זמן שהם יכולים להמשיך למכור בחו"ל את פעילות השלום הזו, שחו"ל מממנת, למה שהם ישנו משהו?
    כדי ליצור שינוי, צריך קודם כל ליצור מוטיבציה לשינוי. לא ככה?

  7. טלילה / מרץ 12 2009 20:49

    קודם כל, מראש ובדיעבד, אני נאיבית. יודעת… לא הצלחתי לעקור את זה עדיין. אולי זה מה שמגן עלי.
    שנית, משהו עדיין מפריע לי, כי אני באמת חושבת על אנשי הסגל שאני מכירה והם פעילים – מי יותר מי פחות – חותמים על עצומות, לא משתפים פעולה עם מוסדות אקדמיים בשטחים, הולכים להפגנות, הולכים למסוק זיתים ומקצתן אפילו מתנדבות במחסום ווטש. נו, אז? חלקם גם מכניסים את זה למאמרים שהם כותבים, כמובן שלהכניס את זה מפורשות לחומר הלימודים זה בלתי אפשרי, וגם לא מוסרי בעיני. אבל אני באמת שואלת את עצמי מה התביעה, וגם, איך אפשר לשפוט מבחוץ כשמדובר הרבה פעמים בהכרעות שאדם עושה עם עצמו מול מקורות מימון וכד', כמו בדוגמא שכהן מביא. אבל אולי אלך לקרוא את המאמר ואחזור אח"כ….

  8. עידן / מרץ 12 2009 21:15

    להחרים ישירות סוחרי נשק אי אפשר, אבל אפשר בהחלט להחרים כל מי שקשור אליהם, לא? הקבלן שבנה את המפעל שלהם, ספקי המזון שמתחזקים את חדר האוכל בחברה, ספקי הציוד המשרדי וכיוב'. ולפני שאת תמהה איפה זה נעצר, בואי נחליט שזה נעצר בדרגת הריחוק השנייה בדיוק: יוחרם כל מי שבונה או מפגיז בשטחים, וכל מי שסוחר איתו ישירות.

    איך לגרום לכך שאקדמאים רבים יותר בכלל יבינו מה ישראל עושה בשטחים – נו, לשם כך התכנסתי כאן בבלוג הזה. כלומר, לא רק לאקדמאים, בעצם בעיקר לא להם. אני לא כותב לאקדמאים, אלא לאזרחים שליבם נמצא כבר באזור הנכון, אבל מוחם וידיהם ורגליהם עדיין לא. להזיז את הלב מימין לשמאל – אולי אי אפשר.

    טלילה: אני כמובן לא דורש את הבלתי אפשרי. רק את האפשרי, שברובו הגדול אינו כרוך במחיר משמעותי. מראש הגבלתי את הדרישות אל מי שיש לו קביעות, ולא ל"עבדים" של המערכת האקדמית. וגם בעלי הקביעות, כמובן, עלולים להסתכן במשרתם אם יעשו מעשה חריג מאד (ע"ע אילן פפה). לא צריך להתאבד על ערכים. סטנלי כהן נותן כל מיני דוגמאות. לא בעיה לחשוב על עוד. לדוגמה:

    לא מרצים במכללת אריאל.
    לא מזמינים מרצים ממכללת אריאל.
    לא משתמשים בתקציבי מחקר שמקורם במערכת הבטחון.
    אם יש טקס הענקת דוקטור כבוד לאיזה פושע מלחמה מקומי, לא חייבים להופיע.

    תהיי יצירתית, אין לזה סוף.

  9. אסתי / מרץ 12 2009 21:49

    ולהגיד שיצא לי להתווכח עם כמה וכמה מרצים מהמכללה שלנו שעברו ללמד באריאל כשחיליק לימור פתח שם את המחלקה לתקשורת.
    היה שלב שקלטתי ש95% מהמרצים במחלקה שלנו ערקו לשם. הייתי מזועזעת והתווכחתי רבות על הנושא של אם אתה נגד הכיבוש -מה אתה עושה באריאל?
    היו כל מיני תירוצים של לבוא בהפוך על הפוך ולהכניס תכנים שבדרך אחרת לא יגיעו אליהם וכו'
    אבל אז נאמר הדבר שמולו אין לי מה להגיד וזו באמת שאלה קשה – יש בין המרצים כאלו שאין להם עם מה ללכת למכולת והם ילמדו גם בגיהינום אם יאפשרו להם…
    וזו באמת שאלה מה עושים במקרה כזה ועד כמה עקרונות חשובים אל מול מצב של חוסר עבודה ושל אין כסף ושל אין במה להאכיל את הילדים.

  10. נועם / מרץ 12 2009 22:22

    עידן ואסתי, אתם מתקרבים משני כיוונים אל מוקד העניין. המרצים המורעבים יעשו הכול כדי להביא פרנסה, ירקדו לפי כל חליל. והמעטים המאושרים שיגיעו (נגיד אחרי עשר או עשרים שנה כאלה) לקביעות, הם כבר אבודים, מותשים, סחוטים, מכורים. הם כבר לא ירימו שום מאבק, למרות שכביכול עכשיו הם יכולים (קביעות, נו)…

  11. עידן / מרץ 12 2009 22:33

    בפשטות: חרם הוא אופציה למי שיש לו אופציות. אף אחד לא צריך לרעוב ללחם. אני נתתי דוגמה של אדם שכבר יש לו משרה אקדמית, באוניברסיטה בקו הירוק. לאדם כזה אין שום סיבה לשתף פעולה עם מכללת אריאל. אדם מובטל, שאין לו אופצית תעסוקה אחרת – סיפור אחר.

    הרעיון הוא לפתוח את הראש והעיניים – יש הרבה אנשים שיש להם הרבה מרחב פעולה. אי אפשר לפסול אסטרטגיה פוליטית רק כי היא לא מתאימה לכל אחד בכל סיטואציה.

    נועם: אתה טועה. מי שמרים את המאבקים, כמעט תמיד, אלה השבעים. מאבקים "עממיים" גוועים לפני שהם צוברים תנופה. רק לשבעים יש אורך נשימה וגב כלכלי להתמיד במאבק. הבעיה היא שלרוב השבעים אין סיבה אישית לצאת מהבועה שלהם.

  12. אסתי / מרץ 12 2009 22:44

    אני לא פוסלת החרמה. אישית, אעדיף לחזור לעבוד בנקיון (כמו שעשיתי בימי הסטודנטיאליות שלי) לפני שאעלה בראשי את האופציה לחשוב בכלל על ללמד באריאל
    אבל אני חושבת שאין לי זכות לדרוש את זה מכאלו שאין להם מה לאכול ובזה אני מסכימה איתך עידן.

    רק שכמו שאמר נועם המשכורות הן כל כך נמוכות שהמרצה הזוטר יעשה הכל כדי להרוויח עוד שתי לירות.
    ככה נראה העולם האקדמי שלנו ולא פלא שהסטודנט יוצא השערה עגל מלומד.

  13. נועם / מרץ 12 2009 22:44

    היא שהדרך אל השובע כבר עייפה (או אילפה) אותם כהוגן.

  14. איריס / מרץ 12 2009 23:10

    תודה על ההומאז. פוסט משעשע.

  15. עוז / מרץ 13 2009 01:31

    זה היה בזמן שעוד הייתי סטודנט במוסד הביטחוני "האוניברסיטה העברית".
    המחשבות שלי לא היו שונות הרבה משלך לצערי,
    אתה מוזמן לקרוא את זה בבלוג הישן (והלא מתוחזק שלי באנגלית):
    http://thejournytooz.wordpress.com/2007/06/13/gilon-et-al-tortoures-physical-investigations-and-occupation/

  16. עידן / מרץ 13 2009 07:45

    וסתם מסקרנות, האם באמת התגלגלת מעבר לים?

  17. עוז / מרץ 13 2009 10:20

    תמיד הייתי early adopter אני מניח… המחשבות נבטו בראשי בקיץ 2006 הייתי בטיול, שבעיצומו פרצה המלחמה האווילית. ראיתי מארצות הברית את גל ההתלהמות בנוסח "בואו נכניס להם חזק". קול הביקורת הדקה שלא נשמע הפחיד אותי נורא. וידעתי שאחזור לארץ, אתקל בכל הצדקנים שאמרו "אמרנו לך, שאסור לצאת מלבנון". וכך אכן היה…אפשר לכתוב על זה עוד הרבה מילים.
    בשנה אחר כך, ראיתי איך האוניברסיטה העברית הופכת למוסד צבאי למחצה עם כוחות ביטחון שיכולים לעשות כל מה שעולה ברוחם, כולל לעכב סטודנט ערבי, שלא רצה ללחוץ יד לראש הממשלה (מעניין אם היו מעכבים את דוד גרוסמן גם…).
    מעניין אותי לדעת למה שאלת אם התגלגלתי לחו"ל. איפה הרמזים בפוסט ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: