10 הדהודים בעקבות הד הגרזן (על שיר של לארקין ותרגומו)
שירו הקצר והמפעים של פיליפ לארקין נכתב ב-1943. תרגומו לעברית בידי עודד וולקשטין הופיע כעת בחוברת "מטעם" 17 (לצד 8 שירים אחרים, הופכי קרביים). רגע אחד התרגום הנועז משלב ידיים עם המקור, וברגע הבא הוא מחציף לו פנים. בין שני השירים, המקור והתרגום, נוצרו ההדהודים הבאים.
This is the first thing
This is the first thing
I have understood:
Time is the echo of an axe
Within a wood.
הדבר הראשון
הדבר הראשון שהכה בי
בפכחון מוחץ:
הזמן הוא הד גרזן
בעצם עץ.
1. הדבר הראשון שהבנתי בחיים הוא גדיעתם (מכת גרזן). הראשית צפנה את האחרית.
2. האירוע הטראומטי עצמו, המכה, נעדר (באנגלית). נותרו רק הסוגריים: הבנה והד. ביניהם רִיק.
3. מעוף התרגום (1): חץ הזמן, הנרמז באנגלית מן המצלול (time is the echo / time is an arrow) נדחס אל תוך העברית: מו-חץ.
4. ובעיקר: ההבנה (באנגלית) היא היא המכה (בעברית); היא הגרזן.
5. החיים, הזמן הנמתח מרגע הלידה, ההינעצות בעולם, עד רגע המוות: הד דועך. מכת הגרזן בעץ, באנגלית, מהדהדת את הביטוי as dead as wood.
6. ומה קרה בשבריר השניה שקדם לכך? מהנפת הגרזן ועד נעיצתו בעץ? חיים שטרם הבנה, נטולי תודעת מוות; אולי הילדוּת. הרף עין.
7. מעוף התרגום (2): אליטרצית ה-w בשורה הרביעית (ובין שתיהן כלואה האנחה, ‘a’) מומרת לאליטרצית "עצ/עץ". ודו-משמעות נולדת: הזמן ננעץ בגוף (בעצם) העץ, או שמא הזמן הוא למעשה (בעצם) עץ.
8. העברית מתעתעת. "עץ" הוא גם tree, יצור חי, וגם wood, חומר מת. באנגלית הגרזן מונף על חתיכת עץ, כביקוע גזרי עץ להסקה. בעברית הגרזן אולי מונף על עץ חי; מלאך המוות ממש.
9. גם האנגלית מתעתעת. השורה הרביעית יכולה להתפרש כמקומו של הגרזן או כמקומו של ההד. שערו בנפשכם: הזמן האנושי – הדהוד בתוך מה שהיה הזמן הצמחי, ועכשיו מת.
10. מעגל הצמיחה והקמילה; מעגל התום והידיעה המרה; מעגל התנופה והנעיצה; חד הם.
לא למות טיפש 
שיר נהדר, מעורר מחשבות
למה לא לתרגם בפשטות?
זה הדבר הראשון
שהבנתי
הזמן הוא הד של גרזן
בתוך עץ
כל ההכה בי והפכחון והמוחץ מסרבלים ומעמיסים דרמה והסברים שפוגעים ברוחו
ובלי קשר – נדמה לי שהשיר מתייחס לשיר ילדים מאמא אווזה:
אילו כל הימים היו ים אחד
איזה ים גדול זה היה!
אילו כל העצים היו עץ אחד
איזה עץ גדול זה היה!
אילו כל הגרזנים היו גרזן אחד
איזה גרזן גדול זה היה!
אילו כל האנשים היו לאיש אחד
איזה איש גדול זה היה!
ואילו לקח האיש הגדול
את הגרזן הגדול
וכרת את העץ הגדול
אל תוך הים הגדול
איזה בום גדול זה היה!
נדמה לי שכשכותבים a wood אז לא יכול להיות שwood זה במשמעות של חומר גלם או mass term – במקרה כזה לא יכול לבוא לפניו "a". אם כך זה חייב להיות במובן של יער.
לא?
מאד יכול להיות שאמא אווזה שם ברקע.
לשאלתך, "פשטות" איננה עניין אוביקטיבי; מה שפשוט לך לא פשוט לאחרים, ולהפך. אולי התכוונת למה לא לתרגם מילולית (כמו שאת ניסית). התשובה היא שכל המימד המוסיקלי של השיר הולך לאיבוד, ובשיר כזה זה בעצם (בעצם-עץ) המימד המכריע.
צודקת
זה הדבר הראשון
שהבנתי
הזמן הוא הד של גרזן
בחֹרש
תודה
לשלושתכם
🙂
בדרך כלל המשמעות של יער (או ליתר דיוק חורש) מופיעה בריבוי, woods, לכן לא השגחתי בה. אבל חיפוש קצר מעלה שגם צורת היחיד יכולה לשמש (ספרותית) במשמעות של חורש. זה כמובן לא גורע ממה שכתבתי, רק מוסיף.
עידן – פשטות היא כן עניין אובייקטיבי
אין שמות תואר ושמות פועל בשיר
כמו בטקסט תנ"כי קלסי, רק עובדות
השיר הוא פשוט ושקט מאד
כדי שנוכל לשמוע את ההד הזה.
והוא גם ישיר מאד (כמו מכת גרזן)
התרגום הוא מפותל מדי ובעיקר
רעשני ומפריע להקשיב.
ועל כגון זה אמר פעם מורי הדגול לרישום של יוסף הירש: "כשארנבת רצה בשדה, כמה שהשדה יותר חלק הארנבת יותר רצה"
עניין של טעם וריח.
למען הדיוק: יש שם תואר במקור האנגלי: המילה first היא שם תואר.
אין שום שם פועל, לא במקור ולא בתרגום.
ולעניות דעתי, אין בשיר הזה שום עובדות. הכל פרשנות. הזמן הוא הד? הדבר הראשון שהבנתי? אלה אמירות פואטיות, לא רפרנציאליות.
"ראשון" זה תואר ניטרלי, אוביקטיבי
היכה בי אינו תואר הפועל מבחינה דקדוקית אבל הוא מוסיף דרמה רגשית, כלומר מתאר את פעולת ההבנה, שהיא שוב מילה ניטרלית, תודעתית, ולא רגשית.
שלא לדבר על הפיכחון המוחץ
העובדה היא: זה הדבר הראשון שהבנתי.
ההבנה הזאת מתוארת באופן פיוטי בעזרת החושים (בניגוד לרגשות).
הכוח של השיר הוא בדיוק במה שאין בו – את הפיכחון המוחץ והמכה הוא משאיר לקורא
והמתרגם בלהיטותו גוזל אותם
להסביר את הבעייה
בשיר יש רק הד של מכה
בתרגום יש מכה (היכה בי) מוחצת (דרך הפיכחון)
המינימליזם הוחלף באקספרסיוניזם
וסליחה על התשובות המשוכפלות, זה לא בכוונה
שלום עידן,
יפה התרגום ומעניין הדיון על השיר.
זו הזדמנות להזכיר את 'הגרזן הפורח' של פאול צלאן בתרגומו של שמעון זנדבנק.
פתאום הוא נראה 'משוחח' עם שירו של לארקין או
אולי לארקין 'משוחח' עם צלאן
הגרזן הפורח,
שמעתי שהמקום אין לו שם,
שמעתי שהלחם המביט בו
מרפא את התלוי,
הלחם שאפתה לו אשתו,
שמעתי שקוראים לחיים בשם
המפלט האחד ויחיד"
לומר שהבנתי אותך, מרית. הדבר הראשון שהבנתי…
כל הרשימה הזאת החלה מן ההשתאות על ההבדל בין המקור לתרגום. הבדל שאת מוצאת בו גנאי ופחיתות של המקור, ואני מוצא בו עושר ויופי, שנפתחים להרבה כיוונים חדשים. אם לא אהבת, לא נורא. אבל אם אני אהבתי, זה לא בגלל שלא הבנתי. בדיוק ההפך.
באמת התרוצץ לי גרזן בראש (התרוצץ לי כבר הראש מהגרזן), ואולי זה היה מצלאן. קטונתי מלהבין אותו, זו שפה מאד פרטית. אפשר רק להתבשם מהשיריות, אבל זה לא מספיק.
פתרונות מעניינים, כן; אבל פספוס פשטות השיר של לרקין, שמכה בך בפשטותו.
בעיני נראה יותר הניסוח הפשוט של מרית. לעשות מ"I have understood" פיכחון מוחץ, נראה לי מוגזם. וכן, נדמה לי גם שה-within מתאים יותר לסביבה שבה נשמע ההד (חורש, יער) מאשר לחומר שבו היכה הגרזן.
למרות מה שכתבתי, אני חושבת שלארקין דווקא כן רוצה להשאיר בשיר הד לדו המשמעות של המילה WOOD.
גם אני מעדיפה תרגום שישמר את השקט של המקור, וגם מפריע לי החרוז המאולץ במקצת "מוחץ – עץ".
מציעה וריאציה על התרגום של מרית:
הדבר הראשון
שהבנתי:
הזמן הוא הד גרזן
בין העצים.
הדבר הראשון שהבנתי בחיים הדפוקים שלי, זה שהזמן הוא כולה הד של גרזן ביער.
גם אני חושבת שהפשטות של המקור היא החזקה מכל.
ורק להוסיף שבעיני זה פוסט מופתי להדגמת הכוח של התרגום, והכוח שיש בבחירת מילים לצורך העברת הפרשנות וההתרשמות האישית של המתרגם ליצירה.
לדעתי עשרת ההדהודים שלך הם בעצמם שיר.
שיר שהוא הד לשיר של לארקין.
שיר מאוד מעניין.
אם כבר, אז משהו שהוא יותר אינטרפרטציה מתרגום, אבל מאחר ואני מוכן להמר שאולי חצי אחוז מעמיתי המלומדים שמעו אי פעם קול גרזן ביער, ואני תמיד בעד הרבדים החוויתיים של אמנות….
זאת היתה התובנה הראשונה –
זמן הוא צווחות רחוקות של מסור בחורשה.
להתפעם מהיכולת של נשים לתת לגיטימציה לפרסומים בחסותו של איציק לאור. זה כניראה תסמונת "האמנית המוכה" שחוזרת לזירת הפשע . כדאי להאזין קצת להסברים שיופיעו בקרוב על המזכירות של משה קצב, ולמה הן המשיכו לשלוח כרטיסי ברכה לאורך שנים. ותמיד זה שובל ארוך של נשים, שנשרך אחרי…ה..
אכו הד הגרזן ביער…
מצד אחד אני חושבת שאמנות לחוד ואנשם לחוד, מצד שני את קול בודד שמערער על ההתייצבות לדום עם כל יציאה לאור של גיליון מטעם, התייצבות כל כך מיידית ואוטומטית, שכבר אינה מודעת לעצמה. בקיצור, מלים מבורכות הבאת פה.
אני האחרון שיסנגר על לאור האיש. פגמיו האישיים ידועים לכל, ובפרט לנשים. מה לעשות שהוא עורך מוצלח (אגב, הרבה יותר מכותב)? "מטעם" הוא כתב העת הכי מעניין כיום, לטעמי האישי. והמגיבה "לי", לא, אין כאן התייצבות אוטומטית. בכלל, תאמיני או לא, אני לא מתואם עם אף אחד ב"שמאל" , מה שזה לא יהיה.
יש ב"מטעם" דברים שלא יתפרסמו בשום מקום אחר. לפעמים יש דברים משעממים גם, אבל למען האמת, ברוב הבלוגים שאני מכיר יש דברים הרבה יותר משעממים.
אם מישהו רוצה לפתוח דיון בנושא "יצחק לאור: קוים לדמותו", אשמח לתרום פיסות רכילות שידועות לי, במסגרת אחרת. עד כמה שאני מבין, אין לכל זה קשר לכתב העת "מטעם", שראוי להתייחסות מצד כל איש ואישה חושבים.
יכולתי עוד להכביר בקלישאות בנוסח "אז מה, לא נקרא דוסטוייבסקי כי הוא היה אנטישמי", אבל הדברים ידועים. ובאמת אין לי כוח לדיון האינסופי הזה "להפריד או לא להפריד את האדם מיצירתו".
ונא לא לגרור את הפוסט הזה הלאה בכיוון הזה.
לטעמי לא מבחינים כאן בין תרגום לכתוביות. כמו שכבר נאמר כאן תרגום הולם צריך לשמר גם את איכויות השיר. ואם לא, אז יש שתי אפשרויות, או שניתן לסמוך על כל קורא אנגלית יקרא את השיר ללא תרגום ממילא, או, שכל אחד מתרגם. מספיק לדעת עברית ואנגלית.
והנה, לקינוח, שני תרגילים מחשבתיים:
1. לו לא היית יודע על קיומו של השיר האנגלי, והיית רק נפגש/ת בשיר העברי, מה היית חושב עליו?
2. לו היתה הגרסה העברית מוצגת כ"גרסת כיסוי" ללארקין, ולא כ"תרגום", האם דעתך עליה היתה משתנה?
התשובה שלי ל-(1) היא שמדובר בשיר עברי יפה להלל. וזה מה שקובע, הרבה יותר מאשר המרחק המשוער מן המקור. התשובה שלי ל-(2) היא שמדובר בתוויות ותו לא. אם נוח לך לקבל את הגרסה העברית תחת תווית אחרת מ"תרגום", שיהיה. בעיני הערך של שיר אחד חשוב יותר מכל הדיונים האקדמיים על "מהות התרגום" ו"גבולות האינטרפרטציה".
לא יודעת למה אתה מתעצבן.
אני חושבת שדווקא התפתח כאן דיון מעניין שלדעתי גם לא היה דוגמתי או משו
(לבד כמובן מההערה המיותרת על לאור האיש ופועלו)
ואם יורשה לי, לפעמים התגובות לפוסט לוקחות אותו למקומות אחרים מהכוונה המקורית, דבר שהופך אותו לעוד מעניין יותר. ובמקרה דנן שיחה על "מהות התרגום" כדבריך, ועל האינטרפרטציה יכולה להרחיב את ההסתכלות על השיר המשובח עד מאוד הזה.
ואישית, חייבת לציין את החוויה שלי מהפוסט. בהתחלה קראתי את התרגום העברי ואהבתי עד מאוד (אפילו התלהבתי) ואז קראתי את המקור האנגלי והתלהבתי יותר, ואז זה הכריח אותי להתחיל להשוות, לקח לי זמן להפרד מהאינטרפרטציה העברית ולאמץ את המקור כטוב יותר. וזו היתה חוויה מאוד מעניינת מבחינתי, כי בדרך כלל אני מתחילה בקריאת המקור.
בקיצור…
התפלמסתי. כזה אני. שמח שנהנית. ההנאה שלכם – הסיפוק שלנו.
הכוונה לא היתה פרובוקטיבית. במקרה אני מכירה את השיר, וקצת מההקשר של המשורר הזה ואפשר היה לדון לגופו של תרגום ואפילו על ההקשר האנטי מלחמתי של קובץ השירים הזה במיוחד, בתקופה שנכתב ויחסו המרוכב של הכותב למלחמה ומצבו האישי בתוכה. אבל יצא לי החשק. באמת ואותנטי, יצא החשק להתעלם ולטאטא כל מיני דברים שאי אפשר להתעלם מהם. מטעם אינו כתב עת לשירה סתם, אלא יושב על נישה פוליטית שנסתמה, בין היתר בגלל ההיררכיה שם וזהות האנשים.
אני בהחלט לא בקליקה הזו, כך שאפשר לאמר שזו פרובוקציה. כי פשוט אפשר. אין מי שיגיד אחרת, ומי שיגיד הוא לא "קאנוני" בנושא הזה, לפי החלטת אותה הגמוניה. אקח את זה למקום אחר, וסליחה אם זה נתפס כסיידטרקינג. אתה קובע את המסגרת פה
גם השורה השנייה וגם השורה הרביעית – שתיהן גרועות.
ראשית, שקוף מדי שה"מוחץ" נדחק לשם בגלל העץ, כדי ליצור "חרוז". אין צורך בשום מחץ, והוא גם לא קיים כלל במקור. כל היופי במקור הוא הפשטות הראשונית של ההבנה – זו אינה מכת גרזן על הראש אלא הבלחה פנימית שקטה.
שנית, ה"בעצם עץ" הוא עצי מדי. נוקשה. כל כך הפוך מהצליל הפתוח של ה-W החוזר במקור.
ולא לחינם התעורר כאן ויכוח על ה-WOOD ופירושו. העמימות של המילה היא חלק מהקסם של המקור.
אם עורך החוברת היה תומך בליברמן, בהריגת ילדים בעזה ומעוניין לעשות טרנספר לערביי ישראל, האם גם אז היינו ממשיכים להתפעל מהחומרים שהיה מוציא תחת ידיו?
מדוע מעשים נגד נשים (אם אכן בוצעו) אינם נחשבים לגזענות ככל גזענות אחרת? מדוע מאלה קל להתעלם, לפטור אותם כמטרד שולי שלא ראוי לתת לו ביטוי (שאינו פוליטי?)
(ואין להשוות את הערכתנו לעורכים, סופרים ומשוררים מתים על כל דעותיהם ומעשיהם לאלה החיים עדיין ויושבים במוקדי כוח והשפעה)
זכות הפרובוקציה היא זכות חשובה, אין צורך להתנצל. הבלוג הזה תמיד פתוח לפרובוקציות שלך… קחי רק בחשבון שהתגובות (שלי ושל אחרים) יהיו לא פחות חריפות.
לולו: לשאלתך הראשונה, התשובה כן. אפילו היה כבר איש כזה, קראו לו אורי צבי גרינברג. דעותיו הפשיסטיות גימדו את דעותיו של ליברמן, ושוחרי ספרות מכל הגוונים, כולל שמאל קיצוני, העריצו ומעריצים אותו. אני לא רואה שום הבדל בין חיים למתים כאן. אפשר גם לדבר, להבדיל, על אריאל זילבר, והאם צריך להימנע מהאזנה למוסיקה שלו (מימיו הטרום-פשיסטיים). לדעתי לא.
ההערה של איריס קיבלה ביטוי; לא עלה על דעתי למחוק אותה. בהקשר הנוכחי היא לא היתה רלבנטית והיתה פרובוקציה לשמה. אין לשמאל האינטלקטואלי בישראל אופציה אמיתית להחרים את "מטעם", לא בגלל "הירארכיה" או פחד ממה שיאמרו – אלא מפני שזה כתב עת חשוב מאין כמוהו, שרק בו תיחשף (אם תקרא) לכתיבה פוליטית מעמיקה בנושאי טאבו, בלי ז'רגון ובלי גמגום. מי שרוצה להעניש את עצמו בהימנעות מקריאת החומרים האלה – שיבושם לו. השוביניזם האישי של לאור, עם כל הדחייה שהוא מעורר, איננו מצדיק לדעתי חרם גורף על כל מה שנגוע בשמו. כמובן שצריך לשקול כל מקרה לגופו. אם, נניח, היינו מקיימים כנס בנושאים פמיניסטיים, ומישהו היה מזמין את לאור להרצות, הייתי רואה בזה טעות חמורה בשיקול הדעת.
בקיצור, אין קיצורי דרך בעניינים האלה, וכל מי שקרא דברים שכתבתי כאן בענייני חרמות, יודע שאני משתדל מאד לאזן בין שיקולים עקרוניים ושיקולים פרקטיים, מבלי להתיימר לקבוע חוקים אוניברסליים.
דיון חשוב, לא במסגרת תגובות. אולי זה יהפוך לפוסט נפרד.
כשקראתי לראשונה את השיר באנגלית, חשבתי על wood במובן "יער". נזכרתי בשירם של הביטלס Norwegian Wood, שתורגם לעברית כ"יער נורווגי", למרות שדי ברור שמדובר בו על החומר עץ, ממנו בנוי הבית שהדובר בשיר התארח בו. אבל התרגום הזה תפס והפך שגור, ולפני שנים אחדות גם התקבע בשם ספרו של מורקמי. ואילו כאן המשמעות של יער נראתה לי דווקא מתאימה: הד הגרזן הוא הצליל המאיים על עצי היער ומזכיר להם את גורלם, כמו הזמן המזכיר לנו את סופנו הבלתי נמנע.
לכן הופתעתי תחילה מהתרגום "בעצם עץ". אבל במחשבה שנייה, יש כאן דווקא רעיון מעניין: הד הגרזן האצור בגדם העץ, כמו קול הים המהדהד מתוך הקונכיה – רמז למשהו ששורד עם הזמן, שדוחה את הסוף.
השיר המקורי משחק עם כפל המשמעות של wood באנגלית, ולכן, לדעתי, התרגום צריך לשמור על זה, ולהשתמש בכפל המשמעות שיש בעברית ל"עץ".
הנה הניסיון שלי:
דבר ראשון הבנתי,
חד כתער:
הזמן הוא הד גרזן
בעץ היער.
יפה. המחשבה השנייה שלך בעצם קרובה מאד להדהוד התשיעי שלי. אהבתי את התרגום שלך יותר מכל שאר ההצעות כאן. הוא שומר על מקסימום אופציות פתוחות.
אחרי שקראתי את השיר היפה (שיר יפה, לא פחות אבל גם לא יותר) ואחרי שקראתי את כל הפלסף על החורש ווכו', אז אני יסביר לכם:
השורה האחרונה של ההסבר היא שהשיר מתחיל בכללי ומסתיים באישי. המשורר (בבגרותו, בעת כתיבת השיר) מדווח על התובנה שלו אודות מושג הזמן שנים רבות קודם לכן. המושג הפילוסופי של הזמן מעסיק מאוד את הפילוסופיה ורבים, כמוני למשל, ניסו להתמודד עם הבעיה ולבסוף התייאשו (אני למשל למדתי אצל פרופ' עדי צמח הידוע כאסטיקן ומומחה לזמן ושאר מומחיותיו אינן עניין לכאן). ובכן, מר לרקין אף הוא התייאש מלהבהיר לעצמו את המושג הכל כך חמקמק ובלתי נתפס, ואזי הוא חוזר, בהברקה, כמו איבחת גרזן, אל התובנה הראשונה שלו מגיל 4 בערך, שהזמן פשוט הורג אותו והתיק תק של השעון (בילדותו השעונים עוד תקתקו, כנראה) נשמע כמו הכאת הגרזן של חוטב העצים (לאו דווקא ביער, אלא בוילה עם האח המבוערת) אשר הורגת את בול העץ והופכת אותו לשבבים. השיר, שהוא מאוד מוסיקלי וערב לאוזן, אומר: הניחו לי עם הבעיות הלא פתורות של העולם, זמני קצר והחול בשעוני אוזל.