הכופר בחומר הדומם
העולם משׂיח איתו בסימנים, טומן לו רמזים הרי-משמעות. ניצנוץ השמשה של מכונית חולפת, יללה רחוקה של חתול רעב, משב פתאומי של ריח ערמונים קלויים – אינם סתם ניצנוץ, יללה, משב. שום דבר הוא לא סתם. לכל מה שקורה יש משמעות רוחנית עמוקה. צריך רק לדעת להקשיב, הוא שונה באוזני מי שרק מוכן להקשיב לו, צריך לדעת להקשיב; קודם לי, אחר כך לעולם.
אבל מה כבר יכולה להיות המשמעות הטמירה של צליל נחיתת כף פירה על הצלחת, הוא נשאל מדי פעם, בחשש. הוא מתקומם על עצם השאלה. אם יש רעיון המעורר בו סלידה הריהו הדעה הוולגרית כל כך שהעולם החומרי הוא חומר ותו לא – אטום, גולמי, שרירותי. הכופר בחומר הדומם אינו תופס כיצד ניתן, כיצד מותר בכלל לוותר על הנחמה הנצחית של הרוח: הרוח המפעמת בכל, הגואלת את החומר מחוסר משמעותו.
ככל שהעולם נראה אדיש ושרירותי יותר, כך יפענח בו הכופר בחומר הדומם עוד ועוד משמעויות סמויות. במיוחד חביבים עליו אסונות חסרי-פשר וצירופי-מקרים מוזרים. רעידת אדמה בטורקיה גבתה את חייהם של 20 אלף איש? אין זאת כי היתה שלב הכרחי בסדר קוסמי עלום, שיקרב אותנו להבנה עמוקה יותר של הקיום. פגשת את חמותך במקרה בטיול באקוודור? זהו סימן שאין להתעלם ממנו. ממי? למי? הוא לא מפרש. משמעות שניתן לרדת לעומקה אינה מספיק עמוקה לדידו.
קל להתקנא בו: הכופר בחומר הדומם קנה לו תעודת ביטוח מפני אובדן המשמעות בחייו. גם כי יילך בגיא צלמוות, לא יירא רע, אלא ייתן בצל סימנים ויקדם בברכה את המוות. ממילא הוא עצמו אינו חומר דומם; נשמתו לא תיכחד לעולם. מחשבת אוון אחרונה: במה תכפור הנשמה, לאחר שנפטרה מן החומר הדומם? את מה תכחיש, מאחורי איזו חזות כוזבת תמצא את המשמעות האמיתית של הדברים?
לא למות טיפש 
בדרך כלל אין לי סבלנות לדוגמטים, אבל אתה מעורר בי חיבה משונה.
סימנים יכולים להיות שימושיים בלי שום קשר למבחן האמת שלהם. הם יכולים להיות כלי לחשיבה ולבירור עצמי. השרירותיות שלהם היא לא רק חיסרון אלא גם יתרון, כי אין פתרון אוטומטי וסלול.
דרווין אמר שכדאי לעשות באופן עקבי פעולות לא הגיוניות (כמו למשל לשיר לעציצים), כי כך הנחות היסוד שלך לא מגבילות אותך ולא מפריעות לך להתבונן. זה משהו כזה.
מי בתמונה ?
בדרך כלל הכופרים בחומר, מתכוונים בזה לחומר של אחרים, הגוף של אחרים והכסף של אחרים. על שלהם הם שומרים היטב.
אבל בפינת הפסיכולוגיה, אי אפשר בלי לחשוב על דיסוציאציה, כי זה פחות או יותר האופן שבו מנגנון ההגנה הזה מתגלה, במחשבות שכתבת כה יפה. כלומר, ההתכחשות לחשיבות הדברים שאבדו, מגוננת כביכול מפני כאב האבדן.
חומר למחשבה.
אטום, שרירותי, גולמי, אדיש… לא ידעתי שחומר יכול להיות כ"כ אנושי.
אף יותר מהרוח, משחררת היא הידיעה שהכל רק חומר ותו לא. כמה חופש יש! אין ממה לחשוש, שכן החשש גם הוא חומר.
כמו כל הדיוקנאות. פשוט התאימה.
הטמירה של צליל נחיתת כף פירה על הצלחת?"
בעיניי זאת שאלת זן מצויינת, ששווה להתעמק בה.
מה שכתבת הזכיר לי שאלה ששאלו את ישעיהו ליבוביץ' האם לחיים יש משמעות, והוא ענה שהמשמעות של החיים היא המשמעות שהאדם נותן להם. כך גם חוסר המשמעות (זאת תוספת שלי).
באמת צריך לדעת להקשיב. לא תמיד מתפתים מזה לרוחניות וולגרית ופשטנית. או לרוחניות בלבד. הצלילים הקטנים, המקרים הלא צפויים, הכל בעצם – כשמתבוננים בו רואים עד כמה הקיום שלנו עצמו מורכב, ואינו יכול להסתכם במושג אחד יהיה זה גורל, רוח או מעמד.
אני חושב שאני מזהה אצלך את אותה "התעצבנות" שגם אני חווה לנוכח השיח הרוחני שמשתלט על כל חלקה טובה באינטלקטואליה הישראלית (כך זה נראה בכל אופן מרחוק).
הדוגמטיות היא הרבה פעמים של אלה שתופסים את "הרוח" כיישות טרנסנדנטית ואיממנטית בו בזמן, מין אלוהים ניו-אייג'י לעניים ולבורגנים משועממים. אבל הרוח היא כמובן מה שמאפשר לנו בכלל לחשוב שלצליל הפירה וכו' יש משמעות טמירה או לא. ולהתווכח על זה.
מצטער, מאוחר, אני לא כל כך קוהרנטי..