Skip to content
11 בפברואר 2009 / עידן לנדו

שבעה פילוחים

כמה הרהורים בעקבות פילוח ראשוני של ההצבעה בבחירות.
 
1. קדימה ריסקה את ה"שמאל". שליש ממצביעי העבודה ושליש ממצביעי מרצ עברו לקדימה. אפילו בקיבוצים, קדימה הדיחה את העבודה. במקביל, הליכוד שאב חמישית ממצביעי קדימה. במלים אחרות, קדימה היא לא מפלגה; היא תחנת מעבר מה"שמאל" לימין.

2. רק 15% מהאוכלוסיה היהודית הצביעה למפלגות "שמאל" (העבודה ושמאלה). הסיבה העיקרית לעריקה לקדימה: "פניקת ביבי". הם הצביעו ללבני כדי לבלום את ביבי, למרות שליבם נותר בעבודה או במרצ. לו היו הצבעות נפרדות לראש הממשלה ולמפלגה, לפחות 25% מהאוכלוסיה היהודית היתה מצביעה לגוש ה"שמאל". יחד עם ההצבעה הערבית, היו יכולים להיות ל"שמאל" כ-40% מהקולות. זה אולי לא היה מספיק כדי להרכיב קואליציה עם מפלגות לווין, אבל זה בהחלט היה משקף את חלוקת הכוחות האמיתית באוכלוסיה בין "ימין" ל"שמאל". זה גם היה בסיס לאופוזיציה משמעותית – מה שלא יהיה בכנסת הבאה.

3. ליברמן מנצח בגדול בפריפריה – 25% בבאר שבע, 21% בעיירות הפיתוח. כלומר, ההצבעה ל"ישראל ביתנו" היא ברובה הצבעת מצוקה. עוד ראיה: בהתנחלויות קדימה גוברת על "ישראל ביתנו", כי המתנחלים הם אוכלוסיה מבוססת. אין להתפלא אם ליברמן שאב כמה מנדטים מש"ס; המשותף ביניהם (גזענות אתנוצנטרית על גב של דימוי עצמי קורבני) גדול מהמבדיל (דת ומדינה, גיור). אם ש"ס כמעט ולא קטנה, הרי זה משום שמאגרי המצוקה של האוכלוסיה בארץ הם בלתי נדלים – עוד ועוד ישראלים מצטרפים אליהם. האלקטורט של ש"ס ו"ישראל ביתנו" הוא אינדקס מהימן של הקצנת הקפיטליזם הישראלי.

4. 51% מהערבים הצביעו לחד"ש, בל"ד ומרצ – שלוש המפלגות הנאורות בכנסת (לא, זאת לא מחמאה גדולה; מפלגות נאורות לעתים קרובות מתנהלות באופן לא נאור. הכל יחסי). בקושי 4.5% מהיהודים הצביעו למפלגות האלה. אפשרות אחת: באופן יחסי, על כל עשרה ערבים נאורים, יש יהודי נאור אחד בלבד. אפשרות שניה: יש יותר נאורים יהודים, אבל מאחורי הפרגוד, נאורותם נושרת כמו עלים בשלכת.

5. כל ההערות האלה הן שוליות לחלוטין. שעשוע נחמד לשיחות סלון, לא יותר. המשמעות האמיתית של "שמאל" בפוליטיקה המפלגתית נשחקה עד שהתרוקנה לגמרי. למעט חד"ש, מפלגת שמאל אמיתית, אין שמאל מפלגתי בארץ. יש כוחות נאורים במרצ ובבל"ד, ופה ושם חברי כנסת פעלתניים (מלכיאור, האבידה הגדולה של הבחירות), וזהו. כלומר, 110 מנדטים של הימין, ובערך 10 של השמאל. שמאל בלי מרכאות.

6. לא שמחה וששון, אבל גם לא סיבה לתלוש שערות בייאוש. מי שנתקף דיכאון מהיעדר הייצוג של השמאל בכנסת תולה תקוות לא ריאליות בפוליטיקה המפלגתית. לשמאל האמיתי בארץ יש לא מעט ערוצי ביטוי ופעולה – ארגוני עובדים, עמותות, ארגוני זכויות אדם, לובי פמיניסטי ולובי הומו-לסבי, קליניקות משפטיות, ואפילו שניים וחצי בלוגרים – והוא לא זקוק לגושפנקא מפלגתית. מי שרואה בייצוג המפלגתי את חזות הכל שבוי בתפיסה של נתינת, וצריך מהר להחליף אותה בתפיסה של אזרחות. אנחנו לא נתינים של המפלגה, והתפוגגותן של מרצ או העבודה מעידות, בראש ובראשונה, על אוזלת ידן, לא עלינו. היו זמנים שהמפלגה היתה חקוקה בתעודת הזהות הנפשית של כל ישראלי – היא היתה הבית, המורשת והמסורת. לא עוד. מפלגה היא כלי להגשמת יעדים פוליטיים (שלך כמו של העסקנים שבה); אם היא חדלה מלשרת את יעדיה – מקומה בפח.

7. עד שלשמאל האמיתי יהיה יצוג ב"שמאל" המפלגתי, יעברו שנים רבות. בינתיים משתרעת ביניהם דרך ארוכה. מי שצריך לשנס מותניו ולפסוע בה, באומץ, הן המפלגות, לא ארגוני השמאל האמיתי. מצביעי העבודה ומרצ שערקו לקדימה היו דבקים במפלגותיהם אילו האמינו באמת שהן משרתות את ערכי השמאל. הן לא שירתו, ולכן העריקה לקדימה לא היתה כרוכה בוויתור ממשי (מעבר לכאב הלב הסנטימנטלי). טוב יעשו המפלגות הללו אם יתחילו לשרת את קהלן האמיתי. בתור התחלה, לא יזיק להגיד את האמת בפנים ולהעיף לכל הרוחות את האיש ש"אומר את האמת בפנים", הפעם ללא כרטיס חזרה. וגם אם לא יעיפו אותו, לא נורא. אנחנו, השמאל האמיתי, לא מחכים להם. נתחיל את התיקון בלעדיהם. הצעת סטיקר לבחירות הבאות: דב חנין זועבי.

28 תגובות

להגיב
  1. דוד / פבר 11 2009 21:42

    עצם העובדה שאדם כמוך מלמד באוניברסיטת בן-גוריון, למרות עמדותיו ה"שמאלניות" לכאורה, מלמד שיש בארץ לא רק שמאל אלא גם מרכז וימין, ושהפוליטיקה המאורגנת בארץ לא רק שנחלקת מבחינה מפלגתית לשמאל, ימין ומרכז, אלא גם נותנת לכל זרם בשמאל (בשונה אגב מהזרמים בימין) חירות להתבטא כרצונו נגד המדינה.

    אני חושב שראוי שהשמאל האידיאולוגי, בדיוק כמו הימין האידיאולוגי, ישקם ויפתח את מפלגותיו (השפויות) ואת ארגונו ולא יסמוך על ארגונים חוץ מפלגתיים ועל קומץ בלוגרים שאין להם שום השפעה מלבד כמה מאות קוראים.

    אתה מבין את זה, האדון לנדו, לנו אין אפשרות כמו שיש לך, וכמו שהיתה לחברתך האדונית ריינהרט, לקחת מטוס עם וואן ווי טיקט ולעזוב למשרה בניו יורק. אנחנו, אדון לנדו, נישאר פה עוד הרבה שנים, לטוב ולרע.

  2. עידן / פבר 11 2009 21:51

    חייבים להיות כל כך פורמליים? ד"ר, אדון… קשה לך לדבר בגובה העיניים? או שמא קל יותר לפזר ריח רע נגד "האקדמיה" וה"סמולנים"?

    לגופה של הערתך הלא עניינית: אני בינתיים בארץ, לא פחות ממך. והפוסט לא דן בחופש הביטוי בארץ, אלא באופציות הפעולה של השמאל. לא נראה לי שזה באמת מעניין אותך, אחרת אולי היית מגיב לעניין.

  3. דוד / פבר 11 2009 21:59

    מכיוון שאיני מכיר אותך, ואני חייב לציין שאני לא מיודד עמך, כנראה שחוסר ההסתחבקות עמך גורם לך לחשוב שאני מפזר "ריח רע".

    אז ידידי, לא דרשתי את פיטוריך, איני חושב שראוי לסלק אותך, אל תנסה ליצור מראית-עין של רדיפה.

    יש לשמאל הזה לא מעט אופציה לפעולה בארץ אולם אתה כהרגלך עסוק בהשחרה, במרה שחורה, בהחדרת ייאוש ובמאמץ אינסופי להטמיע השקפות שהן לטעמי הרסניות.

    ואגב, המילה "בינתיים" אומרת הכל.

  4. אהרון תמוז / פבר 11 2009 22:03

    1992- עבודה 44 מנדטים מרץ 12 מנדטים יחד 56 מנדטים

    2009 -עבודה 13 מנדטים מרץ 3 מנדטים

    עידן כתב

    מפלגה היא כלי להגשמת יעדים פוליטיים (שלך כמו של העסקנים שבה); אם היא חדלה מלשרת את יעדיה – מקומה בפח.

    "גוש השמאל" באמת ניסה ליישם את יעדיו והביא את אוסלו ואוסלו הביא לאנשים שמתפוצצים באוטובוסים,בתי קפה ,מסעדות,דולפינריום וברחוב.

    "גוד השמאל" באמת לא מילא את יעדיו ולפי דבריך באמת נזרק לפח האשפה .

  5. עידן / פבר 11 2009 22:07

    אם לא תפסיק לקרוא לי ידידי אני עוד אחשוב שאתה כן מיודד אתי. ואז שנינו נשקע במרה השחורה שלי. בוא נחליט שבתור לא-ידידים, אין לנו מה לתרום אחד לשני. אני הרי לא נכנס לבלוג שלך כדי להציק, נכון?

  6. דוד / פבר 11 2009 22:13

    ואני מגיב לך בזהותי המלאה ובשמי המלא.

    אני לא אגיב להבא.

  7. עידן / פבר 11 2009 22:21

    אבל זאת לא היתה תגובה. אמרת משהו בלתי מבוסס על מקום מגורי ועל כוונתי (?) לעזוב את הארץ. הזכרת את טניה ריינהרט, לא ברור למה. דיברת על חופש ביטוי בשמאל, שלא קשור לפוסט. והכרזת שאני עסוק בהשחרה, החדרת יאוש ושאר מרעין בשין – מבלי להסביר מה בדיוק ב-7 הסעיפים של הפוסט מחדיר יאוש והשחרה. אני דווקא חשבתי ששני הסעיפים האחרונים הם אופטימיים.

    בקיצור, לא הגבת לפוסט. השתמשת בו כדי לתקוף אותי. ולכן הגבתי אליך כמו שהגבתי. הבלוג הזה תמיד פתוח לדיון ביקורתי וענייני. מי שמגיע כדי ללכלך או להסיט את הדיון – שלא יצפה לאדיבות מופלגת.

  8. דוד / פבר 11 2009 22:27

    כשאתה אומר שהשמאל בארץ לא זקוק לגושנפקא מפלגתית, איך אתה מצפה שהשמאל – יחד עם מרכז ליברלי וימין מתון – יסכל את חוק הנאמנות הפשיסטי שליברמן מתכוון להעביר?

  9. איריס / פבר 11 2009 22:30

    אופטימיות חגיגית ממש. אני לא מכירה כוח או כסף לא מפלגתיים בישראל, למעט תמיכות זרות שהן לא תמיד מציאה גדולה מבחינת הכבלים וההתחייבויות או המקור שלהן, גום תמיכות זרות מושפעות מהמלצות מפלגתיות ישראליות, כך שזה די לופ. הסי.איי.איי הוא בעיני מקור יותר בעייתי ממפלגה גרועה. או קרנות אמריקאיות מפוקפקות שנמצאות ברשימות השחורות של השמאל האמריקאי..ויש עוד מקורות בעייתיים כמו מיליונרים יהודים שמתברר שהם מנהלים פונזי סקאם ואתה רק מפלט מס רגעי או הלבנה.

    הכסף הוא עקב אכילס, מכל הבחינות בסמול הישראלי, שמכור לסטייק טרטר, וגם לשנור ולשכר גבוה.

    ליברמן בעליל הוא תופעה של מצוקה כלכלית, רואים את זה פה בצפון במובהק, לא רק מצוקה כלכלית אלא מצוקה של זכויות אזרח ! הרבה הצביעו בגלל הבעיות שיש לעולי חבר העמים בתחום המעמד האישי והרישום במשרד הפנים. זה נושא שהיה צריך לקבל מענה בארגוני השמאל, לא ?
    סליחה, שני הנושאים, גם הכלכלה וגם זכויות האזרח.

    אני עוד לא ראיתי תופעה כמו מרצ שהפעילים שלה התחילו בתור היפיז וסיימו בעשירון העליון. ונשארו שם, והיום אחרי שרוקנו את המועדון הם לא מסכנים. כל אחד חיתן את ילדיו עם השכן מהרצליה פיתוח והם מסודרים לששה דורות.
    זה הכל מהמצפון כמובן.

    השמאל האמריקאי עבר תקופת שפל כזו בקדנציה השניה של בוש, וגם היום (כי אובמה והמיליונרים של הדמוקרטים זה לא בהכרח שמאל חברתי, כמובן). ויש שם חשיבה מענינת, שאני מעיינת בה, על התארגנויות יסודיות, מתוחכמות, מלמטה ומלמעלה, סביב הנושא המעמדי. דיור, למשל. אעז הם הולכים על שילוב עם צרכי המעמד הבינוני שנפל עכשיו עם המשכנתאות ביחד עם העניים הדחוקים. זה בקרוב יהיה גם המצב פה, ואפשר להתארגן לזה. כי התשתית קיימת מהשנים האחרונות של מאבקים כלכליים.

    וכולי. מאחלת בהצלחה לפעילים. אני עוברת לתחום האמנות והרוחניות, לאחר שהבנתי שפוליטיקה זה לא התחום שלי. מקסימום תקשורת המונים, אינפוטיינמנט.

  10. דוד / פבר 11 2009 22:33

    כל אדם צריך ליטול חלק בפוליטיקה וחבל שאת פורשת במקום להיאבק על דרכך. חבל מאוד!

  11. עידן / פבר 11 2009 22:43

    קודם כל, החוק לא יעבור, לפחות לא בקדנציה הנוכחית. אין לו רוב בימין. יש פערים עצומים בתוך הימין בין "טריטוריאליסטים" כמו בני בגין ואפי איתם ורובי ריבלין לבין ליברמן ותכנית חילופי השטחים שלו. הפערים האלה הוצנעו במערכת הבחירות אבל אני לא רואה איך הם מגושרים. ליברמן מציע לוותר על חלקי מולדת שאף בית"רי אמיתי לא יסכים להם.

    אבל בוא נדבר על השמאל. האמירה שלי, בדבר הגושפנקא, לא מבטאת התנערות מהפוליטיקה המפלגתית, או אפילו שמחה לאידה. היא מבטאת הערכה מפוכחת – שאפשר לעשות הרבה, אפילו המון, מבחינת השגת היעדים של השמאל האמיתי, שלא דרך הערוצים הפרלמנטריים. מדובר בעבודה סיזיפית, לטווח ארוך, עם היבט חינוכי והסברתי מקיף. אם וכאשר העבודה הזאת תישא פרי, הלכי הרוח בציבור יהיו ממילא כאלה שאנשים כמו ליברמן לא יסתכנו בניסוח פלטפורמה פשיסטית; לא יהיה לה קהל.

    ברור שכיום יש לה קהל לא מבוטל, אבל זאת בדיוק הסיבה שגם בכנסת אין כוח ממשי שיכול לבלום אותו. במלים אחרות – משחקי הכוח בפרלמנט רק משקפים את משחקי הכוח בחברה, ולא מכוננים אותם. כשהחברה תירפא מן הגל הפשיסטי הזה, חוק הנאמנות ממילא יהפוך לבדיחה.

    אז הנה, עניתי לך תשובה גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. בטווח הקצר אני לא דואג מהעניין הספציפי הזה (בכלל, ליברמן פחות מטריד אותי מגנרלים עם דם על הידיים), ובטווח הארוך אם הליברמניזם ייבלם, זה יבוא ממילא "מלמטה", מן הציבור, ולא מנציגיו הארעיים בכנסת.

  12. אסתי / פבר 11 2009 22:47

    עידן,
    אני חושבת שאתה אופטימי. מאוד אפילו.
    לדעתי אין שמאל בארץ. לא שאין מפלגות שמאל אלא שעידן החשיבה ההומנית, הסוציאליסטית, המוסרית כנראה עבר מכאן. המטוטלת נעה ימינה וחזק.
    ובעיקר לדעתי הבעיה היא שהציבור ב98% שלו הפסיק להאמין בדו קיום ובשלום, והדור הצעיר שגדל לתוך ארץ ישראל השלמה ולמלחמות כל יומיים וחצי, בכלל לא מעלה על קצה דעתו אופציה של שלום. אז אם לא שלום אז יאללה קדימה נהרוג ערבים לפני שהם יהרגו אותנו.

  13. נעה / פבר 11 2009 22:49

    בקשר לציפי ליבני, בכנות, ובזהירות, לדעתי יש בה משהו שנותן תקווה.
    יש בה משהו שרלוונטי לשני הצדדים. וזה לא נפוץ בימינו.

    לגבי ייצוג מפלגתי- יש משהו מאוד חזק במה שאתה אומר לגבי הרלוונטיות ההולכת ופוחתת של הפוליטיקה המפלגתית.

    בהקשר של השמאל בארץ אני חושבת שחשוב מאוד לחתור לייצוג מפלגתי כי משם יצמחו בסופו של דבר דברים אחרים.

    מצד שני אולי אתה צודק ועבודת השטח עכשיו היא מה שמכין את הקרקע.

    וזה לא כל כך נורא שאין ייצוג?

    אותי מאוד מפחיד חוסר הייצוג כי הוא מאפשר התדרדרות של המצב בכל כך הרבה רמות.

    אם חושבים על זה הכיוון בכלל בפוליטיקה הולך ונהיה פחות ריכוזי.
    יותר רב גוני.
    ע"ע אובמה.

    הסטיקר בסוף גדול!

  14. עידן / פבר 11 2009 22:54

    אני אופטימי חסר תקנה. משום מה יצא לי שם של ניהיליסט… עניין של הבנת הנקרא.

    המצב כיום הוא כמו שאת מתארת אותו. אבל הוא גם יכול להיות נזיל מאד – בדיוק בגלל שיש כאן המוני אנשים נעדרים כל תודעה פוליטית. כר נרחב למניפולציות, אבל גם פוטנציאל לשכנוע מצד שמאל.

    גם המצב הזה שאנחנו הורגים ערבים והם לא הורגים אותנו יכול להשתנות ברגע. במלחמה הבאה (תסמכי על ביבי ועל בוגי) אולי ימותו הרבה יותר ישראלים. ואז תהיה התפכחות. אם תהיה הנהגה רצינית לשמאל, הוא יוכל לשוב להיות אופציה.

    וגם אם כל זה סיפורי בדים, זה לא הופך את השמאל לבלתי רלבנטי. רק מי שחושב במונחי "ניצחון או לא כלום" יכול לומר שהשמאל בארץ מובס. אני שוב חוזר לאבחנה בין שמאל אמיתי, שחי ובועט ועושה, לבין התפאורה הקרטונית שמייצגת אותו בכנסת. רק במקרה הם נושאים אותו שם.

  15. דוד / פבר 11 2009 22:58

    עידן,

    האופטימיות שלך איננה במקומה. ראשית, הימין ההיסטורי בליכוד הוא מיעוט קטן (לצערי) וההשפעה שלו זניחה. אני בהחלט רואה סיטואציה שבה החוק הזה עובר בגרסה מסוימת כאשר בתוך הליכוד יש חילוקי דעות, אבל כדי לשמור על הקואליציה מעבירים את החוק ההזוי הזה. לכן, על אף שתמכתי בימין בבחירות האחרונות, צר לי על שהעבודה ומרצ קטנו לכדי שישה עשר מנדטים. מדינה שתלויה בחסדי האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וש"ס היא מדינה שהולכת לאבדון.

    אני חושב שהיעד של כל מפלגה פוליטית הוא לא לתקן תקנות ולהעביר החלטות משפטיות אשר ביכולתו של הפרלמנט לסכל אלא להשפיע על מהלך החקיקה ולעצב מדיניות דרך הפרלמנט. משחקי הכוח בפרלמנט אינם משקפים בהכרח את משחקי הכוח בחברה, ואני רק אזכיר לך שכ-40 אחוז מבעלי זכות ההצבעה לא הצביעו. לכן, מה שקיים היום מייצג מעט יותר ממחצית הציבור, ולא מעבר לכך.

    בשנות השלושים בגרמניה, הקומוניסטים סירבו לעבוד עם הסוציאל-דמוקרטים נגד הפשיזם בטענה שהם "סוציאל-פשיסטים". זה נגמר בעלייתו של היטלר. בעיניי, לא כל פשיזם הוא היטלריסטי אבל פשיזם הוא פשיזם ואתה מציע לשמאל לחמוק מהזירה הראויה להביס את הפשיזם לזירות מאוד לא אפקטיביות, ולטעמי גם לי וגם לך – למרות שאתה ואני יכולים להכות זה את זה במהלומות מילוליות חריפות בכיכר השוק של הרעיונות – אין שום אינטרס שיכונן מצב פוליטי בו לשנינו לא תהיה השפעה על המתרחש והמצב בכללותו יידרדר לנקודה מסוכנת.

  16. אסתי / פבר 11 2009 23:02

    אלא שהוא הכרחי לארץ הזאת.
    ולכן בשיחה שהיתה לי הבוקר עם אמאשלי ששאלה אם אני רוצה שהיא תנחם אותי או שאני אנחם אותה, אמרתי שאני דווקא ממש לא מיואשת אלא מלאת כוונה להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד כי הגיע הזמן.
    בקיצור עידן, שוב אני מסכימה איתך
    כי השיר לא תם הוא רק מתחיל.

  17. תא / פבר 11 2009 23:23

    יותר מדי זר לרוח הימין (והשמאל). אבל לעומת זאת, חוקים ותקנות על בסיס הרעיון של "בלי נאמנות אין אזרחות", שפירושו בעברית קלה "למצוא דרכים להגביל את ערביי ישראל ולחפש אותם בדרכים שונות למה שהם ערבושים ואנחנו לא בוטחים בהם"? על סמך מה אתה בטוח כל כך שקטעים כאלה לא יעברו בממשלת ימין?

  18. עידן / פבר 11 2009 23:26

    בשום מקום לא "הצעתי" לשמאל לחמוק מהזירה הפרלמנטרית. גם לא רמזתי שאל לו לשתף פעולה עם המרכז או הימין המתון במאבק בפשיזם. האנלוגיה שלך לגרמניה לגמרי לא בכיוון. יש לך יריב דמיוני בראש, לא אותי.

    כל אזרח בישראל חייב להתנגד לחוק הנאמנות. אגב, בניגוד לאחרים, אני לא רואה בחוק הזה מהפך, אלא רק הקצנה של מגמה קיימת. כבר היום, חוק האזרחות והכניסה לישראל הוא חוק גזעני לעילא, בלי שום הצדקה בטחונית, וכתבתי על כך:
    http://www.notes.co.il/idanl/45595.asp

    אני באמת מעריך שאין לחוק הזה שום סיכוי בקדנציה הנוכחית. אגב, בענייני הפשיזציה של ישראל, אני לגמרי פסימי; את האופטימיות אני שומר לתחזיות בנוגע להתעוררות השמאל. מין פרדוקס כזה.

    בכל מקרה, החוק יהפוך את ישראל, בן רגע, למדינה מצורעת. רק החשש מכך יגרום לביבי לעשות הכל שהחוק לא יעבור.

    בכל זאת, נניח שהוא עובר. ישראל מוקעת מקיר לקיר, וסביר להניח שהחרם או סוג של סנקציות יהפכו לממשות. אם כך, אולי זה מה שיהיה נחוץ כדי לעורר כאן מחאה ולחולל שינוי.

    לפני שאתה קופץ עלי, אני מבהיר שאני לא מייחל בכלל ליום שבו יעבור החוק הזה. אבל אני גם יכול לראות, כאיש שמאל, שלא מדובר בסוף העולם, אלא אולי דווקא, בתחילת המהפך והחזרה לחיק ההומניות והשפיות.

    (ואם לא, אתה שואל? אם לא, כנראה שהמקום הזה אבוד, עם או בלי מרצ והעבודה)

    בכל מקרה, בכל שלב שהוא באחד התרחישים האלה – אין לפוליטיקה המפלגתית תפקיד מכריע. מה שחשוב בעיני הוא תהליכי העומק שעוברים על החברה. החוק הזה (אם יעבור) כמו המחאה נגדו (אם תהיה) משקפים את מה שעובר על החברה. דווקא מי שמבין את הציניות של הפוליטיקה המפלגתית, ועד כמה היא שברירית (כפי שאתה מבין זאת), לא צריך להשליך עליה את יהבו.

    תודה לעכשיו, הלכתי לישון…

  19. טלי / פבר 11 2009 23:35

    וזה גם מתחבר למה שכתב היום אייל ניב

    http://eyalniv.wordpress.com/2009/02/11/progressives/

    אין מה לחגוג ולצהול, אבל זה גם לא זמן להתאבל ולהתכנס לייאוש, בטח שלא לוותר. ישראל צריכה אופוזיציה חזקה ואני חושבת (ומקוה…) שתהיה לנו אופוזיציה עם חברי כנסת טובים שיוכלו להציב, לשם שינוי, אלטרנטיבה אמיתית.

    ואני מסכימה עוד יותר שהמשחק המפלגתי חשוב בעיקר בזמן בחירות, מרגע זה ועד הבחירות הבאות חשובים הרעיונות והעשייה, לא הכותרות המפלגתיות.
    לתגובה הפחות אופטימית שלך אסתי- תנועת המטוטלת מהירה ויכולה להגיע לצד השני. רוב רובם של מצביעי הימין והימין המתחפש למרכז או לשמאל רוצים לחיות פה בשקט.
    גם רוב רובם של הפלסטינים.

    זה המכנה המשותף הרחב, והאתגר האמיתי עכשיו הוא להזכיר את המכנה המשותף הזה, ולהבהיר ראשית שהוא ניתן להשגה (לא בקלות ולא עם כינורות ורודים וציפורים מצייצות, אבל ניתן להשגה בהחלט) ושנית, שהשלום הוא לא איזה כוח עליון או משיח שייפול עלינו מלמעלה יום אחד באחרית הימים, אלא משהו שכל אחד מאתנו יכול ומחוייב לקדם ולקרב.

  20. אשתו / פבר 11 2009 23:52

    לא אנשי ונשות השמאל האמיתי צריכים/ות להרגיש שהם עשו משהו לא בסדר. המפלגות שמזמן כבר לא בית עבור בוחריהן הפוטנציאליים, הן שצריכות להחליט מהי דרכן. ואת זה אני כותבת בתור חברת מפלגת העבודה, שמשוייכת למשמרת הצעירה (אני עדיין מקבלת מהם מיילים מפעם לפעם, ותמיד משתוממת איך הטמטום של המבוגרים חילחל היטב לצעירים, שדואגים היטב לעצמם) והצביעה בלהט למפלגת העבודה ב-2006, כי בעיניי עמיר פרץ הוא שמאל אמיתי.
    המפלגה, שהקיאה מתוך עמדת ההנהגה את פרץ, סירבה כל השנה האחרונה להקשיב לשמאל הישראלי. אין מנהיגות ראויה בעבודה ובמרצ – ועל כך אני בהחלט מצרה.

  21. גיא / פבר 12 2009 04:40

    השמאל (וגם הימין במידה רבה) אכן אינו זקוק לפרלמנט או למפלגה. ובכל זאת מעניין לחשוב על התנועה לקדימה (ובמיוחד על ההיגיון שעומד מאחוריה) כמשקפת את האופן שבו מרבית הציבור מבין את הבחירות בעשור האחרון.

    מרבית המצביעים באגף "השמאלי" סבור שהצבעה שאינה עבור ראש הממשלה או עבור מרכיב כזה או אחר בקואליציה היא בגדר בזבוז קול. הזירה הפרלמנטרית, שלא לדבר על אופוזיציה, הפכה מזמן להיות משנית במקרה הטוב וחסרת חשיבות לחלוטין במקרה הרע. זהו תוצר מובהק של שמונה השנים של שרון ואולמרט שהצליחו לשכנע את הציבור שאין הבדל בין ימין (מרבית המפלגות כיום) ושמאל, בדיוק כשם שהצליחו לשכנע שאין פרטנר.

    הלך הרוח הזה ובאו לידי ביטוי בשלוש הממשלות האחרונות הביאו את הממשל והפרלמנט הישראלי לשיתוק מוחלט. נדמה לי שאין טעם לצפות לפעולה מבפנים (מתוך הכנסת או הממשלה) גם בכנסת הנוכחית.

  22. עמרם נאווי / פבר 12 2009 06:13

    צודק עידו מאוד, וצריך לחדד את הדיון: "פוליטיקה" אינה רק מה שאצה אומר (או צועק), על מה אתה חותם, איך אתה מגדיר את עצמך, ומה אתה מצהיר, וכמבון שהיא הרבה יותר מהפתק שאתה שם (או את שמה) כל כמה שנים בקלפי, כדי לקבוע מי יהיה ראש ממשלה. מושג רדוד וא-פוליטי כזה של "פוליטיקה מעיד גם על האפטיה והיאוש, אבל גם משרת אינטרסים מובהקים של שלטון, שלא רוצה באמת לראות תהליך של פוליטיזציה…

    אבל יפה אמר עידו: יש עוד הרבה פוליטיקות. בימים אלה מנסים לסגור את התזמורת האנדלוסית. מבחינתי, קונצרט שלה הוא "פוליטיקה" – העובדה שנגן ערבי ונגן רוסי מנגנים מוסיקה שאני ופלסטיני מוצאים עצמנו אוהבים (בעולם שבז ומגחיך כל גילוי תרבותי שאינו אירופי) היא יצירה של בועה שיויונית – זערורית, רגעית, שאין לה מנדטים – היא יותר פוליטית מהפרלמנט כולו (כמו שהוא נראה בשצי הקדנציות האחרונות שלו).

    הפוליטיקה שנותרה לנו עתה אינה טריויאלית בכלל – זו הפוליטיקה של שיקום וקידום גילויים של סולידריות אנושית פשוטה, במקום שבו (כמו שקרה לי במילואים האחרונים שעשיתי בחיי) לתת פרוסת לחם לילד רעב הוא אקט של "שמאלני מניאק" רק בגלל שהילד הוא פלסטיני ואתה חייל בתרקומייה

  23. מביט מהצד / פבר 12 2009 08:10

    מה שקרה בבחירות האלו הוא בסך הכל חלק מהדיאלוג שאנחנו מנהלים עם הפלסטינים.
    אפשר לומר – תשובה למסרים שהם מעבירים לציבור הישראלי.

    אין כאן שום קשר לשמאל-ימין בהקשר הכלכלי הקלאסי של המושגים האלו.

    בין מצביעי ה"ימין" יש אנשים שלו היו חיים בארץ נטולת אויבים ומלחמות, היו מצביעים למפלגה סוציאליסטית.

    בין מצביעי ה"שמאל" יש כאלה שלו היו חיים בארץ נטולת אויבים ומלחמות, היו מצביעים למפלגה עם אג'נדה כלכלית ליברלית.

    השימוש במושגים האלו בארץ התעוות לגמרי, הוא משמש לציין "שמאל" במובן של "מאמינים באפשרות של שלום עם הפלסטינים/הערבים" ו"ימין" במובן של "לא מאמינים באפשרות של שלום".

    מי שמאמין באפשרות של שלום מוכן לקחת סיכונים. מי שלא מאמין באפשרות של שלום, לא מוכן לקחת סיכונים.

    מה משפיע על האמונה שלנו באפשרות של שלום (ולכן על ההשתייכות שלנו ל"ימין" או ל"שמאל"?

    ההערכה שלנו את היכולת של הצד השני להתפשר ולוותר בנושאים שבעינינו הם "יהרג ובל יעבור", וההערכה שלנו את העקרונות שהם "יהרג ובל יעבור" בשביל הצד השני.

    כמובן שזה גם נגזר ממה שאנחנו מחשבים כ"יהרג ובל יעבור" בשבילנו.

    מי שמעריך שיש נקודת השקה- הוא "שלומניק".
    מי שמעריך שהפער בלתי ניתן לגישור – הוא "בטחוניסט".

    תהליך אוסלו התבסס על הערכות שגויות משני הצדדים,כנראה, בדבר הקוים האדומים של כל צד.
    כנראה שהיתה גם אמונה שדינמיקה חיובית תזיז את הקווים האדומים לכיוון נקודת השקה בעתיד.

    בתכלס קרה בדיוק ההפך.

  24. איריס ח. / פבר 12 2009 08:19

    מסכימה.
    רק תוהה על איך פספסת בתגובה הראשונה של מרחב את העובדה שאתה אמור להיות אסיר תודה על זה שבישראל "נותנים" לאנשי שמאל לדבר. אם הבלוג שלך היה שיר: זה המשפט שאפשר היה לבחור. הפוליטיקה הלא מפלגתית הרי אומרת שאתה לוקח את הזכות לדבר ולא מתנהג כנתין.
    אבל כנראה שמי שרואה את עצמו כנתין של משטר (ועוד קורא לאחרים פאשיסטים) לא יכול לראות את זה.
    בענין הדוגמאות מגרמניה, הן דווקא חשובות כדי לחזק את מה שאתה אומר:
    1. בגרמניה המערבית של אחרי מלה"ע השניה לא היתה לכולם דמוקרטיה: הקומוניסטים ישבו בכלא, לחלקם היה אסור לעבוד והם לא ישבו עשורים שלמים בפרלמנט, בעיקר בגלל אחוז חסימה גבוה שהושת (כאחד הלקחים של עליית היטלר, כדי להקשות על בחירת הרבה מפלגות קטנות). העובדה שנשאר תמיד קומץ של מצביעים שתחזקו את מוסדות המפלגה ועבדו בעבודה חוץ פרלמנטרית במשך עשורים, אפשרה את עלייתה של מפלגת השמאל בבחירות האחרונות וחזרתה לפרלמנט. ברגע שהארגון ומוסדותיו וגרעין נאמנים ממשיכים להתקיים – יש אפשרות להחיות את הרעיונות ולתת להם מימוש גם בחקיקה.
    2. בגרמניה המזרחית: כל השנים נשארה מפלגת הנוצרים הדמוקרטים הימנית. היא היתה מסופחת למפלגת השלטון ולא ייצגה את רעיונותיה בכלל. רק שמרה על מוסדות וליקקה לאדונים את מה שצריך. הסוציאל דמוקרטים סירבו לעשות את זה, בגלל יריבות עתיקה ועמוקה עם הקומוניסטים. אחרי "איחוד" הגרמניות למפלגה הימנית היו נציגויות בכל מדינות מזרח גרמניה לשעבר, כי המוסדות והארגון נשמרו, והיא ישבה בכל פרלמנט מקומי. מפלגת הסוציאל דמוקרטים עדיין נאבקת כדי להיכנס למקומות שבעצם "טבעיים" לה, כי שם נמצא מאגר הבוחרים שלה בעצם. בוחרי המצוקה…
    אחלה סטיקר לבחירות הבאות.

  25. עידן / פבר 12 2009 10:23

    הרחבתם את דעתי. במיוחד תודה לעמרם נאווי, שהסביר יותר טוב ממני מה פירוש עשייה פוליטית לא מפלגתית. אגב, אני מקווה, עמרם, שהמילואים בתרקומייה היו מזמן. גם אצלי המילואים בתרקומייה היו הקש ששבר את גב הסרבן. הייתי אמור "לדוג" שם משת"פים פוטנציאלים מהתור במחסום ולקחת אותם לראיונות "שידול" עם אנשי שב"כ. בררררר.

  26. אורי / פבר 12 2009 10:24

    1) סיבות העומק להתחזקות הימין הן דמוגרפיות וכלכליות. האוכלוסיה הדתית גדלה בשיעור גבוה בהרבה מהחילונית, ונראה שיוצאי חבר המדינות שייכים לגוש הימין לצמיתות. באשר להצבעת מצוקה – לא נראה שהמצוקה בפריפריות הולכת לחלוף לפחות בחצי העשור הקרוב. אני חושש שלא מדובר בתנועת מטוטלת ימינה, אלא בהטלת כדור ברזל ימינה.
    2) תנועות השמאל הקטנות הן אכן דרך טובה לתיעול אנרגיה ולביטוי כלשהו לשמאל. אבל למרבה הצער הן לא שולטות על אישורי תנועה, היתרי בנייה, ופתיחה באש. הן לא הרבה יותר מהפרטת המצפון.

  27. עמרם נאווי / פבר 12 2009 11:09

    פעם ניסיתי ליזוןם הוצאה של ספר: "השירות הצבאי האחרון בהחלט שלי", ובו נספר מה בדיוק גרם לנו שלו לשוב אל ועל החווייה הזו, שהיא מיקרו-פוליטיות במיטבה (כלומר בירעה)

    עדיין לא מאוחר לספר, לא שזה יעניין מישהו

  28. יפתח / פבר 14 2009 21:18

    במה מועילה ההבחנה – המעניינת כשלעצמה – לפיה ההצבעה לליברמן היא הצבעת מצוקה?
    ראשית, יש לי תחושה שבכל דור ודור ובכל מקום ומקום הצבעה למפלגות שהתגלו כ"מסוכנות" (בלי לדון כרגע ב"מסוכנותה" של "ישראל ביתנו" (לדעתי: לא קיימת)) הייתה הצבעת מצוקה. לפיכך לא די לשאול על המניעים להצבעה אלא יש לשאול על תוצאותיה.
    שנית, אני לא חושב שניתן להתעלם מהעובדה שהאלקטורט של ליברמן מסכים לרוח הגזענית של המצע שלו. דהיינו, אולי המצביעים הם במצוקה, אבל הם גם גזענים (עם או בלי קשר. לכל הפחות לגבי האלקטורט הרוסי – אני סבור שאין קשר. מהיכרותי רוסים, את גזענותם הם למדו באמא רוסיה. כאן הם מדגימים אותה).
    שלישית, ההבחנה של ההצבעה כהצבעת מצוקה היא מאוד מטרידה, משום שאנחנו יודעים שהשלטון הנוכחי (או למעשה, כל שלטון אחר) לא יוציא את אותם אנשים ממצוקתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: