תרגיל במתמטיקה ותרגיל בפסיכולוגיה

תרגיל במתמטיקה

נכון לעכשיו (ערב יום ראשון, 11.1.2009), מספר הפלסטינים שנהרגו בידי צה"ל מאז ראשית המתקפה הוא 854. מתוכם כמעט מחצית אזרחים, ושליש ילדים. כלומר, קרוב ל-300 ילדים מתים.

המונה ממשיך לרוץ קדימה, בלי הפסקה, ולכן לא כדאי להתחייב על מספרים. מצד שני, 854 זה מספר מעצבן, לא זכיר. צריך משהו עגול יותר. בבורסת ההימורים הצה"לית, ניתן להעריך, כמעט בוודאות, שבמהרה נגיע לאלף הרוגים בעזה. לפי קצב הקטילה היומי, נחצה את קו האלף עוד השבוע.

אלף זה מספר יפה, עגול. חבל שלא יעצרו בו. תסמכו על צה"ל, אסתטיקה זה לא הצד החזק שלהם. המספר הסופי, מן הסתם, יהיה עוד רצף ספרות שרירותי: 1,376 או אולי 3,875.

בואו נסגור על אלף. אם לא עכשיו, עוד 3 ימים. הרי יש עוד עשרות גופות קבורות מתחת להריסות הבניינים, אנחנו הורגים יותר מהר ממה שהם קוברים.

מספר הפצועים בעזה, נכון לעכשיו, הוא 3,650. הכוונה לפצועי גוף. פגיעות נפשיות וטראומות בכלל לא נכנסות לסטטיסטיקה, כאן מדובר כבר על עשרות אלפים.

שוב, כדי לסגור את השבוע עם מספר עגול ויפה, בואו נעגל ל-4,000 פצועים.

1,000 הרוגים ו-4,000 פצועים.

עכשיו נעשה חשבון. למה זה שקול בצד הישראלי? יחס האוכלוסיות בין עזה למדינת ישראל הוא בערך 1 ל-5. כלומר, לו היינו סופגים את האבידות והפגיעות שעזה סופגת, באופן יחסי, היינו מדברים על 5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים בצד הישראלי.

5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים. תחשבו על זה. תקדישו למספרים האלה דקה מחשבה.

5,000 הרוגים ב-20 ימי לחימה, נניח, זה 250 הרוגים ליום. כל שעה – עשרה הרוגים. הרוג ב-6 דקות.
 
תרגיל בפסיכולוגיה

איך היה מגיב הציבור הישראלי אם מערכה צבאית כלשהי היתה גובה ממנו 5,000 הרוגים ב-20 יום? קשה להעלות על הדעת, כי אין תקדים. רק במלחמת השחרור נהרגו יותר ישראלים (כ-6,000 חללים), והיא נמשכה כמעט שנה וחצי. במלחמת יום הכיפורים, שנמשכה 19 יום, נפלו כ-2,600 חללים. ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ועד נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 נהרגו שם כ-1,200 חיילים. במלחמת לבנון השניה, שנמשכה חודש ימים, נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.

מעולם לא התקרבה ישראל לקצב הקטילה הנוכחי בעזה.

אם כך, איך היה הציבור מגיב? בלי ספק, הוא לא היה בכלל מגיע למספרים כאלה. עוד הרבה לפני הוא היה מקים קול זעקה, ויוזם החלפת שלטון. המכה של מלחמת יום הכיפורים הביאה למהפך הפוליטי ב-1977, ביצת לבנון גם היא טילטלה את החברה הישראלית, ומלחמת לבנון השניה כבר חשפה עובדה בלתי ניתנת לערעור: נמאס לנו ליהרג. אפילו כמות "צנועה" של הרוגים (165) נתפסת כמיותרת, הרבה יותר מהנחוץ.

אז 5,000 הרוגים?? מישהו מעלה על דעתו שזה היה עובר כאן בשקט?

הנה חידה: למה הפלסטינים לא מזדעזעים מכמות ההרוגים השקולה אצלם? למה הם לא קמים על מנהיגיהם / תובעים להפסיק את האש / מעיפים את החמאס מהשלטון?

על כך ניתנות אצלנו 3 תשובות לא חכמות.

תשובה לא חכמה ראשונה: כי בחברה שלהם (ב"מנטליות" שלהם), חיי אדם לא כל כך חשובים. הם לא עושים עניין כמונו מהמוות. הם רגילים למות ולהרוג. התשובה הזאת מתגלית במלוא גיחוכה לכל מי שטורח לעקוב אחר התגובות בעזה לקטל הנוכחי; כל הסימנים מראים שמדובר ביצורי אנוש רגילים, שנופלים אפיים ארצה לנוכח המוות, שנקרעים לגזרים מכאב, שבוכים ממש כמונו. אומנם אחרי שנים ארוכות כל כך של דה-הומניזציה, קשה להתייחס באמון לגילויי האבל האלה; אם כך, הנה תרגיל למחשבה: האם אתה או את מסוגלים לדמיין מצב שבו הייתם "מתרגלים למוות"? אם לא, האם אתם באמת חושבים שהפלסטיני עשוי מחומר אחר (אולי מסיליקון גמיש) שמאפשר לו להתרגל לזה?

תשובה לא חכמה שניה: כל הפלסטינים הם מוסלמים קנאים שדבקים בג'יהאד ומוכנים למות מות גיבורים כדי להשליך אותנו לים. שוב, גם כאן מדובר במשאלת לב יותר מבמציאות. חברה של מיליון וחצי נפש – וכולם קנאים? ואם הם כל כך רוצים למות – למה הם נמלטים מההפגזות של צה"ל? למה הם נאחזים בחיים בכל כוחם, שורדים ימים תמימים בלי מים, מבעירים רהיטים כדי לבשל? ומה עם החילונים? הידעתם שיש אלפים רבים של פלסטינים שבכלל לא מנהלים אורח חיים מוסלמי?

תשובה לא חכמה שלישית: הם באמת סובלים מהקטל הזה, בדיוק כמונו, אבל הם פוחדים למחות נגד החמאס. נו, וזה הגיוני? אומנם החמאס שולט ביד ברזל ברצועה, אבל הוא עדיין לא הורג פלסטיני כל חצי שעה. כל הסכסוכים הפנימיים בין פת"ח לחמאס לא הסתכמו ביותר מכמה עשרות הרוגים. לומר שהפלסטיני הממוצע פוחד יותר מהרובה של החמאסניק השכונתי מאשר מפגזי הטונה של חיל האוויר הישראלי זה לא משכנע.

מה נשאר? הנה תשובה אפשרית: מליון וחצי פלסטינים בעזה לא טפשים ולא קנאים ולא קהים מרגש. הם פשוט מתבוננים במציאות באופן מפוכח. הם יודעים שבעצם אין להם מה להפסיד. הם לא חושבים שהחמאס דירדר אותם למצב הנוראי הזה; הם דווקא חושבים שישראל עשתה זאת. הם לא חושבים שהמצב היה הרבה יותר טוב עם שלטון הפת"ח המושחת. זה לא שאין להם ביקורת על החמאס; יש להם ועוד איך. אבל הביקורת הזאת לא נסובה על עצם ההתנגדות שלו לדיכוי והמצור שנוקטת כלפיהם ישראל. הפלסטיני הממוצע רואה את עצמו ואת הנהגתו תקועים באותה סירה – סירה עלובה ומתנדנדת, שרק יורים עליה כל הזמן מכל הכיוונים. והכי חשוב: הפלסטיני הממוצע באמת לא מבין איך הוא היה יכול למנוע את הקטל הזה שצה"ל מבצע בו כעת. הוא רואה בו חוליה אחרונה בשרשרת מקצינה והולכת של דיכוי, שנמתחת כבר 41 שנים. [ואיך אני יודע מה הפלסטיני הממוצע חושב? אני פשוט מקשיב לו. בראיונות, בבלוגים, בכל מקום שהוא מתבטא שלא דרך צינורות השלטון].

ולכן הם נותנים לכמות ההרוגים הנוראית הזאת לעבור. לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם לא יודעים מציאות אחרת. וזאת הסיבה גם שכוח העמידה שלהם מאפיל על שלנו. הם ימשיכו לספוג אבידות – מי יודע, אולי יגיעו ל-2,000 הרוגים – ועדיין לא ימרדו בהנהגתם. לא משום שכל העזתים רוצים לזרוק אותנו לים (כמה נוח להאמין בכך); הרי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו. אלא משום שהם לא מאמינים שהם באמת אדונים לגורלם; שיש להם ולהנהגתם איזושהי השפעה על המדיניות הישראלית כלפיהם. כל שיח המקל והגזר שלנו – יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו / יתנהגו יפה נפתח את המעברים / עכשו טבח ועכשו מסדרון הומניטרי – כל השיח הזה נשמע להם תלוש לגמרי. מה שהם רואים לנגד עיניהם, שעה שעה ויום אחר יום, הוא את מגף הכיבוש הישראלי בפרצופם. כל השאר – זוטות.

השלב האחרון בתרגיל הפסיכולוגי הוא זה: נסו לדמיין את עצמכם במצב המנטלי הזה. היכנסו לרגע לעורו של הפלסטיני הזה, למבט המפוכח שלו. ושאלו את עצמכם: האם ניתן לנצח אותי? מה בכלל משמעותו של ניצחון כזה? כיצד ניתן להביס אדם שאין לו מה להפסיד? כיצד ניתן לשלול התנגדות ממי שמעולם לא הרוויח דבר משיתוף פעולה?