Skip to content
11 בינואר 2009 / עידן לנדו

תרגיל במתמטיקה ותרגיל בפסיכולוגיה

תרגיל במתמטיקה

נכון לעכשיו (ערב יום ראשון, 11.1.2009), מספר הפלסטינים שנהרגו בידי צה"ל מאז ראשית המתקפה הוא 854. מתוכם כמעט מחצית אזרחים, ושליש ילדים. כלומר, קרוב ל-300 ילדים מתים.

המונה ממשיך לרוץ קדימה, בלי הפסקה, ולכן לא כדאי להתחייב על מספרים. מצד שני, 854 זה מספר מעצבן, לא זכיר. צריך משהו עגול יותר. בבורסת ההימורים הצה"לית, ניתן להעריך, כמעט בוודאות, שבמהרה נגיע לאלף הרוגים בעזה. לפי קצב הקטילה היומי, נחצה את קו האלף עוד השבוע.

אלף זה מספר יפה, עגול. חבל שלא יעצרו בו. תסמכו על צה"ל, אסתטיקה זה לא הצד החזק שלהם. המספר הסופי, מן הסתם, יהיה עוד רצף ספרות שרירותי: 1,376 או אולי 3,875.

בואו נסגור על אלף. אם לא עכשיו, עוד 3 ימים. הרי יש עוד עשרות גופות קבורות מתחת להריסות הבניינים, אנחנו הורגים יותר מהר ממה שהם קוברים.

מספר הפצועים בעזה, נכון לעכשיו, הוא 3,650. הכוונה לפצועי גוף. פגיעות נפשיות וטראומות בכלל לא נכנסות לסטטיסטיקה, כאן מדובר כבר על עשרות אלפים.

שוב, כדי לסגור את השבוע עם מספר עגול ויפה, בואו נעגל ל-4,000 פצועים.

1,000 הרוגים ו-4,000 פצועים.

עכשיו נעשה חשבון. למה זה שקול בצד הישראלי? יחס האוכלוסיות בין עזה למדינת ישראל הוא בערך 1 ל-5. כלומר, לו היינו סופגים את האבידות והפגיעות שעזה סופגת, באופן יחסי, היינו מדברים על 5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים בצד הישראלי.

5,000 הרוגים ו-20,000 פצועים. תחשבו על זה. תקדישו למספרים האלה דקה מחשבה.

5,000 הרוגים ב-20 ימי לחימה, נניח, זה 250 הרוגים ליום. כל שעה – עשרה הרוגים. הרוג ב-6 דקות.
 
תרגיל בפסיכולוגיה

איך היה מגיב הציבור הישראלי אם מערכה צבאית כלשהי היתה גובה ממנו 5,000 הרוגים ב-20 יום? קשה להעלות על הדעת, כי אין תקדים. רק במלחמת השחרור נהרגו יותר ישראלים (כ-6,000 חללים), והיא נמשכה כמעט שנה וחצי. במלחמת יום הכיפורים, שנמשכה 19 יום, נפלו כ-2,600 חללים. ממלחמת לבנון הראשונה ב-1982 ועד נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 נהרגו שם כ-1,200 חיילים. במלחמת לבנון השניה, שנמשכה חודש ימים, נהרגו 121 חיילים ו-44 אזרחים.

מעולם לא התקרבה ישראל לקצב הקטילה הנוכחי בעזה.

אם כך, איך היה הציבור מגיב? בלי ספק, הוא לא היה בכלל מגיע למספרים כאלה. עוד הרבה לפני הוא היה מקים קול זעקה, ויוזם החלפת שלטון. המכה של מלחמת יום הכיפורים הביאה למהפך הפוליטי ב-1977, ביצת לבנון גם היא טילטלה את החברה הישראלית, ומלחמת לבנון השניה כבר חשפה עובדה בלתי ניתנת לערעור: נמאס לנו ליהרג. אפילו כמות "צנועה" של הרוגים (165) נתפסת כמיותרת, הרבה יותר מהנחוץ.

אז 5,000 הרוגים?? מישהו מעלה על דעתו שזה היה עובר כאן בשקט?

הנה חידה: למה הפלסטינים לא מזדעזעים מכמות ההרוגים השקולה אצלם? למה הם לא קמים על מנהיגיהם / תובעים להפסיק את האש / מעיפים את החמאס מהשלטון?

על כך ניתנות אצלנו 3 תשובות לא חכמות.

תשובה לא חכמה ראשונה: כי בחברה שלהם (ב"מנטליות" שלהם), חיי אדם לא כל כך חשובים. הם לא עושים עניין כמונו מהמוות. הם רגילים למות ולהרוג. התשובה הזאת מתגלית במלוא גיחוכה לכל מי שטורח לעקוב אחר התגובות בעזה לקטל הנוכחי; כל הסימנים מראים שמדובר ביצורי אנוש רגילים, שנופלים אפיים ארצה לנוכח המוות, שנקרעים לגזרים מכאב, שבוכים ממש כמונו. אומנם אחרי שנים ארוכות כל כך של דה-הומניזציה, קשה להתייחס באמון לגילויי האבל האלה; אם כך, הנה תרגיל למחשבה: האם אתה או את מסוגלים לדמיין מצב שבו הייתם "מתרגלים למוות"? אם לא, האם אתם באמת חושבים שהפלסטיני עשוי מחומר אחר (אולי מסיליקון גמיש) שמאפשר לו להתרגל לזה?

תשובה לא חכמה שניה: כל הפלסטינים הם מוסלמים קנאים שדבקים בג'יהאד ומוכנים למות מות גיבורים כדי להשליך אותנו לים. שוב, גם כאן מדובר במשאלת לב יותר מבמציאות. חברה של מיליון וחצי נפש – וכולם קנאים? ואם הם כל כך רוצים למות – למה הם נמלטים מההפגזות של צה"ל? למה הם נאחזים בחיים בכל כוחם, שורדים ימים תמימים בלי מים, מבעירים רהיטים כדי לבשל? ומה עם החילונים? הידעתם שיש אלפים רבים של פלסטינים שבכלל לא מנהלים אורח חיים מוסלמי?

תשובה לא חכמה שלישית: הם באמת סובלים מהקטל הזה, בדיוק כמונו, אבל הם פוחדים למחות נגד החמאס. נו, וזה הגיוני? אומנם החמאס שולט ביד ברזל ברצועה, אבל הוא עדיין לא הורג פלסטיני כל חצי שעה. כל הסכסוכים הפנימיים בין פת"ח לחמאס לא הסתכמו ביותר מכמה עשרות הרוגים. לומר שהפלסטיני הממוצע פוחד יותר מהרובה של החמאסניק השכונתי מאשר מפגזי הטונה של חיל האוויר הישראלי זה לא משכנע.

מה נשאר? הנה תשובה אפשרית: מליון וחצי פלסטינים בעזה לא טפשים ולא קנאים ולא קהים מרגש. הם פשוט מתבוננים במציאות באופן מפוכח. הם יודעים שבעצם אין להם מה להפסיד. הם לא חושבים שהחמאס דירדר אותם למצב הנוראי הזה; הם דווקא חושבים שישראל עשתה זאת. הם לא חושבים שהמצב היה הרבה יותר טוב עם שלטון הפת"ח המושחת. זה לא שאין להם ביקורת על החמאס; יש להם ועוד איך. אבל הביקורת הזאת לא נסובה על עצם ההתנגדות שלו לדיכוי והמצור שנוקטת כלפיהם ישראל. הפלסטיני הממוצע רואה את עצמו ואת הנהגתו תקועים באותה סירה – סירה עלובה ומתנדנדת, שרק יורים עליה כל הזמן מכל הכיוונים. והכי חשוב: הפלסטיני הממוצע באמת לא מבין איך הוא היה יכול למנוע את הקטל הזה שצה"ל מבצע בו כעת. הוא רואה בו חוליה אחרונה בשרשרת מקצינה והולכת של דיכוי, שנמתחת כבר 41 שנים. [ואיך אני יודע מה הפלסטיני הממוצע חושב? אני פשוט מקשיב לו. בראיונות, בבלוגים, בכל מקום שהוא מתבטא שלא דרך צינורות השלטון].

ולכן הם נותנים לכמות ההרוגים הנוראית הזאת לעבור. לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם לא יודעים מציאות אחרת. וזאת הסיבה גם שכוח העמידה שלהם מאפיל על שלנו. הם ימשיכו לספוג אבידות – מי יודע, אולי יגיעו ל-2,000 הרוגים – ועדיין לא ימרדו בהנהגתם. לא משום שכל העזתים רוצים לזרוק אותנו לים (כמה נוח להאמין בכך); הרי הם יודעים שאין להם סיכוי נגדנו. אלא משום שהם לא מאמינים שהם באמת אדונים לגורלם; שיש להם ולהנהגתם איזושהי השפעה על המדיניות הישראלית כלפיהם. כל שיח המקל והגזר שלנו – יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו / יתנהגו יפה נפתח את המעברים / עכשו טבח ועכשו מסדרון הומניטרי – כל השיח הזה נשמע להם תלוש לגמרי. מה שהם רואים לנגד עיניהם, שעה שעה ויום אחר יום, הוא את מגף הכיבוש הישראלי בפרצופם. כל השאר – זוטות.

השלב האחרון בתרגיל הפסיכולוגי הוא זה: נסו לדמיין את עצמכם במצב המנטלי הזה. היכנסו לרגע לעורו של הפלסטיני הזה, למבט המפוכח שלו. ושאלו את עצמכם: האם ניתן לנצח אותי? מה בכלל משמעותו של ניצחון כזה? כיצד ניתן להביס אדם שאין לו מה להפסיד? כיצד ניתן לשלול התנגדות ממי שמעולם לא הרוויח דבר משיתוף פעולה?

14 תגובות

להגיב
  1. לילך / ינו 11 2009 22:59

    רואים שהשקעת מחשבה רבה אבל התוצאה היא ניסיון פאטתי למניפולציה מספרית ואיך שאתה קורא לזה "פסיכולוגית". האמת היא שאינך יודע ואין לך את הכלים לדעת מה פלסטינאי ממוצע חושב. ראיונות בלוגים הם אינם כלים של פלסטנאי מעזה שחי ללא חשמל וללא גז. מצד שני ישנם עדי ראייה רבים לשימוש הציני שחמאס עושה באזרחים וקיים קונצזוס עולמי כמעט ע"פ אמצעי התקשורת הרשמיים שהאזרחים הפלסטיניים משמשים מגן חי לחמאס. אישית לא נראה לי שיש להם את הכלים הדמוקרטיים שאנחנו מכרים לבצע מהפך שילטוני. הם אמנם השתמשו בדמוקרטיה לבחור בחמאס אבל משבחרו אין להם כח לשנות את הבחירה. רוצה לומר השתמשו בדמוקרטיה לבחירת דיקטטורה .

  2. אהרון תמוז / ינו 11 2009 23:05

    מלחמת איראן עיראק מעל מליון הרוגים
    הטבח בחמאת ע"י הנשיא אסד ב 1982 בין 10000 ל 25000 הרוגים

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/482/564.html

  3. ארנון / ינו 11 2009 23:08

    יפה.
    רק נקודה אחת. זה לא קשור רק לכיבוש הישראלי האכזרי. זה קשור גם למנטליות. ערבים בניגוד לדמוקרטיה הצעירה שלנו לא רגילים לקבל החלטות ולהחליף שלטון בגלל המציאות. ועוד בזמן קצר כל כך. לא בסעודיהף באיראן או בסוריה. המציאות מוכתבת על ידי הנהגה שאומרת את דברה וכולם מקשיבים. בימים קשים אפילו מזדהים.
    לישראל יש בעיה הפוכה. השלטון התרגל להעיף את עצמו כביכול ברצון העם כל שנה וחצי. זאת הסיבה שאולמרט עוזב בסופו של דבר אחרי כשלון לבנון2. וזו הסיבה מדוע נסראללה לא עוזב בלבנון.
    וכל מה שאמרת נכון אבל חלקי.

  4. עידן / ינו 11 2009 23:12

    שאין לי שום דרך לדעת מה את חושבת, לילך. מעניין שאת סומכת יותר על "כלי תקשורת רשמיים" מאשר על עדויות אישיות של פלסטינים עד כדי כך מגיעה הדה-הומניזציה, שמסרבים בתוקף לשמוע קול של אדם אמיתי, ומעדיפים שופרות שלטון. גם את שלנו וגם את שלהם.

    אהרון, אני מאד מעריך את ההתמדה שלך (למעט הוצאת פסק דין מוות עלי, אבל לא נתעסק בזוטות), אבל תנסה להיות ענייני. הפוסט לא הזכיר במילה מלחמות של אומות אחרות בעולם. ההשוואה היתה ביחס למלחמות ישראל. מה בדיוק ממה שכתבתי על מלחמות ישראל הוא "דעה" ולא עובדה?

  5. ד.ט / ינו 11 2009 23:12

    גם אחרי יום כיפור, בבחירות 1974, ניצח המערך עם 51 מנדטים, ירידה לא גדולה בכוחו לעומת הבחירות הקודמות.

    הפלסטינים לא מתקוממים נגד חמאס כל עוד ישראל מפציצה. (ישנה גם הבעיה הקטנה, שחמאס לא ממש פתוח לביקורת מצד סיעות פוליטיות מתחרות, עמירה הס דיווחה על הוצאות להורג של עשרות אנשי פתח).

    מה יקרה בעוד חודש, או בעוד שנה, אין לדעת.

  6. עמית / ינו 11 2009 23:47

    מתמטיקה היא לא הצד החזק שלך.

    בלי קשר לעובדה שאני חושב שעקרון המידתיות שמסתתר כהנחה סמויה מתחת להשוואות המתמטיות שלך אינו תקף, יש עוד כמה כשלים בהשוואה שלך.
    למשל אתה משווה אוכלוסיה של מדינה. אבל ההשוואה הנכונה היא כנראה גודל האוכלוסיה שחשופה למוראות הצד השני.
    בעזה – כל אזרח חשוף באופן ישיר לסכנה מידי ישראל. בארץ, אך ורק תושבי הדרום. במצב של לפני המלחמה דובר על תושבי שדרות ועוד כמה קיבוצים וישובים סמוכים. בסה"כ כמה עשרות אלפים בודדים.
    לכן כל הרוג בשדרות שקול לכמה וכמה הרוגים בעזה ולא להיפך.

    אבל כאמור – כל זה לא משנה. מידתיות היא לא, וגם לא צריכה להיות, כלי להסברת המציאות וקביעת המדיניות.

  7. יוסי / ינו 12 2009 01:10

    החישוב מעניין ומעורר עניין. מה שמסביב הוא לא בדיוק גאווה לשמאל ולמתנגדים למבצע, מבחינה הגיון הפרשנות והמסקנות. ואני דווקא מתנגד למבצע.

    הפלשתינים שונאים את המנהיגים שלהם, כמו כל עם, ולכן הם החליפו את הפתח שנראה להם מושחת. אם תינתן להם הזדמנות ויהיו שם בחירות חופשיות כראוי, אז יש להניח שהחמאס דווקא יפול. נקווה רק שהג'יהאד האיסלאמי לא יחליט להשתתף בבחירות, כי בעקבות ההפצצות שלנו, הוא בהחלט יזכה ללא מעט קולות.

  8. גיל / ינו 12 2009 06:41

    סלח לי עידן, אבל כל אחד יודע שראוי להשוות תפוחים לתפוחים ולא תפוחים לעוגת פירות. כאשר אתה משווה את האוכלוסיה הישראלית לזו הפלסטינית, אתה מאבד את כל הפואנטה של התרגיל.

    אתה טוען שהפלסטיני אינו מסוגל להבין מציאות אחרת ולכן אינו מסוגל לשינוי. בוא ונשווה תפוחים לתפוחים – פלסטינים לפלסטינים, בסדר ? בוא ונבקר ברמאללה, שכם, קלקיליה וערים נוספות .. אתה רואה שם ייצור קסאמים ? אתה רואה שם יצירת טרור מסיבי כנגד ישראל ? לא. מה שתראה זה בדרך כלל אנשים שמנסים לחיות את חייהם, לעבוד קצת בישראל (חלקם), לסחור קצת מול ישראל (חלקם) ובסה"כ המצב לא רע כל כך מאז מבצע חומת מגן. נודה על האמת, בוודאי שגם שם יש מדי פעם ירי, מדי פעם מטען או סכין נשלפת, אבל זה אלו מקרים בודדים ואין בהם כדי להצביע על הכלל ואפילו זה לא שונה בהרבה מערביי ישראל בגליל או בנגב.

    מה זה אומר ? שפלסטינים שלפי הגדרתך, חיים תחת כיבוש מתמשך (גדה ועזה תלויות בישראל שתיהן), אך במקרה אחד האוכלוסיה יודעת לבחור נכון ובמקרה השני היא בחרה לא נכון. עד לפני כמה שנים, עזה והגדה נשלטו על ידי אותו גורם ולא היה גורם מבחין ביניהן. כעת יש – החמאס. אני חושב שלאזרח הפלסטיני בעזה יהיה מאוד ברור מה הוא עושה ביום שאחרי המלחמה – הוא יוריד את שלטון החמאס ולכל הפחות הוא יפסיק לשתף איתו פעולה מחשש שביתו יחרב שוב.

    אם את זה נשיג – השגנו הרבה. ראה מקרה לבנון עכשיו, נסראללה מת להפציץ למען הסולידריות אך הפרלמנט הלבנוני הדווי מ – 2006 לא יתן לו. לזה קוראים הרתעה.

    ובאשר להשוואה המגוחכת לישראל, מה הטעם במכפלות היחסים ? האם חרתנו על דגלנו השמדת עם אחר רק בגלל היותו שונה מאיתנו ? מאחר ולא עשינו זאת – אין שום טעם להשוות את ישראל לעזה. ההשוואה מקוממת, מעליבה ומופרכת. דמגוג היית ודמגוג תשאר כנראה.

  9. דרור / ינו 12 2009 08:27

    זה חומר קשה למחשבה, אבל למען האמת אין בו הכרח. גם אותם מספרים ממש של נפגשים בצ הישראלי, 1000 ו-4000 היו מבססים את הטיעון שלך.
    וכמה עצוב להיזכר, שכאלף הרוגים היו בטבע בסברה ושתילה ב-1982, וזה הוציא לכיכר מאות אלפים של ישראלים במחאה. ומספר דומה, בטבח שאנו מבצעיו – לא רק אחראים 'עקיפים' – מוציא לכיכר מאות בודדות, כמו בהפגנה במוצאי שבת.
    ההיסטוריון של מדינת ישראל בשנים האחרונות יוכל להתחיל את דבריו בשתי ההפגנות האלו.

  10. דרור / ינו 12 2009 08:28

    אולי לא טעות הקלדה חסרת משמעות

  11. מביט מהצד / ינו 12 2009 15:05

    איש אחד, קול אחד, פעם אחת.

  12. דורון / ינו 12 2009 23:37

    זה יהיה נפלא לו פעם אחת תפנה את הניתוחים שלך והכרותך הכה עמוקה ואינטימית עם הציבור הפלשתיני ותנסה להבין את תהליכי קבלת ההחלטות שלהם.

    ורק בקשה קטנה, עזוב אותי מההסברים בהם פעולותיה של ישראל הם הפקטור היחיד בהחלטות הפלשתיניות. בוא תניח שכבר שמענו והסכמנו לכל הטיעונים לגבי אחריותה של ישראל במה שעזה הפכה להיות, ושאל את עצמך ביושר האם באמת לא היו נקודות ולו בודדות בהסטוריה בהם היו הפלשתינאים יכולים לבחור אחרת.

    אתה יכול לא לענות לי (או ללגלג, או לתייג אותי כפי שרבים מחבריך מנסים לעשות כדי להשתיק קולות שונים מדעתם, או מה שתרצה, באמת שכבר לא מזיז לי) אבל רק דבר אחד חסוך ממני. את ההפניה של האצבע המאשימה כלפינו באופן גורף. זה יהיה זילזול באינטילגנציה של העם הפלשתיני.

    בתודה מראש.

  13. איל / ינו 14 2009 18:30

    ראשית, טעות בידך. למיטב ידיעתי יש לפלסטינים בעזה וביהו"ש כ-3 מיליון (and counting). לכן היחס הוא קצת יותר מ-1:2 ולא 1:5.

    שנית. זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה כי כשמדובר במתים ובפצועים, כל עוד לא מדובר במספרים של השמדת עם, אין הבדל ביחס של מדינה גדולה לכמות גדולה של הרוגים ליחס של מדינה קטנה לכמות גדולה של הרוגים.

    האם אתה חושב שעוצמת הזעזוע של ישראל הייתה גדולה פי 400 מזו של ארה"ב לו אסון התאומים היה קורה אצלנו? נכון, כמות הרוגים גדולה הייתה הופכת את האסון ל"אינטימי יותר" (כל אחד מכיר מישהו וכו'), אבל במספרים האלו אין משמעות.

    1,000 הרוגים זה המון. נקודה.לא צריך להוסיף הנמקות פסיכולוגית (בגרוש).

  14. אלעד / ינו 17 2009 23:03

    בנסיון הנ"ל הכותב ניסה להבין האם העם הפלסטיני הוא יצור אנוש או לא.

    מסקנה (מצוטט מהכותב)
    "כל הסימנים מראים שמדובר ביצורי אנוש רגילים, שנופלים אפיים ארצה לנוכח המוות, שנקרעים לגזרים מכאב, שבוכים ממש כמונו"

    וואוו! אתה ממש אנטרופולוג!

    (רק חבל שכמו כל קורבן אחר אתה לומד את האויב מהתבכיינות השווא שלו שתרחם עליו ותתן לו אפשרות לקום ו – להרוג אותך!)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: