Skip to content
26 בדצמבר 2008 / עידן לנדו

הקולקטיב הישראלי והעונג הנרקיסי

מיהו הקולקטיב הישראלי? איך הוא מגדיר את עצמו ואת זולתו? אילו חיבוטי זהות מעסיקים אותו? מהם גבולות עולמו? אל השאלות האלה ניתן לגשת בשתי דרכים שונות. האחת – לבחון את הקולקטיב הזה בעיני המחקר האקדמי. לאסוף נתוני עלייה והגירה, פילוחים סטטיסטיים לפי עדות וקהילות, לראיין ישראלים, לנתח את מה שהם אומרים וקוראים, להוריק אותם לתוך מודלים תיאורטיים מתוחכמים. ואז: לפרסם מאמרים, לכתוב ספרים, לערוך ימי עיון, כנסים, להציע פרסים, לייסד קתדרות, תכניות לימודים ועוד ועוד.

הדרך השניה: לבחון את המודעות לכנסים ולפרסים.

כלומר, לא פחות ממה שהקולקטיב הישראלי חושף את עצמו בלשונו ומנהגיו ותרבותו, הוא חושף את עצמו במחקרים שנעשים עליו. שהרי גם החוקרים אותו, מה לעשות, הם חלק אורגני מהקולקטיב הישראלי. השאלות שהם שואלים, השאלות שאינם שואלים – כולן משקפות את תפיסת העולם של הקולקטיב הזה.

כפי שכבר התוודיתי פעם, יש לי תחביב מגונה: אני קורא בשקדנות את מודעות הכנסים והפרסים שמתפרסמות בימי שישי ב"הארץ". מתוכן אני למד הרבה על הקולקטיב הישראלי, האקדמיה שחוקרת אותו, ובעלי ההון שמממנים את המחקרים האלה, ובמיוחד את המודעות.

אחד הדברים שבולטים לעין לא משוחדת הוא הריכוז העצום של התעסקות בנושאי זהות ותרבות יהודיים ו/או ישראליים. הנה דגימה מן העיתון שהתפרסם היום:

– כנס במכון ון ליר: העברית כשפת תרבות (בין ההרצאות: הרהורים בשולי עברה ועתידה של העברית, העברית שלנו – הצלחה או כישלון?, על דלות הלשון ועל צרות הדעת – מה החינוך הלשוני יכול לעשות).

– כנס במכון מנדל ובמכללת אורנים: ריבוי זהויות בחינוך היהודי (בין ההרצאות: האם יש זהות ישראלית?, מושב על זהות יהודית ומחשבה דתית, זהות יהודית ויחסי ישראל-תפוצות).

– מודעה: הודעה לציבור בדבר הצעת מועמדים לפרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי ("ובאחרונה", מדגישה המודעה, "לחיזוק העמידה באתגרים הבטחוניים שהציבור נקרא לעמוד בהם").

– כנס קק"ל על מדיניות קרקעית (בין ההרצאות: מפעל המצפים כנקודת מפנה בשיח התכנוני בישראל, תמורות במושבי שפלת החוף, מדיניות קרקעית וביטחון לאומי).

– סדנה במכון ון ליר: זהויות יהודיות, חברה ופוליטיקה (בין ההרצאות: הישיבות – מליטא לישראל, דימוי ומציאות, המשכיות ושינוי, יהודים אוניברסליים, יהודים פרטיקולריים: היהודי כקטגוריה של זיכרון באנדרטת השואה בברלין).

– יום עיון באוניברסיטה הפתוחה: תמורות תרבותיות אצל יוצאי תימן בישראל.

כך, כאמור, כל יום שישי. מה לא תמצאו? למשל, לא תמצאו מודעות כגון אלה:

– כנס על תרבות המאיה: גילויים ארכיאולוגיים חדשים.
– כנס על פסיכולוגיה קוגניטיבית של יונקים חברתיים (זאבים וצבועים).
– כנס ספרותי על יוזף קונרד / ולדימיר נבוקוב / ז'ורז' פרק / רוברט ואלזר
– כנס על ההסטוריה של הרפואה הפולשנית
– כנס על פסוקיות זיקה בשפות העולם

מה משותף למודעות האלה, שלא רואים כמותן? המשותף הוא החסר: אין בהן נקודה יהודית או ישראלית. נושאי מחקר שעניינם תרבויות זרות, או האדם באשר הוא (יהודי או גוי, ישראלי או זר), או סתם הטבע הלא אנושי – מקומם לא יכירם. נון אישיוז.

נכון, מדי פעם מבליחה מודעה בסגנון הזה, אבל אין ספק שמדובר באירוע נדיר, בהשוואה לתדירות השבועית של כנסים בענייני יהדות וישראל. למה לא רואים מודעות כאלה בעיתונים? כנראה צירוף של כמה סיבות. ראשית, האקדמיה הישראלית (ובפרט מדעי הרוח והחברה) מתעניינת הרבה יותר במצב היהודים והישראלים מאשר במצב שבטי המאיה או פסוקיות הזיקה. שנית, כשהיא כבר מתעניינת בנושאים ה"אזוטריים" האלה (עוד נחזור לפשר המרכאות הללו), אין כמעט מי שיתמוך במחקרים הללו: הממשלה והנדבנים רוצים את הזווית היהודית/ישראלית. איזה שר חינוך או מיליונר היה מתכבד בהשקת מרכז חדש לחקר ספרות האוונגרד?

שלישית, גם אם כבר מצליחים לגייס את הכסף הדרוש למימון הכנסים, מי יטרח לפרסם אותם בעיתון? יושב לו איש יחסי הציבור של האוניברסיטה ומעיין בתכניות הכנסים השונים שנערכים במוסדו. קל לדמיין אותו מעקם חוטם מול כל אחד מהנושאים ה"אזוטריים“ הנ"ל, אך עט בשמחה על כל בדל של נבירה חוזרת ונשנית בשאלת הזהות היהודית. את זה הקהל אוהב, חושב היחצ"ן, לזה אנשים יבואו. וגם אם לא יבואו, ינודו בראשם ויאמרו: יפה יפה, כך ראוי לאוניברסיטה, שתחקור את קהילות היהודים והישראלים ותרבה את חוכמתם על פני תבל.

אל נא תקלו ראש ביחצ"ן: מחשבותיו הן הד למחשבות "הציבור הרחב". הוא מתפרנס מן היכולת לנחש מה הציבור רוצה עוד לפני שהציבור יודע זאת.

וכך, גם אם במשרדיהם באוניברסיטה ספונים להם פה ושם חוקרים שבאמת ובתמים מעזים להציץ מעבר לביצה המקומית, מעבר להתעסקות הבלתי פוסקת בפופיק של עצמנו, הרי שמערכת שלמה של הטיות וציפיות – נוכל לקרוא להן בשמן, "רוח הקולקטיב" – גוזרת עליהם אלמוניות גמורה, ונידחות גמורה מעין הציבור.

ואכן, כשיוצאים קצת לעולם הגדול, נתקפים מבוכה גדולה לנוכח הפרובינציאליות הזאת. אניברסיטאות בעלות שם בארה"ב ובאנגליה לא רואות לעצמן פחיתות כבוד (לאומית?) לערוך כנסים בנושאים חובקי-עולם. ולצד העיסוק המובן בתרבות המקומית, יש עניין עצום בתרבויות זרות, וגם בתופעות שאינן מגדירות עצמן על פי קווי לאום או דת. מלונדון, שיקגו, ברלין או רומא, העיסוק האובססיבי בזהות היהודית (או ריבוי הזהויות, או מה מבדיל אותן מזהויות אתניות, או מה חלקן בזהות הישראלית, וכו' וכו' לעייפה) נראה לא פחות אזוטרי מכנס על פסוקיות זיקה בשפות העולם. דברים שרואים משם.

שהרי זהו בסופו של דבר, האתוס האמיתי של האינטלקטואל: הרחבת האופקים, שבירת הגבולות המקובלים של הראייה והמחשבה. כך שבאופן העמוק ביותר, אינטלקטואל אמיתי חייב לחוש רתיעה אינסטינקטיבית מכל נושא או תזה שמגדרים את עצמם מפני העולם, שמחוקקים לעצמם מערכת חוקים משלהם, שמסרבים להיפתח אל הדעת האינסופית (ואל הספק הנלווה אליה) שבה חפץ האינטלקטואל לקחת חלק. ועל כן, גם אם יש מקום לחקור את היהודים ואת הישראלים, יש לא פחות מקום לשאול מה נותר מחוץ לחקירה כזאת, וכמה זמן אפשר עוד להתרכז רק בשתי הזהויות האלה, והאם כלי החקירה שלנו הם אותם כלים שבהם היינו חוקרים את הבלגים, נניח, או את אוכלוסית הפינגווינים בקוטב. ומי שמגחך עכשיו רק חושף את בורותו: יש הרבה מה ללמוד על חברת האדם מן הארגון החברתי של חברות בעלי חיים. אבל בשביל זה צריך קודם כל להכיר בעובדה המצערת שבעלי חיים אינם מניחים תפילין.

צרות האופקים הזאת כמובן איננה ייחודית לאקדמיה. התבנית היודוצנטרית והישראלוצנטרית מאפיינות מעגלי חיים רבים. התרמילאים הישראלים, הנוחתים בחבורות ענק במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, מדברים רק עברית ורק עם ישראלים, אוכלים מזון ישראלי במסעדות עם תפריט ישראלי, ומגלים בורות מדהימה ביחס לתרבות האופפת אותם; המקום השולי שתופסות חדשות חוץ בעיתונים ובטלוויזיה, תכופות על תקן "קוריוזים מן העולם" ללא כל הקשר או העמקה; הנפח העצום שמוקדש ללימודי הסטוריה יהודית וציונית לעומת הסטוריה כללית בבית הספר; ההיעדר המוחלט של חשיפה לעיקרי הנצרות או האיסלאם בתכניות הלימודים; ההתעקשות למצוא זווית יהודית בכל עניין ועניין – החל מצונאמי בתאילנד וכלה בצוות הבית הלבן; השתלטות השיח האתנוצנטרי בפוליטיקה (המנהיג פונה ליהודים – בין באיומים, בין בהבטחות, בין בקדם-הנחות כגון "לא נשלים עם כך שיהודים אינם יכולים לנוע בבטחה…") על חשבון השיח האזרחי; ועוד ועוד.

ובכן זהו הקולקטיב הישראלי וזהו מייצגו. מגלה סקרנות עצומה – רק כלפי מי שדומה לו; וככל שהדמיון גדול יותר, כך גדלה הסקרנות (אין ספק שהישראלי הכי מרותק מעצמו). חובב נלהב של הסטוריה – של עמו בלבד; תומך מסור במחקר – של הקולקטיב שלו בלבד; אוהב תרבות, שפה ויצירה – שמתארים אותו ואת עולמו לפרטי פרטים. טועה מי שטוען שהישראלים אינם יודעים ליהנות מהחיים. שהרי לא רק שמחה יש בהם, אלא גם עונג, מן הזן המספק ביותר – העונג הנרקיסי.

על התוצאות הפוליטיות של כל זה – מיותר להכביר מלים.

19 תגובות

להגיב
  1. דרור / דצמ 26 2008 16:03

    מדויק ומעניין. זה מתבטא לא רק בכנסים אלא במבנה המוסדי עצמו. למשל, בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית יתכן לגמרי סטודנט שיודע ספרות עברית אך לא למד ולא קרא את קפקא; סטודנט שלומד את הסופרים היהודים-רוסים כמו ברנר וגנסין בלי שקרא ולמד על הסופרים הרוסיים שהשפיעו על עמיתיהם היהודים, כמו צ'כוב ודוסטויבסקי, או שלומד את שירת אלתרמן בלי להכיר את בודלר ואת השירה הרוסית. שלא לדבר על תלמידים לספרות שלא מכירים פילוסופיה בסיסית, אתיקה ואסתטיקה, כאילו זה תחום זר ולא רלבנטי.

  2. עידן / דצמ 26 2008 16:20

    ולא רק בספרות. החלוקה המוסדית בין חוגים להסטוריה יהודית והסטוריה כללית, מחשבת ישראל ופילוסופיה, לשון עברית ובלשנות כללית – כולן חלוקות אידאולוגיות, אנטי-אינטלקטואליות.

  3. נוחי / דצמ 26 2008 17:34

    אין לי סבלנות להתווכח איתך על התיזה שאתה מעלה פה שהיא כולה קשקוש מקושקש. אבל אפילו הפרטים שאתה מספק אינם נכונים. אני סגל באוניברסיטה אמריקאית וגם פה נושאים הקשורים לכלכלה, חברה, תרבות אמריקאית הם חלק הארי של הכינוסים במדעי הרוח, בייחוד אלה הממומנים על ידי גופים אמריקאיים חוץ אוניברסיטאיים ואלה רוב הכנסים. רוב מוחלט של מהדורות החדשות פה עוסקות בענינים פנים אמריקאיים והאמריקאי הממוצע לא יודע דבר וחצי דבר מעבר לנעשה תחת אפו. זה גם לחלוטין לא מעניין אותו. הישראלים בחול מדברים בעיקר עברית בדיוק כמו שכל תייר אחר מדבר בעיקר בשפת אימו, מסתובבים בחבורות עם בני מולדתם בדיוק כמו כל תרמילאי אחר ומחפשים את האוכל שהם מכירים בדיוק כמו חבריהם מהמזרח הרחוק למשל. אגב להבדיל מחבריהם האמריקאים הם לפחות מטיילים בתרבויות אחרות. האמריקאי הממוצע לעיתים רחוקות יצא מגבולות ארצות הברית.נראה לי שכל המאמר הארוך הזה בא לשרת את המשפט האחרון שלו. אתה איש אקדמיה וכפועל יוצא הייתי מצפה שתגבה את הטיעונים שלך בעובדות (נכונות).

  4. נוחי / דצמ 26 2008 18:04

    שלך. אבל, רצוי שתדע כי כך הדבר באוניברסיטאות רבות בעולם. זה לא מאפיין ישראלי. ביליתי שבתון באוניברסיטה צרפתית מאוד נחשבת והחוג לצרפתית שם אתנוצנטרי לחלוטין. באוניברסיטה בה אני מלמד (ארהב) אם אתה מתמחה בספרות אנגלית פגשת את קפקא אולי פעם אחת אולי כלל לא. יש לתלמידים אפשרות לקחת קורסי בחירה בפילוסופיה למשל אבל חלק גדול בוחרים לא לעשות זאת. ו.

  5. ג'ינג'י / דצמ 26 2008 19:48

    נוחי הוכיח את ההפך ממה שניסה – הוא הוכיח שכמו הישראלים, גם האמריקאים פרובינציאליים עד מאוד. הוא עשה זאת באמצעות הטענה הישראלית כל כך שלפיה "אם משהו קורה איכשהו במעגל הקרוב אלי, הרי זה מוכיח כי כך זה בכל העולם".

    לגבי תיירים, בתור מארח תיירים נמרץ אני יכול לומר שהיו אצלי חבר'ה, מארה"ב, גרמניה, אוסטריה, צרפת, הונגריה, פולין ואנגליה, וכולם התעניינו עד מאוד בישראל וניסו לחוות אותה "כפי שהיא". רק חלקם היו יהודים.

  6. עידן (אחר) / דצמ 26 2008 20:09

    הוא הוכיח שהישראלים פרובינציאלים, שהאמריקאים פרובינציאלים, שהצרפתים פרובינציאלים, אבל הוא לא הוכיח לדוגמה שהטיבטים והאוזבקים פרובינציאלים. מכאן, ה"הוכחה" שלו נעשתה באמצעות הטענה הישראלית (הפרובינציאלית!) אם משהו קורה במעגל בלה בלה בלה..).
    וכל הכבוד שאתה מארח תיירים ג'ינג'י. ועוד יותר יפה לשמוע שהם מתענינים התיירים. רק הישראלים החארות שמתארחים בכל מקום לא טורחים להתעניין. פרובינציאלים.

  7. ג'ינג'י / דצמ 26 2008 21:01

    דביל

    או מגיב שהתכנה קודם בשם הדבילי "נוחי".

  8. עידן / דצמ 26 2008 21:02

    מה שבטוח, את גסות הרוח הישראלית לא שכחת בבית. כשתחליט שיש לך סבלנות להתווכח, ושמה שאני אומר זה לא "קשקוש מקושקש", אולי תהיה פה התחלת דיאלוג. בינתיים אין.

  9. איריס ח. / דצמ 26 2008 21:11

    בגדול אני מסכימה איתך. לעניין התיירים, אני לא בטוחה שמדובר בתופעה ישראלית מבחינת הסימפטומים, שעל פיהם אפשר לזהות תיירים ישראלים. הנה למשל בולגרי שחי בגרמניה וכותב על זה, אחרי טיול ב"מזרח":
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=1990&t=pages
    נראה לי שהישראלים נבדלים במוטיבציה הנוספת שלהם לטיול (מלבד "ניקוי הראש", מיסטול התודעה כדי לשכוח שהם התעללו בנשים פלסטיניות במחסום שנה בלי להבין מי נגד מי ולמה וגם כדי לשכוח למה הם לא רצו להבין את זה). ישראלים מטיילים בעולם וכבר כשהם יוצאים מהארץ, עם "אזהרות משרד החוץ" והצווי של מטוס אל על שמזכיר להם שהם "שגרירים של ארצם" (אין, אין מנוחה מהגיוס הכפוי והתמידי), הם רוצים להוכיח לעצמם ש"אין כמו בארץ". ומכיוון שהמוטיבציה שלהם היא "התאווררות" וחזרה אל הלבנט המיוזע אחרי תדלוק מה, הם תמיד משווים. קשה לישראלי להבין שיש אנשים אחרים, שפשוט גדלים אחרת ויש להם חיים מלאים גם בלי ערוץ 2, שירות צבאי ו"אחי, זה הכי אחי".
    ספרדי לא נוסע בעולם כדי להוכיח לעצמו ש"אין כמו בבית", הוא לא בשירות המדינה ולא אמור להיות שגריר ולייצג. הוא פשוט תייר נוסע ולא מאויים גם מהגילוי שהחיים בוייטנם יכולים להיות כאלו או אחרים. זה מאפשר מראש פתיחות גדולה יותר. ישראלים ופתיחות, נו…קשה, קשה. העולם כולו נגדנו וכל זה.
    באקדמיה נראה לי שהסיפור באמת אחר: חלקו נובע מפרובינציאליות עמוקה ומהתעסקות בפופיק. אבל כבר יצא ארוך מספיק.

  10. עידן / דצמ 26 2008 21:24

    אין לי ספק שהתייר הישראלי, והתרמילאי במיוחד, אטום במיוחד לתרבויות שהוא מבקר בהן. נכון שיש חריגים, וגם פה ושם את מוצאת גסט האוז בבעלות גרמנית עם תפריטים בגרמנית. אבל בשום מקום בעולם (חוץ מתאילנד והודו ונפאל) אין רחובות שלמים עם שלטים בעברית; ואין חבורות הדוקות כאלה כמו הישראלים.

    ביליתי בטיולים כאלה יותר כמעט שנה מחיי. ראיתי את הישראלים. שמעתי מה התיירים האחרים חושבים עליהם. שמעתי מה המקומיים חושבים עליהם. ותאמיני לי – מדובר בתופעה ייחודית. גם המחקר האנתרופולוגי כבר עלה עליה, יש כמה עבודות בנושא, שבעיקרון מסכימות אתי על העובדות האלה, גם אם לא עם הביקורת החריפה כלפיהן.

    את נוגעת בענין מהותי – חוסר הדמיון וחוסר האמפתיה. כן, זה שורש העניין, ועל זה נוספת שכבה של אפולוגטיקה תוקפנית ("יאללה, מי הם שילמדו אותנו משהו, אנחנו הרי מגולני…").

  11. איריס / דצמ 26 2008 21:35

    העובדות נכונות, הפרשנות לדעתי מפספסת את המניע העמוק, שדומה באמת לזה האמריקאי והוא החלול הזה במקום תחושת זהות מוצקה שאינה צריכה לשייט ולצרוך ולהתבדל ולהתגונן, כדי למלא את החרדה מהענן המעורפל הזה שהוא הזהות הלאומית הישראלית. הגנה נוספת מהריקנות המאיימת מגיעה מן הסיפוק בעזה למשל, ששם יש "אחר" מוגדר שאפשר להרגיש מוצק ואמיתי מולו.

    ישנו סרט מופלא ממש של גודרד :בשבח האהבה
    In Praise of Love
    המתאר את הבולענות האמריקאית בצריכת זהות על ידי גניבתה מאחרים, והדיאלוג עם הצרפתיה האובדנית שלא ממש מבינה מי הם "האמריקאים" שבאים לקנות את הזכויות לסרט על המחתרת הצרפתית, כדי שהם ינכסו לעצמם זהות.
    האמריקאי ממלא את הריקנות בבליעה וצריכה ועיבוד וניכוס של הזהות שהוא "כובש" או יותר נכון "קונה" ומתמיר, והישראלי מתכנס ומשווה כל הזמן, וכאשר המצוקה עולה, רב עם הפלשתינאים.

    זו טרגדיה בכלל לא פינוק

  12. ג'ו / דצמ 26 2008 22:01

    מחרתיים אאלץ לבר בכנס החברה הישראלית לפיסיקה על ממצאיי הזניחים, לא ראיתי פרסום בהארץ על הכנס הזה למרות שהוא עצום במונחים ישראלים, מעל 100 דוברים במספר רב של סשנים מקבילים. לעומת זאת אפשר לקרוא בעיתון על כל מיני סמפוזיונים זניחים ביותר, כך שאתה צודק לגבי השאלה מה יפורסם.

    כמי שמקבל לתיבת המייל שלו כל כנס שנערך באוניברסיטה אפשר להרגיע אותך נעשים אינספור כנסים בנושאים אזוטריים ואשוריים.

    אגב, הכנס החשוב בעולם בנושא מידבור התקיים השבוע בשדה בוקר, עליו קראת?

  13. עידן / דצמ 26 2008 22:13

    אני במקרה מסתובב במסדרונות האוניברסיטה, ובאמת רואה יותר ממה שקורא העיתונות מקבל. בכל מקרה, התלונה מופנית בעיקר כלפי מדעי הרוח והחברה, לא מדעי הטבע, והסיבה פשוטה: הדיסציפלינות שמתגייסות ל"בניין האומה", גופי הידע שניתן לנכס לצרכים אידאולוגיים, מצויים ברובם המכריע ברוח/חברה.

    בקיצור, לא נראה לי שאתה באמת חולק עלי.

  14. עידן / דצמ 26 2008 22:22

    כבר התחוור לי בעבר, בדיאלוג איתך, שאת מחפשת קודם כל את המניעים הנפשיים, בעוד שאני בוחן את האפקטים האידאולוגיים והפוליטיים.

    אין שום סתירה. גם אם השערת ה"ריקנות" שלך נכונה, עדיין התוצאות העגומות הן אלו שאני מתאר.

    מעבר לכך, אפשר גם להתווכח על הנאראטיב הפסיכולוגי שהצעת כאן. לא נראה לי שישראלי ממוצע בן 21-22 מפקפק בלאומיותו יותר ממה שאיטלקי מפקפק בה. הצרה היא לא מידת הביטחון בתודעת הלאומיות שלך, אלא עצם תוכנה. האם יש בה יותר מאשר "צידקתנו מעל הכל", "תמיד מאשימים אותנו", ו"מה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח"?

    ובעצם, למה שלא נגיב על "חרדת הזהות" שלנו בבולענות אמריקאית? הלוואי שהיינו בולעים, או סופגים, או לפחות מגיבים, למרחב התרבותי שמסביבנו. במקום זה אנחנו מתייבשים בין החומות.

  15. איריס / דצמ 26 2008 22:38

    מודה באשמת הפסיכולוגיזם

    הכוונה בהערה היא לחדד את המסר, כיון שעל בסיס של אימה, הצלפה רק מחמירה את המצב ומובילה בסוף לתוצאה שאתה מצביע עליה כבלתי רצויה.
    יש הרבה מקומות שאני לא מפשפשת במניעים, אבל בנקודה זו, ברור שמדובר בתגובת נגד לריקנות.
    צמצום יוצר אשליה של התעבות, אבל הוא רפלקס מותנה, כמעט בלתי נשלט.

    בקשר לדפוס האמריקאי, בתור נבלעים קשה לנו לשפוט לדעתי את התופעה מן הצד הבולע. "אמריקה" של בודריארד עשה לי את התחושה הזו של המדבר עם ההייווייז והכלום הזה שרוצה נורא להרגיש בבית שאין לו בפנים. מקדונלד זה גם סוג של "צדקתנו הביתית מעל לכל ", הצורך להציב שלטים מוכרים בכל מקום. בקיצור, אני בעד תחושה של בטחון עצמי שקט ומלא בידיעת עצמו. אבל אין לי מה להציע בתחום הזה..

  16. איריס ח. / דצמ 27 2008 01:11

    בענין התופעה הישראלית, היית שם ואני מאמינה לך. כאן אין מחלוקת. בספרד יש מקומות שלמים שמלונות רבי קומות, מסעדות, מלצרים וכל נותן שרותים שנולד במיורקה מדברים גרמנית. הכל מסביב לתייר הגרמני שבא למלון לשלושה שבועות ולא טורח לפתוח מילון כדי לדעת מילה. ראיתי אותם נכנסים לגלידריה באיטליה ופוצחים בבקשות של כל סוגי השילובים בגרמנית, כאילו ברור ומובן מאליו שיתנו להם מה שהם רוצים ושיבינו אותם. אבל אני לא יכולה להשוות למזרח כי לא הייתי שם.
    אבל נראה לי דווקא שהישראלי בהחלט מפקפק בלאומיותו או בשייכותו לישראליות הרבה יותר מהאיטלקי. ובאיטליה דווקא הייתי לא מעט. סיציליאני, שנולד בסיציליה, וגם אביו ואבי אביו לא צריך הוכחות, קביעת בעלות, בנית מגדלים באויר. הוא סיציליאני וזהו. יש לו מסורת מובנת מאליה שחשופה לשינויים של הגלובליזציה וכולי, כמו כולם. וגם כשהוא מסתובב בסרדניה או ברומא, למרות שהעתיקות שקופצות לעין בכל חור הן לא פחות עתיקות מאלו שבישראל, יש לו קשר המשכי אליהן. לא סחבו אותו למצדה כדי לפמפם לו במוח שזה "באמת" של אבותיו וכל הנסיון הנואל הזה לדלג על הגולה. הוא הולך ברומא, וזה חלק ממנו והוא חי לדעתי בתודעה היסטורית אחרת. כמו שהאבולוציה עבדה על הפינגווינים אז גם עליו עבדה ההיסטוריה הקצרה יותר…
    הישראלי הוא מהגר לרוב, בנם של מהגרים או בנם של מגרשי פלסטינים. ויש לו הרבה מה להצדיק, וצורך להנכיח את עצמו לא רק באופן אישי, אלא גם כתופעה סוציולוגית.
    היום כשכבר אי אפשר לזהות ישראלים לפי ביגוד, כשאני רואה אותם מחוץ לארצם, כי לכולם אותו הנייק, אני עדיין מזהה ישראלים בקלות לפי שפת הגוף. רק העמידה וההליכה במרחב כבר מרמזת על משהו מוכר…

  17. גיל / דצמ 27 2008 02:01

    יש פחות התעמקות בתכנים אוניברסליים ובמה שמעניין בעולם. השאלה שלי היא עד כמה באמת זה מקדם את הידע שלנו בתרבות והזהות הישראלית והיהודית או שזו טחינה אינסופית של אותם נושאים בצורה מעגלית. במידה רבה זה מנציח את האתנוצנטריות שלנו.

  18. נתן / דצמ 27 2008 18:48

    לאיזו קסטה אתה משייך את עצמך באמצעות רשימות זחוחות כאלה? ברור שאתה צודק, אבל יותר מזה אתה טועה. בדמיוני המיושן, איש רוח של ממש לא מתאמץ לשוות לעצמו טון של התרסה אולימפית. החוכמה הישראלית הקלאסית היא לצחוק מהצד על אנשים שרוקדים, או להיגעל מנעלי קרוקס.
    קשה מאוד שלא ליפול למלכודת הפרובנציאליות הנרקיסית. במיוחד כשאתה חי בפרובינציה והריח מסביב לא מי יודע מה. הצקצוק האנין שלך מול הגולנצ'יקים רק מוכיח את הרעיון שחוסר ביטחון בתרבות-האם מוביל לביטויים של תוקפנות, בדלנות ושלילת האחר.

  19. עידן / דצמ 27 2008 19:38

    לא הבנתי מה אתה אומר. בכל מקרה, העמדה שלי היא ההיפך מאנינות, וכל כולה התנגדות להתנשאות הישראלית הטיפוסית.

    אבל אני מודה שלא ממש הבנתי את מה שכתבת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: