הקולקטיב הישראלי והעונג הנרקיסי

מיהו הקולקטיב הישראלי? איך הוא מגדיר את עצמו ואת זולתו? אילו חיבוטי זהות מעסיקים אותו? מהם גבולות עולמו? אל השאלות האלה ניתן לגשת בשתי דרכים שונות. האחת – לבחון את הקולקטיב הזה בעיני המחקר האקדמי. לאסוף נתוני עלייה והגירה, פילוחים סטטיסטיים לפי עדות וקהילות, לראיין ישראלים, לנתח את מה שהם אומרים וקוראים, להוריק אותם לתוך מודלים תיאורטיים מתוחכמים. ואז: לפרסם מאמרים, לכתוב ספרים, לערוך ימי עיון, כנסים, להציע פרסים, לייסד קתדרות, תכניות לימודים ועוד ועוד.

הדרך השניה: לבחון את המודעות לכנסים ולפרסים.

כלומר, לא פחות ממה שהקולקטיב הישראלי חושף את עצמו בלשונו ומנהגיו ותרבותו, הוא חושף את עצמו במחקרים שנעשים עליו. שהרי גם החוקרים אותו, מה לעשות, הם חלק אורגני מהקולקטיב הישראלי. השאלות שהם שואלים, השאלות שאינם שואלים – כולן משקפות את תפיסת העולם של הקולקטיב הזה.

כפי שכבר התוודיתי פעם, יש לי תחביב מגונה: אני קורא בשקדנות את מודעות הכנסים והפרסים שמתפרסמות בימי שישי ב"הארץ". מתוכן אני למד הרבה על הקולקטיב הישראלי, האקדמיה שחוקרת אותו, ובעלי ההון שמממנים את המחקרים האלה, ובמיוחד את המודעות.

אחד הדברים שבולטים לעין לא משוחדת הוא הריכוז העצום של התעסקות בנושאי זהות ותרבות יהודיים ו/או ישראליים. הנה דגימה מן העיתון שהתפרסם היום:

– כנס במכון ון ליר: העברית כשפת תרבות (בין ההרצאות: הרהורים בשולי עברה ועתידה של העברית, העברית שלנו – הצלחה או כישלון?, על דלות הלשון ועל צרות הדעת – מה החינוך הלשוני יכול לעשות).

– כנס במכון מנדל ובמכללת אורנים: ריבוי זהויות בחינוך היהודי (בין ההרצאות: האם יש זהות ישראלית?, מושב על זהות יהודית ומחשבה דתית, זהות יהודית ויחסי ישראל-תפוצות).

– מודעה: הודעה לציבור בדבר הצעת מועמדים לפרס יגאל אלון למעשה מופת חלוצי ("ובאחרונה", מדגישה המודעה, "לחיזוק העמידה באתגרים הבטחוניים שהציבור נקרא לעמוד בהם").

– כנס קק"ל על מדיניות קרקעית (בין ההרצאות: מפעל המצפים כנקודת מפנה בשיח התכנוני בישראל, תמורות במושבי שפלת החוף, מדיניות קרקעית וביטחון לאומי).

– סדנה במכון ון ליר: זהויות יהודיות, חברה ופוליטיקה (בין ההרצאות: הישיבות – מליטא לישראל, דימוי ומציאות, המשכיות ושינוי, יהודים אוניברסליים, יהודים פרטיקולריים: היהודי כקטגוריה של זיכרון באנדרטת השואה בברלין).

– יום עיון באוניברסיטה הפתוחה: תמורות תרבותיות אצל יוצאי תימן בישראל.

כך, כאמור, כל יום שישי. מה לא תמצאו? למשל, לא תמצאו מודעות כגון אלה:

– כנס על תרבות המאיה: גילויים ארכיאולוגיים חדשים.
– כנס על פסיכולוגיה קוגניטיבית של יונקים חברתיים (זאבים וצבועים).
– כנס ספרותי על יוזף קונרד / ולדימיר נבוקוב / ז'ורז' פרק / רוברט ואלזר
– כנס על ההסטוריה של הרפואה הפולשנית
– כנס על פסוקיות זיקה בשפות העולם

מה משותף למודעות האלה, שלא רואים כמותן? המשותף הוא החסר: אין בהן נקודה יהודית או ישראלית. נושאי מחקר שעניינם תרבויות זרות, או האדם באשר הוא (יהודי או גוי, ישראלי או זר), או סתם הטבע הלא אנושי – מקומם לא יכירם. נון אישיוז.

נכון, מדי פעם מבליחה מודעה בסגנון הזה, אבל אין ספק שמדובר באירוע נדיר, בהשוואה לתדירות השבועית של כנסים בענייני יהדות וישראל. למה לא רואים מודעות כאלה בעיתונים? כנראה צירוף של כמה סיבות. ראשית, האקדמיה הישראלית (ובפרט מדעי הרוח והחברה) מתעניינת הרבה יותר במצב היהודים והישראלים מאשר במצב שבטי המאיה או פסוקיות הזיקה. שנית, כשהיא כבר מתעניינת בנושאים ה"אזוטריים" האלה (עוד נחזור לפשר המרכאות הללו), אין כמעט מי שיתמוך במחקרים הללו: הממשלה והנדבנים רוצים את הזווית היהודית/ישראלית. איזה שר חינוך או מיליונר היה מתכבד בהשקת מרכז חדש לחקר ספרות האוונגרד?

שלישית, גם אם כבר מצליחים לגייס את הכסף הדרוש למימון הכנסים, מי יטרח לפרסם אותם בעיתון? יושב לו איש יחסי הציבור של האוניברסיטה ומעיין בתכניות הכנסים השונים שנערכים במוסדו. קל לדמיין אותו מעקם חוטם מול כל אחד מהנושאים ה"אזוטריים“ הנ"ל, אך עט בשמחה על כל בדל של נבירה חוזרת ונשנית בשאלת הזהות היהודית. את זה הקהל אוהב, חושב היחצ"ן, לזה אנשים יבואו. וגם אם לא יבואו, ינודו בראשם ויאמרו: יפה יפה, כך ראוי לאוניברסיטה, שתחקור את קהילות היהודים והישראלים ותרבה את חוכמתם על פני תבל.

אל נא תקלו ראש ביחצ"ן: מחשבותיו הן הד למחשבות "הציבור הרחב". הוא מתפרנס מן היכולת לנחש מה הציבור רוצה עוד לפני שהציבור יודע זאת.

וכך, גם אם במשרדיהם באוניברסיטה ספונים להם פה ושם חוקרים שבאמת ובתמים מעזים להציץ מעבר לביצה המקומית, מעבר להתעסקות הבלתי פוסקת בפופיק של עצמנו, הרי שמערכת שלמה של הטיות וציפיות – נוכל לקרוא להן בשמן, "רוח הקולקטיב" – גוזרת עליהם אלמוניות גמורה, ונידחות גמורה מעין הציבור.

ואכן, כשיוצאים קצת לעולם הגדול, נתקפים מבוכה גדולה לנוכח הפרובינציאליות הזאת. אניברסיטאות בעלות שם בארה"ב ובאנגליה לא רואות לעצמן פחיתות כבוד (לאומית?) לערוך כנסים בנושאים חובקי-עולם. ולצד העיסוק המובן בתרבות המקומית, יש עניין עצום בתרבויות זרות, וגם בתופעות שאינן מגדירות עצמן על פי קווי לאום או דת. מלונדון, שיקגו, ברלין או רומא, העיסוק האובססיבי בזהות היהודית (או ריבוי הזהויות, או מה מבדיל אותן מזהויות אתניות, או מה חלקן בזהות הישראלית, וכו' וכו' לעייפה) נראה לא פחות אזוטרי מכנס על פסוקיות זיקה בשפות העולם. דברים שרואים משם.

שהרי זהו בסופו של דבר, האתוס האמיתי של האינטלקטואל: הרחבת האופקים, שבירת הגבולות המקובלים של הראייה והמחשבה. כך שבאופן העמוק ביותר, אינטלקטואל אמיתי חייב לחוש רתיעה אינסטינקטיבית מכל נושא או תזה שמגדרים את עצמם מפני העולם, שמחוקקים לעצמם מערכת חוקים משלהם, שמסרבים להיפתח אל הדעת האינסופית (ואל הספק הנלווה אליה) שבה חפץ האינטלקטואל לקחת חלק. ועל כן, גם אם יש מקום לחקור את היהודים ואת הישראלים, יש לא פחות מקום לשאול מה נותר מחוץ לחקירה כזאת, וכמה זמן אפשר עוד להתרכז רק בשתי הזהויות האלה, והאם כלי החקירה שלנו הם אותם כלים שבהם היינו חוקרים את הבלגים, נניח, או את אוכלוסית הפינגווינים בקוטב. ומי שמגחך עכשיו רק חושף את בורותו: יש הרבה מה ללמוד על חברת האדם מן הארגון החברתי של חברות בעלי חיים. אבל בשביל זה צריך קודם כל להכיר בעובדה המצערת שבעלי חיים אינם מניחים תפילין.

צרות האופקים הזאת כמובן איננה ייחודית לאקדמיה. התבנית היודוצנטרית והישראלוצנטרית מאפיינות מעגלי חיים רבים. התרמילאים הישראלים, הנוחתים בחבורות ענק במזרח הרחוק ובדרום אמריקה, מדברים רק עברית ורק עם ישראלים, אוכלים מזון ישראלי במסעדות עם תפריט ישראלי, ומגלים בורות מדהימה ביחס לתרבות האופפת אותם; המקום השולי שתופסות חדשות חוץ בעיתונים ובטלוויזיה, תכופות על תקן "קוריוזים מן העולם" ללא כל הקשר או העמקה; הנפח העצום שמוקדש ללימודי הסטוריה יהודית וציונית לעומת הסטוריה כללית בבית הספר; ההיעדר המוחלט של חשיפה לעיקרי הנצרות או האיסלאם בתכניות הלימודים; ההתעקשות למצוא זווית יהודית בכל עניין ועניין – החל מצונאמי בתאילנד וכלה בצוות הבית הלבן; השתלטות השיח האתנוצנטרי בפוליטיקה (המנהיג פונה ליהודים – בין באיומים, בין בהבטחות, בין בקדם-הנחות כגון "לא נשלים עם כך שיהודים אינם יכולים לנוע בבטחה…") על חשבון השיח האזרחי; ועוד ועוד.

ובכן זהו הקולקטיב הישראלי וזהו מייצגו. מגלה סקרנות עצומה – רק כלפי מי שדומה לו; וככל שהדמיון גדול יותר, כך גדלה הסקרנות (אין ספק שהישראלי הכי מרותק מעצמו). חובב נלהב של הסטוריה – של עמו בלבד; תומך מסור במחקר – של הקולקטיב שלו בלבד; אוהב תרבות, שפה ויצירה – שמתארים אותו ואת עולמו לפרטי פרטים. טועה מי שטוען שהישראלים אינם יודעים ליהנות מהחיים. שהרי לא רק שמחה יש בהם, אלא גם עונג, מן הזן המספק ביותר – העונג הנרקיסי.

על התוצאות הפוליטיות של כל זה – מיותר להכביר מלים.