על מה הוא מסתכל? לאן היא הולכת?
חברון, נובמבר 2008 תצלום: אלכס ליבק
הפלסטיני עומד שם נינוח, חשוף לגמרי, בניגוד גמור לחיילים הישראלים, הדרוכים עד קצות שערותיהם, שפופים לצורך מחסה, עיניהם בולשות לכל עבר.
הוא לא רואה אותם, והם לא רואים אותו. ובכל זאת, איזה הבדל בין שתי האי-ראיות. מבחינתו, הם חלק קבוע מהנוף, כלומר מן החורבן האורבני המקיף אותם. חיילים, קוביות בטון, אין הרבה הבדל. מבחינתם, הוא "בלתי מעורב", כלומר אזרח שלא נשקפת ממנו סכנה, ועל כן אין שום סיבה להשהות עליו את המבט. מותר לשער שברגע צילום התמונה, הם כבר שכחו ממנו.
אבל הרגע שבו התצלום מתרומם, כלומר קופא בתדהמה, הרגע שבו הוא מאלץ אותך למצמץ ולהתחיל את הכל מהתחלה, הוא כמובן הרגע של האשה. הנה היא בגבה אלינו, פולחת לה תוואי בין שתי קוביות בטון (שחררו את פלסטין? פלסטין החופשית? משהו בקוביתיות של האותיות, שמשתלבת להפליא בקובית הבטון, מטריד יותר מן המסר), בין חייל כורע לחייל שפוף, פוסעת הלאה מאיתנו ומהם.
הקירבה הזאת; גדילי מטפחתה מתקמרים במיזוג מושלם עם הגומי שעל קסדת החייל הכורע. גם היא, כמו הפלסטיני שמשמאל, עטופה בבועה של אי-ראיה ואי-נראות. לאן היא הולכת? להמשך הדרך, ספק שביל ספק כביש, או אולי תשבור שמאלה לכיוון מדרגות השיש הרחבות?
לאן מוליכות המדרגות האלה, שנקטעות במרום התמונה? נראה שלשום מקום, שכן אין שום בית לידן או מאחוריהן; רק גזע עץ מציץ מימין. מדרגות נטויות בחלל הריק, תלויות על בלימה, כמו מבטים שנשלחים הלאה אך אינם מגיעים ליעדם.
שישה מבטים יש בתמונה הזאת, ואף אחד מהם אינו מצטלב עם האחר. שני אלכסונים – מימין, האנטנה של מכשיר הקשר, ומשמאל, הקרש מאחורי גבו של הפלסטיני – משרטטים עוד שתי מחוות שאינן מצטלבות. המדרגות לשום מקום, השביל-כביש שסופו ערימת חצץ ושברי בלוקים.
על מה הוא מסתכל? לאן היא הולכת?
רק שורת הראשים הזאת – כובע מצחיה, קסדה, מטפחת, קסדה, קסדה, קסדה – כמו ניסיון נואל לתפור בקו עקלתוני את הפרימה הנוראית הזאת, שמוטלים בה חלקי גוף, חלקי בנין, ונשימות כבדות, קרובות עד כדי מגע, אך לעולם לא מתערבבות זו בזו, מקפידות על הפרימה.
לא למות טיפש 
אבל מה שאני רואה בתמונה אלה פלסטינים שיודעים כי למרות חזותם המאיימת של הלוחמים, כל רע לא יאונה להם. אני רואה בתמונה סדר, סגנון ואוירה שאינם מאפיינים איזורי לחימה בשום מקום חוץ מאשר ביהודה ושומרון. יש איזו תחושה של נקיון ואבחנה בין אוכלוסיה לוחמת לזו שאינה לוחמת ואמון בין צדדים. יש בתמונה משהו יפה ונקי הן מצד החיילים והן מצד הפלסטינאים על אף שזו תמונת לחימה. בניגוד למה שאתה חושב על צה"ל אני רואה בתמונה הזו משהו יפה ומעודד.
שיכול להיות משהו יפה ונקי בסיטואציה שמורכבת מחיילים עם נשק בהיכון.
נראה לי אוקסימורון שכזה.
אם אינני טועה החיילים בתמונה מביטים במתפרעים יהודים.
יש מי שיגיד (מימין וגם משמאל) שזה הדבר המוזר בתמונה.
צמירמרתני
כולכם פה יפייה נפש