אובאמה שמובאמה (ראשי פרקים לסטגנציה)
אחרי דמעות ההתרגשות האמיתיות, אחרי הכותרות המופרכות ("מעבדות לנשיאות!"), מותר לשאול, בשקט בשקט, מה בעצם איכפת לישראלים מי מנהיג את אמריקה.
אם מדובר בהתעניינות לגמרי לא-אישית, ובהתפעמות לגמרי לא אינטרסנטית – רגשות שיש להתייחס אליהם בספקנות, אצל ישראלים – עוד אפשר להבין. בחירתו של אובאמה לנשיאות היא אכן תמורה משמעותית ביותר – עבור אמריקה. עם ההסטוריה שלה, והגזענות, והויכוח הפנימי על מעורבות הממשלה הפדרלית במשק ובשירותי הרווחה. אף כי עדיין לא הוכח שאובמה יסטה באופן משמעותי מן האידאולוגיה הניאו-שמרנית של קודמיו, אולי ראוי לתת לו ליהנות מן הספק. ישראלים כמוני, לפחות, שאינם שולטים ברזי הפוליטיקה האמריקנית, רשאים לפרגן לעצמם קצת נאיביות בעניין הזה.
yes, we can: אולי אובאמה באמת מבשר שחר של יום חדש לאמריקנים.
אבל לנו? במזרח התיכון המדמם? כאן, לצערי, מסתיים הרישיון לנאיביות פוחזת. אין שום סיבה להניח, לא על בסיס הניסיון הדיפלומטי של 40 שנות מעורבות אמריקנית בסכסוך הישראלי-ערבי, ולא על בסיס ההצהרות המימיות של אובאמה, שהולך להיות כאן איזשהו מהפך אמיתי בגישת המתווך הלא-הוגן בעליל, הדוד סאם. דמוקרטים או רפובליקנים, נצים או יונים, וכן, שחורים או לבנים: המדיניות האמריקנית נשארת בעינה. ובמידה רבה, היא גם אחראית לשמור על להבות הסכסוך בגובה הרצוי – כואב, אבל לא מדי.
ואלה עיקרי המדיניות: 1) תמיכה בלתי מסויגת, מראש ובאופן גורף, בכל מה שממשלות ישראל יחליטו עליו – מבצע צבאי, התנחלות, ירי על אזרחים וכד'; 2) הפעלת מערך "גינויים" ו"הסתייגויות" מסועף, באמצעות מחלקת המדינה והקונסוליות, שמאפשרת לשמור על מראית עין של מתווך הוגן ושל דאגה כנה לזכויות אדם; 3) מענקים שנתיים לישראל בגובה של מיליארדי דולרים, שברובם ניתן לעשות רק שימוש מורשה אחד – רכישת נשק מתעשיות אמריקניות; 4) מסעות דילוגים, פגישות באוריינט-האוס, ייצור אינסוף ניירות עמדה, שיגור שליחים, בקיצור – תיחזוק שוטף של "תעשיית השלום"; 5) אימון וחימוש של כל כוח שיטור צבאי, ישראלי או פלסטיני, שנשבע אמונים לדיכוי ומחיקת כל אופוזיציה לשלטון הקיים.
מאחורי המדיניות הזאת עומדים, בקומה זקופה, רוב-רובם של יהודי אמריקה. אותם יהודים שנתנו 78% מקולותיהם לאובאמה. אותם יהודים שמפעילים את איפא"ק, הלובי הפוליטי האפקטיבי ביותר בארה"ב, אחרי לובי הנשק.
בנקודת ההצטלבת של כל הוקטורים האלה – הלחץ היהודי, תעשיות הנשק, הצורך לשמור על עליונות ישראלית במזה"ת, ותאוות הנפט שאינה יודעת שובע – אין לשום נשיא אמריקני, שחור או לבן, כמעט שום מרחב תמרון. המקסימום שהוא יכול לעשות, ואת זה כנראה אובאמה יעשה טוב יותר מקודמו, הוא להיות מנומס יותר למי שהוא בז לזכויותיו. הכתובת בעצם כבר על הקיר: מרגע שהוטבעה על אובאמה חותמת הכשרות האולטימטיבית – "ידיד טוב לישראל" – ידעתי שטוב לא יצא מזה. מנסיוני, ידיד טוב לישראל הוא ידיד רע מאד בשבילי. כזה שאומר הן אחרי כל איוולת ורשעות של הממשלה שלי. עוד ידיד כזה ואבדנו.
הממשל של אובאמה לא ילחץ על ישראל להיפרד מהשטחים, לפנות התנחלויות או להידבר עם סוריה. ודאי וודאי שלא יפעיל מנופי לחץ כלכליים למען יעדים כאלה. מה, הוא משוגע? מה ייצא לו מסחיטת מדינת ישראל? רק כאב ראש. על כן יניח לנו להמשיך בדרכנו מטה, אל התהום, ובעוד 5-10 שנים, כשמשטר האפרטהייד בשטחים יתבסס סופית, עוד נראה "פקידים בכירים" בוושינגטון, שחורים לא פחות ממרטין לותר קינג ונלסון מנדלה, נדים בראשם אל הקריזה התורנית של המדינה המופרעת הזאת במזה"ת, ופולטים את המסר המוכר: "ארה"ב תמיד היתה סבורה שמעשים מעין אלו אינם מקדמים את השלום".
לא למות טיפש 
שאיני מסכים עמו (האמנם תמיכה בלתי מסויגת בכל מהלך, כולל התנחלויות? ממש לא) יש להעיר שישראלים גם הם בני אדם החיים בכדור הארץ, ובהתחשב בעוצמתה וחשיבותה של ארצות הברית – הם מושפעים בהכרח מטיב השלטון שם.
אין ספק שהרטוריקה האמריקאית מקשה מאד להבחין בפרקטיקה. אבל הפרקטיקה לא השתנתה – למעשה השתנתה בכיוון ימין: בוש היה הנשיא הראשון שהכיר ב"חוקיות" של גושי ההתנחלות (הכרה חסרת ערך במשפט הבינלאומי, אבל קריטית לביצור האפרטהייד).
בעניין "אזרחי העולם" – מסכים. כאזרח העולם שמחתי מאד על בחירתו של אובאמה. כאזרח ישראלי – נותרתי אדיש.
לצערי הרב, יהודי ארצות הברית, דוחפים אותנו בשתיקם אל עבר אסון הקרב ובא.
ואין מי שיציל אותנו מעצמנו מלבדנו אנו.
כבר ימצאו לו איזה מוניקה (שחורה?)
כואב ונכון לחלוטין.
לכן אני תמיד נזהרת מדוברי המפלגה הדמוקרטית בישראל, שכן גם הם בסופו של דבר מדבררים אותה מדיניות בכפפות של משי. דוברים, לאו דוקא רשמיים, אלא שופרות מקומיים.
שהאמריקאים (ארה"ב, כמובן) אינם מבינים את המזרח התיכון, אינם יודעים מה לרצות לעשות בו, ומה טוב להם עצמם, הוכח בעירק.
אבל אתה, אם הבנתי נכון את דבריך, כן יודע, לכן אנא אמור מה, בדיוק, צריכות ממשלת ארה"ב וממשלת ישראל לרצות, ומה הן צריכות לעשות כדי להשיג זאת, כדי שגם אני אדע.
שהמימשל האמריקני בראשותו של אובמה לא יתערב במאבק המוסלמים לכיבוש מדינת ישראל?
הצחקתני, הרשה לי לגחך גיכי , גיכי
אני מקווה שאתה שואל ברצינות, לכן אשיב ברצינות.
הטובה הכי גדולה שארה"ב יכולה לעשות לנו ולפלסטינים – היא לסגור את ברז הכספים. להפסיק להזרים לכאן מיליארדי דולרים שרק מעצימים את הסכסוך וגם הופכים את הצדדים לבני ערובה שאינם יכולים לפתח סדר יום עצמאי מזה של האימפריה.
ישראל והפלסטינים צריכים לעמוד זה מול זה בכוחות עצמם, ולא כשליחים של כוחות זרים (אמריקה או אירן, זה לא משנה). ישראל צריכה להבין שאף אחד לא ישלם לה את החשבון האדיר של תחזוקת הכיבוש. היא צריכה להרגיש על בשרה את המחיר האמיתי שהוא גובה כאשר אין עוד כיס דולרים בלתי נדלה למשוך מתוכו מזומנים. היא צריכה להרגיש את משמעותו של בידוד בינלאומי ללא המטריה המגוננת של ארה"ב, שבולמת כל ניסיון להפעיל לחץ ממשי על ישראל.
בקיצור, ישראל צריכה להתבגר. וכל עוד האמא האמריקנית שלה דוחפת לה ממתקים לפה כל פעם שהיא צורחת או שוברת צעצוע, זה לא יקרה.
אוי ואבוי לנו אם היינו צריכים ממך כסף, למזלנו אנחנו לא צריכים, האינטרס האמריקני גדול משנדמה לך, ויותר ממה שאנחנו צריכים את אמריקה היא צריכה אותנו. אם ישראל לא תקבל כספים גם לך לא יהיה מקום בישראל, ואתה תחזור לגלות , הדברים שלך פתטיים ומלמדים רק על שנאה
על סמך מה אתה קובע כי מי שעומד זה מול זה אלה ישראל וארה"ב מצד אחד והפלסטינים מצד שני?
ובמה יועיל לישראל בידוד בינלאומי שלה?
עידן ניראה לי שפרוגרמות זה סוג של מילכוד. בשלב הראשון ישראלים צריכים אולי ללמוד לפתח תודעה נבדלת מ"האמא הרעה" הזו. כלומר, לשים גבולות כמו שילד לומד לדעת מתי הוא נגמר ומתחיל מישהו אחר. כמו כן, ברמה של יחסי כוח ברור לאן הרוח נושבת, ואין אפשרות מעשית להציע ממש התנגדות לתוכניות האמריקאיות גם אם הן לא חיוביות ולא מבשרות טוב לישראל.
המוזרות היחידה בעיני בישראל היא שכתוצאה מהבדלי הכוח, הרבה אנשים העבירו את מרכז התודעה שלהם מרצון לזיהוי מוחלט עם רצון השליט.
זו תופעה לא בלתי מוכרת ברמה האנושית, אבל אפשר גם לבלום אותה קצת במהלך של מודעות מבוקרת. אם יהיו קצת יותר ישראלים בעלי תודעה נבדלת, גם אם לא מורדת (אפילו), זה כבר יהיה הישג. מדינות קטנות אחרות גם הן נאלצות להיכנע לתכתיבים (ואפילו מדינות גדולות…) אבל זה נעשה בצורה מודעת, ומתוך הבנה של הזהויות הנבדלות ופערי הכוחות. ומכאן שגם המו"מ נעשה ברמה דמוקרטית ומסודרת על ידי הליך ייצוגי. בארץ כל ישראל מנהל מו"מ עצמאי עם האימפריה שבתוכו וגם בעולם האמיתי. כיון שאין תודעה נפרדת, התהליך הוא אובדני
על סמך העובדות: בכל עימות בין ישראל לפלסטינים, ארה"ב צידדה בישראל. אני חוזר על עצמי, אז אומר זאת בפעם האחרונה: פרוייקט ההתנחלויות הענק לא היה בא לעולם ללא הסכמת ארה"ב, ומי שמתרשם מ"גינויים" רשמיים פשוט מיתמם. 40 שנה ארה"ב תומכת בהתנחלויות. הרי היתה יכולה להפסיק אותן בהנף אצבע – בלימת הסיוע. זה לא קרה. הכי קרוב לזה היה עצירת הערבויות, בזמן בייקר. וגם אז, דובר על "הרחבה", לא על ההתנחלויות הקיימות, שזכו לגושפנקא אמריקאית. כיוון שעל פירוק ההתנחלויות יקום או ייפול כל הסכם עתידי, אין מנוס מהמסקנה שארה"ב לא מעוניינת בהסדר הוגן באזור.
ובידוד בינלאומי יועיל לנו מאד – לא ל"ישראל" הרשמית, אלא לי ולך, אזרחים שסובלים יום יום מהמשך הכיבוש. כמו שדרום אפריקה נשברה, גם אנחנו נשבר. הרי בדרך הקלה, בדיבורים על מוסר והגדרה עצמית, לא הבנו. אז נותרה רק הדרך הקשה.
לא ברור לי שמדובר ב"תכתיבים". מדובר יותר בהתלכדות אינטרסים – של הממשל האמריקני ושל האידאולוגיה הסיפוחיסטית הישראלית. הרי לא היה כאן באמת ראש ממשלה שממש השתוקק להיפטר מן השטחים והאמריקאים עצרו אותו.
אם אכן ישראל תתנתק מן האמפריה, תודעתית ובעיקר כלכלית, לא יהיו שום מנופי לחץ נגד הסדר הוגן, כפי שיש כיום. ישראל היא לא צפון קוריאה או בורמה, וארה"ב לא תצליח "להעניש" אותה בשום אופן. להיפך, ההתנתקות מעטיני האמפריה רק תבשר את חזרתנו לחיק האומות המתורבתות.
כמו שאמרת, הבעיה היא תודעתית בעיקר. יש משהו מרהיב כמעט ביכולת הישראלית להיצמד לסינר האמריקני, להיות כה תלויים במימון האמריקני, ועדיין להאמין בלב שלם שאנחנו מדינה ריבונית שדואגת לאינטרסים שלה בלבד.
הסיכויים שזה יקרה פוחתים, אם כי על משקל קיסינג'ר השני, זה עלול לצאת הפוך על הפוך.
לי נראה ששליטת 'הרוח הישראלית-יהודית' על הבית הלבן חזקה גם ממה שאתה מתאר.
ומצד שני בידוד בינלאומי עשוי לפרק את ישראל – אלה שיש להם דרכון בינלאומי יברחו (זה כבר קורה), מדינת תלאביב תקים גדר הפרדה אלקטרונית סביב כמה שכונות (שם האזרח אולמרט, בהמלצת גדעון לוי) והיתר באשר יאבדו יאבדו, במעין סומליה של מיליציות חמושות.
עדיין אין לנו מדינה.
מסכימה לחלוטין. אבל למעט החלק לגבי ענישה. אמריקה מסוגלת וגם היתה מענישה. אולי בצורה יותר מתוחכמת, אבל ללא ספק כן.
האם יתכן שנותר אצלך עדיין זנב הכחשה ? ואולי שמץ התמזגות מן הסוג שתיארת ? ניראה לי שכן.
ברמה הרציונאלית ולפי ניתוח המדיניות האמריקאית לדורותיה, אי כניעה לתכתיב או למיזוג או מה שלא תרצה לקרוא לזה מובילה לעונש, כאשר זה "מדינה ידידותית" העונש מתבטא בצורה חתרנית, אבל תוצאותיו לא פחות חמורות. ואולם, מדינות עשו זאת, כמו בדרום אמריקה, ושילמו מחירים, בעיני, עדיפים על ה"דיל" הממוזג והאמורמי, מן הסוג שישראל שקועה בו עד מעל הראש.
לעידן שלום,
אתה מציג את עצמך כספקן. ספקן אמיתי מטיל ספק בכל, גם באמונותיו הוא. והטלת ספק משמעותה לשאול ולבדוק. את הכל.
אני מציע לך לבדוק שוב ושוב גם את הנחות היסוד שלך. זו היתה הכוונה של שאלותי (ישנן עוד רבות).
אני חושב שמי שעומד מול ישראל הם הערבים, ובמידה רבה האיסלם. ה"פלסטינים" – מושג בעייתי כשלעצמו – הם רק חלק מעימות גדול יותר שהוא תפיסתי לא פחות משהוא פיזי.
אני חושב שהעמדה של ארה"ב לא כל כך חד משמעית, ואפילו לעצמה אינה כל כך ברורה.
אני חושב שההתנחלויות (אחרי שנברר על מה בדיוק אנחנו מדברים) הן צרה צרורה, גם מבחינה ישראלית פנימית. אבל אני חושב שההתנחלויות אינן לב העימות. הן נקודת חיכוך כואבת, אבל יותר אחד הסימפטומים של המחלה מאשר הגורם לה.
ברור שנכון הוא כי בלי פירוק ההתנחלויות לא יהיה הסדר בין ישראל לפלסטינים.
המחשבה שמזה נובע כי עם פירוק ההתנחלויות כן יהיה הסדר הוא טעות לוגית.
לדעתי לא יהיה הסדר כי אינני רואה שום פתרון שגם ישראל וגם הפלסטינים יהיו מוכנים, או אפילו רק יכולים, לקבל בעתיד שאפשר לראות. זה בכלל לא קשור להתנחלויות. ומה זה "הסדר הוגן"?
לגבי היכולת של אובמה לעשות משהו, אני חושב שאתה צודק. אבל אולי גם בזה נשאר איזה ספק.
כל הדברים שאתה "חושב" – אני לא חושב. זה לא משום שלא הטלתי ספק, בדיוק להפך. אתה מבטא כאן את עמדת הקונצנזוס פאר אקסלנס – זה לא ההתנחלויות, זה לא הפלסטינים וכו'. נו, תמיד זה לא מה שקשור בנו, ככה הכי נוח.
לא טענתי שאם נפרק את התנחלויות מיד יהיה הסדר. זה תנאי הכרחי, לא מספיק (אם כבר גררת פנימה לוגיקה). גם התנתקות מארה"ב היא תנאי הכרחי, לא מספיק.
כל עוד הימין (לצערי, אתה ימין שרק נשמע כמו שמאל) ממשיך להתריע שהתנאים המספיקים לשלום לעולם לא יושגו (ומה עם ההסתה של אחמדינג'אד? ומה עם האנטישמיות בפקיסטן? תמיד יש תירוצים), כך הוא פוטר את עצמו מנקיטת התנאים ההכרחיים. ועל כן שותף לפשע הסטטוס קוו.
לעידן שלום,
אז מתברר כי אינך ספקן.
מי שמכפיף את תפיסת המציאות שלו לאידיאולוגיה של שמאל או ימין, איננו ספקן.
הוא מאמין נאיבי באידיאולוגיה שלו.
המציאות היא אוטונומית, אדישה להשקפות חוקריה. היא פשוט מציאות.
אז אם מישהו מנסה לתאר אותה כמידת יכולתו כפי שהיא באמת,
לא בדיוק מתאימה למה שזה או אחר רוצה שתהיה,
השמאל מיד מאשים אותו בימניות, והימין בשמאליות.
השאלות מה לרצות, ומה לעשות, הן שאלות אחרות לגמרי.
הן כבר תלויות ברצון ובתקוות ובאידיאולוגיות, ובתיאוריות של התנהגות.
בזה המציאות היא רק גורם אחד מרבים.
אבל גורם חשוב ומרכזי. הכרחי.
בלי ידיעה והבנה מציאותיות של המציאות, כל תוכנית נועדה לכשלון.
הספקנות שלך, כפי שנראה מדבריך, היא רק נשק להתקיף את מי שדעותיו שונות.
זו לא ספקנות אמיתית.
אז נכון שהם טועים בהרבה. זה לא אומר שאתה אינך טועה.
ואם אתה טועה בהבנת המציאות, אם לעימות עם הערבים שורשים מעט רחבים מעניין ההתנחלויות,
אז מה ערכה של תוכניתך?
יש אנשים שבטוחים שהם מבינים היטב את התהליכים הרציונליים בעיניהם כמובן, ומשליכים מתוך מה שהם יודעים , כי כך היה, על המציאות העתידית.
זהו, שאם כל החוכמולוגים, האסטרטגיים ומנהלי המדיניות בישראל ובארהב, הדמוקרטיה משנה הכל.
מספיק אם נבין שכל ארבע שנים יש בחירות, שמנהיגות משנה פרצוף, וכבר נבין שאי אפשר לדבר
על "מה ארה"ב תעשה " או "כמה ישראל תלויה בארהב", עידן לנדו בטוח שהחיים שהוא חי עכשיו דומים לאיך שהוא חי אותם לפני שנה, שנתיים , חמש ועשר, והוא לא שם לב שהדברים בינתיים השתנו.
חשוב מאוד לשמור את הפוסט הזה בוא נאמר לעוד שנה מהיום, כדאי שלנדו ימחק מהר מה שכתב פה,
את הבדיחה הזאת, אני אשמור את זה….