Skip to content
4 באוקטובר 2008 / עידן לנדו

שש דרגות התפתחות רוחנית ביחס ל"אח הגדול"

וביחס לכל תכנית ריאליטי בתבנית המוכרת (וילה, ביקיני, זיפים, מנחה עצי/ת וכו')


1. הציניקן
הדרגה הבזויה מכולן. רואה ומלגלג, מתמכר ומתנכר, מאמין לכל ולא מאמין לכלום. הציניקן אינו יכול לסלוח לעצמו על העניין העצום שמעוררת בו הריאליטי, על כמות הרגש והזמן שהיא תובעת ממנו. על כן הוא מעניש את עצמו, ואת כל הסובבים אותו, במטח אינסופי של עלבונות עוקצניים המופנים כלפי המשתתפים בתכנית. לא תתפסו אותו ברגע נינוח אל מול הריאליטי; תמיד מתנגח, תמיד תוקף את המרקע, כלומר את עצמו, על השפל שאליו הידרדר.

2. הפרשנדתא
דבר אינו כפי שהוא נראה; הכל אינטרסים קרים ומחושבים. הפרשנדתא מפרשן את אירועי הריאליטי עד דק, וכך מגן על עצמו מעוצמתם הרגשית. משתתפי התכנית, לדידו, הם קליפות חלולות, מונעות בידי גופים כלכליים רבי עוצמה, תאגידי תקשורת וספינולוגים מקצועיים. כיוון שנפל בעצמו קורבן לנוכלות הזאת, הוא טווה סביבו סיפור משוכלל שהופך גם אותו עצמו למריונטה נטולת רצון חופשי. אם הציניקן כולו שלילה כוזבת, הפרשנדתא כולו תודעה כוזבת.

3. הפסיכולוג
שוב ושוב ינבור במניעי הדמויות, יחפש רמזים בעברן הרחוק, יריץ לאחור את הקטעים וינתח את שפת הגוף, השתיקות בארוחת הבוקר, המלים שנזרקו על שפת הבריכה. בעיני הפסיכולוג, הריאליטי היא דרמה איבסנית צרופה, והמפתח להבנתה נעוץ בירידה למעמקי התת-מודע של הפרחה מרמת השרון והמסוקס העילג מכפר ויתקין. כך ישרטט לעצמו (ממש כמו פסיכולוג בקליניקה) מרחב מוגן של הבנה ואמפתיה, מגודר היטב מפני הפסולת שעל המרקע. וכיוצא בזה הבלוגר שהפך את תופעת הצפייה בריאליטי לריאליטי בפני עצמו.

4. החי את זה
לא מכחיש, לא מפרשן, לא יורד למעמקים. מי שחי את זה פשוט מחכה ערב ערב בדריכות לראות מה קרה; כולו משוקע בעלילת התככים הקטנים, מצדד בלהט במשתתף אחד רק כדי להתנער ממנו בגועל בפרק הבא. יותר מקודמיו, הוא מגיע כמעט לכדי מעמד של משתתף שווה בתכנית, בלי יומרה מגוחכת להיות מעליהם. חטאו היחיד, הפעוט, אם ניתן להגדירו כך, הוא הטיפשות – האמונה התמימה באותנטיות. לדידו, הריאליטי היא אכן המציאות. מה שמגביה את דרגתו הרוחנית הוא מחיקת הפער בין החוויה לתודעה; היעדר מוחלט של צביעות.

5. שווה הנפש
יודע ולא אכפת, שומע ולא מתעניין. שוויון הנפש כלפי הריאליטי בהכרח גוזר בורות גדולה, אף כי לא מוחלטת, ביחס לתופעה. בדומה לשאון נחיתת מטוס, סירנה של אמבולנס, רחש המקרר, כרוז היסטרי בקניון – הריאליטי אופף את שווה הנפש כעוד סוג של רעש רקע. אין מתעמקים בגווניו העדינים ואין טורחים לנקוט עמדה כלפיו. פשוט צולחים את החיים דרכו, כשחיוך קל, כמעט אווילי, שפוך על הפנים.

6. החף מדעת
איזה אח? מפרץ המה? הישָר-מה? החף מדעת אף לא יודע למה היה אמור להתמכר, או להתנגד, ועל מה כל המהומה. אפילו הצורך להיות שווה נפש, והמודעות לכך, נחסכו ממנו. זו היא, בלי ספק, הנירוונה הצרופה, הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, הרחוקה ככל שניתן להיות רחוק מן המציאות הגשמית, מן הריאליטי.

16 תגובות

להגיב
  1. הצבנ / אוק 4 2008 08:59

    הוא לא חף מדעת. הוא יודע בדיוק, הוא ראה טלויזיה די והותר ובמידה כדי לדעת למה הוא אמור להתמכר, ומוותר על כך מרצון. שום נירוונה ושום נעלים, פשוט הוא חי במציאות הבריאה.

  2. אסתי / אוק 4 2008 09:25

    לא מעניין אותו כל הריאליטי הזה כי אין בו את הצורך להציץ לאחרים מחוסר עניין מוחלט?

  3. עידן / אוק 4 2008 09:46

    שניכם מתכנסים לדרגה 5, לדעתי. רק הייתי נזהר עם ה"נחרצות" הזאת של חוסר העניין, לבל תהפוך לאג'נדה בפני עצמה. עדיף שוויון נפש.

  4. רונית / אוק 4 2008 10:09

    ובכך, גם אילו רצה, לא יכול לבחור לאיזו קבוצה להשתייך.
    כך שבזכות זה אני שייכת לקבוצה 6, למרות שאילו היתה לי טלויזיה הייתי ודאי שייכת ל -3.

  5. איריס / אוק 4 2008 10:55

    ומה עם זה שכותב על זה בבלוג יוקרתי ?
    לא זכאי לקטיגוריה בתוך עמישראל ?

  6. טלילה / אוק 4 2008 11:27

    אחלה רשימה, עידן. יכולתי למקם כמעט את כל מכריי בכל אחת מהקטגוריות, ולדמיין כל אחד מהם עם החיוך המיוחד שלו.
    אבל, כמובן, קל לחייך על זה כשאתה, כמוני, חף ממקלט ופטור מראש מהדילמה…

  7. הצבנ / אוק 4 2008 11:33

    בוודאי זכאי גם זכאי לקטגוריה בתוך עם ישראל.

  8. עידן / אוק 4 2008 12:34

    החמצת את המשפט האחרון בדרגה 3 הלא-מחמיאה. אני מתפלא עליך.

  9. איריס / אוק 4 2008 13:00

    זה לא בדיוק מה שהתכוונתי, :***

    לגבי החפים ממקלט.אל יתהדר חוגר כמפתח.
    הייתי בקטיגוריה עלאית זו במשך 7 וחצי שנים עד שלפני כמה חודשים, אבוי, נאלצתי לשוב לשבט הנחותים בעלי המקלטים. ככה זה כשיש ילדים, והם מתחילים לתבוע "קול שווה" בבית.

    לא יודעת מה מצב ההורות של חפי המקלטים כאן, אבל צפו לשינויים בהתקרב הילדים לגיל 8 ואילך.

    אמנם לא הגעתי לאח הגדול, אבל אני נאלצת לשמוע עדכון שוטף על "לרדת בגדול"
    והתחלתי בעצמי לצפות בחדשות ערוץ 10 כל יום כמעט. סיק טרנזיט

  10. בתנועה מתמדת / אוק 4 2008 22:22

    גדול

  11. רונית / אוק 4 2008 22:43

    לי יש עוד שנתיים.
    אבל יש מקלט שרואים בו DVD אז אני לא לגמרי חפה.
    אשמה חלקית אפשר לקרוא לזה.
    כשהילדים שלי יוכלו לשלם על הכבלים בעצמם אני מאפשרת להם קול שווה.
    עדיין משעשע אותי שכל המידע שיש לי אודות "האח הגדול" מגיע רק ממקורות שניים כמו פה.

  12. איריס / אוק 4 2008 23:44

    הייתי בדיוק במצבך המבורך, כולל הדיוידי. שזה בכל זאת זניח, כי כמה פעמים אפשר לצפות באותם דיסקים (הרבה, אבל בכל זאת פחות מטלויזיה).

    גם אני חשבתי שזה יימשך תמיד,אבל שני דברים. אחד, זה לא עולה כסף אם את קצת עבריינית וככה למעשה זה קרה אצלי. אמרו לי שאפשר להוציא איזה פילטר, מישהו שמבין בזה הוציא משהו, אל תשאלי אותי מה ואיפה, והופיעו ארבעים ערוצים. החלטתי שננסה לחודש והחודש הפך כבר לחמשה חודשים.

    דבר שני, אני לא לגמרי מצטערת על זה. בגיל 7-8 יש הרבה ערך בטלויזיה לילדים, ואם מגבילים את זה לערוצים הופ ונשיונל, זה אפילו לא רע בכלל.
    הבעיה התחילה לאחרונה שהוא גילה את ערוץ 10 אחרי החדשות (. אז היה לנו תקופה של לרדת בגדול, והיה משהו על קוסמים בחופש הגדול בחצות (!!), ועכשיו תודה לאל, הוא נגמל מהריאליטי לגמרי בעקבות האכזבה מכך שהדיחו את רחלי .
    בעיה נוספת וחמורה היא הפרסומות. הילדים פשוט מהופנטים ומאמינים. אבל גם זה חשוב, להסביר שזה רמאות ושטיפת מוח.

    בקיצור, לא כצעקתה, ואני חושבת שאחרי שבע וחצי שנים בלי טלויזיה, עשיתי את שלי מבחינתו, כלומר הוא קיבל יסודות איתנים. עכשיו אפשר להתרווח.

    אבל…לבסוף…החלטתי לנתק בכל זאת, כך שבעוד שבוע שבועיים החגיגה תיגמר, ויש פה בבית תחושה של אבל ממש. נעבור גם את זה. הסיבה היא שגם מספיק כבר וגם עברנו למקום שבו אי אפשר לגנוב ערוצים. לשלם עבור התועבה, אני לא מוכנה וגם לא יכולה.

  13. הצבנ / אוק 5 2008 07:35

    עכשיו הסיפור (קשור גם לדיון – החיים מחוץ לקופסה כחיים בתוכה)
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=9987728

  14. רונית / אוק 5 2008 11:01

    קודם כל – אני שומרת חוק, למרות שיש ערוצים שמגיעים לי תמורת אגרה (שאותה איני משלמת כמובן).
    שני דברים עיקריים מרתיעים אותי – החדשות והפרסומות. כלומר שני מצבים של סילוף ושיקוף מציאות. פחות מטרידות אותי סדרות – יש יופי של דברים לילדים, יוצא לי לראות מידי פעם.
    לא יודעת איך אתמודד עם עוד עליה ביצר הצרכני שכבר מפותח יתר על המידה אצל ילדים עירוניים, ולא רוצה להתחיל להסביר דברים שהילדים אולי ייראו בחדשות.
    מעבר לכך, היתרון הגדול של להיות יותר מעשור מנותקת הוא שאני לא רואה חדשות בכלל. יכולה לברור את הזוועות שמטיחים בפני.
    בקיצור – כשנגיע לגשר נשרוף אותו.

  15. איריס / אוק 5 2008 14:18

    נשמע נכון
    יתכן באמת שהעובדה שעזבתי את תל אביב לטובת מרחבים שוממים מאדם, הפכה אותי סלחנית יותר לטלויזיה, שהיא כמעט המגע היחיד -וירטואלי אמנם – עם הציויליצזיה האנושית. בדרך כלל אנחנו פה במגע עם עצים, עשבים ומידי פעם חרקים ועקרבים, וכמובן כלבים.

    בתל אביב זה היה באמת בלתי נסבל כי הצרכנות נשפכת מכל עבר. פה אפילו אין סופרמרקט אלא "צרכניה" מה כבר אפשר לקנות שם ? שוקו עם תאריך תפוגה שפקע.

  16. הצועד בנעליו / דצמ 1 2008 06:52

    זה שלא ראה אף פעם, אבל אומר לעצמו: "מה זה האח הגדול שכולם מדברים עליו? צריך לראות את זה פעם".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: